botox
הספריה המשפטית
הקודקס המקיף של דיני העבודה במשפט בישראל - דין, הלכה ומעשה

הפרקים שבספר:

ראיות (סעיף 32 לחוק)

1. הדין
סעיף 32 לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 קובע כדלקמן:

"32. ראיות
בית-הדין לא יהיה קשור בדיני הראיות אלא בדיון על-פי סעיפים 24(ב) ו-26(ב)."

2. כללי
כבר בראשית דרכו פסק בית-הדין הארצי, כי "בתי-הדין לעבודה קשורים בעקרונות הצדק לעניין ראיות בהליך שיפוטי" {ראה: דב"ע (ארצי) לא/8 - 0 פרלה ני המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב' 93 (1971}.

עוד נפסק כי, "בתי-הדין לעבודה - כערכאות שיפוטיות העוסקות בנושאים סוציאליים מאופיינים, אם כך, בכללי פרוצדורה וראיות פשוטים וגמישים שנועדו בין היתר 'להקל את הגישה לבית-הדין גם לאלה שאינם יודעים דין וגם לאלה שאין ידם משגת מימון שירותים משפטיים' (...) עם-זאת, משמעה של גמישות זו אינו ויתור על עקרונות בסיסיים של דיני הראיות, כי אם מתן אפשרות לבית-הדין 'להסיר מעליו מגבלות מתחום דיני הראיות, שלדעתו אינן רצויות ושהסרתן אינה פוגעת בעשיית משפט צדק' (...). בלשונו של השופט צור:

'שחרורם של בתי-הדין לעבודה מכבלי דיני הראיות נועד לפשט את הדיון המשפטי בפני בית-הדין לעבודה, להגמיש את ההליך השיפוטי ולסייע לבית-הדין להגיע לתוצאה נכונה, צודקת ופשוטה בעניין הבא לפניו.
עם-זאת, הוראת סעיף 32 לחוק בית-הדין לעבודה לא נועדה לשחרר את בית-הדין מעקרונות דיני הראיות, להכשיר ראיות פסולות או לפעול בניגוד לכללים המקובלים הנהוגים בתחום זה."
{ע"ע 1520/04 רונית חמו נ' אלעזר עמ"שי, מ (2005), 44, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.02.05); ע"ע 36076-06-10 י. קל-לי תעשיות בע"מ נ' דמיטרי מלי, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.12.10); ע"ע 18403-01-12 עובדיה כהן נ' הסתדרות העובדים הלאומית, תק-אר 2015(3), 1770 (2015)}.

3. ההלכה הפסוקה
ב- ע"ע 7185-10-12 {ח'ורי ג'ורג' נ' ביה"ח נצרת אי.מ.מ.ס., תק-אר 2013(4), 218 (2013)} קבע בית-הדין, כי סעיף 32 לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, קובע, כי בית-הדין לעבודה אינו קשור, בדרך-כלל, בדיני הראיות {ראה: דב"ע לא/0-8 פרלה נגד נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב 93}.

אך, על בית-הדין להדריך את עצמו "בהתאם ל"עקרונות הכלליים של פקודת הראיות והכללים הראיתיים המקובלים במערכת בתי-המשפט, תוך התאמתם לאופיים המיוחד של בתי-הדין לעבודה וההליכים המתנהלים בהם {ע"ע 148/08 פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניין בע"מ נ' קסקין פרהאט, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.12.08); ע"ע 36076-06-10, עניין י. קל-לי שלעיל; ע"ע 36731-09-12 סעיד כנעאן נ' מפעל מתכת חניתה בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.01.13)}.

בנסיבות המקרה הנדון, קבע בית-הדין, כי בית-הדין האזורי נתן משקל נכון לעקרונות של דיני הראיות.

עוד הוסיף בית-הדין, כי בכתב התביעה המקורי והמתוקן וכן בתצהירו של מר עבדו נכתב, כי המערער היה האחראי לבצע התאמות בנק והתאמות כרטיסי לקוחות וחייבים; הוא היה, האחראי על הקופה, כך שכל הכספים שנגבו מדי יום הועברו לידיו; הוא היה האחראי על הפקדת המזומנים והשיקים שהיו בידיו; הוא הכין את ההפקדות של המזומנים והשיקים ומסר אותם לשליח, שהיה מפקיד אותם בפועל בחשבונות הבנקים של בית-החולים.

מעדותו של מר עבדו עלה, כי בבית-החולים יש מנהל חשבונות ראשי אחד, וכן פקידות בהנהלת חשבונות. כאשר נשאל מר ג'רוס בעדותו בחקירה הנגדית, האם אחת הפקידות עושה התאמות בנק, הוא השיב, כי "אני מלמד אותם עכשיו". מכאן עולה, כי בתקופת עבודתו של המערער, עובדים אחרים לא ידעו לבצע את הפעולות האמורות שביצע המערער.

כמו-כן, כאשר נשאל מר ג'רוס, האם לפקידה בשם מתילדה היה מפתח של הכספת, הוא השיב, כי הוא אינו יודע. דברים אלה סותרים את טענת בא-כוח המערער, לפיה בתקופת עבודתו של המערער, היה לפקידה נוספת במשרד מפתח לכספת.

לאור נתונים אלה, קבע בית-הדין, כי אין לקבל את טענת בא-כוח המערער, כי אף אם היתה מעילה, אין ראיות הקושרות את המערער למעילה.

בית-הדין האזורי קבע, כי בא-כוח המערער לא הצליח לערער את אמינותם של העדים מטעם בית-החולים. כלל ידוע הוא, כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בשאלות בענייני מהימנות עדים, ובמקרה זה לא היה מקום לסטות מכלל זה ולהתערב בקביעת בית-הדין האזורי, הנסמכת על התרשמותו הישירה מן העדויות.

עוד הוסיף בית-הדין, כי בית-הדין האזורי קבע, בין היתר, כי העדויות מטעם עדי בית-החולים לא נסתרו מאחר שהמערער לא הגיש תצהיר מטעמו, לא העיד, ולא הגיש כל ראייה מטעמו. אמנם, לא כל הימנעות של בעל דין מהבאת ראיות, די בה כדי לערער את גרסתו של בעל הדין, ויש לבחון כל מקרה לגופו.

