botox
הספריה המשפטית
הקודקס המקיף של דיני העבודה במשפט בישראל - דין, הלכה ומעשה

הפרקים שבספר:

הוראות שונות (תקנות 132-120 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין))

1. הדין
תקנות 132-120 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 קובעות כדלקמן:

"120. איחוד עניינים מטעם בית-הדין (100)
עניינים אחדים התלויים ועומדים בבית-דין אחד וכרוכות בהם שאלות זהות או שאלות דומות, של משפט או של עובדה, רשאי בית-הדין, לפי שיקול-דעתו, להורות על איחודם, בין על-פי בקשת בעל דין ובין ללא בקשה כזאת, ובתנאים שייראו לו.

120א. בעל דין או עד שהוא קטין (תיקון התשע"ג (מס' 2))
היה בעל דין או עד קטין שטרם מלאו לו שמונה-עשרה שנים, יציין מגיש כתב בי–הדין את עובדת היותו קטין בראש כתב בי–הדין סמוך לשם הקטין; כלל כתב בי–דין שהוגש לבית-הדין מידע על מצבו הבריאותי, הגופני או הנפשי של הקטין או שיש חשש שפרסומו של מידע כאמור לרבות מידע לפי סעיף 24 לחוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960, אסור לפי דין, יגיש בעל הדין הודעה על כך לבית-הדין.

121. עריכת טופס
מסמך שיש לערכו לפי אחד הטפסים שבתוספת יהיה ערוך בשינויים המחוייבים לפי הנסיבות ואין חובה שיהיה העתק מילולי ממנו.

122. קבלת טפסים בהליכים מסויימים (102)
כל הנזקק לטפסים המפורטים בפסקאות (1), (2) או (3) יוכל לקבלם חינם כמפורט להלן:
(1) טופס 2 להגשת תביעה לתשלום שכר עבודה, טופס 6 להגשת כתב הגנה בתביעה כאמור, טופס 3 להגשת תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, טופס 7 להגשת כתב הגנה בתביעה כאמור, טופס 4 להגשת תביעה לתשלום קצבה, טופס 8 להגשת כתב הגנה בתביעה כאמור או טופס 13 להגשת ערעור על החלטת רשם בתובענה לתשלום שכר עבודה או קצבה - בכל מזכירות של בית-דין אזורי לעבודה, בכל סניף של משרד העבודה והרווחה ובמשרדו של כל ארגון עובדים שביקש זאת מהמזכיר הראשי של בית-הדין;
(2) טופס 11 לערעור גמלאות - בכל מזכירות של בית-דין אזורי לעבודה, בלשכת הממונה על תשלום גמלאות, בלשכת נציב שירות המדינה ובכל לשכה מחוזית של נציבות שירות המדינה;
(3) טופס 12 לערעור תעסוקה - בכל מזכירות של בית-דין אזורי לעבודה ובכל לשכת שירות תעסוקה.

123. תיקון טעויות (103)
בעניין תיקון טעות בפסיקתה או בהחלטה ינהג בית-הדין כאמור בסעיף 81 לחוק בתי-המשפט, והוא הדין לגבי הרשם לעניין פסיקתה או החלטה שנחתמו בידו.

124. סמכות כללית לתקן פגם בהליך
בית-הדין רשאי, בכל עת, לתקן כל פגם או טעות בכל הליך, וליתן הוראות בדבר הוצאות או בעניינים אחרים ככל שייראה לו צודק, וחובה לעשות כל התיקונים הדרושים כדי לפסוק בשאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין, והוא הדין לגבי הרשם בהחלטה שנתן.

125. הארכת מועדים (105)
מועד או זמן שקבע בית-הדין או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול-דעתו ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, לרבות בתקנות אלה, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו.

126. תקופת פגרה לא תבוא במניין (105א)
תקופת פגרה של בית-הדין לא תבוא במניין הימים שנקבעו בתקנות אלה או שנקבעו בידי בית-הדין או הרשם, אלא-אם-כן הורה בית-הדין או הרשם, לפי העניין, אחרת.

127. מחיקה אינה מעשה בית-דין
מחיקת הליך אינה מעשה בית-דין ואין בה, כשהיא לעצמה, כדי למנוע את התובע מלהגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה.

128. אי-קיום התקנות (108)
אי-קיום תקנות אלה, או כל נוהג הקיים אותה שעה, אינו פוסל שום הליך, אלא-אם-כן הורה כך בית-הדין, אך מותר לבטל הליך, כולו או מקצתו, כהליך שאינו כראוי או לתקנו או לנהוג בו בדרך אחרת, כפי שייראה לבית-הדין, והוא הדין לגבי הרשם בהליכים שבפניו.

129. תחולת תקנות סדר דין האזרחי (תיקונים: התש"ע, התשע"ג (מס' 2))
על הליכים לפי תקנות אלה יחולו, בשינויים המחוייבים לפי העניין, תקנות סדר דין האזרחי המפורטות להלן:
(1) תקנות 360 עד 387 בדבר סעד זמני;
(2) תקנות 466 עד 471 בדבר עיכוב ביצוע וסעד זמני בשל ערעור;
(3) תקנות 475 עד 503 בדבר המצאת כתבי בי-דין;
(4) תקנות 7ג, 215ה, 215ו בדבר הגשה אלקטרונית;
(5) תקנות 472, 472א, 472ב בדבר ייפוי-כוח;
(6) תקנה 173א בדבר הגשת מוצג וידאו כראיה.

130. תחולת תקנות בדבר החזרת פקדונות
תקנות בתי-משפט והוצאה לפועל (החזרת פקדונות וקנסות), התשמ"א-1981, יחולו, בשינויים המחוייבים לפי העניין, על פקדונות שהופקדו וקנסות ששולמו בבית-דין.

131. ביטול
תקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשכ"ט-1969 - בטלות.

132. תחילה והוראות מעבר
תחילתן של תקנות אלה שלושים ימים מיום פרסומן (להלן: "יום התחילה"), והן יחולו גם על עניינים התלויים ועומדים ביום התחילה לפני בית-הדין או הרשם."

