botox
הספריה המשפטית
הקודקס המקיף של דיני העבודה במשפט בישראל - דין, הלכה ומעשה

הפרקים שבספר:

הוראות שבסדרי הדין שנשאבות מכוח סעיף 33 לחוק ולא מכוח תקנות בית-הדין

1. הפקדת ערובה להוצאות
כלל חשוב הוא כי זכות הגישה לערכאות היא זכות יסוד, וזאת כאשר ביטוי לכך ניתן הן בפסיקת בית-המשפט העליון וגם בפסיקתו של בית-הדין הארצי לעבודה {ע"א 733/95 ארפל אלומניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3), 577, 628 וב- ע"ע 1424/02 פתחי אבו נסאר נ'SAINT PETER IN GALLICANTU , עבודה ארצי לג(54) 38 (2003)}.

אך עם-זאת, כמו כל זכות גם זכות הגישה לערכאות אינה זכות מוחלטת, ויש לאזן בינה לבין אינטרסים אחרים, לרבות האינטרס של הצד השני שלא להיות מוטרד בלי סוף, או לקיים את אינטרס הנתבע כי לא ייצא בחסרון כיס אם תידחה התביעה נגדו.

למרות זאת, אין מחייבים בעל דין בהפקדת ערובה רק בגלל עוניו {ע"א 6477/97 רלה וינשטיין נ' עו"ד ברוך ליברמן, דינים עליון סב 479 (2002)}.

בתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), לא מצויות תקנות מקבילות לתקנות 427 עד 433 לתקנות סדר הדין האזרחי, הדנות בחיוב מערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיב בערעור, ולא מצויה תקנה מקבילה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע.

עם-זאת, קבע בית-הדין הארצי לעבודה כי במקרים המתאימים, ניתן לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנות אלה, וזאת מכוח סעיף 33 לחוק בית-הדין לעבודה {דב"ע (ארצי) נד/189-9 דניאל סוסנוביק נ' מנחם מאור, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.08.94)}.

בכל הנוגע לחיוב מערער בהפקדת ערובה בשלב הערעור, נקבע בפסיקת בית-הדין הארצי לעבודה שככלל, אין מקום לחייב מערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, בהעדר נימוקים מיוחדים המצדיקים חיוב בעל דין בהפקדת ערובה.

כאשר מתקיימים נימוקים המצדיקים חיוב בעל דין בהפקדת ערובה, על בית-הדין לאזן בין זכות הגישה של המערער לערכאות לבין זכותו של בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו {ע"ר (ארצי) 15046-12-11 חווה נחמני נ' קאנטרי פלורס בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.01.13)}.

בערכאת הערעור יש לקחת בחשבון גם את ההבדל בין חיוב בעל דין בהפקדת ערובה בערכאה ראשונה, בטרם היה לו יומו בבית-הדין, לבין חיוב בעל דין בהפקדת ערובה בערכאת הערעור, לאחר שתביעתו נדונה על-ידי הערכאה הראשונה ונדחתה.

במקרה הנוסף, זכות הגישה לערכאות כבר מומשה, ולו חלקית, כאשר ההבדל הזה יבוא לידי ביטוי במשקל שעל בית-הדין לתת לאינטרסים השונים של הצדדים בזכות הערעור, המהווה חלק מזכות הגישה לערכאות, שהוא מקום בו מוקנית זכות ערעור על-פי הדין, וזכות בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו {בש"א 1349/04 גביש שלטים בע"מ נ' נעמה כץ, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.09.04)}.

אחד הנימוקים לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, הן בערכאה הראשונה והן בערכאת הערעור, הוא הימנעות בעל דין מלפרוע הוצאות שהוטלו עליו בעבר {ע"ע 1064/00 קיניאנג'וי נ' אוליצקי עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ, עבודה ארצי לג (52) 24 (2000)}.