ברם, בנסיבות המקרה, כאשר המערער בחר לא להעיד ללא כל הסבר, יחול הכלל לפיו הימנעות צד מהבאת ראייה פועלת לחובתו {ראה יעקב קדמי על הראיות, חלק שלישי (תשס"ד-2003), 1652; ראה גם ע"ע 380/09 סוזי וסילבסקי נ' ריביירה ייצור ושיווק רהיטים בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.10.10).

בית-הדין רשאי להעניק לשתיקתו של בעל דין משקל ראייתי לחובתו, שכן מטבע הדברים בעל דין מוחזק בדרך-כלל כ"עד המרכזי" {ראה: יעקב קדמי על הראיות, חלק שלישי (תשס"ד-2003), 1665}. בנסיבות העניין, קבע בית-הדין, כי הימנעות המערער מלהעיד יש בה כדי לתמוך בגרסת בית-החולים.

כמו-כן, טענת המערער, לפיה המסמכים שצורפו לתצהיר מר ג'רוס הם פלטי מחשב, שאינם קבילים לפי תנאי הוראות סעיפים 36-35 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, דינה להידחות. בית-הדין האזורי קבע עובדתית לגופו של עניין, כי בנסיבות המקרה הנדון המסמכים "הפקדה-מזומן" ו"התאמת בנק ידנית" אינם בגדר "רשומה מוסדית" כהגדרתה בפקודת הראיות.

עוד נקבע, כי מדובר במסמכים של בית-החולים, והתקבלה עדותו של מר ג'רוס, אשר הצהיר לאמיתות תוכנם של המסמכים הללו, ועל כך שמדובר במסמכים שנמצאו במחלקת הנהלת חשבונות של בית-החולים ומשקפים את התנועות הכספיות.

בית-הדין קבע, כי אין מקום להתערב בקביעת בית-הדין האזורי, אשר בחן את המסמכים על רקע הוראות הדין, התייחס לכלל טענות המערער, והסיק מסקנותיו לגבי אמיתות המסמכים בהתייחס לנסיבות המקרה הנדון תוך התרשמות מן העדים והראיות.

בנוסף לכך, אין מקום להתערב גם בקביעת בית-הדין האזורי באשר ל"דפי חשבון בנק" שצורפו לתצהירו של מר ג'רוס. מכל מקום, נראה, כי המערער לא ערער על קביעת בית-הדין האזורי ביחס לדפי חשבון הבנק, ובכל מקרה במסגרת סיכומיו צמצם את טיעוניו רק למסמכים מסוג הפקדת בנק והתאמת בנק.

לאור האמור לעיל, בית-הדין דחה את הערעור.

ב- ע"ע 36731-09-12 {סעיד כנעאן נ' מפעל מתכת חניתה בע"מ, תק-אר 2013(1), 458 (2013)} חזרה שוב הטענה לפיה בית-הדין לעבודה, מכוחו של סעיף 32 לחוק בית-הדין לעבודה, אינו "קשור בדיני ראיות" בהליכים אזרחיים.

בית-הדין קבע, כי אין משמעות הדבר, כי בית-הדין לעבודה אינו קשור בעקרונות של דיני הראיות. עקרונות אלה, ובכללם העקרון של הזכות לחקירה נגדית, שהיא אחד הכלים המרכזיים הנתונים בידי הצדדים לצורך בירור האמת, חלים גם חלים בבית-הדין לעבודה. ברי, כי עקרונות אלה, ככל העקרונות שבמשפט, צריכים ויכולים להיות מאוזנים כנגד שיקולים ועקרונות אחרים. אולם, בעת עריכת האיזון יש להקפיד וליתן לעקרונות של דיני הראיות, ובכלל זה של הזכות לחקירה שכנגד, את המשקל הנכון שכן הם יורדים לשורש התכלית של חשיפת האמת המשפטית, והם בבחינת "הוראות הבטיחות" טרם קביעתה.

בהקשר זה הוסיף בית-הדין, כי הגם שאין בתקנות בית-הדין לעבודה חיוב להגיש תצהיר התומך בבקשות, הרי שאין משמעות הדבר, כי לעולם אין מקום לדרוש את הגשתו. כך למשל, כבר נפסק, כי בבקשות לסעד זמני יש להגיש תצהיר תומך.

ברי, כי שאלת הצורך בתצהיר התומך בבקשה שאינה בקשה לסעד זמני צריכה להבחן בשים לב לסוג הטענות המועלות בבקשה, לשאלה האם העובדות שנויות במחלוקת ולחשיבותן של העובדות להכרעה השיפוטית. במקרה זה נוכח חשיבותן של העובדות להכרעה בבקשה, צריך היה לתמוך את הבקשה מושא הערעור בתצהיר.

ב- ע"ע 304-09 {העמותה לקידום הספורט הנשי, הנוער והמגזר הערבי בהפועל תל-אביב ואח' נ' ישראל שיינפלד ואח', תק-אר 2012(1), 604 (2012)} בית-הדין קבע, כי נכון יהיה להדגיש את הכלל לפיו, פסק-דין אזרחי לא ישמש כראיה במשפט אזרחי אחר, וממצאים עובדתיים שנקבעו במשפט אחד אינם קבילים בתור שכאלה במשפט אחר, אלא על-פי הוראת חוק מיוחדת, או מכוח הכלל בדבר השתק פלוגתא {י' קדמי על הראיות, כרך שלישי (מהדורה רביעית, 2003), 1377; ע"א 385/08 לאה חן נ' קיבוץ תל קציר, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.10.10); ע"א 783/83 קפלן נ' נובוגרוצקי, פ"ד לח(3), 477, 486 (1984)}.

עוד ציין בית-הדין, כי הוראת חוק מיוחדת כאמור, ניתן למצוא בסעיף 42א לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, שעניינו קבילותו של פסק-דין פלילי במשפט אזרחי. הוראת סעיף זה ודאי אינה ישימה בנסיבות המקרה כאן, ואף אין לפנינו השתק פלוגתא, המצדיק הסתמכות על ממצאים שנקבעו בהליך אחר.

