פיטורים בתקופת הזכאות לדמי מחלה (סעיף 4א לחוק)

1. הדין
סעיף 4א לחוק דמי מחלה, התשל"ו-1976 קובע כדלקמן:

"4א. פיטורים בתקופת הזכאות לדמי מחלה (תיקונים: התשס"ט, התשע"ד)
(א) מעסיק לא יפטר עובד שנעדר מעבודתו עקב מחלתו, במהלך תקופת הזכאות לדמי מחלה הצבורה לו לפי חוק זה או לפי הסכם קיבוצי, וזאת עד לתקופת הזכאות המקסימלית לפי סעיף 4.
(ב) הוראות סעיף זה לא יחולו באחד מאלה:
(1) המעסיק נתן לעובד הודעה מוקדמת לפיטורים לפי חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001, בטרם נעדר העובד עקב מחלתו;
(2) מקום עבודתו של העובד פסק מלפעול או שהמעסיק הוכרז פושט רגל לפי פקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם-1980, ואם הוא תאגיד - ניתן צו פירוק לפי פקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983; לעניין זה, "פסק מלפעול" - הפסקת פעילות שאינה זמנית.
(ג) בסעיף זה, "עובד" - לרבות עובד שעניין תשלום לתקופת מחלה מוסדר לגביו על-פי הסכם קיבוצי.

2. כללי
בהתאם לחוק דמי מחלה ולהלכה הפסוקה מעסיק יכול לפטר עובד השוהה בתקופת אי-כושר ומקבל דמי מחלה אך הוא אינו רשאי לקבוע את מועד סיום יחסי העבודה למועד הקודם למועד מיצוי ימי המחלה בתשלום להם זכאי העובד מכוח חוק דמי מחלה, התשל"ו-1976 {סע"ש (חי') 52895-05-14 ראובן ברייר נ' ג. כדורי ובניו עבודות מתכת בע"מ, תק-עב 2015(3), 14817 (2015)}.

3. במועד כניסת הפיטורים לתוקף לא היה זכאי התובע לימי מחלה ולכן לא פוטר בתקופת ימי מחלה - התביעה התקבלה בחלקה
ב- סע"ש (ת"א) 16499-10-12 {מנשה בלס נ' קרגל בע"מ, תק-עב 2015(1), 14608 (2015)} התובע הציג אישורי מחלה לאחר שזומן לשימוע הראשון ועד לסיום עבודתו. פיטוריו של התובע נכנסו לתוקף ביום 07.03.12. אישורי מחלה נוספים הוגשו לאחר פיטורי התובע.

בית-הדין קבע, כי אישור המחלה שהוצג לנתבעת על-ידי התובע ביום 13.03.12 התייחס לתקופה רטרואקטיבית מיום 03.03.12 ועד ליום 16.03.12. על-כן, בזמן אמת לתובע לא היו תעודות מחלה מיום 03.03.11 ועד לסיום עבודתו. לכן, קבע בית-הדין, כי במועד כניסת הפיטורים לתוקף לא היה זכאי התובע לימי מחלה ולכן לא פוטר בתקופת ימי מחלה.

לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי חוק דמי מחלה על סעיפיו אינו חל במקרה דנא.

4. הנתבעת פעלה שלא כשורה עם התובעת שכן אילו הנתבעת היתה מאפשרת לתובעת לנצל את ימי המחלה באותה עת, היה מועד הפרישה נקבע מאוחר יותר - התביעה התקבלה בחלקה
ב- סע"ש (נצ') 46340-05-13 {סמירה טואפרה נ' המועצה המקומית מע'אר, תק-עב 2014(4), 11923 (2014)} קבע בית-הדין, כי עם תום ספטמבר 2010, נותרה לתובעת זכאות ל- 77 ימי מחלה.
ימים אלה לא נוצלו על-ידי התובעת, שכן מועד הפרישה לפנסיה נקבע להיות ביום 01.10.10. למעשה, יתרת זכותה של התובעת לימי מחלה, "נמחקה", בשל קביעת יום 01.10.10 כיום הפרישה של התובעת.

עוד הוסיף בית-הדין, כי אמנם, קביעת המועד של יום 01.10.10 נעשתה בתיאום עם התובעת, וכך אכן בית-הדין היה סבור שהיה, אלא שאותה הסכמה נעשתה רק בדיעבד {בתקופה שבין יום 22.06.11 לבין יום 09.07.11}, וכי למעשה לא היתה כל מניעה לכך שהנתבעת היתה ממשיכה לתת לתובעת לנצל את יתרת ימי המחלה שלה "בזמן אמת", בתקופה שמיום 01.10.10, עד לתום היתרה הצבורה של ימי המחלה. אילו הנתבעת היתה מאפשרת לתובעת לנצל את ימי המחלה באותה עת, היה מועד הפרישה נקבע מאוחר יותר {ביום 17.12.10, שכן ניצול 77 ימי המחלה היה נמשך עד יום 16.12.10}.