2. תקנה 120
ב- ע"ע 449/07 אביתר ברנר נ' רו"ח מוטי פרידמן, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.09.07)} צויין כי המטרה העיקרית של תקנה 120 לתקנות בית-הדין (סדרי הדין) היא חסכון בזמן ובהוצאות בניהול הליכים שיש בהם שאלות דומות של משפט או של עובדה, וכי את תקנה 120 לתקנות בית-הדין (סדרי דין) ניתן ליישם לא רק כאשר הצדדים בהליכים השונים הם אותם צדדים, אלא אף בהליכים אשר הצדדים בהם הם שונים, וכן כי יש להביא בחשבון את המועד שבו הוגשה הבקשה לאיחוד תיקים והשלב שבו נמצא ההליך בכל תיק שלגביו מתבקש האיחוד {דב"ע נד/3-191 תכנון המים לישראל בע"מ -אורי אייזיק, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.05.07); בר"ע 20080-06-15 קבוצת ש. ניר מערכות ביטחון נ' GERMAY GENET BERHANE, תק-אר 2015(3), 1894 (2015)}.
הפסיקה קבעה כי התקנה מעניקה לבית-הדין שיקול-דעת רחב בבואו לשקול איחוד דיונים, מטעמים של יעילות וחסכון בזמן שיפוטי כמו גם בזמנם של הצדדים ובהוצאות המשפט.

בית-הדין רשאי תיקים המעלים שאלות עובדתיות או משפטיות שונות לקבוע כי אלו יתבררו במאוחד, באופן גורף או לעניין מסויים, כאשר בין השיקולים שבוחן בית-הדין ישנם שיקולי יעילות, דמיון או זהות השאלות העובדתיות או המשפטיות, מועד הגשת הבקשה לאיחוד תיקים והשלב בו מצויים התיקים {ע"ע (ארצי) 449/07 עניין ברנר נ' פרידמן לעיל; דב"ע נז/3-191 (ארצי) תכנון המים לישראל נ' אורי אייזיק, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.05.07); בש"א (יר') 1743/09 משרד החינוך נ' בוחבוט, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.02.10); סע"ש (יר') 8850-06-15 ליאת דניאל נ' החברה הממשלתית לתיירות, תק-עב 2015(4), 10370 (2015)}.

3. תקנה 123
ב- בר"ע 7293-06-13 {המוסד לביטוח לאומי נ' יעקב סיטרוק, תק-אר 2013(3), 604 (2013)} קבע בית-הדין כי מתוקף סמכותו לפי סעיף 81(א) לחוק בתי-המשפט, הוא מורה בזאת על תיקון טעות סופר בפסק-הדין בהליך בר"ע 7293-06-13, בר"ע 7324-06-13, בר"ע 7342-06-13, בר"ע 19963-06-13 מיום 15.07.13.

בית-הדין קבע כי מכוח הוראת סעיף 81(א) לחוק בתי-המשפט, החל מכוח סעיף 39 לחוק בית-הדין לעבודה, והוראת תקנה 123 לחוק לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), מוסמך בית-הדין "תוך עשרים ואחד ימים מיום" מתן פסק-הדין לתקן טעות סופר, כאשר בעניין הנדון, תיקון טעות הסופר נעשה בתוך 21 הימים, כנדרש.

התיקון המבוקש גלוי על פניו ואינו מהותי, שכן אין בו כדי לשנות את כוונתו המקורית של בית-המשפט אשר נתן את פסק-הדין ומעיקרון היסוד בשיטה המשפטית לפיו פסק-הדין שניתן מהווה סוף פסוק {סק"כ 51/09, 52/09 "סאוט אלעמל" להגנת זכויות העובדים והמובטלים נ' שר התעשיה, המסחר והתעסוקה, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.03.13)}.

ב- ד"מ (נצ') 23391-06-14 {לובנא זרעיני נ' חמת גדר בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.01.15)} קבע בית-הדין כי מאחר ונפלה טעות קולמוס בפסק-הדין, הורה הוא על תיקונו.

ב- ד"מ (נצ') 4333-04-14 {דימה קרוגליאק נ' יצחק אזולאי, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.01.15)} נדונה בקשה לתיקון טעות בפסק-הדין, כאשר בעניין זה חלות הוראות סעיף 81(א) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), מכוח סעיף 39 לחוק בית-הדין לעבודה, וכן תקנה 123 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין).

בית-הדין קבע, לאחר עיון בבקשה ובמסמכים אשר צורפו לכתב התביעה, ומאחר וניתן פסק-דין בהעדר הגנה ממנו נשמט הסעד בדבר מסירת תלושי שכר, כי מצא הוא לנכון להעתר לבקשה, ומכאן הורה על תיקון פסק-הדין כך שיתווסף.

4. תקנה 124
תקנה 124 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), זהה כמעט מילה במילה לתקנה 524 לתקנות סדר הדין האזרחי.

בפסיקת בית-המשפט העליון נקבע כי הסמכות הקבועה בתקנה 524 לתקנות סדר הדין האזרחי כוללת אף תיקון טעויות בציון שם בעל דין.

יתר על-כן, הסמכות לתקן את שמו של בעל דין נתונה לבית-המשפט גם לאחר מתן פסק-הדין {רע"א 1332/98 אייבי טרנס ספנות בע"מ נ' מאיירון שיפינג בע"מ, פ"ד נב(3), 476, 478)}.

לאור הזהות שבין תקנה 524 לתקנות סדר הדין האזרחי, לבין תקנה 124 לתקנות בית-הדין, יפים הדברים האמורים גם לעניין הנדון כאשר בעניין אייבי טרנס, המפנה בין היתר לפרשת ההסתדרות, נקבע כי בעניין הסמכות לשינוי שמו של בעל דין יש להבחין בין תיקונים המשנים את משמעות ההחלטה לבין כאלה המבטאים את כוונתו של פסק-הדין שאותו מבקשים לתקן, וכי על מבקש התיקון להוכיח שהתיקון יתאים את פסק-הדין לכוונת השופט ולא ישנה את מהותו ושהנתבע ידע או צריך היה לדעת שהתביעה מכוונת אליו, שאם-לא-כן, עלול להיווצר מצב שבו נתבע שהתעלם מכתב תביעה משום שחשב שלא בו מדובר, ימצא את עצמו חייב על-פי פסק-הדין.

