botox
הספריה המשפטית
הקודקס המקיף של דיני העבודה במשפט בישראל - דין, הלכה ומעשה

הפרקים שבספר:

בוררות (סעיף 28 לחוק)

1. הדין
סעיף 28 לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 קובע כדלקמן:

"28. בוררות (תיקון התש"ן)
שום דבר בחוק זה לא יתפרש כאילו הוא בא למנוע מסירת עניין פלוני לבוררות; אולם אם נושא הבוררות היחיד היה עניין שיש בו לבית-הדין סמכות ייחודית, יהיו לבית-הדין סמכויות בית-המשפט בבוררות וכן תהא לבית-הדין סמכות ייחודית לדון בתובענה שעילתה בפסק של בוררות כאמור."

2. כללי
סכסוכים שעניינם זכויות מגן קוגנטיות מכוח משפט העבודה, אשר עליהן אין הצדדים רשאים להתנות, אין מקומם להתברר לפני בורר {ראה למשל: בג"צ 289/79 דיין נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד לד(3), 820, 824 (1979); רע"א 4710/00 גושן נ' סמינריון גבעת חביבה, פ"ד נ(2), 426, 431 (2001); בג"צ 8222/09 אלבז נ' בית-הדין הארצי לעבודה בירושלים, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.12.09), פסקה 6; אוטולנגי כרך א', 178-171}.

בית-משפט אף קבע, כי אין למסור להכרעתו של בורר אף את השאלה הראשונית בדבר עצם קיומם של עובד-מעביד בין הצדדים לסכסוך, וזאת משום שקיומם של יחסים אלו הינו תנאי מוקדם לזכאותו של העובד לזכויות קוגנטיות המוקנות לו על-פי דין {ראה: בג"צ 289/79, עניין דיין, 824}.

הוא הדין כאשר נושא הבוררות היחיד הינו עניין שמסור לסמכותו הייחודית של בית-הדין לעבודה, שאז סעיף 28 לחוק בתי-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, מורה, כי בית-הדין לעבודה הוא בעל הסמכות למנות בורר {ראה: אוטולנגי, כרך א', 405-404; רע"א 285/15 משה גורן נ' תהל מהנדסים ויועצים בע"מ, תק-על 2015(3), 4048 (2015)}.

ב- ע"ע 791/05 {דורון כץ ואח' נ' רועי ספיר, תק-אר 2006(2), 261 (2006)} קבע בית-הדין, כי בתי-הדין לעבודה הוסמכו בסמכות ייחודית לדון בתביעות בין עובד למעביד שעילתן ביחסי עובד ומעביד {סעיף 24(א)(1) לחוק בית-הדין לעבודה} והדברים ידועים. עם-זאת, לפי סעיף 28 לחוק בית-הדין לעבודה. "שום דבר בחוק זה לא יתפרש כאילו הוא בא למנוע מסירת עניין פלוני לבוררות;...". מכוח הוראה זו מכבדים בתי-הדין לעבודה הליכי בוררות שהוסכמו בין צדדים או הסדרי שיפוט פנימיים הקיימים ביחסים שבין עובד למעבידו ובמקרים מתאימים מורים על עיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות.

עוד הוסיף בית-הדין, כי הוראות חוק מגינות בתחום יחסי העבודה באות להחליף את ההסדרים ההסכמיים שבין העובד למעביד בהסדר סטטוטורי. מטרתו העיקרית של הסדר זה להגן על זכויותיו של העובד, אך הוא בא גם להבטיח את האינטרס של המעביד והציבור בכללו, כפי שאמר בית-הדין הארצי לעבודה:

"ככל שהתרחבה רשת משפט העבודה, המסדיר, חדלו יחסי עבודה ותנאי עבודה להיות תלויים בחללו של 'רצון הצדדים', ונהיו יותר ויותר שזורים ונתמכים ברקמת הוראות חוק והסכמים שתרמו לתקנת הציבור, שכן הוראות אלה היו גם לתועלת המעבידים, שראו בביצוען ערובה להתחרות הוגנת בינם לבין עצמם, ומשק המדינה אף הוא יצא נשכר מקיום תנאי עבודה משופרים ומתוקנים יותר {לג/12-3 איליה צ'יבוטרו נ' אטלקה אברהם, פד"ע ד 173, 177}.

אופי ציבורי, קוגנטי זה של ההוראות המגינות, אשר לעיתים אף מתלווה סנקציה פלילית על הפרתן, מביא לידי כך שאין הן יכולות לשמש נושא להסכם בין הצדדים.

הצדדים לא יצרו את הזכות, והצדדים אינם יכולים להסכים עליה ולשנותה. הזכות היא פרי החוק, הנותן ביטוי למדיניות סוציאלית שביישומה עניין לציבור כולו {לב/32-3 מרלן פרוימוביץ נ' ישראל בר-אדון, דן בר-אדון, פד"ע 39)}. "שאם-לא-כן מה הועילו חכמים בתקנתם כשבאו לשמור על עובד מפני ניצול."
{דברי השופט ויתקון ב- ע"א 309/63 החברה להנדסה חקלאית לישראל בע"מ נ' בנימין גאג'י, פ"ד יח(3), 290, 295 (1964)}

על-כן פסק השופט י' כהן ב- בג"צ 115/77 הסתדרות מכבי חיפה ואח' נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד לב(1), 214 (1977)}, כי:

"החובה לשלם פיצויי פיטורין ודמי חופשה כאשר קיימים יחסי מעביד ועובד אינה יכולה לשמש נושא להסכם חפשי בין הצדדים, שבו רק רצונם הוא הקובע, אלא אלה עניינים שהמחוקק ראה בהם עניין ציבורי ולפיכך קבע בחוקים הוראות להגנה על העובד, שאין להתנות עליהן {עמ' 220}."

עיקרון זה שריר וקיים {בר"ע 1504/02 הפועל באר-שבע ואח' נ' אפרים צבי ואח', פורסם באתר האינטנט נבו (05.11.02)} והוא הנחה את בית-הדין בפסיקתו.

אולם עיקרון זה כללי מידי ולא תמיד הוא מעניק פתרון מלא ומדוייק לעניין העומד לדיון בבית-הדין. שלוש הבהרות נוגעות לענייננו ובית-הדין עמד עליהן:

האחת, העיקרון, כי אין להעביר לבוררות הכרעה בסכסוך שעניינו זכויות ממשפט העבודה המגן יחול גם על סכסוך בדבר קיומו של תנאי מוקדם לקיומה של אותה זכות, אם המטרה החקיקתית העומדת ביסוד הזכות המוגנת תסוכל במקרה שההכרעה בתנאי המוקדם תידון בבוררות.