בעת שהנתבעת הגיעה לסיכום עם התובעת על קביעת מועד 01.10.10 כמועד הפרישה, היא לא הציגה בפני התובעת את העובדה שבכך, למעשה, התובעת מוותרת על ניצול של יתרת ימי המחלה שלה. בית-הדין קבע, שבכך, נהגה הנתבעת שלא כשורה עם התובעת.

אשר-על-כן, קבע בית-הדין, כי על הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בגובה דמי המחלה שהתובעת היתה יכולה להמשיך לנצל, לתקופה של 77 ימים, מיום 01.10.10 ועד יום 16.12.10. מדובר בחודשיים וחצי, ובהתאם לגובה המשכורת הקובעת {5,513 ש"ח}, מדובר בסך של 13,782.50 ש"ח.

כמו-כן הדגיש בית-הדין, כי אין מדובר בפדיון ימי מחלה שלא נוצלו, כמשמעות מונח זה בחוקת העבודה לעובדים ברשויות המקומיות ובהסכם הקיבוצי מיום 12.01.11 שהתובעת נסמכה עליו. אלא, מדובר בפיצוי על כך שהנתבעת, בהתנהגותה, הביאה את התובעת להסכים על מועד פרישה שלא היה סביר להסכים עליו, שכן ההגיון היה מחייב לאפשר לתובעת למצות את זכאותה לדמי מחלה, בטרם פרישתה.
ההיגיון האמור מתיישב גם עם הוראת סעיף 4א לחוק דמי מחלה, אף שהוא אינו רלוונטי לעניינה של התובעת, שכן התובעת היתה זכאית לצבירת ימי מחלה עודפים על אלה שנקבעו לפי אותו חוק, אך הוראת הסעיף מלמדת שלא היתה סבירות בהבאת התובעת להסכמה על פרישה בטרם ניצול ימי המחלה.

באשר לעתירת התובעת לפיצוי בסך 38,400 ש"ח בעד ימי מחלה שלא נוצלו, קבע בית-הדין, כי חלק זה של תביעתה נדחה, שכן לא הוכח שנותרו לתובעת ימי מחלה לניצול מלבד אותם 77 ימים שהתנהגות הנתבעת מנעה ממנה לנצל, ועל-כך נפסק לזכותה פיצוי.

כמו-כן, הזכות לפדיון ימי מחלה שלא נוצלו, על-פי ההסכם הקיבוצי מיום 12.01.11, חלה רק לגבי מי שפרש החל מיום 31.12.10. מועד הפרישה של התובעת היה יום 01.12.10. על-פי ההסדר שקדם להסכם הקיבוצי האמור, לא היתה התובעת יכולה להיות זכאית כלל לפדיון ימי מחלה, באשר זכות זו היתה רק למי שגילו בעת הפרישה היה 55 לפחות.

5. התובעת לא הוכיחה שהיא פוטרה, ואף לא הוכיחה שהיתה חולה בזמן סיום יחסי עובד מעביד - התביעה התקבלה בחלקה
ב- סע"ש (ת"א) 32933-12-12 {עיסא נגייה נ' ארנון עמיר ניהול ואחזקה (1995) בע"מ, תק-עב 2014(4), 9230 (2014)} בית-הדין קבע, כי לפי רישומי הנוכחות, שאושרו, התובעת עבדה עד ליום 18.06.12.

התובעת הגישה לבית-הדין אישור מחלה מיום 01.07.12 עם אבחנה של כאבי גב תחתון ובעיות בברך, ובו המלצה על מנוחה החל מיום מתן האישור - 01.07.12 עד ליום 10.07.12. לאחר-מכן ניתן לתובעת אישור נוסף מ- 10.07.12 עד ל- 10.08.12.

התובעת טענה, כי היא לא פוטרה ביום שבו התקיימה "ישיבת השימוע", אלא ביום האחרון לעבודתה, 18.06.14. אולם, כשהגיעה לביתה ארנון התקשר אליה וביקש ממנה לבוא לעבודה למחרת, כך שאם היתה הודעה כלשהי על סיום העבודה, חזר בו ארנון עוד באותו יום, והתובעת לא פוטרה. לבקשתו של ארנון השיבה התובעת שהיא לא יכולה להגיע למחרת לעבודה, כי היא לא מרגישה טוב, יש לה כאבים בגב וברגל. אולם, אין כל תיעוד רפואי לגבי מחלת התובעת באותה עת.