זאת, אף שלא היתה לו הזדמנות סבירה להתגונן מפני התביעה, כאשר ברור כי תוצאה כזו אינה סבירה וכי היא עומדת בניגוד לעיקרון הבסיסי שיש לתת לבעל דין את יומו בבית-המשפט {ראה גם בר"ע 35792-02-13 אירנה גשינסקי נ' עוזיאל בלסיאנו ואח', תק-אר 2013(1), 855 (2013)}.

ב- סע"ש (חי') 45277-06-12 {שמלב טטיאנה נ' א. טליה מאפים בע"מ, תק-עב 2014(3), 16172 (2014)} קבע בית-הדין כי באשר לשאלה, האם יש מקום להתיר לנתבעת להגיש ראיה נוספת, לאחר סיום שלב ההוכחות, ציין בית-הדין, כי ההלכה הינה, שככלל, אין להגיש ראיות נוספות לאחר שנסתיים שלב ההוכחות, וכי בעל דין אמור להגיש ראיותיו "בחבילה אחת", אולם אל מול עיקרון זה, יש לשקול, האם הגשת הראיה הנוספת דרושה לשם בירור האמת, והאם יש בה כדי לסייע לבית-הדין לעמוד באופן מלא על זכויותיהם המהותיות של הצדדים {רע"א 1297/01 גיל מיכאלוביץ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (22.05.01); רע"א 2137/02 ממן נ' פז חברת נפט בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.07.02)}.

בדב"ע נה' 3/276 {ג'ורג' ארבל נ' שלמה לוי ואח', פד"ע כט' 318, 320} אפשר בית-הדין הגשת ראיה נוספת באיחור, תוך חיוב בהוצאות, כאשר המדובר היה בראיה רלוונטית למחלוקת שבין הצדדים, וזאת מאחר והעוול שיכול היה להיגרם למשיבים כתוצאה מהאיחור בהגשת המסמך ניתן לתיקון על-ידי חיוב המערער בהוצאות בסכום הולם, בעוד שהעוול העלול להיגרם למערער אם לא תותר הגשת המסמך המבוקש, לא יהיה ניתן לתיקון.
בית-הדין בוחן בין היתר, האם הסטיה מהכללים אינה גורמת לבעל הדין שכנגד לעוול מהותי שאינו בר פיצוי, והאם הסטיה מהכללים נחשב לפרי שגיאה או רשלנות של בעל הדין או שמא ביטוי של זלזול מצידו בהליך המשפטי.

בית-הדין צריך לאזן בין האינטרסים הנוגדים בכל מקרה לפי נסיבותיו הוא, כאשר החלטות אלה מסורות בעיקרו-של-דבר לשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית, וערכאת הערעור אינה ממהרת להתערב בהן.

ב- סע"ש (חי') 13688-12-12 {מרדכי שי קריאף נ' משטרת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.09.13)} בית-הדין קבע כי גם אם היה מקום לקבוע כי לבית-הדין סמכות לתקן כל פגם בהליך וזאת מכוח תקנה 124 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), לא מצא בית-הדין כי סכום ההוצאות שנפסקו חורג באופן ניכר מהמקובל, בהתחשב בשיקול-הדעת המסור לרשם בית-הדין בשאלה זו בהתאם לתקנה 113 לתקנות בית-הדין, ובהתחשב בכך שקיים צורך בקיום דיון מוקדם נוסף, ובכך כי היה על המשיבה להגיש כתב הגנה מתוקן, גם אם התיקונים שנערכו בו לא היו משמעותיים.

ב- ס"ע (ת"א) 3777-06-11 {שי אבשלום חיות נ' ג'קי ביטון ליין בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.02.12)} בית-הדין קבע כי לאחר עיון בבקשה ובתגובה מצא כי אין מקום לעיון חוזר בסכום ההוצאות שנפסק.

בית-הדין הרחיב קביעתו בכך שהסעד שהתבקש בשלוש הבקשות, כלומר סעד הדחיה על-הסף, אכן נדחה, כך שבסעיף 27 להחלטה לא נפלה טעות.

בית-הדין מצא לנכון להורות לתובע לפרט את תביעתו ולכמתה, אולם שיקול זה הובא בחשבון במסגרת פסיקת ההוצאות, ומשכך, לא מצא כי יש להורות על עיון חוזר, שהוא טיבה האמיתי של הבקשה לתיקון/שינוי ההחלטה.

סיכומו-של-דבר, לא מצא בית-הדין להדרש כלל לשאלת סמכות בית-הדין לעיון חוזר בהחלטתו, ובשאלת תחולתה של תקנה 124 לתקנות בית-הדין.

5. תקנה 125
תקנה 125 לתקנות מסמיכה את בית-הדין להאריך מועדים שנקבעו בתקנות וקובעת כי "הטעמים המיוחדים" אשר בגינם ניתן להאריך מועד הקבוע בחוק או בתקנות אינם מתוחמים ברשימה סגורה וכל מקרה יבחן על-פי נסיבותיו.

בית-המשפט העליון קבע כי לעניין טעמים מיוחדים כי הם יתקיימו למשל במקרה שבו סוכלה הכוונה להגיש ערעור, עקב אירועים שהנם מחוץ לשליטה הרגילה של בעל הדין כמו מוות או מחלה, כאשר בנוסף, טעם מיוחד קיים אף במקרה בו התחולל אירוע שאינו צפוי מראש, ולא ניתן להיערך אליו מראש.

גם מצב דברים שבו טעה בעל הדין ביחס למצב המשפטי או העובדתי, כלול בקטגוריה זו, ובלבד שהטעות אינה טעות מובנת מאליה, טעות הניתנת לגילוי על-ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחוייבת בה.