ככלל, אין לחייב בעל דין בהפקדת ערובה בשל אי-קיום פסק-דינו של בית-הדין קמא, וזאת מאחר ובית-הדין אינו לשכת הוצאה לפועל, ואינו עוסק באכיפת פסקי-דין.
אך עם-זאת, אי-תשלומם של ההוצאות שנפסקו בבית-הדין קמא, להבדיל מהחיובים המהותיים, הינו אחד הנימוקים המצדיקים חיוב בעל דין בהפקדת ערובה, וזאת כאשר משקלו של נימוק זה בערכאת הערעור עולה, כיוון שמדובר בהוצאות שנפסקו בפסק-דין סופי, לאחר שהתקיים דיון מהותי בעניינו של המערער {ע"ע (ארצי) 251/03 אילוז נ' מישל אילת הסעות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.6.04); ע"ע 37745-06-14 נועם-מושב עובדים של הפועל במזרחי להתיישבות חקלאית בעמ נ' חנניה אלול, תק-אר 2015(4), 30 (2015)}.

במקביל לתקנה 519 ותקנות 427 - 433 לתקנות סדר הדין האזרחי, העוסקות בחיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות, נקבע בחקיקה, בסעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות") הסדר מיוחד החל על חברה בע"מ, הקובע כי אם הוגשה לבית-משפט תביעה על-ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית-המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן ערובה, אלא-אם-כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין.

נקבע כי נוכח היותו של סעיף 353א לחוק החברות חלק מדבר חקיקה ראשית, המהווה חוק ספציפי ומאוחר לעומת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי שהיא בגדר חקיקת-משנה ומוקדמת יותר, יש לקבוע כי סעיף 353א לחוק החברות, "גובר" על תקנה 519 לתקסד"א, ככל שהדברים אמורים בעניינה של חברה תובעת {רע"א 10376/07 ל. נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פורסם באתר האינטנט נבו (11.02.09)}.

החזקה הקבועה בסעיף 353א לחוק החברות ניתנת לסתירה בשתי דרכים חלופיות, כאשר האחת היא כי אם הוכיחה החברה כי יהיה לאל ידה לשלם את הוצאות הנתבע, אם יזכה הוא בדין, והשניה היא אם סבור בית-המשפט כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בערובה.

על-פי סעיף 353א לחוק החברות, קיים לבית-הדין שיקול-דעת נרחב לחייב חברה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקש, אלא אם החברה הוכיחה שביכולתה הכלכלית לשאת את הוצאות המבקש, או שנסיבות העניין אינן מצדיקות את חיובה בערובה.

מבחינה ראייתית, נטל השכנוע מוטל על החברה להראות שמתקיימות נסיבות מעין אלה.

על שכמה של החברה מוטל הנטל לסתור את החזקה לפיה יש לחייבה במתן ערבות להבטחת הוצאות המבקש כאשר הימנעותה של חברה מלשלם את הוצאות המשפט מצביעים על חשש ממשי כי אם תחוייב החברה בהוצאות לא תהיה למבקש דרך להיפרע ממנה {ע"ע 8769-05-15 רז חבושה נ' גרר ברוך בע"מ, תק-אר 2015(4), 36 (2015)}.

1.1 האם יש לתת עדיפות לזכות הגישה לערכאות של המשיבה ולא לחייבה בהפקדת ערובה?
ב- ע"ע (ארצי) 425-05-15 {זהבה בראונשטיין נ' Liliana Iancovescu, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.10.15)} נדונה הסוגיה האם יש לתת עדיפות לזכות הגישה לערכאות של המשיבה ולא לחייבה בהפקדת ערובה.

המבקשים טענו שיש מקום להורות למשיבה להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיהם בערעור בשים לב כי סכום ההוצאות שנפסק בבית-הדין קמא לא שולם, חרף החלטת בית-דין זה בבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין.

המשיבה התנגדה לבקשה וטענה כי להבדיל מהמערכת הכללית, אין בבית-הדין תקנה המטילה חובת הפקדת ערובה. עוד הוסיפה המשיבה כי הינה אזרחית מדינת אמנה ועל-כן אין מקום להטיל עליה הפקדת ערובה.