התובעת פנתה לרופא 13 ימים לאחר סיום העבודה, זמן לא סביר באופן בולט, עת התבקשה על-ידי מעסיקתה לחזור לעבודה.

לפיכך, קבע בית-הדין, כי התובעת, שהנטל הראייתי בנקודה זו הוטל עליה, לא הוכיחה שהיא פוטרה, ואף לא הוכיחה שהיתה חולה בזמן סיום יחסי עובד-מעביד.

לפיכך, קבע בית-הדין, כי בהעדר הוכחה של מעשה פיטורים אין התובעת זכאית לפיצויי פיטורים ולהודעה מוקדמת לפיטורים.

באשר לתביעה לדמי מחלה {סעיף 4א לחוק דמי מחלה}, קבע בית-הדין, כי אילו התובעת היתה מוכיחה שהיא פוטרה במהלך תקופת הזכאות לדמי מחלה, היא היתה זכאית לקבל את ימי המחלה שעמדו לזכותה, בכפוף לאישור.

אולם במקרה של התובעת יחסי עובד-מעביד הסתיימו ביום 18.06.14, כאשר היא הוכיחה שהיתה חולה אך ורק החל מיום 01.07.14 ומעבר לכך, לא הוכיחה כי עבודתה הסתיימה עקב פיטורים. על-כן, קבע בית-הדין, כי אין התובעת זכאית לדמי מחלה.

6. יחסי עובד-מעביד בין התובע לנתבעת נמשכו מעבר למה שטענה הנתבעת - התביעה התקבלה בחלקה
ב- תע"א (ת"א) 10067-09 {בורקו ולרי נ' לאופר-שחף שירותי ניהול בע"מ, תק-עב 2013(1), 4868 (2013)} התובע עתר לתשלום דמי מחלה עבור התקופה בה שהה בחופשת מחלה, מיום 15.03.09 עד 10.07.09. זאת, בהתאם לאישורי המחלה שהציג ובכפוף למכסת ימי המחלה שצבר בתקופת עבודתו על-פי הדין. לטענתו של התובע, נצברו לזכותו מדי שנה 18 ימי מחלה ועל-כן במהלך תקופת עבודתו {מיום 23.05.04 עד 15.03.09} הוא צבר זכאות ל- 87 ימי מחלה. בהתאם לשיעור התשלום בעד יום מחלה ובניכוי דמי מחלה שקיבל התובע עבור מרץ 2009, התובע תבע יתרת דמי מחלה בסך 9,240 ש"ח.

הנתבעת הכחישה בתחילה את זכותו של התובע לרכיב תביעה זה. היא טענה כי התפטר מרצונו ביום 01.04.09, ומכל מקום לא הגיש לה תעודות מחלה מתאימות. משכך, היא טענה שמלבד דמי המחלה ששולמו לו בעד מרץ 2009, הוא אינו זכאי לתשלום נוסף כלשהו. עם-זאת, בסיכומיה הנתבעת זנחה הגנתה בעניין זה ולא התייחסה או הכחישה כלל רכיב תביעה זה ותחשיבו.

בנסיבות מעין אלה, ומשבית-הדין קבע, כי יחסי עובד מעביד בין התובע לנתבעת נמשכו עד ליום 10.08.09, נקבע, כי דין רכיב תביעה זה להתקבל במלואו. על-כן, קבע בית-הדין, כי התובע זכאי לדמי מחלה בסך 9,240 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 13.05.09 {אמצע תקופת המחלה} ועד למועד התשלום בפועל.

7. התובע פוטר מעבודתו עת היה בתקופת אי-כושר ומחלה - התביעה התקבלה בחלקה
ב- ס"ע (יר') 51956-10-10 {יוסף מנסור נ' ביתר תור בע"מ, תק-עב 2012(3), 11833 (2012)} בית-הדין קבע, כי במועד הפיטורים שהה התובע בתקופת אי-כושר ומחלה. על-פי הדין {סעיף 4א לחוק דמי מחלה}, מעביד אינו רשאי לפטר עובד שנעדר מעבודתו עקב מחלתו, במהלך תקופת הזכאות לדמי מחלה הצבורה לו לפי החוק.

