טענת פסלות (סעיף 39א לחוק)

1. הדין
סעיף 39א לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 קובע כדלקמן:

"39א. טענת פסלות (תיקון התשנ"ב)
הוראת סעיף 77א לחוק בתי-המשפט תחול בשינויים המחוייבים על השופטים, הרשמים ונציגי הציבור של בית-הדין; ערעור כאמור בסעיף 77א(ג) יהיה לפני בית-הדין הארצי, וידון בו נשיא בית-הדין הארצי, או מותב של שופטי בית-הדין הארצי, או שופט אחד, הכל כפי שיקבע הנשיא."

2. כללי
סעיף 77א לחוק בתי-המשפט, קובע כך:

"77א. עילות פסלות
שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בכל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט.
(א1) בלי לגרוע מהוראות סעיף-קטן (א), שופט לא ישב בדין בידעו שמתקיים אחד מאלה:
(1) צד להליך, בא-כוחו או עד מרכזי, הוא בן משפחה של השופט או שקיימת ביניהם קרבה ממשית אחרת;
(2) יש לשופט עניו כספי ממשי או עניין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו, בצד להליך, בבא-כוחו או בעד מרכזי, או שלבן משפחה מדרגה ראשונה של השופט יש עניין כספי ממש או עניין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו, בצד להליך או בבא-כוחו;
(3) בטרם התמנה לשופט היה השופט מעורב באותו עניין הנדון בהליך שלפניו כבא-כוח, כבורר, כמגשר, כעד, כיועץ מקצועי, כמומחה, או בדרך דומה אחרת..."

הלכה פסוקה היא, כי "מעצם היות הבקשה לפסלות שופט בקשה המטילה צל כבד על שופט אישית ועל מערכת השפיטה, מתחייבות ראיות משמעותיות לשם הוכחת קיומה של עילת פסלות" {ראה: עפ"ס 31944-03-12 פנחס מורגנשטיין נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.04.12)}.

כן נפסק, כי עילת הפסלות תיבחן באמת-מידה אובייקטיבית ואין די בתחושתם של בעלי הדין ובאי כוחם או בהשקפתם הסובייקטיבית {ראה: עפ"ס 57019-01-11 ליאת חן נ' בן עליזה חן ושות', פורסם באתר האינטרנט נבו (21.02.11)}.

בעניין ע"א 3863/04 {הג'ונגל של אלי (1998) פרדסיה בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.06.04) נפסק כך: "אשר להיכרות הנטענת בין בית-המשפט לבין הפרקליטה, היכרות זו הוכחשה על-ידי כל הנוגעים בדבר. משכך, אין ולו ראשית ראייה להיווצרותו של חשש למשוא פנים. חשדותיו האישיים של נציג המערערת, המבוססים על תחושות והשערות הנעדרות בסיס עובדתי כלשהו, אינם יכולים להקים עילת פסלות.

משלא בוססה תשתית ראייתית מספקת לקיומו של חשש ממשי למשוא פנים, אין במקרה דנן כל עילה לפסילתה של השופטת {ראה: בג"צ 2148/94 גלברט נ' וועדת החקירה, פ"ד מח(3), 573, 596-595 (1994)}. למעשה, "מדובר בטענה חסרת יסוד, אשר מוטב היה לולא נטענה".

כמו-כן, על-פי ההלכה הפסוקה, "חוסר שביעות הרצון של המערערת מהחלטותיו של בית-המשפט ומהתנהלותו אין בו כדי להקים עילת פסלות" {ע"א 7831/14 וינברג נ' גרינבוים, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.12.14; 10.12.14)}.

לכך יש להוסיף, כי כאשר מדובר בהחלטות מתחום הפרוצדורה של ניהול הדיון, ולא בהחלטה הנוגעת למהות הסכסוך שבין הצדדים, הלכה פסוקה היא, כי בהחלטות דיוניות, כשלעצמן, אין די כדי לבסס עילת פסלות, בין אם מדובר בהחלטה יחידה ובין אם מדובר בסדרת החלטות {עפ"ס 15315-02-12 העמותה למען המפגר בקריית שמונה והסביבה נ' אתי נדין בניטה, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.03.12); עפ"ס 5173-03-12 אשקר מרקט בע"מ נ' נביל קסיס, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.06.12); הסקירה נלקחה מ- ד"מ (ת"א) 19833-08-14 לאה ויסי זל נ'KUMARI DSOUZA RAKSHITHA, תק-עב 2015(3), 23542 (2015)}.

3. המסגרת המשפטית לבחינת נושא פסילת שופט מלשבת בדין
ב- ע"א 960014/98 {נתן עמיצור נ' בית-הדין האזורי לעבודה, תק-אר 99(1), 227 (1999)} קבע בית-הדין, כי המסגרת המשפטית לבחינת נושא פסילת שופט מלשבת בדין מעוגנת בסעיף 77א לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, בסעיף 39א לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 ובתקנות 112א - 112ג לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991.