אכן, לפי הוראת סעיף 32 לחוק בית-הדין לעבודה, אין בית-הדין לעבודה כפוף לדיני הראיות. אלא שבית-הדין כפוף ופועל על-פי עקרונות הבסיס העומדים ביסודם, לרבות הכלל לפיו אין בית-הדין פוסק אלא על-סמך ראיות שהובאו לפניו, והן רלוונטיות לשאלות שבמחלוקת. מכאן, שלא היה מקום להסתמך על הממצאים העובדתיים כפי שנקבעו בפסקי-הדין אליהם הפנה בית-הדין האזורי, כמבססים טענת תרמית של מר אייזנברג בניהול הקבוצה.

ב- ע"ע 384/09 {פלוני נ' אלמונית, תק-אר 2010(3), 243 (2010)} קבע בית-הדין, כי סעיף 32 לחוק בית-הדין לעבודה קובע, כי בית-הדין לעבודה אינו קשור בדיני הראיות, אולם הלכה היא, כי בית-הדין לעבודה מונחה על עקרונות היסוד שבדיני הראיות הקבועות בדין. ההוראה שבסעיף 32 לחוק בית-הדין לעבודה, נועדה לפשט את הדיון המשפטי בפני בית-הדין לעבודה, להגמיש את ההליך השיפוטי ולסייע לבית-הדין להגיע לתוצאה נכונה, צודקת ופשוטה בעניין הבא בפניו.

במקרה שלפנינו, קבע בית-הדין, כי טענות יו"ר הועד כנגד הסתמכות בית-הדין על המסמכים שהובאו לפניו במסגרת התצהירים אינן יכולות לעמוד. על-פי שיטת הגשת עדויות ראשיות בתצהירים הנהוגה בבתי-הדין לעבודה מקדמת דנא, מצורפים לתצהירים כל המסמכים שברצון הצדדים להגיש כראיה. בעבר נקבע, כי "משצורפו המסמכים לתצהיר מהווים הם ראיה לכל דבר ועניין, ואין צורך להגיש בקשה נוספת להגשתם, אלא-אם-כן מתנגד הצד שכנגד להגשתם ומגיש בקשה מתאימה בהתאם. כל עוד לא הוגשה בקשה כאמור, על כל המשתמע מכך, שתיקת הצד שכנגד אכן מהווה הסכמה, והמסמכים המצורפים לתצהיר מהווים ראיות קבילות וכשרות לכל דבר ועניין".

עדות עובדת המטבח בפני רשות השיפוט צורפה כנספח לתצהיר מנהלת המטבח, ולרשות יו"ר הועד עמדו האמצעים הדיוניים להתמודד עם עדותה זו. בית-הדין האזורי התייחס לעדותה ברשות השיפוט, בשים לב ולנוכח עדותה בפניו, ניתן לה המשקל המתאים בשים לב למכלול הראיות.

בית-הדין קבע, כי אין בידיו לקבל את טענת יו"ר הוועד, כי משעובדת המטבח היתה נסערת בעת מתן עדותה, לא ניתן היה לחוקרה בחקירה נגדית, והיה על בית-הדין להימנע מלתת כל משקל לעדותה. דווקא הימנעותו של יו"ר הוועד מלחקור את העובדת על גרסתה בפני רשות השיפוט פעלה כנגדו מן ההיבט הראייתי.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי בפני יו"ר הוועד עמדו האמצעים הדיוניים להביא את גרסתו באופן שלם ומלא בפני בית-הדין, ולתמוך אותה בראיות, לרבות באמצעות הוספת מלוא המסמכים והפרוטוקולים שבפני רשות השיפוט. גם בשלב שלאחר הגשת התצהירים, לאחר שמיעת עדות עובדת המטבח, היתה בפני יו"ר הוועד האפשרות לפנות אל בית-הדין האזורי, ולעתור בפניו להוסיף ראיות נוספות כפי שהוא ביקש להביא בפני בית-הדין, כערכאת ערעור. כאמור בתגובת המעסיקה בעניין זה, המסמכים והפרוטוקולים היו ברשות יו"ר הוועד במהלך הדיון בבית-הדין האזורי.

עוד הוסיף בית-הדין, כי יו"ר הוועד סמך את עיקר הגנתו על מסמך הכתוב בכתב ידו, וטען, כי אי-הבנה היא שהביאה את עובדת המטבח לטעות באשר למשמעותו ולהוליד את טענת ההתנכלות. בית-הדין האזורי לא טעה עת בחר שלא לייחס משקל לראיה זו, כפי שטענה יו"ר הוועד. המדובר במסמך הכתוב בכתב יד, אשר אין ודאות למועד כתיבתו ולהיותו המסמך מושא השיחה עם עובדת המטבח.

מפסק-הדין של בית-הדין האזורי עלה, כי לאחר בחינת מכלול הראיות ושמיעת העדים, השתכנע בית-הדין האזורי, כי מעשי יו"ר הוועד, אשר פעל באמצעות עובדת אחרת נגד מנהלת המטבח, הביאו אותה להרגיש מאויימת במקום עבודתה, על רקע עדותה בהליך המשמעתי. כאמור, בית-הדין לא מצא טעם להתערב בקביעותיו של בית-הדין האזורי, המבוססת בחומר הראיות.

לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי דין ערעור יו"ר הוועד להידחות, וכי על יו"ר הוועד לשאת בהוצאות מנהלת המטבח בערעור, בסכום של 10,000 ש"ח, בתוספת מע"מ {ע"ע 668/05 יהודית מרום נ' קו אופ ירושלים אגודה צרכנית שיתופית בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.02.06); ע"ע 1520/04 רונית חמו נ' אלעזר עמ"שי, פד"ע מ (2005), 44; וראה גם: בג"צ 1199/92 לוסקי נ' בית-הדין הארצי לעבודה פ"ד מז(5), 734 (1993); עב"ל 67/98 ז'קלין סבירו נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.07.02)}.