הנה-כי-כן, במועד פיטוריו היה התובע מצוי בימי אי-כושר ומחלה עקב ידו המגובסת. נוכח תקופת עבודתו ומשלא הוכח אחרת, קבע בית-הדין, כי ברור הוא שעמדו לזכות התובע ימי מחלה צבורים. אלא שבאותו מועד לא היה ברור לנתבעת באיזה מועד מדויק יסתיימו ימי המחלה ועל-כן המתינה עם הוצאת מכתב הפיטורים.

אלא שכאשר חלפו ימי המחלה והתובע החלים, משה, הגורם המפטר, כבר לא עבד בחברה והעניין 'נפל בן הכסאות'. לא למותר לציין, כי הנתבעת התייחסה בטיעוניה לתיעוד המצוי בתיקו האישי של התובע בעניין ימי מחלה. התובע מצדו העיד, ועדותו זו לא נסתרה, כי מקום עבודה חלופי מצא רק בחלוף כמה חודשים ממועד סיום תקופת אי-הכושר, ועל-כן עדותו הנוספת לפיה ביקש לשוב לעבודה בתום תקופת אי-הכושר והדבר לא התאפשר לו מתיישבת עם שורת ההיגיון וסבירה יותר מטענת הנתבעת, כי פשוט נעלם.

הקושי השני עליו עמדה הנתבעת הוא טענתה, המגובה במכתב הפיטורים של משה, ולפיה במועד בו משה טען, כי טיפל בעניינו של התובע, כלל לא עבד עוד בשורותיה. זאת בפרט משאישר בחקירתו הנגדית, כי בתקופת ההודעה המוקדמת לא נדרש לעבודה בפועל בנתבעת, ועל-כן במקרה הטוב "הוא מתבלבל".

לאור האמור לעיל, בית-הדין העדיף את גרסתו של מי שפיטר את התובע בפועל, שכן גרסה זו עדיפה על פני גרסתה הנסיבתית של הנתבעת, על-ידי מי שלא ידעה מה היו נסיבות סיום יחסי העבודה וטעמיהם ואשר לא נתמכה במסמכים או בראיות אובייקטיביות אחרות שהיה בהן כדי להטות את הכף.

אשר-על-כן, בית-הדין קבע, כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים וכן לתמורת הודעה מוקדמת.

8. התובעת לא היתה כשירה לעבוד בשל מצבה הבריאותי שהצדיק את התפטרותה - התביעה התקבלה בחלקה
ב- ס"ע (ב"ש) 45241-02-10 {ג. י. נ' אורלי רינה לוי, תק-עב 2012(2), 10522 (2012)} עיקר טענת התובעת היתה, כי היא נאלצה להתפטר בשל מצבה הרפואי שחייב את אשפוזה המיידי ונסיבות אלה מזכות אותה בפיצויי פיטורים.

התובעת טענה עוד, כי הציגה לנתבעת אישור מרופא תעסוקתי שבדק אותה לפני התפטרותה ואישר, כי לאור מצבה הבריאותי הנוכחי היא אינה מסוגלת להמשיך לעבוד.

בית-הדין קבע, כי כבר ביום 22.11.09, שלושה ימים לאחר תחילת האשפוז, הודיעה הנתבעת לתובעת, כי היא מוזמנת לשוב לעבודה לאחר שתשתחרר. אין גם חולק, כי אף שמדובר היה באשפוז ממושך, העבודה בחנות, כשלעצמה, לא היתה כזו שהתובעת לא היתה מסוגלת לבצע מהבחינה הפיזית.

עוד הוסיף בית-הדין, כי ככלל אין לראות בכל מניעה זמנית לעבוד כמצדיקה התפטרות על רקע מצב בריאותי, שאם ייאמר כן, ייווצר מצב שבו כל מחלה האורכת יותר מימים ספורים עשויה להוות הצדקה להתפטרות בדין מפוטר. מטרת המחוקק בחוקקו את סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים היתה לאפשר רק לעובד שאינו מסוגל להמשיך בעבודתו, להתפטר ולקבל את פיצויי הפיטורים. ראיה לכך היא, כי על העובד לפנות למעסיקו לבירור אפשרות לעבוד בעבודה שתתאים למגבלותיו, ורק אם המעביד אינו יכול למצוא עבורו עבודה מותאמת, יוכל העובד להתפטר בנסיבות המזכות אותו בתשלום פיצויי הפיטורים.