ההלכה הנוהגת בעניין פסלות נושא תפקיד שיפוטי, הן בבתי-הדין לעבודה והן בבתי-המשפט, הן בעניין פלילי והן בעניין אזרחי היא, כי אין לקבל טענת פסלות אלא אם קיימות נסיבות מוכחות שעל-פיהן קיימת אפשרות ממשית למשוא פנים בניהול המשפט או לדעה משוחדת של נושא התפקיד השיפוטי. קיומו של חשד או חשש בלבד אינם מספיקים כדי להביא לפסילה.

המבחן בכגון דא הוא אובייקטיבי {ראה: דב"ע נב/ 92-26 תופיק גאנם נ' משרד החינוך, פד"ע כד 167,166; דב"ע נב/ 96-2 ההסתדרות הכללית, האגף לאיגוד מקצועי, האיגוד הארצי לקציני הים נ' צים חברת השייט הישראלית בע"מ, פד"ע כד 371, 373; דב"ע נד/ 96-4 שמעון פריזנט נ' קוינאמטיק ישראל ואח', פד"ע כז 227, 230; דב"ע נה/ 96-1 ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, האגף לאיגוד מקצועי נ' האיגוד הארצי לקציני ים - צים - חברת השיט הישראלית בע"מ, פד"ע כז 496, 500 עד 501; דב"ע נה/ 96-2 אריק בן-חורין נ' מדינת ישראל ואח', פד"ע כח 189, 195}.

בית-הדין קבע, כי תפקידו של השופט, הוא לנהל את ההליך שבפניו באופן ענייני, צודק ויעיל ולקבל החלטות ככל שידרש על יסוד שיקולים עניינים, גם אם יש בהם פגיעה חוזרת ונשנית באחד מבעלי הדין. בנוסף,על השופט לנהל את המשפט בסבלנות, במתינות ובאיפוק; זאת גם במצבים קשים ונוכח התנהגות לא נאותה מצד בעלי הדין, בפרט בהליכים פליליים. ניהול משפט עשוי להצמיח טענת פסלות נגד שופט במצבים שונים.

4. טענה בדבר טעות דיונית
ב- ע"פ 1988/94 {דני בראון נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3), 608, 629-625 (1994)} נפסק כדלקמן:

"מה הדין כאשר שופט, במהלך המשפט, מעד בלשונו, יצא מגדרו או פגע בהחלטתו באחד מבעלי הדין, וכתוצאה עורר חשש שיש בלבו דעה קדומה נגד בעל דין זה, עד כדי כך שאינו ראוי עוד לפסוק את הדין באותו משפט?

ראוי לפצל את השאלה לשתיים: ראשית לגבי התבטאויות השופט, ושנית לגבי החלטות השופט. לגבי התבטאויות השופט... נראה, כי המבחן הנוהג לגבי משוא פנים, הוא המבחן של האפשרות הממשית, אינו מצדיק פסילה של שופט בשל התבטאות במהלך המשפט, אלא במקרה קיצוני ביותר. צריך שההתבטאות תלמד, כי השופט גיבש כבר עמדה נחרצת כלפי הנאשם או כלפי אשמתו, עמדה השוללת אפשרות סבירה של ניהול המשפט באופן אובייקטיבי והכרעה במשפט על יסוד הראיות והטענות שהובאו לפני השופט...

...מקרים שבהם קיבל שופט החלטות הנוגעות לניהול המשפט, ובעל דין טוען, כי החלטות אלה פוגעות בו ללא הצדקה ואף מלמדות, כי השופט אינו ראוי להמשיך ולדון באותו משפט...

הנטיה שלא לפסול שופט בשל החלטות שקיבל במהלך המשפט... נתמכת על-ידי שני טעמים עיקריים.

...החלטות שקיבל השופט בקשר לניהול המשפט אינן מלמדות על אפשרות ממשית של משוא פנים... ההחלטות שקיבל אינן משקפות אלא את רצונו לנהל את המשפט כפי שתפקידו מחייב: באופן תקין, יעיל וצודק. אכן, הרגישות והמתח המלווים את המשפט עשויים בנקל להוליד אצל בעל דין את התחושה כי השופט אינו מבין אותו, אולי אף אינו אוהד אותו או אף מתנכל לו... גם אם החלטות כאלה (לדוגמה נוזףבנאשם, מגביל חקירה) פוגמות במראית הצדק, מנקודת הראות של בעל הדין, אין להעדיף את מראית הצדק על עשיית הצדק... אפשר שהחלטת השופט בקשר לניהול המשפט תהיה מוטעית... החלטות מוטעות עשויות אפילו לגרום עיוות-דין... התיקון של פגם כזה יכול לא פעם להיעשות במסגרת ערעור על החלטת השופט, לפני ערכאה גבוהה יותר, אך לא על-ידי פסילת השופט בשל משוא פנים.

