botox
הספריה המשפטית
הקודקס המקיף של דיני העבודה במשפט בישראל - דין, הלכה ומעשה

הפרקים שבספר:

מעסיק שנפטר (סעיף 4 לחוק)

1. הדין
סעיף 4 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 קובע כדלקמן:

"4. מעסיק שנפטר (תיקון התשע"ד (מס' 2))
עובד שעבודתו נפסקה מחמת פטירה או פשיטת רגל של מעסיקו, ובתאגיד - פירוקו או מחיקתו, זכאי לפיצויי פיטורים כאילו פוטר."

2. כללי
סעיף זה קובע, כי עובד שעבודתו נפסקה מחמת פטירה או פשיטת רגל של מעבידו ובתאגיד, פירוקו או מחיקתו, יהיה העובד זכאי לפיצויי פיטורים, כאילו פוטר מעבודתו. תשלום הפיצויים כאמור יהיה בשווי השכר החודשי שקיבל העובד טרם הפטירה, פשיטת רגל, פירוק או מחיקה.

על-מנת שתקום לתובע זכות לקבל פיצויי פיטורים לפי סעיף 4 לחוק פיצויי פיטורים, נדרש, כי יתקיימו שני תנאים מצטברים: האחד, עבודתו בעסק "נפסקה". השני, הפסקת העבודה בעסק היתה "מחמת" מות המעביד.

המבחן הנכון לקביעת הקשר הסיבתי בין הפסקת העבודה לבין מות המעביד, הוא "מבחן הלוא לא" but for test. מבחן זה מביא להצגת השאלה, האם העבודה היתה נפסקת ביום שפסקה ללא מותו של המעביד {ראה לדוגמה: דב"ע מב/3-115 חדד מרים נ' עזבון ויורשי המנוח אברהם מנס ז"ל, פד"ע טז(1), 290}.

ב- ע"ב (חי') 779/06 {מריה מירנה סוריאנו נ' עזבון המנוחה הגר קולמן, תק-עב 2008(3), 8865 (2008)} קבע בית-הדין, כי "משנפסקה עבודתה של התובעת מחמת פטירה של הגר, שנכנסה לנעליה של לאה כמעבידה של מריה, באותו מקום עבודה לאחר שזו נפטרה קודם-לכן, זכאית מריה לתשלום פיצויי פיטורין לפי השכר החודשי האחרון הנטען, בגובה $800 בשער של 4.53 ש"ח, עבור כל התקופה, 87 חודשים וחצי. סך-הכל מגיע למריה ברכיב זה סך של 26,425 ש"ח".

ב- פש"ר (חי') 514/08 {תיקי שגן נ' כונס הנכסים הרשמי - מחוז חיפה והצפון, תק-מח 2008(3), 5349 (2008)} קבע בית-המשפט, כי צו לפירוקו של תאגיד כמוהו כהודעת פיטורים וככלל, הוא מזכה את עובדי התאגיד בפיצויי פיטורים, כאמור בסעיף 4 לחוק פיצויי פיטורים. עוד הדגיש בית-המשפט, כי "במקרים רבים בהם מוגשת תביעה לקבלת גמלה על-פי פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי, אין כלל מחלוקת באשר לשאלה האם זכאי התובע לקבל גמלה בגין חוב החברה אליו בגין פיצויי פיטורים ופיצוי בגין היעדר מתן הודעה מוקדמת. זאת מכיוון שמדובר בעובדים שעבדו אצל התאגיד עד לקריסתו ולמתן צו לפירוקו".

ב- ע"ב (ת"א-יפו) 6635/03 {תנופה שירותי עבודה 1997 בע"מ ואח' נ' שר התעשיה המסחר והתעסוקה ואח', תק-עב 2008(1), 9180 (2008)} קבע בית-הדין, כי "התובעות לא הביאו ולו בדל ראיה ולפיה הציעו מקום עבודה חלופי לעובדים. לא-זו-אף-זו, התובעות, אשר רשיונן נשלל, נאסר עליהן להמשיך ולהעסיק את העובדים והלכה למעשה עובדיהן פוטרו, לפיכך בדין היה עליהן לשלם פיצויי פיטורים. אנלוגיה לכך ניתן ללמוד מסעיף 4 לחוק פיצויי פיטורים ולפיו עובד שעבודתו הופסקה מחמת פירוק תאגיד או מחיקתו, זכאי לקבל פיצויי פיטורים כאילו פוטר".

ב- תמ"ש (ת"א) 97770/99 {ו' ט' נ' ו' ח' ו- 2 אח', תק-מש 2003(2), 66 (2003)} קבע בית-הדין מפי כב' השופטת פלאוט ורדה:

"זכאות הנתבע לפיצויי פיטורין מהעסק
...35. התובעת עותרת לחייב את הנתבע, אחיו ואשת האב בתשלום פיצויי פיטורים לידיה, המגיעים לנתבע בשל מות מעסיקו, לפי סעיף 4 לחוק פיצויי פיטורים, לטענתה.

בכדי להכריע בטענה זו, יש להשיב על שתי שאלות:

ראשית, האם הנתבע זכאי לפיצויי פיטורים לפי סעיף 4 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים")?

שנית, אם התשובה לשאלה הראשונה בחיוב, האם התובעת זכאית למחצית מסכום פיצויי הפיטורים המגיעים לנתבע?

האם הנתבע זכאי לפיצויי פיטורים לפי סעיף 4 לחוק פיצויי פיטורים?

36. בית-המשפט לענייני משפחה אינו בית-המשפט המוסמך לדון ולהכריע בשאלות של זכאות לפיצויי פיטורין לפי סעיף 4 לחוק פיצויי פיטורים, דרך-כלל.
(ראה סעיף 3 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, וראה גם רע"א 6558/99 חבס נ' חבס, פ"ד נד(4), 337 (2000)).

אולם, כחלק מסמכותו הנגררת, הנתונה לו לפי סעיף 76 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, מוסמך בית-משפט זה לדון ולהכריע בשאלת זכאות הנתבע לפיצויי פיטורים, אגב הדיון בשאלת זכאות התובעת למחצית מזכויות הנתבע, ולצורך אותו עניין. זאת, מאחר שהכרעה בשאלת זכאות התובעת למחצית מפיצויי הפיטורים המגיעים לנתבע, מחייבת תחילה הכרעה בשאלת זכאות הנתבע לפיצויי הפיטורים...