4. מסמך בכתב - טענה נגד מסמך
ב- ע"ע 37572-03-13 {אשר קרדי נ' רעומה זקש בע"מ, תק-אר 2015(2), 684 (2015)} קבע בית-הדין, כי באשר להסתמכות על סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומנית, סעיף 80 קובע, כי:

"תביעות הנוגעות להתחייבויות וחוזים או לשותפות, למוכסנות או להלוואות שעל-פי הרגיל והנהוג הם נעשים במסמך בכתב, והעולות על עשר לירות, צריך להוכיח במסמך בכתב."
טענה ותביעה נגד מסמך בכתב בנוגע לדברים האמורים, אף אם איננה עולה על עשר לירות, צריך להוכיח במסמך בכתב או על-ידי הודאתו או פנקסו של הנתבע.

ראשית, סעיף 80 לחוק הפרוצדורה הוא סעיף מתחום דיני הראיות, ולכן נפסק כי הוא "אינו חל" בבית-הדין לעבודה וזאת מכוח סעיף 32 לחוק בית-הדין לעבודה; שנית, אין טענה או הלכה משפטית לפיה "פיטורים" או "התפטרות" נעשים "על-פי הרגיל" במסמך בכתב, לכן סעיף 80 אינו רלוונטי לענייננו; שלישית, הלכה היא ש"סעיף זה איננו שולל השמעת טענות בעל-פה לצורך פרשנותו של המסמך הכתוב, שהרי טענות כאמור אינן סותרות את המסמך אלא אך מסבירות את האמור בו, כמו גם לצורך הוכחת אירועים אשר התרחשו לאחר עריכת המסמך". במקרה הנוכחי טענות המערער באות כדי לסייע בפירוש הדברים הכתובים בהודעה, כמו גם בתיאור העובדות שהתרחשו לאחריו.

5. עדות שמועה
ב- עב"ל 1247-10-11 {דוד יוסף נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2013(4), 280 (2013)} המערער טען, כי שגה בית-הדין האזורי בקובעו ממצאים עובדתיים על יסוד עדותו של מר קסטנבאום, שהיתה עדות שמועה בלבד, ועל יסוד ההודעה לחוקר של מר דוד ברסי, אשר לא נחקר בבית-הדין עקב מצבו הרפואי.

עוד הוסיף בית-הדין, כי בהתאם לסעיף 32 לחוק בית-הדין לעבודה, בית-הדין לעבודה אינו קשור בדיני הראיות, ולכן אין לפסול את עדותו של מר קסטנבאום בשל היותה עדות שמועה בלבד. בית-הדין האזורי התרשם במישרין מעדותו מר קסטנבאום, אשר עבד בחברה במועד הרלוונטי, והעיד על המידע שנמסר לו מאת דוד ברסי, ואין מקום להתערב בשיקול-דעתו בהערכת עדות זו.

כאמור, בית-הדין האזורי דחה את גרסתו של המערער, כי הגיע למכון שטיפה בכפר ברטעה על-מנת לשטוף את המשאית עליה עבד בחברה, ואין מקום להתערב בקביעה עובדתית זו. בהקשר זה, ציין בית-הדין, כי גם בהודעה לחוקר המוסד לביטוח לאומי העיד המערער בתשובה לשאלה "האם נהגת לשטוף שם {במכון שטיפה בברטעה} את המשאית באופן קבוע באופן פרטי?" השיב המערער "כשהיה מסתדר לי אז כן כי זה יותר נוח לי שם", הרי שבעדותו בבית-הדין העיד המערער, כי במועד האירוע "זו היתה פעם ראשונה שאני במכון שטיפה זה".

עוד הוסיף בית-הדין, כי מסמכים רפואיים ממועד הסמוך למועד הנטען בו התרחש האירוע התאונתי אינם חזות הכול ואינם יוצרים חזקה חלוטה, כי האמור בהם מהווה את הגרסה הנכונה. מובן, שבית-הדין יכול להגיע למסקנה שונה על יסוד מכלול הראיות בפניו, לרבות רישומים ממסמכים רפואיים ממועדים מאוחרים יותר, הודעות שנמסרו לחוקר המוסד לביטוח לאומי, ועדותם של המבוטח ועדיו.

במקרה הנדון, הגיע בית-הדין האזורי למסקנה, כי המערער לא הרים את הנטל המוטל עליו ולא הוכיח את התרחשות האירוע הנטען לא רק בשל העובדה שגרסתו העובדתית לא התיישבה עם המסמכים הרפואיים, אלא על יסוד נתונים נוספים, ובכלל זה התרשמותו מאמינות המערער, דחיית גרסתו של המערער, כי הגיע למכון השטיפה על-מנת לשטוף את המשאית, וידיעתם של מר קסטנבאום ומר ברסי על כך שהמערער נחתך משבר של כוס. מכאן, שהעדויות והראיות הנוספות לא הפריכו את האמור בתיעוד הרפואי ממועד סמוך לאירוע, וחלקן אף תמכו בו.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי מלאכת קביעת העובדות היא מלאכתה של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדים ובחנה את תשתית הראיות. בית-הדין האזורי, על יסוד התרשמותו ממכלול העדויות והראיות שהיו בפניו, לרבות התיעוד הרפואי ממועד סמוך לאירוע, הגיע למסקנה, כי המערער לא הוכיח, כי התרחש אירוע תאונתי בעבודה. בית-הדין לא מצא מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית-הדין האזורי, ועל-כן הערעור נדחה.



6. חוות-דעת מומחה
ב- בר"ע 34033-12-12 {גלובקוב גריגורי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2013(1), 380 (2013)} קבע בית-הדין, כי טענת המבקש, כי חוות-דעתו של המומחה אינה ערוכה על-פי התוספת הראשונה {סעיף 24} לפקודת הראיות, ובכלל זה פירוט הניסיון התעסוקתי והמקצועי, ברגיל חוות-הדעת של מומחים אינן ניתנות לפי המבנה הקבוע בפקודת הראיות.

יש לזכור שמכוח סעיף 32 לחוק בית-הדין לעבודה, בית-הדין אינו כבול בדיני הראיות. יחד-עם-זאת, לא מן הנמנע, כי יש מקום לדרוש מהמומחה לערוך את חוות-דעתו כאמור, במיוחד משהמומחה אינו נחקר ברגיל על חוות-דעתו. יחד-עם-זאת, אפילו היה נקבע, כי הגשת חוות-הדעת שלא לפי הנוסח הקבוע בפקודת הראיות הוא בגדר פגם, אין בכך בכדי לפסול את חוות-הדעת, במיוחד משטענה כאמור לא הועלתה בהזדמנות הראשונה ומשהדבר בר-תיקון.

