botox
הספריה המשפטית
הקודקס המקיף של דיני העבודה במשפט בישראל - דין, הלכה ומעשה

הפרקים שבספר:

הפסקות - היתר בדבר הפסקות (סעיף 23 לחוק)

1. הדין
סעיף 23 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 קובע כדלקמן:

"23. היתר בדבר הפסקות (תיקון התשמ"א)
שר העבודה רשאי להתיר סטיה מהוראות הסעיפים 20 ו- 22, אם נראה לו שסדרי העבודה או שתפקידו או טובתו של העובד מחייבים או מצדיקים זאת, וכן לגבי מי שאינו מסכים לעבוד בימי המנוחה השבועית, על-פי האמור בסעיפים 9ג או 9ד.
הוראות הסעיפים 14(א) ו- 15 חלות על היתר על-פי סעיף זה."

2. כללי
סעיף 23 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, קובע, כי "שר העבודה רשאי להתיר סטיה מהוראות הסעיפים 20 ו- 22, אם נראה לו שסדרי העבודה או שתפקידו או טובתו של העובד מחייבים או מצדיקים זאת...".

סמכויות השר הועברו למנהלת מינהל ההסדרה והאכיפה במשרד התעשיה המסחר והתעסוקה {י"פ תשס"ח מס' 5815 מיום 05.06.08 עמ' 3309}.

מכוח סעיף 23 לחוק שעות עבודה ומנוחה ניתן ההיתר בדבר "הפסקות בעבודה שאינה עבודת כפיים" הקובע: "עובד שאינו מועבד עבודות כפיים מותר להעבידו תוך סטיה מהוראות סעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה".

ב- ע"ע (ארצי) 131/07 {גלעד גולדברג נ' אורטל שירותי כוח-אדם בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.05.09)}, חזר בית-הדין הארצי לעבודה על ההלכה לפיה המבחן הנפוץ לקביעה אם מדובר בשעת עבודה, הוא מבחן "העמידה לרשות העבודה", היינו אם העובד עמד לרשות העבודה או לא. באותו מקרה בית-הדין הארצי עמד על המאפיינים של "זמן הפסקה" במשמעות סעיף 20(ג) לחוק שעות עבודה ומנוחה:

"אחד המאפיינים של "זמן הפסקה" קבוע בסעיף 20(ג) לחוק שעות עבודה ומנוחה ומוגדר באמצעות המילים "רשאי העובד לצאת מהמקום שבו הוא עובד". בתקופה בה המאבטחים לא היו רשאים לצאת את שטח המפעל, יש בכך כדי להצביע על היותו של "זמן ההפסקה" כזמן הנחשב כשעות עבודה. אחד המאפיינים של זמן הפסקה הוא היות העובד חופשי לעשות כרצונו בזמן זה, בין אם מדובר באכילה, מנוחה ובין אם מדובר ביציאה לסידורים אישיים כאלו ואחרים. בזמן ההפסקה, על העובד להיות נתון לרשות עצמו, להיות משוחרר מחובתו כלפי מעסיקו, ובפרט על המעסיק להיות אדיש לנוכחותו או לאי-נוכחותו של העובד במפעל.

יש להבחין בין מצב דברים בו יציאה מחוץ לשטח המפעל אינה אפשרית, מסיבות אובייקטיביות, כגון שטח המפעל ומיקומו, לבין מצב דברים בו המעסיק אוסר על עובד לצאת בשעת ההפסקה. על-כן, ככלל, יש לפרש את המונח "מקום העבודה" באופן מרחיב, כך שיכלול את שטח המפעל כולו, ואין נפקא מינה האם יכול העובד לצאת את שטח המפעל בפועל בשעת ההפסקה, אם לאו, מסיבות שאינן תלויות במעסיק.

מאפיין נוסף של "זמן הפסקה", הקבוע בסעיף 20(ג) לחוק שעות עבודה ומנוחה מוגדר באמצעות המילים "אם נוכחותו במקום העבודה היא הכרח לתהליך העבודה או להפעלת הציוד והשימוש בו". במקרה כזה העובד אינו חופשי לעשות כפי רצונו בזמן ההפסקה, בו הוא ממשיך להיות קשור לעבודה.
סעיף 20(ג) לחוק שעות עבודה ומנוחה קובע מבחן נוסף להכריע אם מדובר בשעות עבודה והוא דרישתו של המעסיק, כי העובד יישאר במקום העבודה בעת ההפסקה. המעביד, משיקוליו, מגביל את העובד בזמן ההפסקה, ומפיק מכך תועלת, כשלצידה עומדת לו החובה שבחוק לשלם בעבור זמן ההפסקה לעובד. תוצאת הדברים הינה, כי העובד עומד לרשות העבודה ואינו עומד לרשות עצמו."
{ס"ע (יר') 57295-09-11 {ולדימיר משקובסקי נ' אלקיים תעשיות מתכת ע"ש דוד אלקיים ז"ל בע"מ, תק-עב 2015(1), 1649 (2015)}