38. הנתבע שבפניי עבד משך שנים כשכיר בעסק. בעקבות פטירת אביו - מעבידו, עבודתו כשכיר בעסק פסקה. לפיכך הנתבע הוא 'עובד שעבודתו נפסקה מחמת פטירת מעבידו'.

הקשר הסיבתי, כפי שנדרש בפסיקת בית-הדין לעבודה, מתקיים, שכן אילו האב לא היה נפטר, הנתבע היה ממשיך לעבוד בעסק כשכיר.

יש לציין שאילו המעביד לא היה נפטר, והנתבע היה ממשיך לעבוד בעסק כשכיר עד הגיעו לגיל הפרישה, הנתבע היה מקבל פיצויי פרישה באותו מועד והתובעת היתה זכאית למחציתם (לפחות עבור התקופה שמנישואי בני הזוג ועד למועד הקרע).

הנתבע טוען, כי לא התקיים התנאי לפיו עבודתו נפסקה, מאחר ואין מחלוקת כי כיום הוא עובד באותו מקום עבודה.

אלא, שעבודתו של הנתבע כשכיר פסקה.

"עבודתו" כעצמאי, גם אם פיזית באותו מקום, איננה קשורה למעמדו הקודם כשכיר, ויש לראות נתק בין שני סוגי העבודה, לעניין זכאותו לפיצויים.

טענות הנתבע בהקשר לחישובי מס שונים (ראה עמ' 27, סעיף 14 לסיכומיו), אינם ממין העניין, ואין סיבה כי התובעת תפסיד את זכויותיה, בשל שיקולי מס כאלה או אחרים של הנתבע - בגינם הוא "מוותר" על זכויותיו לפיצויי פיטורין.

לאור האמור לעיל, הנתבע זכאי לפיצויי פיטורים לפי סעיף 4 לחוק פיצויי פיטורים."

ב- תב"ע (ב"ש) נו/35-1266 {שפירא מיכאל נ' עזבון המנוח, תק-עב 97(3), 457 (1997)} נקבע מפי כב' השופטת י' הופמן כי:

"3.א. התביעה לתשלום פיצויי פיטורים. התובע זכאי לקבלת פיצויי פיטורים על-פי הוראת סעיף 4 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 לפיו: עובד שעבודתו נפסקה מחמת פטירה או פשיטת רגל של מעבידו ובתאגיד - פירוקו או מחיקתו, זכאי לפיצויי פיטורים כאילו פוטר. התובע המציא תלושי שכר לפיו משכורתו ה-"קובעת" לצורך חישוב פיצויי פיטורים, על-פי תלוש משכורתו לחודש ינואר 1996 הינה 3,587 ש"ח. לא הוכח בפניי כי מדובר בעובד בשכר יומי ולפיכך יש להניח כי מדובר בעובד בשכר חודשי. התובע ערך חישוביו על-פי שכר נטו, אולם חישוב פיצויי הפיטורים ייערך על-פי שכרו האחרון ברוטו בהתאם להוראות החוק והתקנות. לאור תקופת עבודתו (16 חודש ו- 10 ימי עבודה) הינו זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 6,218 ש"ח.

ב. תקופת עבודתו של התובע. נטל הראיה להוכיח תקופת העבודה מוטל על התובע-העובד. במקרה הנדון על דעת כל חברי המותב ולאור התרשומתנו ממהימנות גרסתו של התובע, גרסת הנתבע מקובלת על בית-הדין. התובע לא השכיל להוכיח, כי עבד עד לסוף חודש פברואר 1996. האישור ת/2 סותר האמור בעדותו של התובע ולמותר לציין, כי עבודתו של התובע בבית המנוח, אם היתה כזו, הרי אין מדובר בעבודה אשר התמשכה עד לסוף החודש כאשר מדובר בהקמת אוהל לאבלים וכאשר המנוח נפטר ביום 24.02.96 (תעודת הפטירה בתיק בית-הדין). לפיכך ככל שהוכח בפנינו, ועל כך הנתבע אינו חולק, התובע עבד 10 ימים בחודש פברואר 1996 ולפיכך זכאי לסך 1,435 ש"ח בגין שכר עבודה.

ג. התביעה לקבלת תמורת הודעה מוקדמת. התובע לא השכיל להוכיח העילה בבסיס תביעתו זו. התובע לא חזר על תביעתו זו בדיון בפני בית-הדין. על-פי הוראת סעיף 4 לחוק פיצויי פיטורים זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים נובעת מהקביעה, כי רואים עבודתו שנפסקה מחמת פטירה "כאילו פוטר". אין בקביעה זו משום לזכות התובע גם בתמורת הודעה מוקדמת אולם כאשר הצדדים לא טענו לגוף העילה - דין התביעה בעילה זו - להידחות."

3. פיצויי פיטורים למטפלת סיעודית עם פטירת המעסיק - התביעה התקבלה ברובה
ב- ד"מ (ת"א) 24606-05-13 {MACATANGY ESMERALDA נ' מירה אנקורי, תק-עב 2015(2), 24185 (2015)} נדונה תביעתה של עובדת זרה אשר הועסקה כמטפלת סיעודית של המנוח, לתשלום זכויות שונות הנובעות מתקופת עבודתה וסיומה.

התובעת טענה, כי היא עבדה כמטפלת סיעודית של המנוח ועבודתה הסתיימה עם פטירתו. לטענתה, הנתבעות הינן יורשות טבעיות של המנוח והינן מוטבות על-פי צוואה שצורפה לתצהירן.

התובעת עתרה, לחייב את הנתבעות בתשלום הפרשי שכר מינימום בסך 300 ש"ח בגין כל חודש העסקה, פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, דמי הבראה ופדיון חופשה שלא שולמו לה.

הנתבעות טענו להיעדר יריבות עם התובעת. לטענתן, אחיהן, מר משה קנדיל, הוא ששכר את שירותי התובעת, חתם על הסכם העבודה עימה, שילם את שכרה ושלט על כספי המנוח וכל חוב בגין העסקתה, ככל שקיים, חל עליו.