לכל היותר, ניתן היה במסגרת שאלות ההבהרה לבקש את פירוט הניסיון התעסוקתי והמקצועי של המומחה ואת תיקון אופן עריכת חוות-הדעת. כך או כך, קבע בית-הדין, כי הוא אינו קובע מסמרות בנוגע לחובה לערוך את חוות-הדעת כך או אחרת, עניין זה יצטרך להתברר במסגרת ובמועד המתאימים.

7. עדות מפי השמועה או עדות סברה בתצהיר, אינן בפני עצמן עילה למחיקת סעיפים מתצהיר עדות ראשית של עד - הבקשה נדחתה
ב- סע"ש (חי') 13953-11-14 {שגב דאדו נ' יהושע לניאדו, תק-עב 2015(3), 21446 (2015)} בית-הדין קבע, כי באשר לבקשה למחיקת סעיפים מתצהיריהם של מר זינגר ומר וויס, נראה, כי נעלם מעיני התובע, כי בתובענה מסוג התובענה שבנדון, בית-הדין לעבודה אינו קשור בדיני הראיות {ראה: סעיף 32 לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969}, ועל-כן עדות מפי השמועה או עדות סברה בתצהיר, אינן בפני עצמן עילה למחיקת סעיפים מתצהיר עדות ראשית של עד. לכל היותר, אם אכן מדובר בעדות מפי השמועה או עדות סברה, תהא לכך נפקות בכל הנוגע למשקל שיתן בית-הדין, אם יתן, לתוכנם של הדברים.

אי-לכך, בית-הדין, מבלי להידרש למחלוקת שנפלה בין הצדדים בשאלה האם מדובר בעדות סברה או שמועה, אם לאו, דחה את הבקשה למחיקת סעיפים מתצהיריהם של של מר זינגר ומר וויס.

במקרה אחר, ב- סע"ש (חי') 38197-05-13 {מיכאל משה רביטש נ' מישור מכשירים מדוייקים בע"מ, תק-עב 2014(4), 15608 (2014)} קבע בית-הדין, כי ניתן לקבל עדות מפי השמועה, כאשר משקלן הראייתי של העובדות הנטענות מפי השמועה יינתן בפסק-הדין. במסגרת הסיכומים, הצדדים יהיו רשאים להתייחס למשקל הראייתי של עדות זו.

8. גמישות בדיני הראיות אשר המחוקק ציוה בסעיף 32 לחוק בית-הדין לעבודה - הבקשה התקבלה
ב- ת"צ (יר') 33489-10-14 {אלירן יוחאי אלקיים נ' רשת חנויות רמי לוי שיווק השיקמה 2006 בע"מ, תק-עב 2015(3), 17988 (2015)} קבע בית-הדין, כי אין מקום להטיל נוקשות על הגמישות בדיני הראיות אשר המחוקק ציוה בסעיף 32 לחוק בית-הדין לעבודה. יש, על-כן, לבחון כל עניין שבראיות המתעורר בבית-הדין לעבודה, על-פי מטרת המחוקק וכן המטרה להשגת הצדק בסכסוך שבין הצדדים {דב"ע (ארצי) נז/ 3-268 ראדא תעשיות אלקטרוניות נ' אורי תדמור, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.08.97); ע"ע (ארצי) 270/99 עמותת בית-החולים הכללי משגב לדך נ' רמי לוי, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.12.99)}.

עוד הוסיף בית-הדין, כי הגשת הראיה בשלב זה של ההליך, יש בצירופה כדי לסייע בגילוי האמת ופתרון המחלוקת בין הצדדים, אם כי אין בה כשלעצמה כדי לקבוע בשלב זה של הדיון את המשקל שיש לתת לראיה זו. בשים לב לשלב בהליך בו נמצא התיק, אין בכך משום פגיעה שאינה ניתנת לתיקון בצד שכנגד, שכן יתאפשר לו לחקור בנוגע אליה בדיון ההוכחות הקבוע בתיק וכן לטעון לגביה בסיכומיו.

כמו-כן, מן הראוי שתונח בפני בית-הדין היריעה השלמה והמלאה של טענות הצדדים והמסמכים התומכים בהן על-מנת שניתן יהיה לראות את תמונת המציאות ולקבוע את העובדות באופן המדוייק ככל שניתן.

בנוסף לכל האמור לעיל, ציין בית-הדין, כי המגמה הרווחת בדין הישראלי היא מעבר משאלת הקבילות לשאלה של משקל. בהתאם, אין מקום לפסול הגשת הראיה בשלב זה, והמשקל שיינתן לה {ככל שיינתן לה}, יידון בשים לב לטענות הצד שכנגד בעניין.

עוד הוסיף בית-הדין, כי אכן, כפי קביעת בית-הדין הארצי, ישנם מספר קריטריונים לקבלת הקלטה כראיה. בדיקת קיומם של קריטריונים אלו תיבחן לגופה בהמשך ההליך. אין בקביעת פרמטרים אלו כדי להועיל למשיבה בבקשתה לפסילת הראיה על-הסף, בשלב זה. לאור האמור לעיל, בית-הדין, קיבל את הראיה לתיק.

9. מגמת הפסיקה היא להעביר את מרכז הכובד לשאלת המשקל ולא לשאלת הקבילות - הבקשה נדחתה
ב- סע"ש (ת"א) 52172-06-14 {אסי אחואן נ' GEBREMARIAM TEKLEMARIAM, תק-עב 2015(2), 1315 (2015)} קבע בית-הדין, כי גם כאשר ההקלטה והתמליל מתקבלים לתיק בית-הדין כראיה, עדיין יעמוד למותב שידון בתיק שיקול-הדעת איזה משקל להעניק להם, בהתחשב בכלל הנסיבות, כאשר מגמתה של הפסיקה בשנים האחרונות היא להעביר את מרכז הכובד לשאלת המשקל ולא לשאלת הקבילות {ע"ע 423/99 מדינת ישראל נ' ישראל אגוזי, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.12.05)}.