כלל הוא, כי איחור של ימים בודדים או אף יום אחד בלבד בהגשת הערעור טעון תרוץ והצדקה, וזאת מאחר בית-הדין מייחס משקל למידת האיחור בהגשת הערעור, כאשר ככל שגדל האיחור, כך יקשה על המבקש להצדיקו {ע"ע 53741-06-15 המוסך הנכון בע"מ נ' משה לוי, תק-אר 2015(4), 349 (2015)}.

בהתאם לפסיקת בית-המשפט העליון גם טעות שבדין יכולה לשמש טעות אופרטיבית לצורך הארכת מועד, אולם, לשם כך על בעל הדין להצביע על מקור הטעות ועל ניסיון בדיקה של ממש, אשר לא עלה יפה.

נפסק כי הטעות תוכר כטעם מיוחד רק אם אינה טעות מובנת מאליה או טעות הניתנת לגילוי על-ידי בדיקה שגרתית {בר"ע 2853-06-15 ניימן עבודות חשמל ובקרה בע"מ נ' ולדימיר שישקין, תק-אר 2015(4), 43 (2015)}.

5.1 האם יש לקבל את הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור?
ב- ע"ע (ארצי) 16267-07-15 {תייסיר ואכד נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.09.15)} הגיש המבקש הודעת ערעור ובקשה להארכת המועד להגשת ערעור לבית-דין זה, כאשר במסגרת הודעת הערעור טען המבקש, בין היתר, כי לא היה מקום לסלק את התביעה על-הסף מחמת התיישנות שכן העובדות שעמדו בבסיסה נודעו לו רק עובר למועד הגשת התביעה.

המבקש טען בבקשתו להארכת המועד להגשת הערעור כי עקב טעות משרדית הערעור לא הוגש במועד למרות שהיה מוכן להגשה מבעוד מועד.

עוד טען המבקש כי לערעור סיכויים טובים להתקבל.

המשיבה התנגדה לבקשה וטענה שאין בטעות משרדית כדי להקים טעם מיוחד להארכת המועד.

עוד טענה המשיבה כי סיכויי הערעור נמוכים ואין בהם כדי להצדיק להיעתר לבקשה.

בתשובה לתגובת המשיבה חזר המבקש על עיקר טענותיו והוסיף שטענותיו גוברות על טענות המשיבה המתמקדות לגישתו ב"פרוצדורה".

בית-הדין קבע כי אמנם טעות יכולה להיחשב טעם מיוחד בנסיבות מסויימות, אולם במקרה הנדון קיימת טעות אשר ניתן היה להימנע ממנה בהקפדה על עבודה מסודרת יותר וקביעת מנגנון פיקוח ומעקב אחר כתבי בי-דין המוגשים לבתי-הדין.

עוד הוסיף בית-הדין בקביעתו כי שיקול מרכזי בהכרעה אם להאריך את המועד להגשת הליך ערעור, הוא סיכויי הליך הערעור, כאשר לעניין זה נקבע כי סיכויי הערעור הם שיקול חשוב ומהותי בהחלטה בדבר הארכת המועד להגשת ערעור כאשר סיכויי הערעור, בהתאם לנסיבות המקרה גופו, יכולים כשלעצמם להתגבש לכדי טעם מיוחד להארכת מועד.

סיכומו-של-דבר, דחה בית-הדין את הבקשה להארכת מועד לערעור.

6. תקנה 126
ב- ס"ע (יר') 34122-01-12 {גלית הושיאר נ' בנק ישראל/ המחלקה המוניטרית, תק-עב 2013(3), 4969 (31.07.2013)} בית-הדין קבע כי יש מקום לדחיית מועד הדיון, כאשר זאת קבע מאחר ותקנה 126 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), קובעת כי תקופת פגרה של בית-הדין לא תבוא במניין הימים שנקבעו בתקנות אלה או שנקבעו בידי בית-הדין או הרשם, אלא-אם-כן הורה בית-הדין או הרשם, לפי העניין, אחרת.

בעניין הנדון המועד שנקבע להגשת התצהירים הוא מועד שנקבע על-ידי בית-הדין, כאשר בתקנות בית-הדין לעבודה (פגרות), נקבע כי בכלל תקופות הפגרה בבית-הדין באות פגרת הקיץ ופגרת חג הסוכות.

מצירוף ההוראות האמורות עלה, כי אין לכלול את ימי הפגרה, כאשר בעניין הנדון מדובר גם בימי פגרת הקיץ וגם בימי פגרת סוכות, במניין הימים לצורך הגשת תצהירי הנתבעת {וזאת משמלכתחילה לא ניתנה הוראה אחרת בנדון}, ולפיכך הדין עם הנתבע בעניין זה.

עוד צויין כי מן הראוי לתת לנתבע לכל הפחות מנין הימים הקבוע בהחלטת בית-הדין ובתקנות.

ב- ע"ב (ת"א) 601338/98 {פולטין לדיסלב נ' מדינת, תק-עב 2000(2), 41 (2000)} קבע בית-הדין כי נפסק כבר שתקנה 126 לתקנות בית-הדין מתייחסת לסוגי מועדים או תקופות שנקבעו בתקנות או נדונו בהם, ואשר לגביהם הוענקה לבית-המשפט או הרשם, בנסיבות מוגדרות, הסמכות לקבוע מועדים שהם לאו דווקא אלו שנקבעו בתקנות {ראה: מ' גולדברג, י' האוזמן דיני עבודה, 82-23)}.

ב- עס"ק 34526-09-14{ הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' מסיעי שדרות - כהן ובניו בע"מ, תק-אר 2014(4), 1311 (06.11.2014)} קבע בית-הדין כי בתקנות סדר הדין בסכסוך קיבוצי אין תקנה מקבילה לתקנה 126 לתקנות בית-הדין ועל-כן השאלה הטעונה הכרעה בבקשה היא האם העדרה של תקנה 126 לתקנות, מתקנות סדר הדין בסכסוך קיבוצי, מהווה "הסדר שלילי" או "לאקונה".

בית-הדין סבר שמחוקק- המשנה, בהתקנת תקנות סדר הדין בסכסוך קיבוצי, לא התכוון שתקנה 126 לתקנות לא תחול ולמעשה מדובר בלאקונה, כאשר הגיע למסקנה כי תקנות סדר הדין בסכסוך קיבוצי אינן מסדירות נושאים שונים בסדרי דין ובתי-הדין נוהגים להשלים את החסר מהתקנות, וזאת מכוח סעיף 33 לחוק בית-הדין לעבודה.