...בקשה לפסול שופט בשל החלטות בקשר לניהול המשפט כרוכה בהתמודדות בין שני אינטרסים. מצד אחד עומד האינטרס של עשיית צדק, לרבות מראית הצדק... מן הצד השני עומד האינטרס של ניהול השפיטה באופן תקין ויעיל... עשויים להיות בעלי דין שיבקשו לנצל את העילה של משוא פנים... משום שפסילת השופט עשויה לשרת אינטרס של בעל הדין... אפשר אולי שבעל דין יהיה מעוניין להאריך את משך המשפט מטעם זה או אחר... יש מקום להיזהר מאוד, בחינת כבדהו וחשדהו, בבקשות לפסילת שופט המתבססות על החלטות של השופט בקשר לניהול המשפט... קל וחומר כך, אם יש יסוד להניח, כי אותו בעל דין המבקש את הפסילה הוא שגרם בהתנהגותו לקבלת אותן החלטות, המשמשות אותו לאחר-מכן כבסיס לבקשת הפסילה."

ובמקום אחר:

"טענה בדבר טעות דיונית... מקומה בערעור לגופו אם יוגש ,והצטברותן של מספר החלטות כאמור אינו מוסיף דבר, שהרי טעם ההחלטה נבחן לפי הנושא הנדון בה ולפי צדקת השגותיו של בעל הדין; בעל דין המעלה עשר טענות שגויות או בלתי-מבוססות ואלו נדחות אחת לאחת, אינו יכול להעלות טענה, כי משנפסק נגדו עשר פעמים, עולה מכך ההנחה, כי קיים משוא פנים. הטעם לדחיה הוא הקובע ונושא זה יבחן כאמור בעת הדיון בערעור לגופו, והוא אינו מוליד עילה לפסילה.

הערה של בית-המשפט, כי בעל דין עושה מאמצים למשוך את הדיונים מן הראוי שתביא לבדיקה עצמית של בעל הדין ולא של השופט. חסיד אני של השיטה לפיה מקמץ השופט בהערות אשר אפשר בלעדיהן, אך יש וההערה היא בגדר ההכרח בל-יגונה ותנאי לניהול המשפט כתיקנו. הנטיה להלך אימים על השופט ולמנוע ממנו את ניווטו של המשפט כסמכותו וכחובתו מוצאת לעצמה כלי עזר נוח בשימוש הבלתי-נכון בטענת הפסלות; ההנחה היא, ככל הנראה, שחשש של השופט שמא יוקע כחסר מזג שיפוטי וכבלתי-אובייקטיבי בגישתו,ירתיע אותו מקבלת החלטות שאינן נוחות לבעל הדין" {ע"פ 77/93 אליהו עובדיה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.01.93)}".

במקרה אחר, ב- ע"ע 61/03 {אברהם אקסלקלוב נ' 1. מכבי שירותי בריאות 2. משרד הבריאות, תק-אר 2004(1), 61 (2004)} קבע בית-הדין, כי סעיף 77א לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 הוחל בבית-הדין לעבודה על-פי סעיפים 39 ו - 39א לחוק בית-הדין לעבודה, בשינויים המחוייבים. על-פי האמור בסעיף 39א לחוק בית-הדין לעבודה "ערעור כאמור בסעיף 77א(ג) לחוק בתי-המשפט יהיה לפני בית-הדין הארצי, וידון בו נשיא בית-הדין הארצי, או מותב של שופטי בית-הדין הארצי, או שופט אחד, הכל כפי שיקבע הנשיא".

משכך, קבע בית-הדין, כי במקרים הנדירים בהם ידרש לערער על החלטת שופט בערכאה זו, על החלטתו שלא לפסול עצמו מלדון בהליך, ידון הערעור בהתאם לנהוג בעניין זה בבית-המשפט העליון, בפני שופט אחר של בית-הדין הארצי, ובמידה שאותו שופט יחליט כך, בפני מותב בית-הדין הארצי.

5. מבחן האפשרות הממשית למשוא פנים - הבקשה נדחתה
ב- ס"ק (חי') 48651-08-15 {קיסריה אלקטרוניקה רפואית בע"מ נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה מרחב חדרה/שומרון, תק-עב 2015(3), 17302 (2015)} קבע בית-הדין, כי כידוע, המבחן לפסלות שופט או מותב מלישב בדין הינו "חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט", כשלשם כך יש צורך בנסיבות מוכחות, שעל-פיהן קיימת אפשרות ממשית למשוא פנים בניהול המשפט או לדעה משוחדת של נושא התפקיד השיפוטי כשקיומו של חשד או חשש אינם מהווים סיבה מספקת לפסילה {ראה למשל בפסק-הדין שניתן לאחרונה על-ידי כב' נשיא בית-המשפט העליון, השופט אשר גרוניס ב- ע"פ 4736/13 סאם עדות נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.07.13)}.