במקרה דומה, ב- סע"ש (ת"א) 40058-09-13 {עוף והודו ברקת-חנות המפעל בע"מ נ' לינוי דבח, תק-עב 2015(2), 811 (2015)} נדונה בקשת הנתבעת להורות על הוצאת הקלטת והתמלול שהוגשו על-ידי התובעת לתיק בית-הדין בטענה, כי הם אינם עומדים בדרישות החוק והפסיקה.

בית-הדין קבע, כי גם אם הקלטה, או תמליל, התקבלו לתיק בית-הדין כראיה, עדיין עומד לבית-הדין שיקול-הדעת איזה משקל להעניק להם, בהתחשב בכלל הנסיבות, כאשר מגמתה של הפסיקה בשנים האחרונות היא להעביר את מרכז הכובד לשאלת המשקל ולא לשאלת הקבילות {ע"ע 423/99 עניין ישראל אגוזי שלעיל}.

במקרה דנן, וכשעיקר הגנתה של המבקשת נשען על הטענה, כי אין כל וודאות שבת השיח של התובעת בהקלטה הנה אכן עובדת של הנתבעת, קבע בית-הדין, כי מן הראוי לברר את העניין במסגרת ישיבת ההוכחות. לאור האמור לעיל, הבקשה נדחתה {ראה גם: סע"ש (יר') 38335-03-14 מנחם נפתלי נ' משרד ראש הממשלה/המשרד הראשי, תק-עב 2015(1), 23805 (2015)}.

במקרה אחר, ב- ב"ל (ת"א) 19337-10-11 {אביבה אוחיון נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 10924 (2015)} קבע בית-הדין, כי עדות שמיעה קבילה בבית-הדין לעבודה {עב"ל 1549/04 מוחמד עלי זעתרי טויל נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (31.01.06)}, כשהמגמה בפסיקה מצביעה על מעבר משלילת קבילות הראיות לבדיקת משקלם {ראה גם: ס"ע (ת"א) 24571-06-10 שלומית שוייצר נ' מלון אדיב בע"מ, תק-עב 2014(4), 21161 (2014)}.

10. תמליל השיחה לא הוגש בהתאם לתקנות - הבקשה נדחתה
ב- ת"ב (ת"א) 26304-06-13 {אבי אברהם דרעי נ' שמחה יעקובוב, תק-עב 2015(1), 25687 (2015)} המשיב ביקש להגיש תמליל שתי שיחות האחת בינו ובין הרב אורטנר והמבקש, והאחרת שיחת טלפון בין המשיב למבקש.

המבקש טען, כי יש לדחות את הבקשה בשל כך שלא הומצאה לו על-פי התקנות, נמסר לו לטענתו רק העמוד הראשון של התמליל יחד עם החלטת בית-הדין, לא נמסר לעיונו הדיסק עליו הוקלטו השיחות וכן לא הוגש תצהיר המשיב יחד עם ההודעה.

בית-הדין קבע, כי סעיף 32 לחוק בתי-הדין לעבודה קובע אמנם, כי בית-הדין לא יהיה קשור בדיני הראיות, יחד-עם-זאת משמעותה של הגמישות אינו ויתור על עקרונות בסיסיים של דיני הראיות, כי אי-מתן אפשרות לבית-הדין להסיר מעליו מגבלות מתחום דיני הראיות שלדעתו אינן רצויות ושהסרתן אינה פוגעת בעשיית משפט צדק {ע"ע 36076-06-10 עניין י. קל-לי תעשיות שלעיל}.

עוד הוסיף בית-הדין, כי לעניין הגשת הקלטה כראיה נקבע בפסק-הדין י. קל-לי תעשיות הנ"ל, כי "דרך המלך להגשת הקלטה כראיה היא באמצעות הגשתו של סליל ההקלטה עצמו או המדיה הדיגיטלית בה בוצעה ההקלטה יחד עם תצהיר של מבצע ההקלטה המעיד על זהות המקליט, דרך ביצוע ההקלטה..."

בענייננו, קבע בית-הדין, כי לא נמסרה לבית-הדין ולא לצד שכנגד ההקלטה אלא רק תמליל השיחות, לטענת המבקש שלא נסתרה, נמסר לו רק העמוד הראשון של התמליל ולא התמליל כולו, לא נמסר תצהיר המקליט ולא פרטים על הנסיבות בהן בוצעה ההקלטה. לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי לא ניתן לקבל תמלול כפי שהוגש לתיק בית-הדין.

במקרה אחר, ב- ס"ע (חי') 24056-03-14 {פנחס עוזיאל נ' טרקפאר בע"מ, תק-עב 2015(1), 20620 (2015)} בית-הדין קבע, כי דרך המלך היא על-פי-רוב בהגשת ההקלטה עצמה כראיה יחד עם תצהיר המקליט ותמליל, המשמש כאמצעי עזר.

בנסיבות המקרה כאן לא צורפה ההקלטה עצמה אלא התמליל, אלא שאין בכך כדי להוביל למסקנה, כי התמליל לא יהווה ראיה קבילה. בהחלטה מיום 09.09.14 נקבע כי על הצדדים לצרף לתצהירים מטעמם את כל הראיות עליהן נסמכות טענותיהם. כאמור, התמליל הוגש עוד ביום 10.12.14 יחד עם תצהירו של איציק שביצע את ההקלטה.

עוד קודם לכן השלימו הצדדים את הליכי הגילוי והעיון במסמכים. משהוגש התמליל יחד עם תצהיר עד המעסיקה הרי שהוא מהווה ראיה לכל דבר ועניין, וכל עוד לא הוגשה בקשה להוצאתו של התמליל מהתיק יש לראות בשתיקת הצד השני בעניין הגשתו משום הסכמה להגשת הראיה ולקבילותה {עב"ל 67/98 עניין ז'קלין סבירו שלעיל}. העובד לא הגיש בקשה להוצאת התמליל מתיק בית-הדין, לא פנה לצד השני ולא הגיש בקשה לקבל לידיו את ההקלטה.