כמו-כן, הלכה פסוקה היא, כי המועד הקובע לבדיקת נסיבות התפטרותו של עובד, הטוען כי התפטר בשל מצב בריאותו, הוא מועד ההתפטרות {דב"ע לב/3-28 תבורי בית חרושת למשקאות קלים בע"מ נ' תורג'מן, פד"ע ד 64}. עם-זאת, ניתן להוכיח את המצב הבריאותי עובר להתפטרות גם בתעודות רפואיות מאוחרות יותר, היכולות להעיד על המצב הבריאותי של העובד לפני הפיטורים {דב"ע ל/3-17 רפפורט נ' אסולין, פד"ע ב 25; דב"ע נז 3-57 סנונית הדגמות וקידום מכירות (1989) נ' פרץ, פד"ע ל 364}.
בענייננו, קבע בית-הדין, כי משברור היה שהתובעת מתאשפזת לתקופה ממושכת וכי בתקופת האשפוז התובעת לא היתה כשירה לעבוד כלל, עלינו לבחון את מצבה ערב אשפוזה. באותו המועד הציגה התובעת לנתבעת מכתב רופא תעסוקתי שבו נכתב "הנ"ל נבדקה על-ידי לאור מצבה הבריאותי הנוכחי לא מסוגלת להמשיך לעבוד".

הנתבעת חלקה על האמור במכתבו של הרופא התעסוקתי ועל הבדיקה שערך לתובעת, אך בזמן אמת בחרה שלא לפנות אליו לבירור העניין. הרופא עצמו, בחקירתו בבית-הדין, לא ידע לומר דבר בעניין התובעת מעבר לרשום במכתבו.

לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי יש לבחון את מצבה של התובעת בשלב שבו החליטה להתפטר ולקבוע אם באותו המועד היתה הצדקה להתפטרותה. בית-הדין קבע, כי התפטרות התובעת עקב מצב בריאותה היתה מוצדקת, שכן בשלב שבו נתקבלה החלטתה להתפטר, לא היתה כשירה לעבוד ומצבה הבריאותי הצדיק את התפטרותה. העובדה שהנתבעת נכונה היתה, לאחר מועד ההתפטרות, לקבל את התובעת חזרה לעבודה לאחר האשפוז, אין בה כדי לשנות מקביעת בית-הדין.

אשר-על-כן, קבע בית-הדין, כי התובעת הרימה את הנטל להוכיח את זכאותה לתשלום פיצויי הפיטורים.

9. התובעת ביקשה מן הנתבעת להותיר לה יתרת ימי מחלה לא מנוצלת - התביעה התקבלה בחלקה
ב- ע"ב (ת"א) 11251/11 {ליאורה גרין נ' עיריית לוד, תק-עב 2012(2), 13846 (2012)} התובעת טענה, כי פיטוריה נעשו בין-היתר בניגוד להוראות חוק דמי מחלה מאחר ופוטרה בעת שעדיין עמדה לרשותה יתרת ימי מחלה צבורה.

בית-הדין קבע, כי סעיף 4א לחוק דמי מחלה קובע, אכן, כי "מעביד לא יפטר עובד שנעדר מעבודתו עקב מחלתו, במהלך תקןפת הזכאות לדמי מחלה הצבורה לו לפי חוק זה או לפי הסכם קיבוצי". יחד-עם-זאת, קבע בית-הדין, כי כוונת המחוקק לא היתה לעובד המבקש ממעבידו שלא לנצל את יתרת ימי המחלה שנותרו לרשותו ממניעים השמורים עמו, ובכלל זה האפשרות להיות מועסק מחדש על-ידי אותו מעביד ברציפות זכויות, לא כל שכן עובד המפוטר סמוך לאחר-מכן ומקבל דמי אבטלה עבור התקופה בגינה יכול היה לנצל ימי מחלה ולהיות מפוטר רק לאחר-מכן.

לפיכך, קבע בית-הדין, כי בענייננו, משהתובעת היא שביקשה מן הנתבעת להותיר לה יתרת ימי מחלה לא מנוצלת, ושיתפה פעולה בהליך לקבלת דמי אבטלה מן המוסד לביטוח לאומי עבור התקופה במהלכה נבחנו עבורה שיבוצים חלופיים על-ידי העירייה, אזי אין היא זכאית לפיצוי כלשהו מכוח החוק האמור.

10. הנתבעת טענה, כי היא שילמה לתובע דמי מחלה באמצעות באמצעות מימון רכישת מזגנים לביתו הפרטי - התביעה התקבלה בחלקה
ב- תע"א (ת"א) 12447-09 {שמעון חיים נ' קרן אש ג. בע"מ ואח', תק-עב 2012(1), 2996 (2012)} התובע טען, כי הוא נעדר מעבודתו במשך 3 חודשים ו- 17 יום, בין התאריכים: 29.05.07 - 10.06.07 ובין התאריכים: 22.07.07 עד 01.11.07, זאת בעקבות פציעה בכף רגלו הימנית שלא הוכרה כתאונת עבודה.