כך, למשל, זכותו של עובד לפיצויי הלנת שכר מקורה במשפט העבודה המגן ולכן לא ניתן להסכים עליה או להעביר לבוררות. אך ביסוד זכות זו יכולה להתעורר שאלה מוקדמת באשר לעצם הזכות לשכר, נושא שעליו עצמו ניתן להסכים ולכן ניתן להעבירו לבוררות. בקשר לכך ניסח בית-המשפט העליון את הכלל לפיו:

"מקום שחוק מגן יוצר זכות שאינה יכולה לשמש נושא להסכם בין הצדדים {ועל-כן גם אינה בת-בוררות}, אף קיומו של תנאי מוקדם המהווה יסוד לקיומה של אותה זכות אינו יכול לשמש נושא להסכם {ועל-כן אף לא לבוררות} בין הצדדים, אם הסכם כאמור עשוי להכשיל את המגמה החקיקתית העומדת ביסוד יצירת הזכות עצמה, או מגמה חקיקתית רלבנטית אחרת." {בג"צ 760/79 ד"ר לילי דיין נ' בית-הדין הארצי לעבודה פ"ד לד(3), 820, 824 (1979)}.

השניה, לא אחת מגיעות לבתי-הדין תביעות במגוון של עניינים שחלקם מבוססים על משפט העבודה המגן וחלקם לא. כיבוד הוראות הבוררות מתייחס לאותם עניינים שאינם מעוגנים במשפט העבודה המגן {למשל, סכסוך בעניין גובה שכר עבודה שמקורו בחוזה אישי שמעל לשכר המינימום} ואילו העניינים שמתחום המשפט המגן יידונו בבית-הדין לעבודה.

מצב זה הינו פוטנציאל לפיצול הדיון, דבר שהוא אפשרי אך לא תמיד רצוי {ע"א 532/86 המועצה לייצור ולשיווק פרחי נוי נ' פרחי שומרון סלע בע"מ, פ"ד מג(1), 252, 258 (1989)}.

בקשר לכך נתון לבין-הדין שיקול-דעת אם להעביר חלק מנושאי הדיון לבוררות, זאת מכוח סעיף 5(ג) לחוק הבוררות. במסגרת שיקול-הדעת יבחן בית-הדין מהם עיקר העניינים שבתביעה תוך שהוא נותן דעתו, בין השאר, לעיקרון של "הלך הטפל אחר העיקר" {בג"צ 760/79 עניין לילי דיין הנ"ל, בעמ' 827 א'}.

השלישית, בדברנו על משפט העבודה המגן הכוונה היא לא רק לזכויות המעוגנות בחוק אלא גם לזכויות אישיות ושמקורן בהסכמים קיבוציים עליהן לא ניתן לוותר לפי סעיף 20 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957.

3. סמכות ייחודית לבית-הדין גם לבית-הדין וגם לבית-המשפט
ב- ע"א 311/84 {הטכניון מכון טכנולוגי נ' ההסתדרות הכללית, פ"ד לט(2), 162 (1985)} קבע בית-הדין, כי הקושיה הניצבת לפנינו היא, האם יהיו סמכויות כאמור אך ורק לבית-הדין או גם לבית-הדין וגם לבית-המשפט, היינו, במילים אחרות, האם הייחודיות בסמכותו של בית-הדין, שהיא היוצרת לפי סעיף 28 לחוק בית-הדין לעבודה את אמת-המידה המפנה את הבוררות לבית-הדין, יוצרת גם ייחודיות בסמכות, ככל שהדבר מתייחס לבוררות.

הפתרון לבעיה שלפנינו עולה מלשונו של סעיף 28 לחוק בית-הדין לעבודה. הרישא של סעיף 28 לחוק בית-הדין לעבודה בא להבטיח המשך ישימותה של הבוררות כדרך ליישוב סכסוכים, למקרה שמישהו היה מסיק מעצם חקיקתו של חוק בית-הדין לעבודה, כי בכך נחסמה הדרך להביא לפני בורר סכסוכים שעניינם דיני העבודה.

על-כן בא איפוא הרישא ומבהיר, כי כל שהיה בעבר יוכל להימשך גם בעתיד, וכי אין בחוק כדי ליצור שינוי או מניעה, לאחר-מכן נפנה המחוקק לנושאים, שהם בתחום סמכותו הייחודית של בית-הדין לעבודה, ומתייחס בדבריו לנסיבות, בהן יש ייחודיות כפולה, היינו, כאשר הנושא היחיד שנמסר לבוררות הוא עניין בו יש לבית-הדין סמכות ייחודית.

הווה אומר, לא די בכך שהעניין הוא בין הנושאים הייחודיים שבית-הדין דן בהם, ולא די בכך שזהו הנושא הדומינאנטי שהבורר דן בו. המדובר כאן אך ורק במקרים, בהם הנושא בעל האופי של ייחודיות, מבחינת סמכותו של בית-הדין לעבודה, הוא גם הנושא היחיד שנמסר לבוררות.

במקרים אלו יהיו לבית-הדין לעבודה סמכויותיו של בית-המשפט בענייני בוררות. האם היה המחוקק טורח לקבוע כפל של ייחודיות כמתואר, לו התכוון רק לסמכות מקבילה של בית-הדין לעבודה ולא לסמכות ייחודית. כפל הייחודיות מוליך למסקנה בדבר ייחודיות שלישית, כי זו שרשרת ההיגיון במקרה דנן.

במילים אחרות, הרישא של סעיף 28 לחוק בית-הדין לעבודה, בא לשמר את קיומה של הבוררות, והסיפא של סעיף 28 לחוק בית-הדין לעבודה, בא להגן על הייחודיות שבסמכותו של בית-הדין לעבודה.

קרי, מקום בו הנושא היחיד שבבוררות הוא נושא בעל אופי ייחודי מבחינתו של בית-הדין לעבודה, אין עוקפים את הייחודיות על-ידי מינוי בורר, ומה שיפסוק יהיה נתון, אם הוא נתון כאמור לפי דיני הבוררות, לשיפוטו של בית-הדין לעבודה.

4. סעיף 28 של חוק בית-הדין לעבודה מנוסח בצורה שלילית ואין הוא קובע באופן חיובי מה הם הדברים היכולים לשמש נושא לבוררות
ב- בג"צ 115/77 {הסתדרות מכבי ישראל קופ"ח ואח' נ' בית-הדין הארצי, פ"ד לב(1), 214 (1977)} בית-הדין קבע, כי סעיף 28 של חוק בית-הדין לעבודה מנוסח בצורה שלילית ואין הוא קובע באופן חיובי מה הם הדברים היכולים לשמש נושא לבוררות. את התשובה לשאלה, אם עניין קיום יחסי מעביד ועובד יכול לשמש נושא לבוררות יש למצוא לא בחוק בית-הדין לעבודה, אלא בחוק הבוררות ובפסקי-דין שבהם נקבעו סייגים לגבי העניינים שיכולים לשמש נושא לבוררות.