גם במהלך ישיבת ההוכחות, לאחר שהוצע פעם אחר פעם, כי יתאפשר לעובד ולבאת-כוח העובד להאזין להקלטה עצמה, ויתרה על כך באת-כוח העובד.

ניתן להניח, כי אם היתה באת-כוח העובד מבקשת להוציא את תמליל ההקלטה מתיק בית-הדין בהעדר ההקלטה עצמה בסמוך לאחר הגשת תצהירי המעסיקה או אף במהלך ישיבת ההוכחות וטרם סיימו הצדדים להביא ראיותיהם, או שהיתה מבקשת להאזין להקלטה עצמה במהלך ישיבת ההוכחות, מבוקשה היה ניתן לה. במקרה כזה, ככל שהיה מחדל בהתנהלות המעסיקה שלא צרפה את ההקלטה עצמה כראיה, הרי שמחדל זה, ככל שקיים, היה בא על תיקונו. אלא שהעובד לא נקט בדרך זו.

רק במסגרת הסיכומים, ולאחר שהצדדים סיימו להביא את ראיותיהם, הועלתה הטענה, כי התמליל אינו קביל כראיה.

בית-הדין קבע, כי לא ניתן לאפשר את חזרת התובע מהסכמתו המשתמעת לראות בתמליל כראיה קבילה, בהתחשב במועד העלאת הטענה וזאת במסגרת הסיכומים. קבלת עמדת התובע יש בה כדי לפגוע מהותית בזכויות הצד שהסתמך על ההסכמה לקבל את הראיה {השווה לאמור ב- ע"ע 36076-06-10 עניין י.קל-לי תעשיות שלעיל}.

לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי אין לתת אמון בגרסת העובד בדבר נסיבות סיום העבודה בהסתמך על הסתירות שבין עדותו לבין התמליל שהוצג, אל מול גרסתו העקבית של העד מטעם המעסיקה. בהתחשב בראיות שהוצגו מטעם המעסיקה, יש לדחות את טענת העובד לפיה התפטרותו באה "מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה", וכי הוא זכאי לפיצויי פיטורים לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, וזאת, מאחר והעובד לא עמד בנטל להוכיח, כי התקיים קשר סיבתי בין התפטרותו לבין "הרעה בתנאים". בית-הדין קבע, כי החלטתו להתפטר נבעה משיקוליו האישיים ולא היה דבר שהמעסיקה היתה יכולה לעשות, ולא עשתה, כדי להניא אותו מהחלטתו.

מכלל האמור עלה, כי העובד לא עמד בנטל להראות, כי התפטרותו באה על רקע נסיבות העסקתו או הרעה מוחשית בהן, ודין תביעתו לתשלום פיצויי פיטורים להידחות.

11. בית-הדין התיר את הגשת התצהיר ללא חתימת התובע ואימותו - הבקשה התקבלה בחלקה
ב- סע"ש (יר') 50518-11-13 {HAILEMARIAM MESAY GELAN נ' ישיבת מיר, תק-עב 2015(1), 15635 (2015)} בית-הדין קבע, כי בפסק-דין של בית-הדין הארצי נפסק, כי במקרים מסויימים, ובין היתר בכדי לעשות משפט צדק, ניתן להגיש תצהיר שאינו חתום אשר יאושר ויאומת בפני בית-הדין. כך נקבע ב- ע"ע (ארצי) 148/08 {פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניין בע"מ נ' קסקין פרהאט, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.12.08)}, כדלקמן:

"לדידי במקרים מסויימים, בהם מהגר העבודה מתגורר במרחק ממקום משכנה של השגרירות או הקונסוליה הישראלית במולדתו; או כאשר אישור התצהיר בפניגורמים אלה, או בדרכים האחרות בהן ניתן לאשר נתינת תצהיר בחו"ל (למשל על-ידי נוטריון מקומי בחותמת אפוסטיל), יהא כרוך בהוצאות כספיות משמעותיות; או כאשר הדבר נדרש על-מנת לעשות משפט צדק, ניתן לקבל את "התצהיר" הפגום לתיק בית-הדין, ובלבד שבמועד הגעתו של המצהיר לחקירה נגדית על תצהירו בישראל, יאשר בפני בית-הדין את תוכן הצהרתו ואת חתימתו עליה."

בנסיבות מקרה זה, קבע בית-הדין, כי אף שאין מדובר במהגר עבודה שנמצא במקום הולדתו כמתואר בפסק-הדין אלא במתקן כליאה בישראל, ועל-אף שלא הובאה בפני בית-הדין ראיה כלשהי ואף לא ראשית ראיה, לדברים שנמסרו מהאחראים במתקן הכליאה, יש לראות במצב הדברים, לפנים משורת הדין, כדבר העלול לפגוע בהכנת תצהיר ראוי בהליך, וכן דבר המצריך הוצאות כספיות של התובע.

על-כן, קבע בית-הדין, כי בהתאם לפסיקה דלעיל ועל-מנת לנהוג במידת הצדק, ותוך שימוש בסעיפים 33-32 לחוק בית-הדין לעבודה, בית-הדין התיר את הגשת התצהיר ללא חתימת התובע ואימותו. זאת בלבד שבמועד הדיון, התצהיר ייחתם על-ידי התובע ויאומת כדין לאחר שיתורגם לתובע ויבין על מה חתם.

12. לא היה ניתן לברר את נסיבות כתיבתו של מסמך שביקשו להגיש התובעים - הבקשה נדחתה
ב- ס"ע (יר') 60365-03-11 {חי אלעזרא ואח' נ' החברה לפיתוח גוש עציון בע"מ, תק-עב 2015(1), 12410 (2015)} בית-הדין קבע, כי אמנם המסמך היה בידי התובעים, אך לא ניתן כל הסבר לשאלה מדוע לא הוגשה בקשה להגישו במהלך הדיונים הרבים שהתקיימו בתיק זה, ומדוע לא עמדו התובעים על הגשתו למרות ההתנגדות.

על-אף האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי יתכן שהיה מקום להתיר את הגשת המסמך בשל הרלבנטיות שלו לשאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים בתיק זה. ואולם אופן הגשתו לא איפשר זאת.