בפסיקת בית-דין זה נקבע לא אחת שאין בתקנות סדר הדין בסכסוך קיבוצי תשובה לכל מצב אפשרי, ויש לעשות שימוש בסעיף 33 לחוק בית-הדין לעבודה, המאפשר לבית-הדין לנהוג בכל עניין של סדר דין שאין עליו הוראה בחוק או בתקנות, בדרך הנראית לבית-הדין טובה ביותר לעשיית משפט צדק.

בתי-הדין לעבודה אימצו הוראות שונות מהתקנות לתוך תקנות סדר הדין בסכסוך קיבוצי, לרבות התקנות הנוגעות להארכת מועד ותיקון כתבי טענות, כאשר בית-הדין אימץ את תקנה 126 לתקנות מפורשות וקבע כי ימי פגרת הקיץ לא נמנים במניין הימים להגשת ערעור כאשר מדובר בהליך בסכסוך קיבוצי.

7. תקנה 127
ב- בר"ע 22606-03-12 { אבו עידה כפאיה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2012(1), 1029 (22.03.2012)} בית-הדין קבע כי לאחר בחינת טענות המבקשת וכלל החומר שבתיק לפי תקנה 127 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), כי מחיקת הליך אינה מעשה בית-דין ואין בה, כשהיא לעצמה, כדי למנוע את התובע מלהגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה.

לכן, כפי שהבהיר בית-הדין האזורי בהחלטתו, המבקשת יכולה להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, ואין צורך בשינוי נסיבות לשם כך, כאשר ודאי שאין צורך בשינוי נסיבות להגשת התביעה הנוספת, שאף הוגשה בשל עילה חדשה תביעה אחרת שדחה המוסד.

לפיכך, מחיקת התביעה תפגע רק בזכאות הרטרואקטיבית לגמלת הבטחת הכנסה, ככל שתתקבל טענתה של המבקשת כי אינה ידועה בציבור של אבי ילדיה.

8. תקנה 129 - ההמצאה
תקנה 497א לתקנות סדר הדין האזרחי, החלה בבית-הדין לעבודה מכוח תקנה 129 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), מסדירה את נושא המצאה של כתבי בית-דין והחלטות בפקס, זאת כאשר התאם לתקנה 497א(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, על עורך-דין השולח כתב בי-דין בפקס לערוך תרשומת טלפונית על הודעה טלפונית של משלוח הפקס.

לעומת-זאת, בתקנה 497א(6) לתקנות סדר הדין האזרחי, נקבע כי אם היה השולח בית-משפט, ישמור בית-המשפט אישור משלוח של כתב בי-הדין בפקסימיליה.

בתקנה 497א(א1) לתקנות סדר הדין האזרחי, נקבע כי על אף האמור בתקנת-משנה (א), היה השולח בית-משפט והוא לא ערך תרשומת טלפונית על הודעה טלפונית כאמור בתקנת-משנה (א)(5), לא יראו את כתב בי-דין ששלח ככתב בי-דין שהומצא במסירה אישית לנמען ביום המשלוח, אם הגיש עורך-הדין הנמען תצהיר בדבר אי-קבלת כתב בי-הדין בפקסימליה {ע"ר 47041-10-14 ש.ח.ף.שידרוג חומרים פלסטיים בע"מ נ' סולימאן נימר עזאיזה, תק-אר 2015(4), 112 (2015)}.
ב- בר"ע 16232-07-15 {טמירוב איגור נ' אורביט משאבי אנוש בעמ, תק-אר 2015(3), 253 (2015)} צויין כי המבקש הפנה לתקנה 476 לתקנות סדר הדין האזרחי, החלה בבית-הדין לעבודה מכוח תקנה 129 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), כאשר המבקש הסתמך על הרישא לתקנה 476 לתקסד"א, לפיה המצאה היא במסירתו או הושטתו של כתב בי-דין, אלא שהסיפא לאותה תקנה קובעת כי זה הוא הדין כשאין הוראה אחרת בתקנות אלה.

הוראה אחרת יש בתקסד"א בסעיף 497א שעניינה המצאה בפקסימיליה מבית-משפט לעורך-דין וכן תקנה 497ג לתקסד"א שעניינה המצאת כתב בי-דין בדואר אלקטרוני.

תקנות אלה חלות בבית-הדין לעבודה מכוח תקנה 129 לתקנות בית-הדין, לא נטען לפני בית-הדין כי נפל פגם בהמצאה שבוצעה לבא-כוח המבקש בפקס ובדואר האלקטרוני.

אשר-על-כן, קבע בית-הדין במקרה הנדון כי בקשת רשות הערעור הוגשה באיחור ודינה להימחק.

ב- ע"ע 23598-02-12 {מלי סלאמנה נ' מועצה מקומית כעביה טבאש, תק-אר 2015(3), 179 (2015)} קבע בית-הדין כי מכוח תקנה 129 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), חלות בבית-הדין לעבודה תקנות 475 עד 503 לתקנות סדר הדין האזרחי, שעניינן המצאת כתבי בית-דין.

תקנה 475 לתקסד"א מאפשרת המצאת "כתב בי-דין" באחת מכמה דרכים המפורטות שם, ובכללן המצאה בדואר אלקטרוני, כאשר במקרה זה כתב בי-דין אשר מהווה ההזמנה לדיון, נשלח לבא-כוח המערערות באמצעות הדואר האלקטרוני בתנאים שקבועים בתקנה ולפיכך נחשבת ההזמנה לדיון כמי שהומצאה אליו.

יחד-עם-זאת, תקנה 497ה(ב) לתקסד"א קובעת, כי אם שלח בית-משפט כתב בי-דין בהתאם לתקנת-משנה (א), יראוהו ככתב שהומצא במסירה אישית לנמען ביום ובשעת השליחה כפי שמופיעים בשעון פנימי שבמערכת המחשוב של בתי-המשפט המכויל על-פי כללים מקובלים.