לחלופין נטען, כי ככל שהתובעת מבקשת לתבוע את יורשי המנוח, הרי שעליה לצרף את כל יורשיו, לרבות הגב' אביבה עמר ומר משה קנדיל.

בית-הדין קבע, כי על-פי הדין, הכלל הוא שחובות של מוריש שלא סולקו בחייו, ואשר עילתם אינה פגה בעת פטירתו, ממשיכים להיות חובות העזבון, כאשר האחריות לפורעם מוטלת על היורשים, בכפוף לתנאים המפורטים בחוק הירושה.
עוד הוסיף בית-הדין, כי התובעת אינה מחוייבת לתבוע את כלל היורשים, על אחת כמה וכמה משלטענתה, היורשים האחרים שילמו לה חלק מהחוב.

כמו-כן, התובעת אינה מחוייבת לתבוע את הנתבעות בסכומים זהים לסכומים שהתקבלו מהיורשים האחרים, במסגרת הסדר שהושג טרם הגשת התביעה.

לסיכום האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי המנוח היה מעסיקה של התובעת וכי יש לראות ביורשיו, לרבות הנתבעות, כאחראים ביחד ולחוד, לחובות העזבון. ומכל סכום שייפסק לזכות התובעת יופחתו הכספים שכבר שולמו לה על-ידי היורשים האחרים.

אף בהסכם העבודה צויין מפורשות, כי במקרה של פטירת המעביד יהיה העובד זכאי לקבל פיצויי פיטורים ממשפחתו של המעביד.

התובעת טענה, כי עבודתה הסתיימה עם פטירתו של המנוח, בעוד הנתבעות לא טענו כל טענה באשר למועד או נסיבות סיום ההעסקה. משכך, בית-הדין קיבל את גרסת התובעת בדבר הפסקת עבודתה ביום 23.01.12 עם פטירת המנוח, ועל-כן, נקבע, כי התובעת זכאית לפיצויי פיטורים.

התובעת טענה לזכאותה לפיצויי פיטורים בסך 4,783 ש"ח בניכוי 1,419 ש"ח ששולמו על-ידי "עמל סיעודית" ובסה"כ לסכום של 3,364 ש"ח.

בית-הדין קבע, כי משלא הוצגו תלושי שכר והנתונים שהוצגו על-ידי התובעת לא נסתרו בכל אופן על-ידי הנתבעות, הרי שהתובעת זכאית לתשלום יתרת פיצויי פיטורים בסך של 3,364 ש"ח.

במקרה דומה, ב- ד"מ (נצ') 43533-11-13 {HAKURU BADDLAGE MALANIE נ' זר לנזקק - חברה לסיעוד ורווחה בע"מ, תק-עב 2015(2), 3119 (2015)} המנוחה נפטרה בחודש מאי 2012.
הנתבעת טענה, כי לא פיטרה את התובעת אלא הציעה לה שיבוץ חלופי אצל מטופלת אחרת, וכי התובעת סירבה לקבל הצעה זו ולא השיבה לפניותיה, ולכן אין לראותה כמי שפיטרה את התובעת. על-פי טענה זו, התובעת למעשה התפטרה מעבודתה ולכן אינה זכאית לפיצויי פיטורים.

בית-הדין קבע, כי אין לקבל את עמדתה של הנתבעת. התובעת טענה בסיכומיה, כי הנתבעת כלל לא יכלה להציע לה עבודה חלופית, שכן היא איננה לשכה פרטית בעלת היתר כדין לנייד או להעסיק עובדים זרים.

הנתבעת לא התייחסה לטענה זו בסיכומיה, אלא המשיכה וטענה, כי הציעה לתובעת הצעת עבודה חלופית, אשר נדחתה על-ידה. אולם מעיון בעדויות, עלה תמונה אחרת: התובעת טענה בחקירתה הראשית, כי סיימה את עבודתה שכן מעסיקתה נפטרה, ובמסגרת החקירה הנגדית העידה, כי הנתבעת לא הציעה לה שיבוץ חלופי וזאת למרות שהגיעה למשרדיה לצורך בירור זכויותיה.

מנגד, בכתב הגנתה, טענה הנתבעת, כי לאחר פטירת המנוחה, ניסתה ליצור קשר טלפוני עם התובעת ואף פנתה אליה באופן אישי וכן באמצעות מכתב, כדי להמשיך את העסקתה אצל מטופלת אחרת, אולם התובעת נעלמה.

הנתבעת צירפה לכתב ההגנה מכתב אשר מופנה אל התובעת, ובמסגרתו התבקשה התובעת לפנות אל משרדיה של הנתבעת לצורך שיבוץ חדש.

בית-הדין קבע, כי מכתב זה תמך לכאורה בטענת הנתבעת, אולם, לא הוצג אישור כלשהו על מסירתו לידי התובעת. המכתב לא נשלח באמצעות הדואר הרשום כך שלא ניתן לאתר את משלוחו או קבלתו. זאת ועוד, מעדותו של מר דראושה עלה, כי המכתב נמסר לידי משפחת המנוחה, שלא באמצעות הדואר, כלומר במסירה אישית. כלומר, המכתב לא נמסר לידי התובעת עצמה אלא לידי המשפחה שהתגוררה במקום.

במילים אחרות, אין כל ראיה המעידה, כי הנתבעת יצרה קשר עם התובעת לאחר פטירת המנוחה כדי להציע לה עבודה חלופית, וגם אין ראיה כי התובעת סירבה לקבל הצעה מטעם הנתבעת.

מר דראושה הציג למעשה שתי גרסאות שונות, האחת, כי הודיע לתובעת באמצעות מכתב כי ברצון הנתבעת להציע לה תפקיד חלופי, והשניה, כי לא הצליח למעשה לאתר את התובעת. עדותו גם סתרה את טענת הנתבעת בכתב ההגנה, כי פנתה אל התובעת באופן אישי ובאמצעות הטלפון, אולם התובעת סירבה להשיב להצעת העבודה החלופית. יודגש גם, כי הנתבעת לא הזמינה לעדות בן משפחה של המנוחה אשר יכול היה להעיד על מסירת מכתבה של הנתבעת לידי התובעת או ניסיונות כלשהם מצד הנתבעת ליצור קשר עם התובעת. מעבר לכך, ובמאמר מוסגר צויין, כי המכתב כתוב בשפה העברית ובשפה האנגלית, שתי שפות אשר אינן שגורות בפיה של התובעת אשר דוברת סרילנקית וערבית בלבד.