מבחן האפשרות הממשית הינו מבחן אובייקטיבי ומכאן שאין די בכך שבעל דין יחוש, סובייקטיבית, כי השופט גיבש עמדה בלתי-ניתנת לשינוי, אלא יש להראות כי מבחינה אובייקטיבית מכלול הנסיבות מצביע על חשש ממשי למשוא פנים {בג"צ 2184/95 גלברט נ' יושב ראש ועדת החקירה לבדיקת אירוע הטבח בחרות, פ"ד מח(3), 573 (1994); ע"פ 1478/97 מדינת ישראל נ' חן, פ"ד נא(4), 673 (1997)}.

לפיכך, על המבקשת לשכנע בבקשתה שאף מנקודת מבט אובייקטיבית עולה קיומו של חשש ממשי, שדעתו של המותב גובשה עד כדי כך שלא יוכל להמשיך ולנהל את ההליך שבפניו באופן אובייקטיבי וענייני.

בית-הדין ציין, כי בענייננו לא קיימת כל עילה עניינית, מבוססת לפסילה בכלל, ובשים לב לפסיקה, בפרט ועל-כן דין הבקשה להידחות. ההחלטה שהתקבלה על-ידי בית-הדין בהליך הזמני התבססה על-סמך ראיות לכאורה בלבד כפי שהוצגו בפני בית-הדין במסגרת ההליך.

זאת ועוד. בית-הדין קבע, כי במסגרת ההליך הזמני, טענות הצדדים התמקדו בשאלה האם קיים ניגוד עניינים בין תפקידה של הגב' גלילה כמנהלת חשבונות ראשית לבין כהונתה במקביל כיו"ר ועד הפעולה. טענות החברה כנגד הגב' גלילה לפיהן היא הפיצה מסמך סודי ועודדה את אחת העובדות להוציא תעודת מחלה פיקטיבית הובאו בפני בית-הדין על-מנת להמחיש את ניגוד העניינים ולפיכך, במסגרת אותו ההליך הצדדים לא התייחסו כלל לשאלה האם התנהלותה של הגב' גלילה בהקשר זה מצדיקה פיטורים וזאת בהתחשב בהלכות העוסקות בפיטורי חברי ועד ובפרט בהתארגנות ראשונית.

בהתאם, במסגרת אותו הליך, בית-הדין לא נכנס לשאלה זו וציין בכלליות, כי "מבלי לקבוע מסמרות בהקשר זה מצאנו לנכון להוסיף כי איננו מקלים ראש בהתנהלותה של הגב' גלילה וכי פעילותה בארגון עובדים אינה מקנה לגב' גלילה "חסינות" והיא אינה רשאית להפר את נוהלי המשיבה ולפעול בניגוד לדין. עם-זאת, בהתאם להלכה הפסוקה במקרה של פיטורי חברי ועד או פעילים בהתארגנות ראשונית לא די להצביע על הצורך לפטר עובדים אלה, אלא שיש צורך להראות כי נשקלו דרכים חלופיות וחמורות פחות להשגת צרכי המעסיק".
מכל מקום, קבע בית-הדין, כי קביעת עמדה בהליכי ביניים, בין אם מדובר בהחלטה יחידה ובין אם מדובר בסדרת החלטות, אינה מבססת, בפני עצמה, עילת פסלות. כך גם, אמירות לכאוריות במסגרת החלטת ביניים אין בהן כדי ללמד, כי דעתו של בית-הדין ננעלה וכי אין בידי מי מהצדדים לשכנע את בית-הדין בעניין שבלב המחלוקת בתובענה העיקרית.

למען-הסר-ספק הבהיר בית-הדין, כי דעתו אינה נעולה וכל שהוא קבע במסגרת ההליך הזמני ובמסגרתו בלבד, כך שראיות שיובאו על-ידי הצדדים בהליך שבכותרת או בהליך העיקרי יבחנו ללא כל דעה קדומה וללא משוא פנים.

גם בטענת המבקשת לפיה במסגרת הדיון בית-הדין הביע את עמדתו לפיה פיטוריה של הגב' גלילה הם צעד קיצוני בנסיבות העניין - אין כדי לבסס עילת פסלות. אמנם, במסגרת הדיון קיים בית-הדין דיון לא פורמאלי עם בא-כוח הצדדים לצרכי פשרה במסגרתו התייחס בית-הדין ליישום הפסיקה בעניין פיטורים של חברי ועד ובפרט בשלב ההתארגנות הראשונית על עניינה של הגב' גלילה וטענות החברה כלפיה ואולם אמירות אלו אינן מעוררות כל חשש למשוא פנים ולגיבוש דעה מוקדמת.