אולם, לא יראו את כתב בי-הדין שנשלח ככתב בי-דין שהומצא במסירה אישית לנמען ביום המשלוח, אם הגיש עורך-הדין הנמען תצהיר בדבר אי-הגעת כתב בי-הדין אל כתובת הדואר האלקטרוני שמסר.

במקרה הנדון בא-כוח המערערות הגיש תצהיר לפי לתקנה 497ה(ב) ולפיכך, חרף מילוי יתר תנאי תקנה 497 לתקסד"א, קבע בית-הדין כי אין לראות בהזמנה לדיון כהזמנה שהומצאה כדין לבא-כוח המערערות, ועל-כן החליט בית-הדין לבטל את פסק-הדין שניתן בהעדר המערערות, גם מבלי להיזקק לשאלת סיכויי הערעור או חיובן בהוצאות.

8.1 משלוח כתב התביעה באמצעות הדואר האלקטרוני
ב- סע"ש (יר') 25583-03-15 {רחל לבמור נ' מועצת רבני ישראל הצעיר בירושלים, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.08.15)} דובר על בקשת התובעת לביצוע תחליף המצאה על-ידי שליחת כתב התביעה לנתבעת באמצעות הדואר האלקטרוני.

המצאת כתבי בי-דין בדרך של "תחליף המצאה" מתאפשרת מכוח תקנה 498 לתקנות סדר הדין האזרחי, כאשר תקנה זו חלה בבית-הדין לעבודה מכוח תקנה 129 לתקנות בית-הדין לעבודה.

את התנאי האמור בסעיף-קטן (א) לתקנה 498 לתקסד"א לפיו אי אפשר להמציא כתב בי-דין בדרך שנקבעה יש לבחון לאור הוראות תקנה 475א לתקסד"א, המגדירה את דרכי ההמצאה {בר"ע (ארצי) 665/08 יעקבי נ' אקריש, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.09.09), סעיף 7 להחלטה}.
בית-הדין קבע כי היתר לתחליף המצאה יינתן לאחר ששוכנע בית-הדין כי המבקש עשה כל שניתן כדי להמציא את כתב בי-הדין למשיב כדין, אך כשל.

מקרים אלו יכול שיתקיימו כאשר ניסיונות בעל הדין המבקש נכשלו הן בדרך של מסירה אישית והן באמצעות מזכירות בית-הדין, ואף מענו העדכני של המשיב אינו ידוע.

היתר כמבוקש יינתן גם כאשר מתרשם בית-הדין כי התנהלות המשיב היא שהביאה לכך שכתב בי-הדין לא הומצא לידיו {עניין יעקבי, סעיף 10-08, (29.10.09)}.

בית-הדין קבע כי המקרה הנדון אינו נופל לגדר מקרים אלו, וזאת מאחר ובעניין הנדון טרם מוצו מלוא האפשרויות להמצאת כתב בי-הדין לנתבעת.

אישור המסירה טרם חזר לבא-כוח התובעת ולא ברורה הסיבה ועקב כך הוגשה הבקשה נשוא החלטה זו.

בית-הדין הוסיף כי בפני התובעת פתוחה הדרך למסירת כתב התביעה לנתבעת באמצעות שליח או במסירה אישית.

על התובעת לבצע המצאה אישית כדין לידי הנתבעת 2 תוך 14 יום {לא כולל הפגרה} ולהמציא על כך אישור לבית-הדין.

אשר-על-כן, ככל שהתובעת לא תצליח לעשות כן, תגיש תצהיר מטעמה ובו פירוט הפעולות שבהן נקטה לשם ביצוע המסירה האישית {בהתאם לתקנה 499 לתקסד"א}, אף זאת עד למועד האמור.

9. תקנה 129 - עיכוב ביצוע לאחר הגשת ערעור
ב- ע"ע 23002-06-15 {טיולי דניאל בע"מ נ' אחסאן כריים, תק-אר 2015(3), 986 (2015)} ציין בית-הדין כי תיקון תקנה 468 לתקנות סדר הדין האזרחי חל בבית-הדין לעבודה מכוח תקנה 129 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), כאשר החל מכניסתו לתוקף של התיקון, לאחר הגשת ערעור, הסמכות לדון בבקשה נתונה לערכאת הערעור.

לפיכך, קבע בית-הדין כי המבקשת עשתה נכון כאשר הגישה לבית-דין זה את הבקשה לעיכוב הביצוע, כאשר בנוסף, גם אם הוגשה הודעת ערעור פורמאלית ללא נימוקים, הסמכות לדון בבקשה לעיכוב ביצוע מוקנית לבית-דין זה.

עוד ציין בית-הדין, כי בין לבין, הוגשה גם הודעת ערעור מפורטת, כך שניתן לעמוד על טענות המבקשת בערעור.

ב- ע"ע 57527-07-15 {קו - עיתונות דתית בע"מ נ' רבי דוד טויטו, תק-אר 2015(3), 565 (2015)} קבע בית-הדין כי תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, היא פועל יוצא של תקנה 129 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין) בכל הנוגע לבקשות לעיכוב ביצוע.

בעניין הראל חברה לביטוח נקבע כי במקום שהמבקש לא משלים עם ההחלטה, פתוחה לפניו הדרך להגיש בקשת רשות ערעור, ואין באפשרותו להגיש לערכאת הערעור בקשה חדשה לעיכוב ביצוע.

לפיכך, משנדחתה בקשת המבקשת לעיכוב ביצוע בהחלטה מיום 23.07.15, קבע בית-הדין כי הדרך הנכונה היתה להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה של בית-הדין האזורי, בתוך המועד הקבוע לכך בחוק.

ב- ע"ע 37939-03-15 {ש.ב.ה. שמירה וביטחון בע"מ המבקשת נ' סאלח גדיר המשיב, תק-אר 2015(2), 1854 (2015)} קבע בית-הדין כי לאור הנוסח המעודכן של תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, החלה בבתי-הדין לעבודה מכוח תקנה 129 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), מקום שהוגשו ערעור או בקשת רשות ערעור, ערכאת הערעור היא המוסמכת לדון בבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין ולא הערכאה הדיונית.