הנתבעת לא חלקה על-כך שהתובע שהה בחופשת מחלה כפי הנטען על-ידו. עם-זאת, טענה, כי לתובע שולם סך של 18,190 ש"ח בגין כל ימי המחלה להם היה זכאי, וזאת באמצעות מימון רכישת מזגנים לביתו הפרטי שהלך ונבנה בקריית-אונו. הנתבעת טענה, כי סכומי הרכישה שולמו ישירות לחברת אלקטרה {ממנה נרכשו המזגנים}, כאשר בתמיכה לטענתה הציגה המחאה לפקודת חברת אלקטרה וכן חשבונית מס ותעודות משלוח בהן צויינה כתובתו של התובע.

בחקירתו הנגדית, הודה התובע ברכישת המזגנים בשווי הנ"ל על-ידי הנתבעת ועל חשבונה לצורך התקנתם בביתו. התובע אף לא סתר את הטענה, כי ההטבה שקיבל {בשווי 18,000 ש"ח} נועדה להוות, על-פי הסכמת הצדדים, תשלום בעבור ימי מחלה.

משכך, בית-הדין קיבל את הגרסה העובדתית לפיה, על-פי הסכמת הצדדים, הנתבעת שילמה לתובע תמורה מלאה בעבור ימי המחלה להם היה זכאי ואף מעבר לכך, וזאת בשים לב להוראת סעיף 4א לחוק דמי מחלה התוחם את תקרת הזכאות לדמי מחלה ל- 90 יום.

11. התובע, לא עמד בנטל להוכיח, כי התקיים הסדר מיטיב בינו לבין הנתבעת - התביעה התקבלה בחלקה
ב- ס"ע (ב"ש) 5540-05-10 {מריו גנדלר נ' פלדמן איבזור רכב בע"מ, תק-עב 2011(4), 1738 (2011)} בית-הדין קבע, כי הטענות בנוגע לדמי מחלה יסודן בשאלה האם לתובע מגיע תשלום דמי מחלה בהתאם להוראות חוק דמי מחלה, או שמא זכאי התובע לשכר מלא בגין ימי מחלה בעקבות הסדר מיטיב בהסכם בין הצדדים.

התובע טען, כי במסגרת ההתקשרות בין הצדדים סוכם עימו, כי יהיה זכאי ל- 20 ימי מחלה בשנה, בתשלום שכר מלא.

בפועל קיבל התובע תשלום בגין ימי מחלה על-פי הקבוע בחוק. משכך, טען התובע, כי הוא זכאי לתשלום עבור ההפרש בין שכרו המלא לבין הסכום ששולם לו בפועל בגין 7 ימי מחלה שנטל.

בית-הדין קבע, כי תלושי השכר של התובע לימדו, כי התובע צבר 1.5 ימי מחלה בתשלום בכל חודש, דהיינו 18 ימי עבודה בשנה, וגם בכך יש לתמוך בטענת הנתבעת, כי התובע היה זכאי לתנאים הקבועים בחוק לעניין דמי המחלה.
עוד הוסיף בית-הדין, כי הנטל להוכיח, שההסדר המתקיים בין הצדדים הוא הסדר מיטיב מזה שקבוע בחוק מוטל על התובע, והוא לא עמד בנטל זה משלא הוצגה בפני בית-הדין כל ראיה המלמדת על הסדר אחר שנקבע בין הצדדים.

עוד טען התובע לעניין דמי מחלה, כי הוא זכאי לפידיון של יתרת ימי המחלה שעמדו לזכותו עם סיום עבודתו בשל פיטוריו תוך ששהה בחופשת מחלה בגין פגיעה בעבודה {לעניין זה טען התובע, כי יש להפחית מהסכום הנתבע את התשלום שהתקבל מהביטוח הלאומי בגין דמי פגיעה}.

התובע נפגע בתאונת דרכים שהוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונה עבודה ביום 05.11.09.

התובע הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי, וקיבל דמי פגיעה מיום 06.11.09 - 04.02.10. השכר היומי שעמד בבסיס חישוב דמי הפגיעה היה 519 ש"ח {זאת לעומת 908 ש"ח ליום שהרוויח התובע בעבודתו}.