בית-הדין קבע כי זכות הגישה לערכאות אינה זכות מוחלטת, ויש לאזן בינה לבין אינטרסים אחרים, לרבות האינטרס של הצד השני שלא להיות מוטרד ללא סוף, או אינטרס הנתבע כי לא ייצא בחסרון כיס אם תידחה התביעה נגדו. עם-זאת, אין מחייבים בעל דין בהפקדת ערובה רק מחמת עוניו.

בית-הדין הארצי לעבודה קבע כי במקרים המתאימים, ניתן לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), וזאת מכוח סעיף 33 לחוק בית-הדין לעבודה.

בכל הנוגע לחיוב מערער בהפקדת ערובה בשלב הערעור נקבע בפסיקת בית-הדין הארצי לעבודה שככלל, אין מקום לחייב מערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, בהעדר נימוקים מיוחדים המצדיקים חיוב בעל דין בהפקדת ערובה וכאשר מתקיימים נימוקים המצדיקים חיוב בעל דין בהפקדת ערובה על בית-הדין לאזן בין זכות הגישה של המערער לערכאות לבין זכותו של בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו.

אחד הנימוקים לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, הן בערכאה הראשונה והן בערכאת הערעור, הוא הימנעות בעל דין מלפרוע הוצאות שהוטלו עליו בעבר.

בעניין פתחי אבו נסאר נקבע שככלל אין להטיל על עובד זר חובת הפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של המעסיק רק בשל היותו תושב חוץ.

בהקשר המתאים לעניין הנדון נפסק כי מקום בו מדובר בעובד זר, יברר בית-הדין תחילה, אם הוא נמנה על תושבי מדינה החתומה על אמנת האג.

נמצא כי כך הוא, לא יהיה העובד הזר חסין מפני הפקדת ערובה אלא יהיו שיקולי בית-הדין דומים לאלה הנוהגים כלפי תובע שהוא תושב ישראל.

בעניין זה רומניה היא מדינת בעל אמנה כהגדרתה בתקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), ולפיכך בדק בית-הדין הארצי האם היה מקום להטיל על המשיבה ערובה ללא קשר להיותה תושבת חוץ.

בית-הדין הארצי ציין כי המבקשים לא ביססו את הטענה כי לא יהיה להם מהיכן לגבות את הוצאותיהם מהמשיבה ולא פיתחו את הטיעון בעניין זה, ובכל מקרה מצבה הכלכלי של המשיבה אינו מספיק כדי לקבוע כי לא ניתן יהיה לגבות את הוצאותיו ממנה שכן כאמור הכלל הוא שאין בית-המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד.

סיכומו-של-דבר בית-הדין הארצי סבר כי בנסיבות המקרה הנדון, התבקש לתת עדיפות לזכות הגישה לערכאות של המשיבה ולא לחייבה בהפקדת ערובה בשלב זה.

1.2 האם היתה למבקש זכות עמידה בבקשה להפקדת ערובה לולא הגשת הערעור שכנגד?
ב- ע"ע (ארצי) 11301-05-15 {Hagos Semara נ' לחם קמה בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.08.15)} נדונה השאלה האם היתה למבקש זכות עמידה בבקשה להפקדת ערובה לולא הגשת הערעור שכנגד.

המבקש טען כי יש לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה, שכן לא פרעה את התשלום על-פי פסק-הדין, וכי הוא נאלץ לפתוח הליך בלשכת ההוצאה לפועל לאכיפת פסק-הדין וטרם עלה בידו לגבות את החוב בתיק. עוד הוסיף המבקש כי קיים חשש ממשי שלא יפרעו הוצאותיו מקום בו תידחה הודעת הערעור שכנגד, וכי אין להודעת הערעור שכנגד סיכויים טובים להתקבל.

המבקש הפנה להוראות סעיף 353א לחוק החברות, המקימות חזקה לפיה על חברה להפקיד ערובה אלא אם הוכיחה שמתקיימות נסיבות מיוחדות לפטור אותה מהפקדת ערובה.