מכל האמור לעיל עלה, כי הנתבעת לא הוכיחה כי אכן הציעה לתובעת להמשיך ולהעסיקה, ככל שניתן היה לעשות כן בהתאם להיתרים המצויים בידה. לכן, אין לקבל את טענת הנתבעת, כי התובעת בחרה להתפטר מעבודתה, וזכאותה של התובעת לפיצויי פיטורים קמה כאמור מכוח סעיף 4 לחוק פיצויי פיטורים {ראה: ס"ע (ת"א) 10735-10-12 נעמי אנג'לה זאיקה נ' א.ש. סיעוד ורווחה בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.01.14)}. עוד צויין, כי הנתבעת לא הציגה ראיה כלשהי לפיה הצטברו לזכות התובעת הפרשות לפיצויים בקופה כלשהי.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי שכרה הקובע של התובעת עמד על סך של 4,000 ש"ח, ובהתאם לשכר זה חושבו כל זכויותיה. הנתבעת לא הכחישה חישוב זה. לפיכך, נקבע, כי התובעת זכאית לתשלום פיצויי פיטורים מהנתבעת בסך 1,674 ש"ח. דרישתה של התובעת לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים נדחתה, הן בשל כך שתביעתה הוגשה למעלה משנה ממועד סיום יחסי העבודה ולכן רכיב זה התיישן, והן נוכח מחלוקת אמיתית וכנה בין הצדדים בנוגע לזכאותה של התובעת לתשלום הפיצויים.
במקרה אחר, ב- סע"ש (חי') 37117-09-12 {Gilbert Ponciano Alforte נ' ציונה נאוה, תק-עב 2014(3), 14728 (2014)} התובע החל לעבוד בשנת 2007 בישראל בסיעוד והועסק כמטפל הסיעודי של המנוח פרופ' זאב נאוה, עד למועד פטירתו של האחרון ביום 31.03.11. עם פטירתו של המנוח המשיך התובע לעבוד ברציפות בסיעוד עבור אלמנת המנוח, הנתבעת 1, עד שהסתיימה העסקתו ביום 26.07.12. בתקופת העסקתו עבד התובע 6 ימים בשבוע בבית המטופלים ללא לינה, מבלי שנחתם בין הצדדים כל הסכם העסקה.

בית-הדין קבע, כי התובע עבד במסירות ובחריצות אצל המנוח והנתבעת ובנוגע לעבודתו לא זו בלבד שאין לנתבעים תלונות, אלא שהם משבחים את עבודתו ומסירותו לשניהם.

כל שטענו הנתבעים הוא, כי בביתה של הנתבעת היו מספר גניבות והתובע הוא החשוד היחיד. חשד זה הוביל לפגישה ביום 26.07.12, שבסופה חתם התובע על מסמך ההתפטרות.

בית-הדין לא מצא לנכון ליתן כל נפקות למסמך עליו חתם התובע וקבע, כי יש לראות בפגישה בין הצדדים מיום 26.07.12, כפגישת פיטורים.

עוד הוסיף בית-הדין, כי נראה שאין צורך להוסיף על הדברים האמורים, המבססים בבירור מעשה פיטורים. הנתבעת גמלה בליבה להפסיק את עבודתו של התובע ואילו התובע, תוך שהוא ממרר בבכי, חתם על מכתב שהוכן עבורו וסולק ממקום העבודה בבושת פנים.

קשה להבין כיצד מי מהעדים שהעידו ביחס לאותו אירוע ראו בו אירוע "נעים". כמו-כן, התובע לא הודה באותו מעמד, כי ביצע את הגניבות המיוחסות לו. הנתבעים עצמם אינם טענו, כי התובע הודה בפניהם אודות הגניבות ועל-כן לא ברור כיצד הסיקו שהבין, כי נתפס בקלקלתו. עולה בבירור, שהתובע חתם על המסמך שנמסר לו, בשל המעמד המביך והמפתיע בו עמד, בעת ניצבים מולו בני משפחתה של הנתבעת והגב' סילביה ובר מחברת איתני מור, לאחר שנות עבודה ממושכות, מטיחים בפניו את היותו חשוד בגניבה ומניחים בפניו מכתב שנכתב מראש על ידם. בנסיבות שתוארו אין זאת אלא שלא נותרה בפני התובע הברירה, למעט לחתום על מסמך ההתפטרות.

משנקבע, כי התובע פוטר מעבודתו, בית-הדין פנה לבחון את טענת הנתבעים לקיומן של נסיבות השוללות את זכאותו לפיצויי פיטורים.

באשר לטענת הנתבעים, כי יש לשלול מהתובע פיצויי פיטורים בשל גניבה ממעביד, קבע בית-הדין, כי רבות נפסק בסוגיה של שלילת פיצויי פיטורים בגין גניבה ממעביד {ראה: ע"ע (ארצי) 300320/98 סווירי אריה נ' רם חן חניונים בע"מ, עבודה ארצי לג (59), 32, (2002); דב"ע מג/3-32 סמי מזרוב ואח' נ' ארנולד ליבליך, פד"ע יד 258}.

גניבה ממעביד נחשבת כעבירה חמורה הפוגעת ביחסי האמון המיוחדים בין העובד למעסיקו והנטל להוכיח, כי עובד ביצע גניבה מונח על כתפי המעביד, כך נקבע בפסק-דין ע"ע 1079/04 {מרכולית כוכב בע"מ נ' עזבון המנוח לב רובינשטיין ז"ל, תק-אר (2), 156, (2006)}: "...נטל ההוכחה להוכיח שעובד גנב או מעל בתפקידו, מוטל על כתפי המעביד הטוען למעילה או לגניבה. על-כן יש לפנות לראיות שהובאו מטעם המעביד ולבחון האם די בהם כדי לשכנע את בית-הדין כי העובד אכן גנב".

ובאשר למידת ההוכחה נקבע שם: "...כשמדובר בגניבה ממעביד יש צורך במידת הוכחה מוגברת, מעבר לזו הדרושה במשפט אזרחי רגיל, היינו, מעבר למאזן ההסתברות".