התובע טען, כי הוא זכאי לתשלום של ההפרש בין דמי הפגיעה היומיים לבין שכרו היומי על חשבון יתרת ימי המחלה שעמדו לזכותו.

בית-הדין הארצי כבר קבע, כי אין עובד זכאי לדמי מחלה שעה שזכה בקשר לאותה תקופה לדמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי, היות ומדובר בגימלה מחליפת הכנסה {ראה: ע"ע 1370/02 מהא מועדי נ' המועצה המקומית מג'אר, תק-אר 2006(1), 17 (2006)}.

בנסיבות אלו, קבע בית-הדין, כי התובע לא זכאי לתשלום נוסף בגין התקופה בגינה קיבל דמי פגיעה.

בהתאם לכך, קבע בית-הדין, כי התובע אינו זכאי גם להפרשי שכר עבור חודש נובמבר, שהרי התובע קיבל תשלום עבור חמישה ימים, ולאחר-מכן החל לקבל דמי פגיעה שהם תחליף הכנסה.
12. פגיעה שהתובע תיפקד עמה ואשר גרמה לפתע לאי-כושר יום לאחר שנודע לתובע על הכוונה לפטרו, עוררה חשד בדבר אותנטיות הטענה לאי-כושר לעבודה - התביעה נדחתה
ב- תע"א (יר') 1026-09 {דרור מרגלית נ' איי.אמ.אס. מערכות תחזוקה מתקדמות בע"מ, תק-עב 2011(3), 11176 (2011)} התובע הסתמך בתביעתו לדמי מחלה על פסק-הדין ב- ע"ע 383/07 {קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים א.ש. בע"מ - בניהול מיוחד נ' לסלי פנחס וניט ואח', תק-אר 2008(4), 450 (2008)}. באותו עניין אירע אירוע מוחי לעובד, לאחר שהודע לו על פיטוריו. בית-הדין הארצי לעבודה חייב את המעסיק בתשלום דמי מחלה לפי יתרת ימי המחלה שהיתה צבורה לעובד, בנימוק שפיטוריו של התובע בנסיבות אלה נוגדת את תכלית חוק דמי מחלה.

בית-הדין קבע, כי אין לקבל את תביעת התובע לדמי מחלה בהסתמך על פסק-הדין בעניין וניט, שכן, לאחר מתן פסק-הדין בעניין וניט תוקן חוק דמי מחלה, תוך שנקבע בו סעיף 4א, שנחקק במסגרת חוק ההתייעלות הכלכלית {תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו- 2010), התשס"ט (ס"ח תשס"ט מיום 23.07.07, עמ' 157}.

הוראת התיקון ועיתויו מלמדים שהמחוקק ביקש לשנות את המצב המשפטי שנקבע בעניין וניט. בנסיבות אלה, אין מקום ליישם את הלכת וניט. על-פי ההסדר שנקבע בסעיף 4א לחוק דמי מחלה, אין התובע זכאי לדמי מחלה באשר ניתנה לו הודעת פיטורים בטרם נעדר מעבודתו עקב מחלתו הנטענת.

עוד הוסיף בית-הדין, כי אף אם תאמר שהתיקון לחוק דמי מחלה אינו חל רטרואקטיבית, בית-הדין קיבל את טענות הנתבעת בדבר האיבחון שיש לאבחן בין ענייננו לבין עניין וניט.

בית-הדין קבע, כי התוצאה בעניין וניט מהווה הגבלה על כוח הפיטורים של מעביד בנסיבות שאין מחלוקת, כי הם נעשו כדין ובתום-לב, וככזו היא מהווה פגיעה בזכויות חוקתיות של המעסיק בניהול מפעלו, שהרי כוח הפיטורים מהווה חלק מן הפררוגטיבה הניהולית אשר יסודה בזכויות חוקתיות של המעסיק {ע"ע 90/08 טלי איסקוב ענבר נ' מדינת ישראל - הממונה על חוק עבודת נשים ואח', תק-אר 2011(1), 201 (2011)}.

כהלכה הפוגעת בזכויות חוקתיות של המעסיק, ראוי ליישם את הלכת וניט לאור עובדותיו המיוחדות, בהן המחלה של העובד גרמה לו לנכות. בענייננו, אי-הכושר הזמני שאושר לתובע היה בגין פגיעה בכתף שאירעה לתובע עוד בחודש מרץ 2008, מבלי שהתובע נעדר בעטייה של הפגיעה עד ליום שלאחר ההודעה של הנתבעת על כוונתה לפטרו.