על הכלל המשפטי בעניין זה עמד י' מרזל בספרו דיני פסלות שופט (2006), 179-178 וכדלקמן:

"ניסיונות פישור מצד בית-משפט גם אם יש בהם עמדה מסויימת כלפי ההליך, אינם מבססים חשש ממשי למשוא פנים ונעילת הדעת של השופט שכן מדובר בעמדה לכאורית בלבד שאינה מבוססת על שמיעת טיעוני הצדדים ועל הערכת ראיותיהם.

מטרתה של הצעת הפשרה... ייעול הדיון בניסיון להביא את הצדדים לידי הסכמה. ייעול זה של הדיון יכול לכלול התבטאות בדבר העקרונות שעל יסודם ראוי להתפשר בתיק ואף הערכה לכאורית של סיכויי התביעה או ההגנה. אין בהערכה זו ככל שהיא נעשית בשלב מקדמי ועל בסיס לכאורי כדי להביא לפסילת השופט.

ההיפך הוא הנכון, מטיבה של הצעת פשרה היא שתהא מבוססת על הערכה לכאורית של התיק... אין גם עילת פסלות בכך שהשופט מבקש מן הצדדים השוקלים הצעת פשרה להביא בחשבון גם את שאלת ההוצאות המשפט."

כך גם, אין מניעה, כי אותו מותב ידון בהליכים שונים הקשורים לאותה מסכת עובדתית. בהקשר זה יפים הדברים שנקבעו לאחרונה על-ידי כב' נשיא בית-המשפט העליון (בדימוס) אשר גרוניס ב- ע"א 461/14 {ברק רוזן ואח' נ' אליהו ביטון ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (14.01.15)} וכדלקמן:

"דוגמאות מן הפסיקה מלמדות, כי לא מתקיימת בהכרח עילת פסלות בכל מקרה בו בית-המשפט הביע עמדה מוקדמת ביחס לעניין המונח לפניו. כך, לעיתים שופטת או שופט עשויים לשבת בדין בשני הליכים שונים {או יותר}, הקשורים לאותה פרשה עובדתית, בהם מעורבים אותם בעלי דין.

פעם אחר פעם נפסק, כי ההכרעה בהליך המוקדם בזמן אינה מקימה, מיניה וביה, עילת פסלות לגבי ההליך המאוחר בזמן {ראה למשל, ע"א 8168/02 פלוני נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2002), פסקה 4; ע"א 2211/11 פלונית נ' פלונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011), פסקה 7; ע"א 7350/14 טי.ג'י.אי השקעות מניבות (2008) בע"מ נ' רונן, (2014), פסקה 6}.

כך גם כאשר אותו הליך מתברר לפני אותו שופט וניתנות על-ידו החלטות בשלבים שונים של הדיון. לדוגמה, מקום בו השופט מכריע בבקשה לסעד זמני ולאחר-מכן נדרש לדון בהליך העיקרי. גם כאן אין מתגבשת בהכרח עילת פסלות {ראה למשל, ע"א 3679/13 גולן נ' חיו, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013), פסקה 6 והאסמכתאות שם}.
הוא הדין במקרים בהם מוחזר הליך מסויים לדיון לפני שופט בעקבות התערבות ערכאת הערעור {ראה לדוגמה, ע"פ 1648/13 עמרם נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013), פסקה 5; ע"א 6951/14 טיויאם נכסים בע"מ נ' חוה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2014), פסקה 7}."

בכל המקרים המתוארים, לא התקיימה לגבי השופט מניעה עקרונית מלשבת בדין ואין בהבעת העמדה המוקדמת כדי להקים בכל מקרה עילת פסלות. על-מנת להכריע בטענת הפסלות יש לבדוק על בסיס מכלול הנתונים הרלוונטיים, אם נתקיים מבחינה מהותית חשש ממשי למשוא פנים. על הטוען לפסילת בית-המשפט להראות, כי בהליך הנוכחי אין השופט פתוח לשכנוע {ראה: מרזל, בעמ' 265}. אם נסיבות המקרה מלמדות, כי דעתו של השופט "ננעלה" לא יהיה מנוס מפסילתו.

אולם, אם הנסיבות מצביעות על כך שהשופט פתוח לשכנוע, לא יהיה זה מוצדק להורות על פסילתו אך בשל כך שכבר הביע עמדה לגבי העניין הטעון הכרעה.

לצד זאת חובה לציין, כי הכלל שהתגבש בפסיקה, לפיו לא מתקיימת בהכרח עילת פסלות במקרים המתוארים, מתבסס על ההנחה שכמעט תמיד יימצא הבדל מסויים בין ההליך המוקדם בזמן בו הכריע השופט, לבין ההליך בו הועלתה טענת הפסלות. פועל יוצא מכך הוא, שאם קיים קושי ממשי להצביע על הבדל מהותי כלשהו בין הסוגיות הטעונות הכרעה בכל אחד מן ההליכים, או שמדובר באותה תשתית ראייתית, הרי שראוי הוא, ככלל, שבית-המשפט אכן יפסול עצמו מלשבת בדין.