כך, בסעיף 3 של חוק הבוררות, התשכ"ח-1968, נאמר :
"3. אין תוקף להסכם בוררות בעניין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים."

הוראה זו לכאורה תומכת בטענת ד"ר וולף, כי כפי שנאמר לעיל, יחסי מעביד ועובד הם יחסים חוזיים. אולם בית-הדין קבע, כי אין לפרש בדרך זו את ההוראה שבסעיף 3 לחוק הבוררות אלא עלינו לבחון, אם העניין שהוא במחלוקת בין בעלי הדין הוא מהעניינים שיכולים לשמש נושא להסכם.

כאמור, תביעתו של המשיב היא לתשלום פיצויים ולתשלום דמי-חופשה. עניינים אלה הוסדרו בחקיקה, ומהוראות החוקים המתייחסים לעניין מסתבר שהמחוקק קבע בהם זכויות לעובדים, שלא ניתן להתנות עליהן, ומטרתו היתה לשריין זכויות סוציאליות של העובדים על-אף כל הסכם אחר.

בסעיף 31 של חוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, נאמר, כי:

"חוק זה אינו בא למעט מכל זכות הנתונה לעובד לפי חוק, הסכם קיבוצי, או חוזה עבודה, ולעניין סעיף 12 גם לפי הנוהג, ולא יתפרש כממצה זכויותיו של עובד בכל משא-ומתן לקביעת זכויות בקשר לפרישה מעבודה."

הוראה דומה נמצאת בסעיף 35 של חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, וב- ע"א 377/54 {הרמן שולמן נ' "מקורות" בע"מ, פ"ד י 958, 960 (1956)), נאמר על אותו חוק ש"במידה שהוא בא להגן על העובד, חוק-בל-יעבור הוא, שאם-לא-כן מה הועילו חכמים בתקנתם, כשבאו לשמור על עובד בפני ניצול, ומה טעם היה להורות בסעיף 35 הוראה מפורשת שחוק זה אינו בא למעט מכל זכות הנתונה לעובד על-פי חוק, הסכם קולקטיבי, חוזה עבודה או נוהג ?"

כך גם פסק בית-המשפט ב- ע"א 309/63 הנ"ל. כמו-כן ברור, שאין להתנות על הוראות חוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, בדבר זכויות עובד לחופשה או לתשלום דמי-חופשה, וכל הסכם המנוגד להוראות אלה הוא בטל ויש בו עבירה על אותו חוק, הגוררת אחריה אחריות פלילית {סעיף 28 של החוק}. על-כן החובה לשלם פיצויי פיטורים ודמי-חופשה כאשר קיימים יחסי מעביד ועובד אינה יכולה לשמש נושא להסכם חופשי בין הצדדים, שבו רק רצונם הוא הקובע.

אלא אלה עניינים שהמחוקק ראה בהם עניין ציבורי ולפיכך קבע בחוקים הוראות להגנה על העובד, שאין להתנות עליהן. מכיוון שחבות העותרת לשלם פיצויי פיטורין ודמי-חופשה תלויה קודם כל בתשובה לשאלה אם המשיב היה עובד של העותרת, אין להגיד שבית-הדין הארצי טעה בקביעתו שהעניין שבמחלוקת בין בעלי-הדין אינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים.

הבעיה מה הם סוגי העניינים שאין למסור אותם לבוררות נדונה לא פעם בבתי- המשפט {ראה ד"ר זוסמן דיני בוררות (מהדורה שניה), סעיפים 35-28; ד"ר אוטולנגי בוררות - דין ונוהל, סעיפים 51-33}. בשורה של פסקי-דין נקבע, שכאשר קיימים טעמים שבטובת הציבור המונעים את הצדדים מלהתנות על הוראות החוק, אין הסכסוך יכול לשמש נושא לבוררות.

כך לדוגמה נפסק ב- ע"א 186/58 {יונה, יהודה ו- יעקב גבריאלוב, ואח' נ' דב יוחנן גבריאלוב, פ"ד יג 1263 ,1269; פ"ע מ 170 (1959)}, שסכסוך בעניין פינויו של דייר מוגן אינו יכול להימסר להכרעתו של בורר ובית-המשפט ציין {מפי מ"מ הנשיא חשין בעמ' 1269}, שאילו הורשו הצדדים לחוזה השכירות למסור את השאלה בעניין פינוי לבוררות, היה מתפשט המנהג לכלול בחוזה שכירות סעיף בוררות, הבוררים היו פוסקים לפי שיקול-דעתם ובלי לראות את עצמם כבולים להוראות החוק ועל-ידי כך היתה הגנת הדייר נעשית פלסתר.

חשש כזה קיים גם לגבי קיום יחסי מעביד ועובד, כי אם נרשה הכרעת בורר בשאלה זו, יוכל הבורר להכריע בה. ללא מתן נימוקים ולפי הוראות חוק הבוררות מידת התערבות של בית-המשפט בפסק של בורר היא מצומצמת. בית-הדין הארצי לעבודה הזכיר, בין יתר, האסמכתאות, את פסק-הדין שניתן על-ידי בית-המשפט העליון בארצות-הברית בעניין Alexander v. Gardner-Denver Denver Company, 413 U.S. 36; 93 S.Ct. 1398 Alexander (1973)}. באותו מקרה כלל ההסכם הקיבוצי סעיף בוררות. העותר פוטר מעבודתו וטענתו היתה שהפיטורין היו תוצאה של הפליה גזעית. העניין הועבר לבוררות והבורר דחה את טענת העותר. לאחר-מכן הגיש העותר תביעה לבית-המשפט המחוזי בהסתמכו על הוראות חוק זכויות אזרחיות, 1964, האוסר הפליה גזעית ביחסי עבודה.

בית-המשפט המחוזי דחה את תביעתו בנימוק שהעותר קשור בהכרעת הבורר. בית-המשפט העליון ביטל פה-אחד את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי וטעמיו לכך היו, שהעובד זכאי, בנוסף לתביעה בבוררות, לתבוע את זכותו על-פי החוק, וכי מסירת עניינים מסוג זה להכרעת בורר אינה תואמת את מטרת המחוקק, שבתי-המשפט יטלו על עצמם את האחריות הסופית לאכיפת החוק.

בפסק-דין זה הדגיש בית-המשפט, כי אם דרכי הדיון בבוררות מתאימים יפה לפתרון סכסוכים חוזיים, הרי הליכים כאלה אינם מתאימים להכרעה בעניין זכויות שהקנה החוק הנ"ל לעובד, מכיון שתפקידו המיוחד של הבורר הוא לתת תוקף לכוונת הצדדים לחוזה ולאו דווקא לדרישות החקיקה ומהטעם הנוסף שבהליכים בפני בורר, דיני הראיות אינם חלים, פרוטוקול הדיון איננו מלא ואין הבורר חייב לתת נימוקים להחלטתו.