הלכה פסוקה היא כי מי שזכה בדינו זכאי לממש את פרי זכייתו באורח מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימושו.

עיכוב ביצוע של פסק-דין הוא בבחינת החריג, במיוחד כן כשהמדובר בחיוב כספי.

בפסיקה נקבעו שני תנאים שבהתקיימם יעכב בית-הדין את ביצוע פסק-הדין, כאשר האחד הוא סיכויי ההצלחה של המבקש, והשני הוא בחינת הנזק שייגרם למבקש כתוצאה מאי-עיכוב ביצוע הפסק אל מול הנזק שייגרם למשיב אם יעוכב.

כן נפסק כי טענה בדבר מצבו הכלכלי של הזוכה וחוסר נכונותו של זה להשיב את אשר זכה בו באם יפסיד בערעור, אינה יכולה להיטען בעלמא וצריכה להיות מבוססת בראיות.

אשר-על-כן, יש לדון בבקשה לעיכוב ביצוע על-פי המבחנים המקובלים בפסיקה, סיכויי הערעור ומאזן הנוחות בין הצדדים, וזאת בהתייחס לקביעות פסק-הדין עליהן הוגש ערעור בלבד.

בכל הנוגע לקביעות בפסק-הדין עליהן לא הוגש ערעור, פיצוי בשל חסר בהפרשות לפנסיה, פדיון חופשה, הוצאות משפט ושכר-טרחת עו"ד, אין כל עילה לעיכוב ביצוע פסק-הדין, כאשר על פני הדברים, המבקשת לא ערערה על קביעות אלה, ולכן הן סופיות.

סיכומו-של-דבר, במקרה הנדון בית-הדין הגיע לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

10. תקנה 129 - עיון מחדש בצו זמני
לפי תקנה 368(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, אשר חלה מכוח תקנה 129(1) לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), בית-הדין רשאי לעיין מחדש בצו זמני שניתן, אם ראה כי הדבר מוצדק בשל נסיבות שהשתנו או עובדות חדשות שנתגלו מאז מתן הצו {עש"ר 24444-07-14 משרד הפנים - רשות האוכלוסין וההגירה נ' חסון גשר כוח-אדם בע"מ, תק-אר 2015(3), 327 (2015)}.

ב- עש"ר 21903-07-14 {מדינת ישראל - רשות האוכלוסין וההגירה נ' אדגר מיטב מאגרי אנוש בע"מ, תק-אר 2015(3), 292 (2015)} בית-הדין קבע כי במקרה הנדון, ברור כי הגשת כתב האישום כנגד המשיבים, והרשעת המשיבה 1 אכן מקיימות את התנאי של "נסיבות שהשתנו", אשר מצדיק לעיין מחדש בצו הזמני ולבטלו, כאשר במצב הדברים שנוצר לא היה כל מקום להותיר את צו הביניים על כנו ולהמשיך את תוקף ההיתר שניתן למשיבים.

בית-הדין לא מצא {בניגוד לדעת המשיבים} את המסמכים מההליך הפלילי שהגישה המדינה כ"ראיות חדשות בערעור", אשר נועדו להוכיח את ה"נסיבות שהשתנו" אשר מצדיקות עיון מחדש בצו הביניים.

11. תקנה 129 - דיון בסעד זמני
ב- בר"ע 4879-04-15 {ד"ר ליאנה בני עדני נ' עיריית תל-אביב-יפו, תק-אר 2015(2), 672 (2015)} קבע בית-הדין כי עת ההכרעה בבקשה לסעד זמני דורשת בירור עובדתי כאשר דרך המלך בעריכת בירור עובדתי זה היא בשמיעת ראיות.

זאת, בהמשך ל- ע"ע (ארצי) {הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' פלאפון תקשורת בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (7.01.13)} שבו נפסק כי ככלל, ככל שקיימות מחלוקות עובדתיות, על בית-הדין האזורי לקיים דיון הוכחות ולשמוע עדויות, ואין להציע לצדדים לקיים דיון ללא שמיעת עדויות.

יתרה-מכך, אפילו אם הצדדים מסכימים לניהול הדיון בדרך זו, על בית-הדין להימנע מכך {ע"ע 1441/04 ביטון הדסה חברת לינת הצדק נ' בית דינה חיפה, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.06.06); ע"ע 1005/04 אבו רוקון פהים נ אימאן מלאק, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.01.06)}.

ככל שמדובר בבקשה לסעד זמני, היקף שמיעת העדויות מצומצם יותר, בהתחשב בכך שיש להכריע להגיע להכרעה מהירה ובכך שמדובר בקביעות עובדתיות לכאורה בלבד, ויתכנו מקרים בהם ניתן להכריע בבקשה לסעד זמני ללא שמיעת עדויות.

אולם, ככלל, על בית-הדין לשמוע עדויות במחלוקות העובדתיות המרכזיות השנויות במחלוקת ולקבוע ממצאים עובדתיים לכאורה. היקף העדויות והראיות בשלב הבקשה לסעד זמני נתון לשיקול-דעתו של בית-הדין, בהתחשב הן בהיקף המחלוקת העובדתית, הן במהות העניין הנדון והן בסעד המבוקש.

עוד יצויין, כי במקרים המתאימים ניתן להורות על הקדמת מועד הדיון בהליך במקום קיום הדיון במעמד הצדדים בבקשה לסעד זמני {תקנה 369 לתקנות סדר הדין האזרחי, החלה בבית-הדין מכוח תקנה 129 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין)}.

ב- ד"מ (חי) 65577-06-15 {כרמלית קלודין שיר אבירם נ' רמ - ק.ר.מ. סחר בינלאומי בע"מ, תק-עב 2015(4), 7668 (2015)} קבע בית-הדין כי בהתאם לתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, החלה בבית-הדין לעבודה מכוח תקנה 129 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), כאשר מוגשת בקשה למתן סעד זמני עלינו לבחון את קיומם של שני תנאים מצטברים עיקריים:

קיומה של זכות לכאורה, הנבחנת באמצעות בדיקתם של סיכויי התביעה העיקרית וקיומה של הצדקה למתן סעד טרם בירור התביעה לגופה, הנבחנת באמצעות מאזן הנוחות.