עמד על כך מרזל, בעמ' 275 בספרו:

"... ברוב המקרים לא יהיה בעצם הדיון הקודם בהליך דומה כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים, שכן כמעט תמיד יימצא הבדל בר משמעות בין ההליכים; יחד עם חזקת המקצועיות של השופט ואי-תלותו הוא יאיין את החשש, כי השופט לא יוכל להשתחרר מקביעותיו הקודמות... אולם, אם מדובר באותה שאלה בדיוק בהליך דומה או זהה, כאשר נקבעו ממצאים שבעובדה לגופו של עניין, על בסיס אותן טענות, סביר להניח, כי השופט ייפסל מלשבת בדין."

בענייננו, קבע בית-הדין, כי ההליכים הקודמים שהתנהלו בעניינה של הגב' גלילה עסקו בסוגיות שונות. כאמור, הבקשה הראשונה עסקה בשאלת ניגוד העניינים בין תפקידיה של הגב' גלילה והבקשה השניה במניעת השימוע. מכאן, שבמסגרת ההליכים הקודמים לא נדונה סוגיית פיטוריה של הגב' גלילה עקב הפרות אמונים וממילא לא נדונו מכלול השיקולים הנוגעים לפיטורים לרבות המשקולות שיש ליתן לכל אחד מהשיקולים.

לכך הוסיף בית-הדין, כי מהבקשה עלה, כי גם התשתית הראייתית אינה זהה לנוכח התווספות מקרים נוספים של הפרת אמונים. בנסיבות אלו, קבע בית-הדין, כי לא מתקיימת עילת פסלות ואין מניעה, כי המותב הנוכחי ידון בבקשה לביטול הפיטורים. אשר-על-כן, הבקשה נדחתה.

6. הרשמת ייצגה צד להליך בעבר, כשהיתה עורכת דין - הבקשה נדחתה
ב- ב"ל (נצ') 28087-08-14 {חנניה טויזר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 11490 (2015)} בית-הדין קבע, כי מהוראות הדין, ומההלכה הפסוקה, ניתן ללמוד, כי אין לקבל טענת פסלות אלא אם קיימות סיבות מוכחות, שעל-פיהן קיימת אפשרות ממשית למשוא פנים בניהול המשפט, או לדעה משוחדת של נושא התפקיד השיפוטי.

עוד הוסיף בית-הדין, כי בפסק-דינו של בית-הדין הארצי בעניינה של מזל שדה {1013/02 (ארצי) פורסם באתר האינטרנט נבו (2002)} נפסק:

"בכל הנוגע לפסלות בעל תפקיד שיפוטי, הן בבתי-הדין לעבודה והן במערכת בתי-המשפט הכללית, הלכה היא, כי אין לקבל טענת פסלות אלא במקום בו קיימות נסיבות מוכחות בעטיין קיימת אפשרות ממשית למשוא פנים בניהול המשפט או לדיעה משוחדת של היושב בדין.

המבחן לעניין זה הוא אובייקטיבי, וקיומו של חשד או חשש בלבד לא יביאו לפסילה."
{ראה: דב"ע נה/96-2 אריק בן חורין נ' מדינת ישראל ואח', פד"ע כח 189, 195; דב"ע נד/96-4 שמעון פריזנט נ' קוינאמטיק ישראל ואח', פד"ע כז 227, 230; דב"ע נב/92-26 תופיק גנאם נ' משרד החינוך, פד"ע כד 166, 167; בנוסף ראה: עא"ח 1018/04 דורון בכר נ' מונה טורס בע"מ ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (2004)}.

בית-הדין קבע, כי מהוראות הדין וההלכה הפסוקה עולה, כי לא בנקל יורה בית-הדין על פסלות שופט וכי על הטוען לשכנע את בית-הדין, כי קיים חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט וכי דעת השופט "ננעלה", כך שלא יוכל לנהל את ההליך באופן אובייקטיבי וליתן החלטה עניינית. קיומו של חשש או חשד בלבד אינם מספיקים בכדי להביא לפסילה והמבחן לעניין זה הוא מבחן אובייקטיבי.

הטענה היחידה אשר הועלתה מטעם המערער היא, כי בתפקידה כעו"ד במוסד לביטוח לאומי, תפקיד אותו סיימה הרשמת מזה כשנתיים עת מונתה לתפקידה הנוכחי כרשמת בבית-הדין, הרשמת ייצגה את המשיב בתיק הקשור להליך זה.

המערער לא הפנה לתיק ספציפי כלשהו אשר לטענתו הרשמת ייצגה בו את המשיב בהליך הקשור להליך זה, ומכאן לא ניתן לקבוע, כי בטרם הרשמת התמנתה, היא היתה "מעורבת" בעניין הנדון בהליך שלפניה.