גרסת הנתבעים בהקשר זה נסמכה על השערה בלבד, לפיה המסקנה המתבקשת היא, כי התובע הוא שביצע את מעשי הגניבה, בשל מעמדו החברתי הנמוך, ביחס לאנשים רמי המעלה והמוסר הסובבים אותם. טענה זו לא רק שאינה מבוססת בראיות, אלא אף מותירה רושם רע, ממנו עולים ריח באושים של דעות קדומות ותחושה של התייחסות מפלה על רקע מצב סוציואקונומי או על רקע גזע.

עוד הוסיף בית-הדין, כי עמדתם זו של הנתבעים, המגובה למרבה הצער בעדות סברה של שופט בדימוס, לא רק שאין לה מקום במערכת המשפט, אין לה מקום גם כהנחה הגיונית. התובע עבד במסירות בטיפול במנוח ובנתבעת, ולא נתפס ולו פעם אחת בשעת גניבה או בכל מעשה פסול אחר. לא זו שלא הוכח בפני בית-הדין, כי הוא קשור בדרך כלשהי למעשי הגניבה הנטענים, אלא שאף לא הוצגה ראשית ראיה, כי יש לקשור בין התובע לבין אותם מעשים.

בשל האמור לעיל, בית-הדין דחה את טענות הנתבעים, כי התובע גנב מהם דבר מה בעת עבודתו עבורם, ונקבע כי התובע זכאי לפיצוי פיטורים מלאים בנסיבות סיום עבודתו.

באשר לפיצויי הפיטורים, קבע בית-הדין, כי בתקופה הראשונה, התובע עבד עד לפטירת המנוח ביום 31.03.11. בהתאם לחוק פיצוי פיטורים, מותו של מעסיק אינו מוליד זכאות לפיצויי פיטורים, כאשר עבודתו של העובד נמשכת {סעיף 4 לחוק פיצויי פיטורים}. במקרה דנן התובע המשיך בעבודתו בטיפול בנתבעת לאחר פטירת המנוח, ועל-כן לא נצרכו הנתבעים לשלם לו אותה עת פיצויי פיטורים, יחד-עם-זאת במועד הפיטורים ביום 26.07.12, היה זכאי התובע למלוא הזכויות עבור כל תקופת העסקתו, מתוקף עבודתו הרציפה באותו מקום עבודה.

לפיכך, קבע בית-הדין, כי לא הוכחו נסיבות השוללות מהתובע את הזכות לפיצויי פיטורים, והתובע זכאי לתשלום פיצויי פיטורים בסכום התביעה שלא הוכחש, ובהתאם לחלקיות העסקתו בכל אחת מהתקופות, בסך 20,129 ש"ח.

במקרה אחר, ב- ב- ע"ב (ב"ש) 2879/07 {מירנה קורפוס נ' עזבון חדד שמעון ז"ל ואח', תק-עב 2009(3), 4164 (2009)} נדונה תביעתה של מירנה קורפוס, עובדת זרה מהפיליפינים, אשר הועסקה כמטפלת סיעודית של המנוח, שהוגשה נגד עזבון המנוח, נגד בתו של המנוח הגב' ונגד האגודה למען הקשיש שהינה חברה למתן שרותי סיעוד לתשלום הפרשי שכר, פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, והפרשי דמי הבראה וחופשה שנתית.

התובעת, אזרחית פיליפינית, הועסקה כמטפלת סיעודית בביתו של המנוח, מיום 12.05.03 ועד ליום 16.02.07, מועד פטירתו של המנוח. התובעת שהתה בביתו של המנוח במהלך השבעה ועזבה ביום 22.02.07 לאחר תום ימי האבל .


אין חולק, כי עם סיום עבודתה אצל המנוח לא שולמו לתובעת פיצויי פיטורים.

הנתבעים 1 ו- 2 טענו בעניין זה כי חבות תשלום פיצויי הפיטורים, אם קיימת חלה על הנתבעת 3 בלבד בין-היתר, משום שהנתבעת 3 היא מעסיקתה של התובעת ומשום שקיבלה מן המוסד לביטוח לאומי תעריף גבוה מזה ששילמה לתובעת ושכלל בתוכו אף "דמי פיצויים".

לחילופין טענו, כי אף אם חלה עליהם החבות לתשלום פיצויי פיטורים, הרי שגובה התשלום צריך להיגזר משכר מינימום ומהיקף משרה חלקי של 5 שעות עבודה בלבד.

בית-הדין קבע, כי התובעת זכאית לפיצויי פיטורים מן הנתבע 1, שכן עבודתה הופסקה בשל פטירת המנוח. ובאשר לטענת הנתבעים, כי החבות לתשלום פיצויי הפיטורים מוטלת על הנתבעת 3 בלבד, קבע בית-הדין, כי לקבל טענה זו. שכן, לא הוכחה הטענה, כי הנתבעת 3 היתה מעסיקתה של התובעת ולכל היותר אחראית לתשלום חלק משכרה וזכויותיה עד לגבול של 63 שעות סיעודיות להן היה זכאי המנוח על-פי החוק.

מעבר לכך, מעדותו של מר אונגר, אשר היתה אמינה עלה, כי הנתבעת 3 יצרה קשר עם התובעת לאחר פטירתו של המנוח והציעה לה לעבוד במקום אחר אצל מטופל סיעודי אחר, אולם לטענתו התובעת סירבה להצעה. עדותה של התובעת בנקודה זו היתה מתחמקת ובלתי-אמינה, ובית-הדין קבע, כי אכן הוצעה לה עבודה במקום אחר אך התובעת סרבה, ככל הנראה משום שרצתה לעבור ולעבוד באזור מרכז הארץ.

בנסיבות אלה, בית-הדין לא מצא כל מקום לחייב את הנתבעת 3 בתשלום פיצויי הפיטורים.

4. הזכאות לפיצויי פיטורים לעובדים בעת פירוק שותפות - התביעה התקבלה בחלקה
ב- ס"ע (יר') 3564/09 {עומר עקל תושבי איוש נ' ליאור אוזנה, תק-עב 2014(4), 8753 (2014)} לא היתה מחלוקת בין הצדדים על כך שעומר דרש בשמו ובשם יתר העובדים פיצויי פיטורים לנוכח פטירתו של יניב ז"ל. אין גם חולק על כך שליאור סירב לשלם את הפיצויים, שכן לדידו נשמר לעובדים רצף העסקה.