המסמך שביקשו התובעים להגיש לא הוגש באמצעות עורכו, והתובעים לא הבהירו באופן ברור וחד-משמעי כיצד הגיע המסמך לידיהם או לידי הוועד. הנתבעת טענה, כי המסמך לא נמצא ברשותה, ומר לאופמן, שחתום על המכתב, אינו נמנה עוד עם עובדיה.

משכך, קבע בית-הדין, כי לא ניתן לברר את נסיבות כתיבתו של מסמך זה או כל פרט אחר הנוגע אליו. מאחר שהתובעים אינם מבקשים להגיש את המסמך באמצעות מי שכתב אותו, ולא ניתן לברר את נסיבות כתיבתו, תיפגע באופן ממשי ובלתי-מידתי זכותה של הנתבעת לברר פרטים הנוגעים למסמך זה ולנסיבות כתיבתו. על-כן, קבע בית-הדין, כי גם אם יוגש המסמך יהיה לו משקל מינימלי, אם בכלל ולא יהיה בכך בכדי לקדם את ההליך.

במקרה אחר, ב- סע"ש (נצ') 60841-01-13 {גריגורי ברדצ'וב, נ' ישי סלע, תק-עב 2015(1), 6266 (2015)} קבע בית-הדין, כי טענות התובע לא עולות כדי "נסיבות מיוחדות ומסויימות" אשר יש בהן כדי להצדיק, בשלב מתקדם, כל כך, של ההליך, את קבלת המכתב.

ועוד הוסיף בית-הדין, כי טענת התובע באשר לכך שלא יתכן, כי הנתבע יציין בסיכומים, כי יש לפרש את אי-הצגת המכתב שנשלח {לטענת התובע} למעבידתו, לחובתו וכאשר יאותר המכתב, לאחר מאמצים והגשתו תתבקש, יתנגד לכך הנתבע, הינה טענה חסרת כל הגיון שהרי, טענות בדבר אי-הגשת ראיות, הינן טענות אשר צדדים טוענים, בשלב הסיכומים, כדבר שבשגרה כנגד צדדים יריבים ובוודאי שאין בטענה זו כדי להצדיק העתרות לבקשה שכן טעם זה יוכל לשמש כל בעל דין שלא הגיש ראיה בזמן.



12. הנתבעת ביקשה להורות על פסילת ראיות, מטעמים של הגנת הפרטיות - הבקשה נדחתה
ב- סע"ש (ת"א) 4394-05-14 {מיטל בלוך נ' סינאל מלל פייוויי בע"מ, תק-עב 2014(4), 17070 (2014)} הנתבעת ביקשה להורות על פסילת ראיות, אשר צורפו על-ידי התובעת לכתב התביעה, וזאת מטעמים של הגנת הפרטיות. המשיבה התנגדה לבקשה.

בית-הדין קבע, כי העובדה שהמשיבה העידה שככלל היתה נכנסת לתיבת הדוא"ל של הממונה על-פי הנחיותיו, קרי בעת שהיה מבקש ממנה לבדוק דוא"ל, אינה מעידה על כך שלא ניתנה לה הרשאה, אלא מלמדת על כך שבדיקת הדוא"ל של הממונה היתה רק חלק ממטלותיה, כך שמטלה זו, מני מטלות רבות, היתה מבוצעת בעת שהממונה היה מבקש מהמשיבה לעשות כן.

עוד הוסיף בית-הדין, כי יפים הם פני הדברים במיוחד בהתחשב בכך שהמשיבה הסבירה בחקירתה, כי נהגה לעשות את המטלה האמורה מהמחשב של הממונה עצמו, על-מנת שלא "לשתק" את מחשבה שלה בעת שביצעה דרכו מטלות אחרות. לכן, סביר, כי היתה מבצעת את מטלת העיון בדוא"ל של הממונה לבקשתו, עת מחשבו היה פנוי והוא לא נזקק לו.

מכל אלה, קבע בית-הדין, כי ניתנו למשיבה הרשאות להיכנס למחשבו של הממונה והיא ביצעה את בדיקות הדוא"ל במחשבו על דרך השגרה וכחלק ממטלות עבודתה השוטפות.

כמו-כן, מחקירתה של המשיבה עלה, כי בעת השגת הראיות היא נכנסה למחשבו של הממונה מביתה בשעות אחר הצהריים, לאחר שבבוקר יום זה נערכה עימה שיחה, אשר להבנתה היתה שיחת פיטורים.

בית-הדין קבע, כי עדותה של המשיבה היתה מהימנה עליו, ונקבע, כי היא אכן משקפת את הדברים כהווייתם. המשיבה סיפקה הסבר משכנע, כן ומהימן לפיו לאחר השיחה הגיעה לביתה והתחברה מרחוק למחשב של העבודה, לצורך התכתבות עם הממונה בנושא מכתב הפיטורים.

לאחר שהבינה שסיימה את דרכה בחברה פעלה למחוק קבצים אישיים שלה אשר היו במחשבה וכן בתיבת הדוא"ל של הממונה, שם היתה תיקיה אישית שלה {תיקיה נפרדת על שמה} ובה מסמכי וורד שונים. לצורך כניסה למחשב הממונה היא השתמשה בסיסמאות ובהרשאות שניתנו לה ואשר באמצעותם ביצעה את עבודתה באופן שגרתי. במהלך פעילות זו נתקלה באקראי בראיות, אשר נפתחו באופן אוטומטי על המסך, שכן הראיות היו הדוא"ל הראשון בתיבה {קרי, הדוא"ל האחרון מבחינה כרונולוגית}. בעת שנפתח הדוא"ל אוטומטית על גבי מסך המחשב, נפרשו בפניה הראיות.

בית-הדין קבע, כי המשיבה פעלה בתום-לב וכי נתקלה בראיות באקראי ולא תוך חיפוש מכוון בתיבת הדוא"ל של הממונה. התנהלות זו, גם אם עשויה להיחשב כהתנהלות בלתי-תקינה, אינה עולה כדי התנהלות קיצונית וחסרת תום-לב אשר בהכרח יש בה כדי לבטל את ההרשאה שניתנה למשיבה.