botox
הספריה המשפטית
הקודקס המקיף של דיני העבודה במשפט בישראל - דין, הלכה ומעשה

הפרקים שבספר:

תחולה והוראות (סעיף 39 לחוק)

1. הדין
סעיף 39 לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 קובע כדלקמן:

"39. תחולה והוראות (תיקונים: התשמ"ה, (מס' 2), התשנ"ב התשס"א (מס' 4), התשע"ב (מס' 5))
סעיפים 68 עד 81, 82(ב) ו- 82א לחוק בתי-המשפט ותקנות שהותקנו לפי סעיף 73 לחוק האמור, יחולו על בית-הדין בשינויים המחוייבים, אלא שסמכות נשיא בית-המשפט העליון לפי הסעיפים האמורים, למעט הסמכות לפי סעיף 72, תהיה מסורה לנשיא בית-הדין הארצי, ולעניין סעיף 77 לאותו חוק יהיה בית-הדין מוסמך לדון רק בתובענות שבתחום סמכותו העניינית."

2. תחולת סעיף 76 לחוק בתי-המשפט
ב- ע"א 2618/03 {פי.או.אס.(רסטורנט סוליושנס) בע"מ ואח' נ' נחום ליפקונסקי ואח', פ"ד נט(3), 497 (2004)} סעיף 76 לחוק בתי-המשפט, התשמ"ד-1984, קובע, כי:

"76. סמכות נגררת
הובא עניין כדין לפני בית-משפט והתעוררה בו דרך-אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור העניין, רשאי בית-המשפט להכריע בה לצורך אותו עניין אף אם העניין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית-משפט אחר או של בית-דין אחר."

סעיף זה חל הן על בתי-משפט אזרחיים והן, באמצעות סעיף 39 לחוק בית-הדין לעבודה, על בתי-הדין לעבודה. האם אפשר, לפי סעיף 76 האמור, שתביעה הכוללת הן עילות שבסמכות הייחודית של בית-הדין האזורי לעבודה והן עילות שאינן בסמכותו כלל, תידון, בשלמותה, באחת משתי ערכאות אלה. התשובה לשאלה זו היא בשלילה.

תכלית סעיף 76 האמור, כפולה היא: מצד אחד, מניעת פיצול בלתי-ראוי של דיונים; מצד שני, שמירה על חלוקת הסמכויות בין ערכאות שונות:

"בית-המשפט מוסמך לדון בתביעה, אך אין הוא יכול להכריע בה אלא אם יוסיף ויכריע 'דרך-אגב' בשאלה נגררת, שאלה שהיא כשלעצמה - כשאלת-מישרין - מצויה בסמכותם הייחודית של בית-משפט או של בית-דין אחר. המוסמך הוא בית-משפט להכריע 'דרך-אגב' בשאלה שאין הוא מוסמך להכריע בה במישרין? כך, למשל, היה בשכבר הימים, כאשר תביעות חזקה היו בסמכות בית-משפט השלום ואילו שאלות בעלות היו בסמכות ייחודית של בית-המשפט המחוזי (דין זה לא נשתנה והוא שורר אף כיום). ומה דין מקום שתובע ונתבע בבית-משפט השלום ניצו ביניהם על החזקה, אך להכרעה בשאלה זו נדרש בית-המשפט להכריע בזכות הקניין? ראו, למשל י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7, ש' לוין עורך, 1995), 60-59.

הוראת סעיף 76 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב) נועדה לפתור קושיה זו שהצגנו, ומשמיעה היא אותנו שתי אלה: אחת, בית-משפט הדן בסמכות, ותוך כדי הדיון מתעוררת בו, דרך-אגב, שאלה שהכרעתה נדרשת לבירור העניין, מוסמך הוא בית-המשפט להכריע באותה שאלה אף אם הכרעת-מישרין בה נתונה לסמכותם הייחודית של בית-משפט או של בית-דין אחר.

שתיים, ההכרעה באותה שאלת-אגב כוחה יהא יפה רק באותם הליכים עצמם, דהיינו: ההכרעה באותה שאלה לא תהא מעשה בית-דין. כך, למשל, נאמר בדוגמת החזקה-בעלות, כי בית-משפט השלום מוסמך להכריע - 'דרך-אגב' - בשאלת הבעלות, אך הכרעה זו כוחה יהא רק לאותה התדיינות בלבד. דבר לא ימנע את התובע (או את הנתבע) מלהעלות את שאלת הבעלות, כשאלת-מישרין, לפני בית-המשפט המחוזי, ובהתדיינות זו השניה הכרעתו של בית-משפט השלום לא תישא עמה עוצמה של מעשה בית-דין {ראה עוד והשווה: ע"א 476/88 אשתר נ' נפתלי, פ"ד מה(2), 749 (1991)}.