בית-הדין קבע, כי עלה שעומר לא נתן אמון בליאור וכשזה סירב לשלם את פיצויי הפיטורים לאחר לכתו של יניב ז"ל הוא עזב. כמו-כן, לאחר שליאור דחה את בקשתם של חמזי ואוסאמה לקבל תוספת שכר, גמלה בליבם של חמזי ואוסאמה ההחלטה להתפטר מהעבודה במסגריה ולאלתר וכך עשו.

בית-הדין קבע, כי ככל שלטענת התובעים המעסיק שלהם נפטר באופן המזכה אותם בפיצויי פיטורים הרי שבכך הם מודים שליאור אינו מעסיקם, וכפי שנקבע, אלו אינם פני הדברים כלל ועיקר.

למעשה, פטירתו של יניב ז"ל הובילה לפירוק השותפות ולשינוי פניה באופן שעל-פי פסיקת בית-הדין הארצי היה יכול להצמיח לתובעים זכות לפיצויי פיטורים {ע"ע 350/07 ראובן גולדברג ושות' ואח' נ' כנרת חנני יהודאי ואח', תק-אר 2008(1), 322 (2008)}, אולם טענה זו לא נשמעה מפי התובעים, גם לא בשלב הסיכומים.
לפיכך קבע בית-הדין, כי התובעים אינם זכאים לפיצויי פיטורים או לתמורת הודעה מוקדמת.

5. לא הוכח שהתובע פוטר על-ידי המנוח ובנוסף לכך חלה התיישנות על תביעתו - התביעה נדחתה
ב- סע"ש (יר') 20489-09-12 {חאזם ג'האלין תושבי איוש נ' נורית צור, תק-עב 2014(4), 5888 (2014)} התובע הגיש תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, דמי הבראה, דמי חגים והפרשי שכר מינימום.

בכתב התביעה טען התובע, כי עבד אצל הנתבעים מיום 01.09.02 ועד ליום 10.02.07, שבו פוטר על-ידי הנתבע 2 לאחר ויכוח על שכרו. מן האמור בכתב ההגנה התברר, כי הנתבע 2 נפטר, למרבה הצער, ביום 11.05.05, כשנה וחצי לפני מועד הפיטורים הנטענים.

משעומתו התובע ובא-כוחו עם עובדה זו טענו, כי התובע המשיך לעבוד במשק גם לאחר פטירת הנתבע 2 אצל הנתבעת 1 ובנם ארנון. לגבי הפיטורים הנטענים הציג התובע בתצהירו גרסה שונה, על-פיה פוטר על-ידי ארנון שהיה המנהל הישיר שלו. לא ניתן כל הסבר לשינוי הגרסה. התובע הוסיף, כי רעיית המנוח, נורית, המשיכה לנהל את העסק עם בנו של המנוח, ושם עבד עד ליום 10.02.07, מועד פיטוריו.

בית-הדין קבע, כי די בדברים שנאמרו עד כה כדי לדחות את תביעת התובע. הרי לא ייתכן שהתובע לא ידע, כי הבעלים של המשק, ומנהלו הישיר, אשר לטענתו אף פיטרו מעבודתו נפטר, ושינוי גרסתו של התובע בעניין שהוא מהותי לתביעתו, מערערת את מהימנותו, גם לגבי כל רכיביה האחרים של התביעה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי התובע עבד במשק של המנוח, וכי התקיימו יחסי עבודה בין התובע למנוח עד לפטירתו ביום 11.5.05, ומיום 12.07.06 עבד התובע אצל נורית עד ליום 10.02.07. מאחר שהתובע לא התייחס לפער שבין ההיתר האחרון שהוצא על-שם המנוח {30.04.05} ועד להיתר הראשון שהוצא על-שם נורית {12.07.06}, בית-הדין קיבל את טענת נורית, כי בתקופה זו {מאז פטירת המנוח ועד ליום 12.07.06} המשק לא פעל.

עוד הוסיף בית-הדין, כי לא עלה בידי התובע לשכנע את בית-הדין בנכונות גרסתו. לפיכך נדחתה טענתו, כי פוטר. אם ייטען התובע, כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים עבור תקופת עבודתו השניה, הרי שהמועד שבו חודשו יחסי העבודה בין הצדדים ועד לסיומם לא חלפה שנה, ולכן התובע לא השלים שנת עבודה ואינו זכאי לפיצויי פיטורים.

בית-הדין הוסיף, כי אומנם הוראות סעיף 4 לחוק פיצויי פיטורים קובעות, כי עובד שעבודתו נפסקה מחמת פטירה של המעביד זכאי לפיצויי פיטורים, ואולם תביעתו זו של התובע התיישנה שכן חלפו למעלה מ- 7 שנים ממועד הפטירה ועד למועד הגשת התביעה ביום 09.09.12.

6. זכאות העובד לפיצויים בעת פירוק שותפות המעסיקים - התביעה התקבלה
ב- ס"ע (ת"א) 17219-11-10 {ולדימיר קונצמן נ' גיורא רוטמן ואח', תק-עב 2012(4), 3670 (2012)} הנתבעים היו שותפים במשך קרוב ל- 30 שנים ב"רוטמן - רז אדריכלים ובוני ערים". התובע עבד כשכיר של השותפות במשך כשלוש וחצי שנים, עד לפירוקה.

התובע טען, כי עם פירוק השותפות ביום 31.12.06 קמה לו הזכות לפיצויי פיטורים.

טענת ההגנה היחידה שהעלה הנתבע 2 בכתב הגנתו בקשר לרכיב תביעה זה היתה, כי התובע לא פוטר מהשותפות אלא הוא המשיך באופן מידי וללא כל הפסקה להיות מועסק אצל הנתבע 1 או חברה מטעמו ובאותו מקום עבודה ממש, היינו הנתבע 1 או מי מטעמו נכנסו בנעלי השותפות כמעסיקו של התובע. מכאן שהגורם, אשר אחראי על תשלום פיצויי הפיטורים {אשר מוכחשים כשלעצמם} ויתר רכיבי התביעה בגין כל תקופת העסקתו של התובע מתחילת עבודתו בשותפות ועד לסיומה {ככל שהתובע יהיה זכאי בעת סיום העסקתו לפיצוי פיטורים ויתר זכויות} הינו הנתבע 1.