על-כן לדעת בית-המשפט קיים הבדל יסודי בין הליך קביעת עובדות בבית-המשפט ובין קביעת עובדות בבוררות, וכאשר מדובר על הגנה שהמחוקק נותן לעובד בפני הפליה גזעית, יש להעדיף את הדיון בבית-המשפט על-פני הדיון בבוררות.

בפסק-דין של בית-המשפט העליון של ארצות-הברית בעניין {Wilko v. Swan 98 ,L. Ed. 169 } מדובר היה בסעיף בוררות בחוזה בין מוכר וקונה של ניירות ערך. הקונה, תבע מהמוכר פיצויים לפי חוק ניירות ערך, 1933, בעד מצג-שווא בכריתת המכר.

באותו חוק נאמר שאין להתנות על הוראותיו. המוכר טען שהעניין צריך להיות נדון בבוררות. בית-המשפט קבע ברוב דעות שסעיף הבוררות אין לו תוקף ונימוקיו היו, שפסק הבוררים יכול להינתן ללא נימוקים ובלי פרוטוקול מלא וכי כוחו של בית-המשפט לבטל פסק-בוררים הוא מוגבל, על-כן מסירת סכסוך מעין זה לבוררות יש בה כדי להפחית מההגנה שהמחוקק רצה להעניק לקונה בהוראות חוק ניירות הערך.

בית-הדין קבע, כי מפסקי-דין אלה ניתן ללמוד על מגמת בתי-המשפט לשלול דיון בבוררות, כשהסכסוך מתייחס לחוקים אשר מטרתם להגן על הציבור או על חלק ממנו וכשאלה הם חוקים שאין להתנות על הוראותיהם.

השאלה בפני איזה פורום מתברר הסכסוך אינה כאן טכנית בלבד, אלא ניתן להגיד ש"הדין מהווה כביכול פונקציה של הדיין" כדברי פרופ' זילברג בספרו המעמד האישי בישראל, וכפי שהוסבר על-ידי השופט זילברג בהרחבה ב- ע"א 238/53 {אהרן כהן, ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ח 4 ,19 ,20; פ"ע יד 278 (1954)}".

5. הסמכות הייחודית של בית-הדין לעבודה, בענייני בוררות, היא רק אם נושא הבוררות היחיד היה עניין שבתחום סמכותו הייחודית של בית-הדין לעבודה
ב- ע"ע 400/03 {מנשה פרג' נ' יהושוע יעקב ואח', תק-אר 2004(4), 29 (2004)} קבע בית-הדין, כי יש לקבל את הערעור מן הטעם האחד והיחיד שלבית-הדין האזורי לא היתה סמכות עניינית לדון בבקשות לאישור פסק-בורר שהגיש המערער, ולביטול פסק-בורר שהגישה המשיבה. זאת, מן הטעמים הבאים:

ראשית, ככלל, על-פי סעיף 1 לחוק הבוררות "בית-המשפט" לעניין חוק הבוררות הוא בית-המשפט המחוזי.

שנית, על-פי סעיף 28 לחוק בית-הדין לעבודה, לבית-הדין לעבודה תהא הסמכות של בית-המשפט לבוררות "אם נושא הבוררות היחיד היה עניין שיש בו לבית-הדין סמכות ייחודית" וכן "בתובענה שעילתה בפסק של בוררות כאמור". ודוק הסמכות הייחודית של בית-הדין לעבודה, בענייני בוררות, היא רק אם נושא הבוררות היחיד היה עניין שבתחום סמכותו הייחודית של בית-הדין לעבודה.

כך נתפרשו הדברים על-ידי בית-המשפט העליון ב- ע"א 311/84 {הטכניון מכון טכנולוגי לישראל נ' ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל ואח', פ"ד לט(2), 162, 168 (1985)}, בזו הלשון:

"... לאחר-מכן נפנה המחוקק לנושאים, שהם בתחום סמכותו הייחודית של בית-הדין לעבודה, ומתייחס בדבריו לנסיבות, בהן יש ייחודיות כפולה, היינו, כאשר הנושא היחיד שנמסר לבוררות הוא עניין בו יש לבית-הדין סמכות ייחודית. הווה אומר, לא די בכך שהעניין הוא בין הנושאים הייחודיים שבית-הדין דן בהם, ולא די בכך שזהו הנושא הדומינאנטי שהבורר דן בו; המדובר כאן אך ורק במקרים, בהם הנושא בעל האופי של ייחודיות - מבחינת סמכותו של בית-הדין לעבודה - הוא גם הנושא היחיד שנמסר לבוררות. במקרים אלו יהיו לבית-הדין לעבודה סמכויותיו של בית-המשפט בענייני בוררות.

האם היה המחוקק טורח לקבוע כפל של ייחודיות כמתואר, לו התכוון רק לסמכות מקבילה של בית-הדין לעבודה ולא לסמכות ייחודית? דעתי היא, כי כפל הייחודיות מוליך למסקנה בדבר ייחודיות שלישית, כי זו שרשרת ההגיון במקרה דנן. במילים אחרות, הרישא של סעיף 28 בא לשמר את קיומה של הבוררות, והסיפא של סעיף 28 בא להגן על הייחודיות שבסמכותו של בית-הדין לעבודה. קרי, מקום בו הנושא היחיד שבבוררות הוא נושא בעל אופי ייחודי מבחינתו של בית-הדין לעבודה אין עוקפים את הייחודיות על- ידי מנוי בורר, ומה שיפסוק יהיה נתון- אם הוא נתון כאמור לפי דיני הבוררות - לשיפוטו של בית-הדין לעבודה."

עמד על כך גם המשנה לנשיא, תאודור אור, ב- רע"א 4369/02 {משה דורון נ' יעקב דורון, פ"ד נח(1), 241 (2003)}, בו נכתבו לעניין זה הדברים הבאים:

"סעיף 28 לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 מקנה לסעיף 79ב לחוק בתי-המשפט את הסמכות להעביר לבוררות עניינים שעלו בפני בית-הדין לעבודה, אולם במקרה כזה הוא מקנה לבית-הדין לעבודה את הסמכות לדון בתובענות הקשורות לפסק-הבוררות רק במקרה שבו זהו נושא הבוררות היחיד, ולא התווספו אליו עניינים נוספים."

בדרכם של פס"ד הטכניון ופס"ד דורון קבע בית-הדין ב- דב"ע נג/87-3 {עופר מנירב נ' סעד ראלי, פד"ע כו 171, בסעיף 5}, באלו המילים:

"סעיף 28 לחוק בית-הדין לעבודה, (בנוסחו לאחר תיקון מס' 18 לחוק), קובע:

'שום דבר בחוק זה לא יתפרש כאילו הוא בא למנוע מסירת עניין פלוני לבוררות; אולם אם נושא הבוררות היחיד היה עניין שיש בו לבית-הדין סמכות יייחודית, יהיו לבית-הדין סמכויות בית-המשפט בבוררות וכן תהא לבית-הדין סמכות ייחודית לדון בתובענה שעילתה בפסק של בוררות כאמור.'