בין שני התנאים קיימת "מקבילית כוחות", כך שככל שבית-המשפט יתרשם כי סיכוייו של מבקש לזכות בתביעתו גבוהים, יקל עימו בדרישות מאזן הנוחות ולהיפך.
שאלות-משנה המסייעות להכרעה בהליך הזמני נוגעות להתנהגותם של בעלי הדין, תום-ליבם, מועד הפניה לבית-הדין והאם היא לוקה בשיהוי, נקיון כפיים של המבקש והאם מתן סעד זמני הינו צודק ומידתי בהתחשב במכלול נסיבות העניין.

12. תקנה 129 - הטלת עיקול והכבדה
ב- סע"ש (חי') 36535-10-15{אבראהים קסום, נ' א.ב לרובה ושיפוצים בע"מ, תק-עב 2015(4), 4725 (2015)} קבע בית-הדין כי באשר לקיומן של ראיות מהימנות לכאורה לעניין ההכבדה על ביצוע פסק-הדין, הרי שנדרש כי ראיות אלה יהיו בבחינת ראיות ראויות וחד-משמעיות וזאת על-פי תקנה 129 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין) {ראה גם, בש"א 4459/94 סלמונוב נ' שרבני, פ"ד מט(3), 479 (1994); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי - הלכה ומעשה, כרך ב' (מהדורה 15), 815 (2007)}.

13. האם המבקש הוכיח זכות לכאורה לחזרה לעבודה במשיבה במידה כזו שתצדיק הענקת סעד זמני?
ב- ס"ק (חי') 46472-05-15 {כוח לעובדים ארגון עובדים דמוקרטי נ' יפה עוף בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.08.15)} דובר בבקשה לסעד זמני במסגרתה עתרו המבקשים לצו עשה זמני שיורה למשיבה לבטל את פיטורי המבקש 2 ולהחזירו לעבודתו כשוחט במשחטה של המשיבה.

המשיבה טענה כי מדובר בבקשה לצו עשה זמני הניתן רק בנסיבות חריגות שאינן מתקיימות בעניין זה.

בית-הדין קבע כי בהתאם לתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, החלה בבית-הדין לעבודה מכוח תקנה 129 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), כאשר מוגשת בקשה למתן סעד זמני יש לבחון קיומם של שני תנאים מצטברים עיקריים:

קיומה של זכות לכאורה, הנבחנת באמצעות בדיקתם של סיכויי התביעה העיקרית וקיומה של הצדקה למתן סעד טרם בירור התביעה לגופה, הנבחנת באמצעות מאזן הנוחות, כאשר בין שני התנאים קיימת "מקבילית כוחות", כך שככל שבית-המשפט יתרשם כי סיכוייו של מבקש לזכות בתביעתו גבוהים, יקל עימו בדרישות מאזן הנוחות ולהיפך.

שאלות-משנה המסייעות להכרעה בהליך הזמני נוגעות להתנהגותם של בעלי הדין, תום ליבם, מועד הפניה לבית-הדין והאם היא לוקה בשיהוי, ניקיון כפיים של המבקש והאם מתן סעד זמני הינו צודק ומידתי בהתחשב במכלול נסיבות העניין.

מבחנים אלו רלוונטיים לא רק לצו מניעה זמני אלא גם לצו עשה זמני {ע"ע (ארצי) 30914-04-10 שמחה בוסי נ' רשת הגנים של אגודת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.09.12)}.

השאלה אשר היתה טעונה הכרעה בבקשה בשלב זה, על-סמך ראיות לכאורה בלבד היתה, האם המבקש הוכיח זכות לכאורה לחזרה לעבודה כשוחט במשיבה במידה כזו שתצדיק הענקת סעד זמני כבר בשלב זה ועוד בטרם הוכרעה התביעה העיקרית.

במקרה הנדון בית-הדין הארצי שוכנע כי המבקש פוטר מטעמים עניינים שאינם קשורים לפעילותו בהתארגנות השוחטים.

סיכומו-של-דבר, בית-הדין קבע כי מאזן הנוחות נוטה לצד המשיבה, כאשר המבקש לא הוכיח קיומה של זכות לכאורה להחזרתו לעבודה.

מנגד, בהתחשב במשבר האמון שנוצר בין המבקש לבין המשיבה ורב המשחטה וההלכה לפיה דרך המלך בתביעה להחזרה לעבודה אינה באכיפת יחסי העבודה אלא בסעד של פיצוי כספי, למעט במקרים חריגים שלא הוכחו בעניין זה, אין הצדקה להיעתר לבקשה.
14. האם מתן הסעד הזמני הוא הכרחי עד כדי להצדיק את התערבותו של בית-המשפט בשלב מוקדם, לפני בירור התביעה?
ב- ב"ל (יר') 19684-06-15 {ננה פון אבוך נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.08.15)} קבע בית-הדין כי לא הועלה כל טעם מיוחד מדוע על הבקשה להיות בהליך דחוף.

בנוסף, לא הצביעה התובעת על ראיה או ראשית ראיה כי הצו נחוץ למניעת נזק שלא ניתן לתקנו.

לא הוגש כתב ערבות מטעם התובעת כנדרש בתקנה 364(א) לתקנות סדר הדין האזרחי ותקנה 365(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי אשר אומצו על-פי תקנה 129 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), ואף לא הוגש כתב התחייבות.

בית-הדין דחה את הבקשה מאחר שהטעמים בה לא הצביעו על דחיפות רפואית או דחיפות אחרת המצדיקה מתן צו עשה.

עוד יצויין כי הסעד המבוקש בבקשה לכאורה, הנו זכות כלכלית, כאשר סעד זה זהה לסעד המבוקש בתביעה העיקרית.

הנטיה היא שלא לתת סעד זמני במקרה של "זהות סעדים" בין הסעד הזמני המבוקש לזה שתתבקש בתובענה העיקרית {י' לובוצקי סדר הדין במשפט העבודה (מהדורה 2000, פרק 18 עמוד 10}.