בית-הדין לא קיבל טענה זו, וקבע, כי סעיף 4 לחוק פיצויי פיטורים, קובע, כי עובד שעבודתו נפסקה עקב פירוק התאגיד שבו עבד, זכאי לפיצויי פיטורים כאילו פוטר. בפרשת גולדברג {ע"ע 350/07 ראובן גולדברג ושות' ואח' נ' כנרת חנני יהודאי ואח', תק-אר 2008(1), 322 (2008)}, שעובדותיה דומות עד מאוד למקרה שלפנינו, פסק בית-הדין הארצי כך, והדברים מתאימים בשינויים המחוייבים אף לענייננו:

"המשיבים הועסקו על-ידי השותפות. שותפות זו הורכבה מרו"ח הרפז ומרו"ח אדמוני. גם אם קיים ספק אם שותפות זו פורקה או נכנסה להליך של פירוק, הרי אין חולק שהשותפות "שינתה את פניה" במובן זה שרו"ח אדמוני עזב אותה ובמקומו באו שותפים אחרים... מדובר בשינוי מהותי במעמדה של השותפות המקורית שהעסיקה את המשיבים ולכן יש לראות במצב שנוצר משום חילופי מעבידים שבנסיבות העניין מזכים את העובדים בפיצויי פיטורים.

בית-הדין האזורי מצא לנכון לבסס את זכאותם של המשיבים לפיצויי פיטורים, על עילת "חילופי מעבידים" ולא על עילת פירוקה של השותפות מכוח סעיף 4 לחוק פיצויי פיטורים. לדעתנו, ניתן היה לבסס את זכותם של המשיבים לפיצויי פיטורים גם על עילת הפירוק... אין ספק שהשותפות חדלה להתקיים במתכונתה המקורית עם עזיבתו של רו"ח אדמוני את המשרד. לפי פקודת השותפויות ניתן לראות את רו"ח אדמוני כמי שנתן הודעה על כוונתו לפרק את השותפות, דבר המהווה פירוק השותפות לפי סעיף 41(א)(ד) לפקודה...

מקובלת עלינו פסיקת בית-הדין האזורי שעם פירוקה של השותפות יש מקום לחייב את רו"ח אדמוני באופן אישי בחיובי השותפות יחד עם שותפו לשעבר ועם השותפות עצמה... לעניין זה קובע סעיף 20(א) לפקודת השותפויות כי "כל שותף חב, יחד עם שאר השותפים ולחוד, בכל החיובים שהשותפות חבה בהם בהיותו שותף..." הוראה זו ברורה ומחייבת ומכוחה מוטלת חבות אישית על השותפים לחיובי השותפות."

לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי המסקנה המתבקשת היא ברורה, ולפיה הנתבע 2 חייב בתשלום פיצויי פיטורים לתובע.

במקרה אחר, ב- תע"א (ב"ש) 3199-08 {וידר בתיה ואח' נ' גילה גורביץ ואח', תק-עב 2010(3), 10556 (2010)} בית-הדין קבע, כי התובעות זכאיות לפיצויי פיטורים, ככל שהשלימו שנה לעבודתן בשותפות. בנסיבות אלו המחלוקת בין הצדדים בסוגיית פיצויי הפיטורים להן זכאיות התובעות, התמקדה בשני מישורים:

המישור האחד, מועד סיום העסקתן של התובעות בשותפות. בהקשר זה טענו התובעות, כי עבודתן בשותפות הסתיימה ביום 30.06.06. לגרסת הנתבעים השותפות התפרקה עם פטירת השותף המנוח מר ליאון וייס ז"ל, ביום 16.05.06 ובהתאם יש לקבוע את זכאותן של התובעות לפיצויי פיטורים אם בכלל.

המישור השני, הוא שאלת שכר הבסיס לצורך תשלום פיצויי הפיטורים. לעניין זה טענו התובעות, כי את פיצויי הפיטורים יש לחשב על בסיס השכר לו טענה הנתבעת 3 בתצהירה. לגרסתם של הנתבעים שכר הבסיס לצורך תשלום פיצויי הפיטורים הוא ממוצע השכר לשנה האחרונה להעסקתן של התובעות.

בית-הדין קבע, כי מועד יצירת הזכות לפיצויי פיטורים בענייננו, הוא מועד פירוק השותפות שהוא, יום פטירת אחד השותפים.

כך גם אין בסיס לטענה לפיה השותפות המשיכה להתקיים מכוח החלטת בית-המשפט מיום 20.03.06. שהרי החלטת בית-המשפט מיום 20.03.06 היא החלטת ביניים במסגרת הליך שנמחק. לפיכך אין לאותה החלטה כל נפקות לשאלת מועד פירוק השותפות.

כמו-כן קבע בית-הדין, כי ככל שנמשכו הליכי פירוק השותפות לאחר פטירת המנוח, השותף מר וייס, והתובעות הועסקו במסגרת זו, אותם אלה שלקחו על עצמם את האחריות להפעלת העסק לאחר הפירוק, נושאים בחובות הנובעים מהמשך העסקתן של התובעות באותו מקום עבודה. מכאן שאין כל בסיס לטענה כי יש לקבוע את ה- 30.06.06 כיום סיום העסקתן של התובעות בשותפות מהנימוק, כי קביעה אחרת משמעותה היא, כי התובעות יוותרו ללא זכויות במהלך הליכי הפירוק.

לסיומה של סוגיה זו, קבע בית-הדין, כי יש לראות ביום 16.05.06, יום פטירת המנוח והשותף כיום סיום העסקתן של התובעות בשותפות.

בהתאם לכך, קבע בית-הדין, כי דין תביעתה של התובעת 6, הגב' סטפננקו יבגניה ותביעתה של התובעת 7, הגב' גרינברג יוליה לפיצויי פיטורים להידחות משלא השלימו עד ליום פטירת המנוח, שנה לעבודתן בשותפות.