מנוסחו של הסעיף עולה, כי די שנושא אחד מנושאי הבוררות אינו נתון לסמכותו הייחודית של בית-הדין כדי להפקיע את סמכותו מלדון בביטול פסק-הבוררות."

עוד הוסיף בית-הדין, כי בפס"ד מנירב שלעיל רק אחד מתוך שלושת הנושאים שדן בהם הבורר, לא היה בסמכות בית-הדין לעבודה, אך נתון זה די היה בו כדי לשלול את סמכות בית-הדין לעבודה לדון ביתר הנושאים, על-אף שאלו הנותרים בתחום סמכותו.

ההיגיון בפסיקה זו, פרט לכך שהיא כל כולה מעוגנת בלשון סעיף 28 לחוק בית-הדין לעבודה, בו מודגש, שהסמכות של בית-הדין לעבודה בענייני בוררות היא רק כשנושא הבוררות היחיד הוא בתחום סמכותו הייחודית, של בית-הדין לעבודה, הוא גם לאור התכלית החקיקתית לפיה, ככלל הסמכות העניינית בענייני בוררות נתונה, בדרך-כלל, לבית-המשפט המחוזי ורק בתחום צר וייחודי הסמכות היא של בית-הדין לעבודה.

במקרה הנוכחי, קבע בית-הדין, כי אחד מתוך שני נושאי הבוררות אינו בתחום סמכותו של בית-הדין הארצי לעבודה אלא בתחום דיני הירושה. נתון זה די בו כדי לשלול את הסמכות מבית-הדין לעבודה.

בנסיבות אלה, מתעוררת השאלה, מהו בית-המשפט המוסמך לדון בבקשות מושא ערעור זה.

בית-המשפט לענייני בוררות הוא בית-המשפט המחוזי. עם זה, בצו בית-המשפט לענייני משפחה (בוררות בענייני משפחה), התשנ"ו-1996 נקבע, כי "תובענות המוגשות לבית-המשפט לפי חוק הבוררות, התשכ"ח-1968, שנושאן ענייני משפחה יידונו בבית-המשפט לענייני משפחה".

עוד ציין בית-הדין, כי המונח "ענייני משפחה" מוגדר בחוק בית-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 כך "תובענה אזרחית בין אדם או עזבונו לבין בן משפחתו, או עזבונו, שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא".

הואיל ובענייננו הסכסוך מושא הבוררות הוא בין בני משפחה {אח ואחות} ומאחר והסכסוך המשפחתי תרם תרומה משמעותית לגיבושה של עילת התביעה, הועברו בקשות הצדדים לבית-המשפט לענייני משפחה, הוא בית-המשפט המוסמך לדון בבקשות {ראה לעניין זה רע"א 6558/99 נחום חבס ואח' נ' דין חבס פ"ד נד(4), 337, 345-344 (2000)}.

6. החלטת הממונה נוכח פסקי הבוררות
ב- ע"ע 1381/01 {זאב אורפז ואח' נ' עיריית בת-ים ואח', תק-אר 2004(4), 224 (2004)} המערערים טענו לפני בית-הדין, כי העברת ההכרעה בתנאי הפרישה לבוררות בדין יסודה. טענה זו נדחתה על-ידי בית-הדין האזורי, בין היתר, בדברים אלה:

"גם אם נלך לשיטתם של העיריה והמערערים ונצא מנקודת הנחה, כי העברת הקביעה בדבר תנאי הפרישה לבוררות היתה כדין, פסק-הבוררות ותוצאתו כפופים לאישור הממונה על השכר."

בכך סמך בית-הדין האזורי על פסק-הדין בעניין מרכז השלטון המקומי, בו נקבע, כי ייתכן ויינתן תוקף להסכם חורג כאשר "הטבת השכר נקבעה בפסק-בוררות, והממונה הסכים להליך הבוררות". מסקנתו של בית-הדין האזורי היתה מקובלת על בית-הדין.

עוד הוסיף בית-הדין, כי ככלל, אין כל פסול בהעברה לבוררות של מחלוקת בנוגע לתנאי עבודה או פרישה של עובד, והליך הבוררות הוא מכלי הבירור של מחלוקות בתחום יחסי העבודה. אולם, בכל מקרה על הבוררות להתקיים במסגרת שנקבעה בסעיף 3 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, לפיו "אין תוקף להסכם בוררות בעניין שאינו יכול לשמש להסכם בין הצדדים".
הוראה הנובעת מסעיף 30 לחוק החוזים, המורה על בטלותו של חוזה פסול, מחמת שתכנו או מטרתו "הם בלתי-חוקיים, בלתי-מוסריים או סותרים את תקנת הציבור".

אמור מעתה, ולענייננו, הסכם בוררות שעניינו, בתנאי שכר או בתנאי פרישה החורגים מסעיף 29 לחוק בית-הדין לעבודה, כמוהו כחוזה פסול במשמעותו של סעיף 30 לחוק החוזים, קל וחומר, כשהמדובר בהסכם שלא הובא לידיעת הממונה ושלא ניתן לו אישור הממונה כדין. הסכם חורג, כאמור, אינו יכול לשמש הסכם בוררות בין הצדדים, וממילא פסק-בורר שניתן בו, חסר תוקף מדעיקרא. משכך בטל אף האישור שניתן לו בבית-המשפט המחוזי.

ועוד זאת. האישור שניתן על-ידי בית-המשפט המחוזי לפסק הבורר, מושא דיוננו, חסר תוקף גם בשל כך שניתן בהעדר סמכות עניינית. זאת, נוכח הוראתו של סעיף 28 לחוק בית-הדין לעבודה, לפיה "... אם נושא הבוררות היחיד היה עניין שיש בו לבית-הדין סמכות ייחודית, יהיו לבית-הדין סמכויות בית-המשפט בבוררות וכן תהא לבית-הדין סמכות ייחודית לדון בתובענה שעילתה בפסק של בוררות כאמור".

בענייננו, נושא הבוררות היחיד בין המערערים והעיריה היה תנאי עבודתם ופרישתם מהעיריה. בכך, קמה סמכות הדיון הייחודית של בית-הדין לעבודה לאישור פסק-הבוררות, וממילא, אישורו של בית-המשפט המחוזי לפסק-הבוררות ניתן שלא בגדר סמכותו העניינית.