במסגרת תפקידה הקודם ייצגה הרשמת את המשיב במאות אם לא באלפי הליכים, וסביר מאוד, כי ייצגה אותו גם בהליכים אחרים בהם נקט המערער, אשר מרבה להגיש הלכים לבית-הדין, בעניינים שונים, כאשר הלכה למעשה מתבררים כהליכי סרק. אין בעובדה זו כשלעצמה כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים, וחששו של המערער, כי הצדק "גם ייראה וגם ייעשה" אינו מספיק כדי לקבל את הבקשה. מה גם שהמערער אינו טוען, כי אין ביכולתה של הרשמת לנהל את ההליך באופן אובייקטיבי וליתן החלטה עניינית.

זאת ועוד, וכפי שהובהר לעיל, סמכותה של הרשמת בהליך זה הינה מוגבלת, כך שחששו של המערער, אכן קיים והגם שאינו חשש ממשי, יתרפא עת יועבר עניינו להכרעה לשופט משופטי בית-הדין. לאור האמור לעיל, הבקשה נדחתה.

במקרה אחר, ב- פ"ה (ב"ש) 20384-03-13 {ישראל חדד נ' 1. מ. ד. באר שבע, תק-עב 2014(4), 5352 (2014)} קבע בית-הדין, כי טענות המבקשים התבססו על תחושה סובייקטיבית ואין אמירות אלה אשר הושמעו בדיון מלמדות על חשש למשוא פנים והתקבעות בתוצאה הסופית כפי שטענו המבקשים.

7. פסיקת הוצאות היא החלטה דיונית שאינה מהווה כשלעצמה, עילה לפסלות שופט - הבקשה נדחתה
ב- סע"ש (ב"ש) 36892-04-14 {אבו סקיק סמיר נ' יוסף חניה, תק-עב 2014(4), 10207 (2014)} בית-הדין קבע, כי פסיקת הוצאות היא החלטה דיונית שאינה מהווה כשלעצמה, עילה לפסלות שופט. כך גם לגבי החלטות שניתנו לרעת בעל דין, אין בכך כדי להקים עילה לפסלות, ובכל מקרה נראה, כי הדרך הנכונה לתקוף החלטות של בית-הדין היא בערכאת הערעור ולא בהגשת בקשות לפסלות שופט {ראה גם: סע"ש (ב"ש) 22446-04-13 אבי (אברהם) אוחנה נ' מתנ"ס שדרות, תק-עב 2014(3), 15554 (2014)}.

8. הנתבעת יוצגה על-ידי המשרד בו עבדה השופטת טרם מינויה לשיפוט - התיק הועבר לשופט אחר
ב- סע"ש (ת"א) 34932-09-12 {יפעת עמר נ' המשבב עיבוד שבבי בע"מ, תק-עב 2014(3), 22013 (2014)} בית-הדין קבע, כי הנתבעת מיוצגת על-ידי משרד נ. פינברג ושות', משרד בו עבדה אב"ד עד למינויה לשיפוט לפני כשנתיים וחצי.

לנוכח העובדה שאב"ד עבדה במשרד בא-כוח הנתבעת במשך כ- 8 שנים עד למינויה לשיפוט וקיימים קשרים חברתיים בינה לבין עורכי-הדין ממשרד בא-כוח הנתבעת, השופטת פסלה עצמה מלדון בתיק זה ונקבע, כי התיק יועבר לנשיאת בית-הדין לצורך העברתו לשופט אחר {ראה מקרים דומים: סע"ש (חי') 17545-06-14 ישרקו שיווק מותגי מזון בינלאומיים בע"מ נ' שמעון אור, תק-עב 2014(3), 13357 (2014); ס"ע (חי') 29541-05-12 זאהי בטחיש נ' תקשובים - מרכז תקשורת עסקי בע"מ, תק-עב 2013(1), 8018 (2013)}.

9. תלונה שהגיש צד לנציבות כנגד שופט היושב לדון בעניינו אינה יוצרת כשלעצמה עילת פסלות - הבקשה נדחתה
ב- ב"ל (ב"ש) 13357-04-13 {אלפונס מכלוף נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(3), 17519 (2014)} קבע בית-הדין, כי תלונה שהגיש צד לנציבות כנגד שופט היושב לדון בעניינו אינה יוצרת כשלעצמה עילת פסלות, "שאם לא תאמר כן יוכל כל בעל דין לפסול שופטים מלדון בענייניו באמצעות הפרחת תלונות כנגדם" {ע"א 5714/97 מזור נ' מינהל מקרקעי ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.10.97); ע"א 2116/08 כובשי נ' אסרף, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.05.08); יגאל מרזל דיני פסלות שופט, 226}.