תכלית ההוראה גלויה על פניה: מחד גיסא, שלא להביא לפיצול בלתי-ראוי של דיונים, ומאידך גיסא - ובשל צימצום ההכרעה בשאלת-האגב 'לצורך אותו עניין' - לשמור כראוי על חלוקת הסמכויות בין גופי השפיטה כפי שנקבעה בחוק {ראו עוד והשוו: נ' זלצמן מעשה בית-דין בהליך אזרחי (תשנ"א), 229; זוסמן בספרו הנ"ל 62-59; בג"צ 727/85 נוצר נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא(2), 589 (1987) מפי המשנה לנשיא בן-פורת (שם, בעמ' 598)}."

והנה לכאורה, פתרון פשוט ואלגנטי המאפשר השגה בו-זמנית של שני יעדים, שנראה היה שסותרים זה את זה: כיבוד הסמכות הייחודית של כל ערכאה ומניעת פיצול הדיון. דא עקא, שפתרון זה מיועד למצב שבו ערכאה מתבקשת לפסוק בשאלות שאינן בסמכותה שעלו דרך-אגב, הכל בכדי להכריע בעניין שבסמכותה; פתרון זה אינו רלוונטי למצב שבו ההכרעה בעילה נתבעת או סעד נתבע אינה בסמכותה.

הכרעת ערכאה בעילה שאינה בסמכותה או בסעד שאינו בסמכותה יכולה אמנם למנוע פיצול דיון, אך פוגעת בחלוקת הסמכויות בין ערכאות. לפי סעיף 76 האמור, ערכאה בלתי-מוסמכת מכריעה בשאלה שעלתה דרך-אגב, כי הדבר דרוש לשם פסיקה בעילה או במתן סעד שכן בסמכותה, והדבר אינו פוגע בסמכות הייחודית של הערכאה האחרת בעניין השאלה האמורה. דא עקא, העילה והסעד אינם עולים בתובענה "דרך-אגב", אלא הם כל סיבת קיומה של התביעה. "{סמכות} השיפוט לפסוק בתביעה גוררת אחריה את הסמכות לדון גם בעניין שהכרעתו דרושה כדי שבית-המשפט יעשה את מלאכתו" {זוסמן בעמ' 59 - ההדגשה הוספה; כן שם בעמ' 49)}. יפים לעניינינו דבריו של השופט ד' לוין, בקשר לסעדים שאינם בסמכות הערכאה היושבת בדין:

"לא צדק השופט המלומד בסברו, שהסעד הכספי הוא כביכול סעד נגרר, שכן סעיף 76 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), אינו דן בסעדים נגררים, אלא בשאלה, 'שהכרעתה דרושה לבירור העניין', המתעוררת דרך-אגב בגדר בירורו של 'עניין' אחר, שהובא כדין לפני בית-המשפט...

כפירתה של המשיבה בכל אחד מנדבכי העילה מעוררת שאלה, שבית-המשפט אמור לדון בה, ואם היא מעוררת שאלה, שלו הוגשה בגדרו של סעד עיקרי אחר היתה מצויה בסמכותו היחודית של בית-המשפט האחר, עשוי בית-המשפט לדון בה 'לצורך אותו עניין' בגדרו של סעיף 76 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב). אכן, שאלה של 'סעדים נגררים' עשויה להתעורר בהקשר אחר, שלא בגדרו של סעיף 76 כאשר פלוני תובע מספר סעדים שהאחד מהם טפל למשנהו, כגון שתבע הכרה בבעלותו בחלקת קרקע אך גם תבע סילוק ידו של הנתבע מאותה החלקה: ע"א 146/51, 156 {י' פרנקל נ' מ. נאמן; כהן מלמד נ' מ. נאמן, פ"ד ח 1447 (1954)}, אך לא זהו המקרה שלפנינו."
{רע"א 483/88 מפעלים פטרוכימיים בע"מ נ' מ"י - אגף המכס והבלו, פ"ד מד(3), 812, 816-815 (1990)}

לאור האמור, הפתרון לסוגיה שבפנינו, כתב תביעה הכולל עילות שבסמכות הייחודית של בית-הדין לעבודה ועילות שאינן בסמכותו, אינו בסעיף 76 לחוק בתי-המשפט. אף עניין "סעדים נגררים" הנזכר לעיל אינו ישים בסוגייתנו: הלכת "סעדים נגררים", העוסקת בחלוקת סמכויות בין בתי-משפט אזרחיים לבין עצמם, חלה על סעדים במקרקעין בלבד {ראה: ע"א 8130/01, 7228/01 מחאג'נה נ' אגבריה ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (04.05.03); גורן, בעמ' 14; זלצמן, בעמ' 119)}.