למעלה מזאת. גם אילו היה ניתן אישורו של בית-הדין לעבודה לפסק הבורר, לא היה בכך כדי להקנות להסכם הפרישה חסינות מפני התערבותו של הממונה בהפעלת הסמכות שבדין. כך, בעניין שטוב, בו אושר כדין הסכם פרישה של היועץ המשפטי לעיריה, נפסק {ברוב דעות} מפי הנשיא אדלר, כך:

"... לשיטתי, אין בכך כדי למנוע שינוי תנאי ההסכם או הפעלת סמכותו של הממונה מכוח סעיף 29 המתוקן לחוק יסודות התקציב... פסק-דין אינו מעניק לחוזה מעבר למה שמצוי בו. לאמור, בפסק-דין שבהסכמה מזוגות שתי תכונות, של הסכם ושל פסק-דין, וכאשר נושא הדיון נוגע לשירות הציבורי, שומה על בית-הדין לבחון את תכנה של הפשרה והאם היא עולה בקנה אחד עם עקרונות יסוד ותקנת הציבור. הגשת חוזה עבודה חורג ל"אישור" בית-הדין אין בה כדי למנוע מהממונה על השכר להפעיל את סמכותו מכוח סעיף 29 לחוק יסודות התקציב."

כך אף נקבע בפסק-הדין בעניין פרידמן {ע"ע 148/08 פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניין בע"מ נ' קסקין פרהאט, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.12.08), בו עמדו לדיון בטלותו של הסכם פרישה של גזבר עיריה והסכם פשרה בעקבותיו, שקיבל תוקף של פסק-דין. באותה פרשה, קיבל בית-הדין את עמדת הממונה, לפיה בטל הסכם הפרישה של הגזבר, משלא ניתן אישורו כדין להסדרי הפרישה החורגים שנקבעו בו. יפים לענייננו דבריו של השופט צור באותה פרשה:

"הסכם פשרה המקבל תוקף של פסק-דין הינו בעל מעמד כפול: בראש ובראשונה מדובר בהסכם לכל דבר הצריך לעמוד בדרישות החוק בכל הנוגע להסכמים או לכשירות הצדדים להתקשר בהסכם. מעבר לכך, ההסכם שנכרת מקבל תוקף של פסק-דין, אלא שפסק-הדין הוא הלבוש החיצוני של ההסכם גופו. פסק-דין הנותן תוקף להסכם שבין הצדדים מכשיר את ההסכם לאכיפה כפסק-דין אך אין בו, בפסק, כדי להעניק להסכם תוקף וגושפנקה מעבר לקבוע בו.

כך, הסכם הנגוע בפגם השולל את תוקפו, לא יתרפא ויהפוך להסכם רק בשל כך שניתן לו תוקף של פסק-דין. מכאן, שהסכם פגום או בטל יוותר לקוי אף אם עוטה הוא לבוש של פסק-דין והדברים ידועים."

הנה-כי-כן, כדין הפעיל הממונה ביקורתו על הסכמי הפרישה המאושרים של המערערים, משלא ניתן להם אישורו לחריגות השכר שנמצאו בהם.
המערערים חזרו וטענו בפני בית-הדין, כי בהענקת תנאי הפרישה פעלו ראש העיריה ומועצתה מתוקף סמכות שבדין, שאינה כפופה לסמכות הממונה לפי חוק יסודות התקציב.

בית-הדין קבע, כי בדין דחה בית-הדין האזורי טענתם זו. כך, באשר לסמכותו של ראש העיריה, סעיף 100 לחוק שירות המדינה (גמלאות) (נוסח משולב), התש"ל-1970, שכותרתו "הגדלת תקופת השירות בתנאים מסויימים", מקנה לנציב שירות המדינה, סמכות להגדלת זכויותיו של עובד טרם פרישה, לפי החוק.

גם אם נייחס את סמכות הנציב בעניינם של עובדי המדינה לראש הרשות המקומית כלפי עובדי הרשות, אין בכך כדי לסייע למערערים. זאת, כיוון שהזכויות שהוענקו למערערים בהסדרי הפרישה שנקבעו בהסכם הבוררות הן מעבר להגדלת תקופת שירותם. צמד המילים "מאשר לביצוע" שכתב ראש העיריה בראש העמוד הראשון לפסק-הבוררות, אינו מעיד על הפעלת סמכות שבדין, קל וחומר כשהמדובר בהפעלת סמכות לפי סעיף 100 לחוק הגמלאות. רישום ממין זה הינו ריק מתוכן, בהעדר החלטה מנומקת בה ניתן ביטוי, בין היתר, לנתונים שנאספו, לשיקולים שנשקלו ולעמדות שהובאו לפני הרשות המוסמכת, לרבות עמדתו של הממונה על השכר וקבלת אישורו, כנדרש בסעיף 29(א) לחוק יסודות התקציב.

באשר לסמכות המועצה, קבע בית-הדין, כי מתוך שהם סומכים על הוראותיהם של סעיפים 168-167 לפקודת העיריות (נוסח חדש), לפיהן מי שמועצת העיריה מינתה אותם למשרות של "מזכיר או מנהל כללי וכן גזבר, מהנדס..." כמוהם "... יקבלו את המשכורת שתקבע המועצה" טענו המערערים, כי סעיף 168 לפקודת העיריות "מקנה למועצת העיריה סמכות ושיקול-דעת רחבים ביותר (למעשה - על-פי לשון הסעיף - בלתי-מוגבלים), בקביעת משכורותיהם ותנאי העסקתם של נושאי המשרות הסטטוטוריות בעיריה". ולא היא.

סעיף 29(ב) לחוק יסודות התקציב קובע מפורשות: "על-אף האמור בכל דין, כל הסכם או הסדר בטל במידה שהוא נוגד את הוראות סעיף 29(א)". מכך עולה, כי על-אף האמור בסעיף 168 לפקודת העיריות, כל הסכם הנוגד את הוראות סעיף 29א לחוק בית-הדין לעבודה בטל, גם אם קיבל אישורה של מועצת העיריה, שכן נוכח הוראת ההתגברות שבסעיף 29(ב) לחוק בית-הדין לעבודה, כפופה הוראת סעיף 168 לפקודת העיריות לסמכותו של הממונה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי אימוץ הפרשנות שהציעו המערערים, לפיה סמכות העיריה לקבוע את תנאי עבודתם ופרישתם של עובדיה הסטטוטוריים אינה כפופה לסמכות הממונה אינה מתיישבת עם לשונו של חוק יסודות התקציב ומסכלת מדעיקרא את תכליתו. עמד על כך הנשיא מאיר שמגר זה מכבר, בפסק-הדין בעניין ההסתדרות הכללית, בהתייחסו לתחולתו של סעיף 24 לחוק התקציב משנת 1984 (שהוראתו הומרה בסעיף 29(א) לחוק יסודות התקציב), ולא נס ליחם של דבריו גם כיום:

"מאחר שמדובר על קופה ציבורית אחת, אשר ממנה נשאבים כל התשלומים הנדרשים על-פי ההסדרים המיוחדים, אך מובן, שאין להעניק לכל נושא תפקיד, המופקד על קטע מן השירות הציבורי, את הסמכות להתחייב בשם השירות הציבורי כולו. על-כן ייחדו סמכות זו למי שמופקד על-פי חוק התקציב על ביצועו. ההוראה שבסיפא לסעיף 24, המעניקה להוראת חוק זו עדיפות על כל דין, הסדר או הסכם, נובעת מן המגמה להקנות לסעיף 24 מעמד עדיף ביחס להוראות חוק המעניקות לנושא תפקיד מוגדר בשירות הציבורי מעמד לעניין קביעת שכרם של העובדים במיגזר המסויים עליו הוא מופקד."

לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי אישורם של ראש העיריה ושל מועצת העיריה להסכמי הפרישה, גם אם ניתן בגדר הסמכות, אינו מהווה מחסום מפני הפעלת סמכות הממונה כלפי הסכמי הפרישה של המערערים והתאמתם לתנאים הנדרשים בסעיף 29 לחוק יסודות התקציב.
7. חלק מנושאי התביעה לא היו מוסדרים בחוקת העבודה ולכן לא היה ניתן להעביר את ההכרעה בהם לבוררות או לכל גוף מוסכם אחר - הבקשה נדחתה
ב- ס"ע (חי') 43859-12-14 {אליהו ביבס נ' המפעל להכשרת ילדי ישראל, תק-עב 2015(2), 24845 (2015)} בית-הדין קבע, כי חלק מהסעדים המבוקשים מקורם בזכויות הנובעות מחוקי העבודה. לאמור: תשלום עבור שעות נוספות והשבת סכום שנוכה משכרו של התובע. על פני הדברים, נושאים אלה לא מוסדרים בחוקת העבודה, ולכן לא ניתן להעביר את ההכרעה בהם לבוררות או לכל גוף מוסכם אחר.

עוד הוסיף בית-הדין, כי כבר נפסק שאף אם חלק מרכיבי התביעה עשויים להיות ברי בוררות, ישנה הצדקה שלא להעביר עניינים אלה לבוררות כדי למנוע דיון מפוצל בין שתי רשויות שיפוטיות שונות, מצב הפוגם ביעילות הדיון בתביעה {ע"ע 73/08 יהלומי מסיקה צינו ובניו נ' יעל עראקי, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.09.09)}. לפיכך, קבע בית-הדין, כי לאור המדיניות השיפוטית שלא לפצל את הדיון בין הבורר לבין בית-הדין לעבודה, ראוי ונכון, כי גם הסוגיות הנוגעות לדירת השירות תתבררנה בבית-הדין לעבודה.

במקרה אחר, ב- ס"ע (חי') 62945-01-15 {אבירם שפיץ נ' עמותת הנוער של בית אליעזר חדרה, תק-עב 2015(1), 23753 (2015)} בית-הדין קבע, כי אמנם, התובע עתר גם לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין ואי-קיום הליך שימוע. אולם, כבר נפסק שאף אם חלק מרכיבי התביעה עשויים להיות ברי בוררות, ישנה הצדקה שלא להעביר עניינם אלה לבוררות כדי למנוע דיון מפוצל בין שתי רשויות שיפוטיות שונות, מצב הפוגם ביעילות הדיון בתביעה {ע"ע 73/08 עניין יהלומי מסיקה הנ"ל}.

בענייננו, קבע בית-הדין, כי רק מקצת התביעה היא תביעה שלא מכוח חקיקת המגן, ולכן יש לקבוע, כי הטפל הולך אחר העיקר. לאור כל האמור, נקבע, כי לבית-הדין לעבודה הסמכות לדון בתובענה, והבקשה נדחתה.
במקרה אחר, ב- סע"ש (ב"ש) 22166-11-14 {אלנקווה יוסף נ' שרלין פרץ, תק-עב 2015(1), 4595 (2015)} קבע בית-הדין, כי כתב התביעה מעלה, כי מתעוררת מחלוקת לעניין נסיבות סיום העבודה וכי החלק הארי של הסעדים המבוקשים מקורם בזכויות קוגנטיות שאינן בנות בוררות.

כך, במסגרת התביעה עתרה התובעת לתשלום פיצויי פיטורין בסך 46,128 ש"ח ותשלום פדיון חופשה בסך 14,842 ש"ח כאשר סכום התביעה הכולל הינו סך 94,509 ש"ח. לפיכך, הרי שלא ניתן להעביר את ההכרעה בסוגיות אלה שהינן מתחום משפט העבודה המגן לבורר או לכל גוף מוסכם אחר וזאת משעל-פי הוראות החוק אין תוקף להסכם בוררות שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים.

8. הבחנה בין זכויות הנובעות מחוזה, אותן ניתן להעביר להכרעתו של בורר לבין זכויות הנובעות מחוקי המגן - הבקשה נדחתה
ב- סע"ש (יר') 41033-08-13 {אלי כהן נ' מועדון הכדורגל א.ג. ביתר ירושלים, תק-עב 2013(4), 7807 (2013)} נדונה בקשה מטעם הנתבעת, להורות על עיכוב ההליכים המשפטיים בתיק לשם העברתם לדיון בפני המוסד לבוררות של ההתאחדות לכדורגל.

בית-הדין קבע, כי כאשר מדובר בבוררות על-פי הסכם יש להבחין בין זכויות הנובעות מחוזה, אותן ניתן להעביר להכרעתו של בורר לבין זכויות הנובעות מחוקי המגן, זכויות קוגנטיות אותן לא ניתן להעביר להכרעתו של בורר משהעברת סוגיות אלה להכרעתו של בורר עלולה לעשות פלסתר את הוראות החוקים השונים המקנים לעובד זכויות שלא ניתן להתנות עליהן {בג"צ 760/79 ד"ר לילי דיין נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד לד(3), 820 (1979)}.

עוד נקבע שכלל זה חל בין אם מדובר בבוררות חובה על-פי דין ובין אם מדובר בבוררות על-פי הסכם שבין הצדדים מכוח חוק הבוררות, ובכל מקרה סכסוך כנ"ל לא יועבר להכרעתו של בורר {בר"ע 1504/02 הפועל ב"ש נ' אפרים צבי, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.11.02)}.

עוד הוסיף בית-הדין, כי בפרשת כץ {ע"ע 791/05 דורון כץ ואח' נ' רועי ספיר, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.05.06)} עמד בית-הדין הארצי לעבודה על הסמכות העניינית של בית-הדין בכל הקשור לסכסוכים המתגלעים סביב תנאי העסקתם של מאמני קבוצות ספורט, בזו הלשון:

"אין חולק על תוקפן המחייב של הוראות החוק והתקנונים שהותקנו מכוחו, אלא שהוראות אלה אינן יכולות לעמוד אל מול זכויות הנתונות לעובד במשפט העבודה המגן כלפי מעסיקו.