עוד הדגיש בית-הדין, כי עד לפנייתו של התובע ולמעשה גם לאחריה, לא היתה לשופט כל ידיעה על תלונות או הליכים אחרים המתקיימים כנגדו בעניינו של התובע. עוד צויין, כי השופט דן בעבר בשני הליכים בעניינו של התובע כאשר באחד ההליכים זכה התובע בדין ואילו בהליך השני, נדחתה תביעתו, ערעורו לבית-הדין הארצי נדחה וכך גם עתירתו לבג"צ.

10. תחושת עויינות מבחינה סובייקטיבית מצידו של בית-הדין - התביעה נדחתה
ב- ס"ע (חי') 52870-03-11 {דיאב סואעד נ' מדינת ישראל ואח', תק-עב 2013(2), 5242 (2013)} התובע חש, מבחינה סובייקטיבית, בעויינות מצידו של בית-הדין.

בית-הדין דחה טענה זו מכל וכל וקבע, כי תחושותיו הסובייקטיביות של התובע אינן מבוססות כלל ועיקר. את תחושתו ביסס התובע, שלא בצדק, על צעדים בהם רשאי, אף מחוייב, בית-הדין לנקוט בעת שמתבררת בפניו תובענה.

כך למשל, אין כל פסול, כפי שנעשה כאן, כי בית-הדין יציע לתובע לשקול האם ברצונו להמשיך בהליך לאור הסיכונים והסיכויים הלכאוריים. כך, למשל, קציבת זמן לחקירת עדים או לסיכומים בעל-פה של הצדדים, כפי שנעשתה כאן, היא ביטוי להקצאת הזמן השיפוטי המוגבל. לא הוברר, מה טעם מצא התובע לפרט את תחושותיו הסובייקטיביות בסיכומיו, עת בשום שלב לא העלה טענת פסלות בהתאם לסעיף 39א לחוק בית-הדין לעבודה {ראה גם: תע"א (יר') 2302/00 פנחס מורגנשטיין נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, תק-עב 2012(1), 13604 (2012)}.

11. דיון בהליכים קודמים אינו מהווה, כשלעצמו, עילה לפסילת שופט - הבקשה נדחתה
ב- ס"ע 2059-00 {ראניה רבקה נ' עיריית צפת, תק-עב 2012(4), 13947 (2012)} קבע בית-הדין, כי דיון באותה שאלה או סוגיה בהליכים קודמים אינו מהווה, כשלעצמו, עילה לפסילת שופט. הגם שקיימות נסיבות חריגות שבהן פסיקה בהליך קודם יכול שתהווה עילה לפסילתו של בעל תפקיד שיפוטי, הרי שבמרבית המקרים לא יהיה בעצם הדיון בהליך קודם או דומה כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים. על-פי-רוב, ימצא בין ההליכים הבדל המאיין את החשש למשוא פנים נוכח חזקת מקצועיותו של השופט.

12. קרבה משפחתית בין בית-הדין לבין עדה - הבקשה נדחתה
ב- ס"ע (ת"א) 36848-12-10 {הילה בוצר ואח' נ' ק.מ.י. - קומפלקס מזון ישראל בע"מ, תק-עב 2012(4), 12208 (2012)} בית-הדין קבע, כי העדה אינה "בן משפחה" {וודאי לא מקרבה ראשונה} כהגדרתה בחוק וגם לא מתקיימת "קרבה ממשית אחרת" בינה ובין האב"ד.

כפי שהובהר מפורשות, העדה היא קרובת משפחה, הא ותו לא! {ולמען הסדר הטוב יצויין, כי העדה היא בת של בן דוד}.

עוד הוסיף בית-הדין, כי הטענות לבקשה באשר לטיב הקרבה או לאופי היחסים, נטענו בעלמא ולא נתמכו בתצהיר של העדה. לא-כל-שכן, לא נתמכו בתצהיר של בא-כוח המבקשות, באשר לעצם השיחה עם העדה כמו גם נסיבותיה. די היה בכך כדי לדחות את הבקשה.

ועוד הוסיף בית-הדין, כי ממילא, אין להבין את דבריה {ככל שיש ממש בנטען} אלא בתחושותיה הסובייקטיביות של העדה ועוד בקשר עם "חוסר נוחותה" {כך כלשון בא-כוח המבקשות}. בכל הכבוד, לא ניתן לצפות, כי מטעמים של חוסר נוחות ישונה הרכב שנקבע לתיק זה מכבר! זאת בפרט משהעברת התיק לשופט אחר עלולה להאריך את ההליך ויש ממש בחששה של המשיבה בעניין זה.

והעיקר הוא, הטענה למשוא פנים נטענה סתמית וכלל לא הובהר מהו "החשש הממשי" כקבוע בחוק ומה יש באי-היעתרות לבקשה כדי לפגוע בהליך או בעדה או במאן דהוא.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

טענת פסלות (סעיף 39א לחוק)