נוסיף לעניין זה, למען-הסר-ספק, כי אף כאשר בית-המשפט המחוזי מעניק סעד כספי בסך נמוך מהסכום הקבוע בסעיף 51 לחוק בתי-המשפט, במסגרת תביעה בה מתבקשים מספר סעדים כספיים, הוא עושה זאת, כי הסמכות לסעד כספי נקבעת על-פי סך כל הסעדים הכספיים שנתבעו בכתב התביעה יחדיו {זוסמן, בעמ' 57}, כך שמדובר לא ב"סעד נגרר" אלא בסמכות ישירה.

אזכרנו לעיל את האינטרס הציבורי במניעת פיצול הדיון. אין להפחית בערכו של אינטרס ציבורי זה. לניהול יותר מהליך משפטי אחד בגין פרשה אחת יש מחיר: הן מחיר בזמנן השיפוטי של ערכאות משפט, ולכן בזכות הציבור לגישה לערכאות, הן בזמנם של הצדדים; בנוסף, ריבוי הליכים גובה מחיר כלכלי מהקופה הציבורית ומהצדדים; יש בו אף כדי להוביל להכרעות סותרות {ראה, בנושא אחר, מעשה בית-דין: ע"א 246/66, 247 קלוז'נר ואח' נ' שמעוני, פ"ד כב(2), 561, 591-592 (1968); ע"א 303/79 אבני נ' גליקסמן ואח', פ"ד לה(1), 92, 98-97 (1980); ע"א 527/80 שטורך - רגב מפעלי בניה ופתוח בע"מ נ' מ"י, פ"ד לח(4), 51, 55 (1984) ו' - ז'; ב' רוטנברג "פיצול סעדים (תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984)" משפטים טז (תשמ"ו), 390; זלצמן, בעמ' 12-14; E. Harnon “Res Judicata and Identity of Actions Law and Rationale” 1 Isr. L. Rev (1966) 539, 542-545 המצטט את Ferrer v. Arden (1599) 6 Co. Rep. 7a, 77 E.R. 263, 266}; יוזכר, כי מעשה בית-דין עלול לצמוח לא רק נוכח הליכים המתנהלים זה לאחר זה, אלא גם נוכח הליכים המתנהלים במקביל.


ב- בג"צ 4737/14 {הסתדרות העובדים הלאומית נ' שר הכלכלה, תק-על 2014(4), 4614 (2014)} קבע בית-הדין, כי סעיף 76 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, חל על בתי-משפט אזרחיים וחל על בתי-הדין לעבודה באמצעות סעיף 39 לחוק בית-הדין לעבודה.

הסעיף מסמיך את בית-הדין לעבודה לדון בגררא גם בשאלת סמכות הממונה בהיותה נלווית להליך המצוי תחת סמכותו של בית-הדין לעבודה {השווה בג"צ 6871/03 מדינת ישראל נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נח(2), 943, 947 (2003)}; ע"א 2618/03 פי.או.אס. (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' ליפקונסקי, פ"ד נט(3), 497 (2004), פסקה 18}.

3. העברת הדיון - סעיף 78 לחוק בתי-המשפט
ב- המ"ד 22023-10-15 {אופיר יוספי נ' מדינת ישראל - משרד הפנים - ועדת השירות לעיריות, תק-אר 2015(4), 160 (2015)} קבע בית-הדין, כי בנסיבות העניין, משהתובע הוא בעל קרבה משפחתית לשופט יוספי המכהן בבית-הדין האזורי בבאר שבע שאליו הוגשה התביעה, מן הראוי להעביר את הדיון בתביעה לבית-דין אזורי אחר, וזאת לאור עקרונות "מראית פני קיומו של הליך הוגן, צודק ויעיל", מראית פני הצדק וההקפדה שלא ייפגע אמון הציבור במערכת בתי-המשפט {המ"ד 26536-04-12 דוד פינטו נ' המוסד לביטוח לאומי, (23.04.12; 06.05.12); המ"ד 347-11-10 סיף אל דין ח'לאילה נ' סאלח נסר אלדין, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.12.10); המ"ד 19386-02-11 יוכבד שרה כץ נ' הנהלת בתי-המשפט, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.02.11)}.