לא מתקבל על הדעת שזכויות קוגנטיות עליהן לא ניתן להתגבר בהסכמה ואשר לגביהן מסורה סמכות שיפוט ייחודית לבתי-הדין לעבודה יתבררו במסגרת של "מוסד לבוררות" פנימי של איגוד ספורט זה או אחר.

לא זו בלבד שמוסד השיפוט הפנימי נועד, מעיקרו ומעצם טיבו, לעסוק בסכסוכים מקצועיים הנוגעים לענף ספורט מסויים, אלא שאנשיו אינם שופטים ואין להם כישורים מקצועיים לדון בזכויות קוגנטיות מתחום משפט העבודה שלא לדבר על כלים דיוניים מתאימים לבירור זכויות אלה.

בחינת תכליתם של דיני העבודה וחקיקת המגן אל מול תכלית חוק הספורט, מוליכים בבירור למסקנה שהמקום הראוי לדון בזכויות עובדים מתחום המשפט המגן הוא בית-הדין לעבודה ולא מוסדות השיפוט של אגודות הספורט.

מסקנה זו אין בה כדי לגרוע מתפקידם החשוב של מוסדות השיפוט הפנימיים של אגודות הספורט הממשיכים להיות בעלי סמכות בתחומי פעילות רבים שמעבר למשפט העבודה המגן.

לא יכול להיות ספק איפוא שב"התמודדות" בין סמכות השיפוט של בתי-הדין לעבודה לבין סמכות השיפוט של מוסדות השיפוט הפנימיים של איגודי השיפוט, ידו של בית-הדין לעבודה על העליונה בכל הקשור לבירור תביעות שמקורם במשפט העבודה המגן. זהו לא רק הדין המצוי על-פי בחינת תכלית החקיקה וההלכה הפסוקה, אלא זה גם הדין הרצוי."

בית-הדין קבע, כי המשיב הגיש את תביעתו דנא במסגרתה עתר לתשלום הפרשי שכר, פיצויי הלנת שכר והחזר הוצאות שלא שולמו לו. עיקר תביעתו של המשיב נגעה לרכיב פיצויי הלנת שכר. ב- בג"צ 760/79 לילי דיין נקבע, כי "זכותו של עובד לפיצוי הלנת שכר היא איפוא זכות שמקורה ב"הוראת מגן" בעלת אופי קוגנטי. על-כן, אין זכותו של העובד לפיצוי הלנת שכר יכולה לשמש נושא להסכם בין המעביד לבין העובד... מכיוון שכך אין תוקף להסכם בוררות שעניינו סכסוך בדבר הזכות לפיצויי הלנת שכר".

ובעניין ע"ע 3090-11-10 {אהרן נשר אדלר נ' מועצה דתית ירושלים, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.04.13)}, נאמר, כי "אין להעביר לבוררות אף סכסוך שעיקרו הזכות לפיצויי הלנת שכר או זכאות לפידיון חופשה שנתית שמקורם בחוקי מגן".

עוד הוסיף בית-הדין, כי אכן חלקה של התביעה הנוגע לתשלום שכר עבודה והחזר הוצאות {שכאמור רכיבים אלו הם חלק קטן של התביעה}, עשויים להיות בני בוררות, אך כבר נפסק שגם כאשר חלק מרכיבי התביעה עשויים להיות ברי-בוררות, ישנה הצדקה שלא להעביר עניינים אלה לבוררות כדי למנוע דיון מפוצל בין שתי רשויות שיפוטיות שונות, מצב הפוגם ביעילות הדיון בתביעה, זאת גם אם רוב רכיבי התביעה הם בני בוררות {ראה: ע"ע 73/08 יהלומי מסיקה צ'ינו ובניו נ' עראקי יעל, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.09.09)}.

לאור כל האמור לעיל, ומכיוון שעיקרה של התביעה במקרה הנוכחי היא בעניין זכויות מכוח חוקי מגן, הבקשה לעיכוב הליכים, נדחתה {ראה גם: ס"ע (ב"ש) 7807-09-13 עדני דגן נ' מועדון כדורסל בנות אשדוד (ער), תק-עב 2013(4), 22351 (2013); סע"ש (חי') 35327-11-12 מתן סונגו נ' מכבי קריית ביאליק - כדורסל ואח', תק-עב 2013(3), 12748 (2013); דמ"ר (חי') 4749-02-12 העמותה לקידום הכדורסל בכפר ריינה ואח' נ' חגי תמיר, תק-עב 2012(3), 122 (2012); ס"ע (נצ') 27383-01-12 איתוראן ספורט קרית שמונה בע"מ ואח' נ' אדיר לוי, תק-עב 2012(2), 6919 (2012); תע"א (ת"א) 11269/08 IMS MEDICAL SERVICES Ge s.a ואח' נ' דנית אמיר ואח', תק-עב 2010(2), 21309 (2010)}.

9. החלטה על פיצול דיון {חלק יידון בהליך בוררות וחלק יידון בבית-הדין} - הבקשה התקבלה
ב- דמ"ש (חי') 8720-04-11 {הפועל גל חיפה קריית חיים בע"מ נ' אהוד סנדלר, תק-עב 2012(4), 3363 (2012)} בית-הדין קבע, כי באשר לתביעה לפסיקת פיצוי בגין פיטורים שלא כדין אין לקבל את טענתו של המשיב, כי מדובר בזכות קוגנטית. בהתייחס לתקופת עבודתו הקצרה של המשיב במבקשת לא מתעוררת במקרה זה שאלה של זכאותו של התובע לפיצויים סטטוטוריים. הזכות לפיצוי בגין פגמים בהליך הפיטורים אינה קבועה בחוקי המגן ולפיכך אין לשלול העברת הדיון בנושא זה להליך הבוררות.

עוד הוסיף בית-הדין, כי הפסיקה אליה הפנה המשיב בטיעוניו ב- דב"ע לח/3-87 {שבס נ' בנק הפועלים, פד"ע י 62} אינה מתאימה למקרה כאן, שכן באותו מקרה נסובה המחלוקת סביבת שאלת ההכרעה בדבר פיטורים או התפטרות וזכאותו של העובד לפיצויי פיטורים סטטוטוריים.
כאמור, קבע בית-הדין, כי בתובענה זו קיימים רכיבי תביעה שלא ניתן להעביר להכרעתו של בורר, אך בנסיבות המקרה כאן אין מניעה, כי הדיון יפוצל, ובית-הדין ידון בשאלת הזכאות לשכר והזכויות הנובעות מהעיכוב בתשלום השכר, והמוסד לבוררות של איגוד הכדורסל ידון בשאלת הפיטורים שלא כדין.