כמ-כן, נקבע, כי יש לחשב את זכויותיהן של התובעות 1 - 5 לפיצויי פיטורים על בסיס התקופה שמיום קבלתן לעבודה בשותפות {שאיננו במחלוקת}, ועד ליום פטירת המנוח.

7. בחינת טיב היחסים בין המטפלת למנוח לצורך קביעת הזכאות לפיצויי פיטורים - התביעה התקבלה
ב- תע"א 736-08 {כרמן פדיניאנו נ' עזבון המנוח הלפרין דוד ז"ל, תק-עב 2012(1), 14140 (2012)} נדונה תביעה לתשלום שכר מינימום בגין 7 שנות עבודה, דמי הבראה, פדיון חופשה שנתית, פיצויי פיטורים, דמי חגים ופיצויי פיטורים. כן נתבעו פיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים. עיקר המחלוקת בין הצדדים היתה בשאלה אם התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובעת לבין המנוח, שמא היו אלו יחסי זוגיות.

התובעת, בת 71, אזרחית רומניה, שוהה בישראל משנת 1994, עת הגיעה באמצעות עמותת "בבית", לצורך עבודה כמטפלת סיעודית בקשישים בישראל. משנת 1994 ועד 1997 טיפלה התובעת בשלושה קשישים. בשנת 1997 נישאה התובעת בקפריסין לאזרח ישראלי, מר רוזנבאום ז"ל ובסמוך לאחר נישואיה פנתה התובעת למשרד הפנים בבקשה לאזרחות. בשלב הראשון ניתנה לתובעת אשרת שהייה מסוג ב/1 כללי {רישיון עבודה}, ובהמשך הוארכה שהיית התובעת בישראל עד ליום 31.12.00.

לדידי התובעת, לאחר פטירת בעלה ביום 30.03.99, ולאחר שאחד מחבריה המליץ עליה בפני מר הלפרין, היא החלה לעבוד כמטפלת הסיעודית שלו בחודש אוקטובר 2000 ועד למועד פטירתו ביום 16.09.07. מר הלפרין המנוח היה קשיש סיעודי, ניצול שואה ואלמן, אשר התגורר בגפו ונזקק בעיקר לסיוע בטיפולי דיאליזה שבוצעו הן בביתו והן בבית-חולים בני-ציון בחיפה.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי התובעת התגוררה יחד עם המנוח בדירתו הקטנה שגודלה כ- 55 מ"ר וכי טיפלה בו ובמשק ביתו במסירות. בין התובעת למנוח לא נערך כל הסכם העסקה.

כעולה מהעדויות והראיות, התובעת הועסקה אצל המנוח בתקופה שבין מרץ 2001 עד מרץ 2003 בתיווכה של עמותת "בבית", אשר אף שילמה לתובעת ישירות חלק מזכויותיה וכן תלושי השכר שהומצאו על-ידי העמותה.

בצוואתו הותיר המנוח לתובעת את מחצית זכויותיו בדירתו, דהיינו 3/8 מהזכויות בדירה וכן את החסכונות שנותרו בחשבון הבנק שלו, בסך כ- 6,000 ש"ח.

התובעת עתרה לתשלום שכר עבודתה וזכויותיה הסוציאליות שלא קיבלה לטענתה מהמנוח במשך כל תקופת עבודתה, לאחר שאיים עליה, כי באם תדרוש את תשלום זכויותיה, יסגיר אותה לרשות ההגירה, בהיותה שוהה בלתי-חוקית בישראל. התובעת הוסיפה, כי למנוח לא היתה אפשרות לשאת בעלות העסקתה בחייו, שכן לא היתה לו כל הכנסה, מלבד קצבת הביטוח הלאומי בסך כ- 2,000 ש"ח לחודש, אשר שימשה לכיסוי הוצאות המחיה. לדידי התובעת, הבטיח לה המנוח במשך השנים, כי שכרה ישולם לה לאחר מותו, ובשנת 2004 המנוח אף רשם צוואה בה כלל את התובעת, כראיה לכוונותיו.

לכתב התביעה צורף העתק מצוואת המנוח, המלמד, כי התובעת אכן נהנית יחד עם שני נכדיו מעזבונו. לטענת התובעת, המנוח אמנם ציווה לה חלק מעזבונו, מחצית מזכויותיו בדירת מגוריו ויתרת החסכונות בחשבון הבנק שבבעלותו, אולם אין בכך כדי להצדיק את הימנעותו מתשלום שכרה וזכויותיה במשך כל תקופת עבודתה אצלו.

מנגד, הנתבע טען, כי אין התובעת זכאית לכל תשלום ממנו ודין תביעתה להידחות הן מחמת התיישנותה ולמצער מחמת השיהוי הניכר בהגשתה, כאשר התובעת נמנעה במכוון מלהגיש את התביעה בחיי המנוח והמתינה זמן רב לאחר פטירתו, ביודעה כי כל העובדות הרלבנטיות היו בידיעתו הבלעדית של המנוח. מכל מקום, לטענת הנתבע, התובעת והמנוח ניהלו חיים משותפים כבני זוג, ומשכך אין בעובדה שסעדה אותו כדי להצמיח לה כל זכות המגיעה לעובד.

בית-הדין קבע, כי התובעת אכן היתה בבחינת עובדת אצל המנוח, וכי לא היה בעובדות עליהן הצביע הנתבע כדי להפריך את גרסתה בדבר העסקתה.

התובעת כאמור דבקה בגרסתה, כי היא הועסקה אצל המנוח וטיפלה בו ובמשק ביתו, אולם היא לא קיבלה ממנו שכר. התובעת הדגישה כי היא אמנם התגוררה בדירת המנוח אולם היא לנה בחדר השינה בעוד המנוח לן בסלון, ולטענתה הקשר היחיד בינה לבין המנוח היה יחסי עבודה.
משנקבע, כי התובעת אכן הועסקה אצל המנוח, ובהתאם להוראת סעיף 4 לחוק פיצויי פיטורים, הקובעת, כי עובד שעבודתו הופסקה מחמת פטירת מעסיקו זכאי לפיצויי פיטורים כאילו פוטר, קבע בית-הדין, כי התובעת זכאית לפיצויי פיטורים בהתאם לוותקה בסכום הנתבע על-ידה בסך 25,900 ש"ח.