מעבר לאמור, גם השלב שבו נמצא בירור התביעה מתווסף למכלול השיקולים הנשקלים שעה שמתעורר הצורך בהעברת מקום הדיון {ראה למשל: המ"ד 36172-10-10 נטלי תדמור פיקהולץ נ' מרכז קהילתי פיליפ לאון (2011); המ"ד 4641-01-11 איוב איוב נ' עיריית שפרעם, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}. בנסיבות אלו, כאשר התובע העמיד את בית-הדין על הקרבה המשפחתית בינו ובין השופט יוספי כבר בכתב התביעה, וטרם שהתקיים דיון בתביעה או בבקשה לסעדים הזמניים, לא יהיה בהעברת הדיון בתביעה משום פגיעה ממשית בבעלי הדין או הכבדה יתרה עליהם.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי תיק פ"ה 19059-10-15 יועבר מבית-הדין האזורי בבאר שבע לבית-הדין האזורי בתל אביב-יפו, לשם המשך הדיון בהליך, באופן שתקבע הנשיאה אפרת לקסר.

ב- המ"ד 33093-04-15 {כלתום עלא אדין נ' בית-החולים הצרפתי, תק-אר 2015(2), 625 (2015)} קבע בית-הדין, כי בהתאם להוראת סעיף 78(א) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 {ייקרא להלן: "חוק בתי-המשפט"} החל בבית-הדין לעבודה מכוח סעיף 39 לחוק בית-הדין לעבודה, רשאי נשיא בית-הדין הארצי לעבודה להורות על העברת הליך מערכאה דיונית אחת לאחרת "ובלבד שלא תינתן הוראה לפי סעיף זה לאחר התחלת הדיון אלא בהסכמת השופט שהחל לדון בו" {ראה: המ"ד 40785-08-13 ד"ר אבו סנינה עבד אלכרים נ' שירותי בריאות כללית, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.08.13); המ"ד 20461-05-12 אריאל טולקצ'וב נ' אקסטרים טכנולוגיות מידע בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.05.12)}. בענייננו, הדיון בתובענה החל, ובמסגרת זו הבהיר השופט מוסטפא קאסם, כי "אין לי כל התנגדות להעברת ההתדיינות בהליך לבית-דין אזורי אחר".

אשר-על-כן, קבע בית-הדין, כי מן הראוי שההליך יועבר לבית-הדין האזורי לעבודה בחיפה, בהתאם להעדפת הנתבע וחרף התנגדות התובעת לכך. ככלל, "לא על נקלה יועבר מקום הדיון תוך ייתור הכללים שנקבעו בדין לעניין הסמכות המקומית" {בש"פ 11637-04 מדינת ישראל נ' זוזיאשווילי, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.02.05)}.

עוד הוסיף בית-הדין, כי ההחלטה בבקשה להעברת מקום דיון בהליך היא עניין שבשיקול-דעת, לאור פרשנותו של סעיף 78 לחוק בתי-המשפט והאיזון הראוי בין תכליותיו. עיקר תכליתו של סעיף 78 לחוק נובעת מכללי הסמכות המקומית המבוססים על הזיקות בין מושא הדיון, או הצדדים לו, ובין בית-המשפט אליו מוגש ההליך. בנוסף, ובשים לב לנסיבות המקרה, יילקח בחשבון השיקולים מאזן הנוחות של הצדדים, ככל שהוא עונה על תכליתה הספציפית של תקנה 3(א)(1) לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 ומטרתה "להקל על העובד התובע בבחירת מקום השיפוט הנוח לו" {ראה: המ"ד 41664-10-11 מדינת ישראל נ' ביטון ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (2012), וכן ע"ע 143-09 נומיקוב נ' רשת ביטחון (1993) בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.03.09)}.

בענייננו, קבע בית-הדין, כי כפי שעלה מהחלטת נשיאת בית-הדין האזורי בנצרת, השופטת ורד שפר, מקום העבודה הינו בנצרת ויש להניח, כי מירב העדים הינם מהצפון. מקום מגורי העובדת התובעת הינם בצפון. מקום מגוריה הפרטיים של באת-כוח התובעת, במובחן ממיקום משרדה, יהיה בירושלים. אשר-על-כן, נוכח כלל האמור לעיל ובכלל זה פרטי מקום מגורי העובדת התובעת, קבע בית-הדין, כי מירב הזיקות בין מושא הדיון והצדדים לו מובילים למסקנה, כי יש להעביר הדיון בהליך לבית-הדין האזורי בחיפה.

לאור כלל האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי מתוקף סמכותו הקבועה בסעיף 78 לחוק בתי-המשפט החל בבית-הדין לעבודה מכוח סעיף 39 לחוק בית-הדין לעבודה, הוא מורה, כי תיק סע"ש 1124-06-14 יועבר מבית-הדין האזורי בנצרת, לבית-הדין האזורי בחיפה, לשם המשך הדיון בהליך, באופן שתקבע סגנית הנשיא איטה קציר.