אין חולקים שהתובע קיבל טיפולים רפואיים ופרה רפואיים בגין כאבי הכתף מהם סבל בעקבות הפגיעה ב"יום הכיף" שאירעה לו. עם-זאת, בית-הדין קיבל את טענת הנתבעת שבהערכת סבירות טענת התובע לאי-כושר לעבודה, יש מקום להפעיל את עקרון תום-הלב. פגיעה שהתובע תיפקד עמה ואשר גרמה לפתע לאי-כושר יום לאחר שנודע לתובע על הכוונה לפטרו, מעוררת חשד בדבר אותנטיות הטענה לאי-כושר לעבודה.

לאור האמור לעיל, בית-הדין דחה את תביעת התובע לדמי מחלה.

13. התובע פוטר בהתאם להוראות סעיף 4א לחוק דמי מחלה - התביעה נדחתה ברכיב זה
ב- ס"ע (חי') 55995-11-10 {גד בלדב נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, תק-עב 2011(1), 3198 (2011)} בית-הדין קבע, כי אף לשיטת המבקש ביום 23.11.10, מועד הוצאת מכתב סיום העבודה, הומצא למשיבה אישור המחלה השביעי, אשר המועד האחרון שנקבע בו {עוד בטרם הומצא לידי המשיבה} היה ה- 30.11.10.
משכך, אין זאת אלא שבמשלוח הודעת סיום העבודה ליום 01.12.10 אין משום הפרת הוראות סעיף 4א לחוק דמי מחלה.

כמו-כן, קבע בית-הדין, כי לאור הודעת המשיבה מיום 30.11.10, כי מועד כניסת הפיטורים לתוקף יידחה עד לאחר מיצוי תקופת המחלה האחרונה על-פי האישור האחרון שהציג המבקש, אין זאת אלא שהודעת סיום העבודה למבקש כפי שנדחתה עד לאחר ה- 08.12.10, לא רק שאינה עולה כדי הפרת הוראות סעיף 4א לחוק דמי מחלה, אלא ההיפך הוא הנכון, בדחיית מועד כניסת הפיטורים לתוקף פעלה החברה בהתאם להוראות סעיף 4א לחוק דמי מחלה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי לא נטען ולא הוכח ולו לכאורה, כי לפני ה- 08.12.10 הומצאה למשיבה תעודת מחלה נוספת המאריכה את תקופת המחלה למועד שלאחר ה-08.12.10, ועל-כן לא ניתן לקבוע ולו לכאורה, כי בענייננו הפרה המשיבה את הוראות סעיף 4א לחוק דמי מחלה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי צדקה המשיבה בסברתה כאמור, כי גם אם בפועל מועד כניסת הפיטורים לתוקף היה נדחה מכוח הוראות סעיף 4א לחוק למועד נוסף שלאחר ה- 13.12.10 לא היה בכך בכדי להעניק למבקש כל זכות מכוח הסכמי הארעיות החלים על החברה, ומכאן שאין כל נפקות לתאריך של 13.12.10 מבחינת דחיית מועד כניסת הפיטורים לתוקף, כאשר דחיה זו נובעת מהוראות סעיף 4א לחוק דמי מחלה.

ואמנם, כפי שעלה ממכתבה של החברה ניתן להיווכח, כי החברה לא היססה לדחות את מועד כניסת הפטורים לתוקף, ובית-הדין הניח, כי אילו היה ממציא המבקש לחברה לפני ה- 08.12.10 תעודת מחלה נוספת המאריכה את תקופת המחלה עד לאחר ה- 08.12.10, הנתבעת היתה פועלת באופן דומה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי מכל מקום, תכליתן של הוראות חוק סעיף 4א לחוק דמי מחלה היא להגן על העובד כך שלא ניתן יהיה לפטרו בתקופת העדרותו מן העבודה עקב מחלתו, ולא כל מנת ל"תפוס" מעביד במועד פיטורים זה או אחר.

לאור כל המבואר לעיל, קבע בית-הדין, כי אין זאת אלא שבענייננו לא הוכיח המבקש ולו לכאורה, כי המשיבה הפרה בענייננו את הוראות סעיף 4א לחוק דמי מחלה.

למעשה ההיפך הוא הנכון, כעולה לכאורה מן הראיות, המשיבה פעלה כדין בהתאם להוראות סעיף זה לחוק, ועל-כן בית-הדין דחה את טענותיו של המבקש לפיהן פיטוריו שבנדון, מהווים כביכול הפרה של הוראות סעיף 4א לחוק דמי מחלה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

פיטורים בתקופת הזכאות לדמי מחלה (סעיף 4א לחוק)