המשיבה טענה כי בטרם הגיעה ההמחאה לבא-כוח המבקש הוא הגיש את בקשתו להפקדת ערובה או אז נודע לה לראשונה על פתיחת הליך בהוצאה לפועל לגביית פסק-הדין חלף פניה מוקדמת, באמצעים המקובלים להסדרת התשלום.

בתקנות בית-הדין לעבודה, לא מצויות תקנות מקבילות לתקנות 427 עד 433 לתקנות סדר הדין האזרחי, הדנות בחיוב מערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיב בערעור, וכן לא מצויה תקנה מקבילה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע.

אולם, בית-הדין הארצי לעבודה קבע כי במקרים המתאימים, ניתן לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנות אלה, וזאת מכוח סעיף 33 לחוק בית-הדין לעבודה.

במקביל לתקנה 519 ותקנות 427 - 433 לתקסד"א, העוסקות בחיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות, נקבע בחקיקה, בסעיף 353א לחוק החברות, הסדר מיוחד החל על חברה בע"מ, כאשר על-פי סעיף 353א האמור, קיים לבית-הדין שיקול-דעת נרחב לחייב חברה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקש.

בנסיבות העניין לא היתה הצדקה להורות למשיבה להפקיד ערובה, שכן הערעור הראשי והעיקרי הוגשו על-ידי המבקש בעצמו.

המבקש יזם את ההליך ואם לא היה מגיש ערעור מטעמו לא היתה מוגשת הודעת ערעור שכנגד.

על-כן, קבע בית-הדין הארצי, כי לולא הערעור שכנגד, לא היתה למבקש זכות עמידה בבקשה להפקדת ערובה שכן מכוח תקנה 519 לתקסד"א, ערובה ניתנת להבטחת תשלום הוצאות נתבע או משיב בהליך, ולא להבטחת תשלום הוצאות התובע או המערער.

1.3 נימוקים לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה
ב- ע"ע (ארצי) 5366-10-14 {יוסף דמין נ' זוגיר אמגד נוח אמגד, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.02.15)} נדונה סוגיה העוסקת בסוגיית הפקדת הערובה ומה עשויים להיות נימוקים לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה.

המבקש טען כי יש לחייב את המשיב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו בערעור, בין היתר, משום שהסכומים שנפסקו בבית-הדין קמא טרם שולמו, לרבות סכום ההוצאות שנפסק לזכותו. עוד טען המבקש כי סיכויי הערעור קלושים ביותר שכן הערעור נסוב על קביעות עובדתיות של בית-הדין קמא אשר ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהן.

המשיב התנגד לבקשה, וזאת כאשר בתגובתו טען כי אין מקום לחיובו בהפקדת ערובה שכל מטרתה לחסום בפניו את זכות הגישה שלו לערכאות. עוד טען המשיב שאין מקום לבקשות מסוג הזה בבית-הדין לעבודה שכן זה אינו המקום המתאים לאכיפת פסקי-דין. המשיב אף טען כי אין מקום לחייבו בערובה שכן סיכויי הערעור טובים.

בית-הדין הארצי קבע כי בנסיבות הספציפיות יש מקום להורות למשיב להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיו של המבקש.

בית-הדין הארצי הרחיב את קביעתו בכך שבערכאת הערעור יש לקחת בחשבון בנוסף לאמור לעיל את ההבדל בין חיוב בעל דין בהפקדת ערובה בערכאה ראשונה, בטרם היה לו יומו בבית-הדין, לבין חיוב בעל דין בהפקדת ערובה בערכאת הערעור, לאחר שתביעתו נדונה על-ידי הערכאה הראשונה ונדחתה. כאשר במקרה השני, זכות הגישה לערכאות כבר מומשה, ולו חלקית.
הבדל זה יבוא לידי ביטוי במשקל שעל בית-הדין לתת לאינטרסים השונים של הצדדים בעצם זכות הערעור, המהווה חלק מזכות הגישה לערכאות, מקום בו מוקנית זכות ערעור על-פי הדין, וזכות בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו.

אחד הנימוקים לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, הן בערכאה הראשונה והן בערכאת הערעור, הוא הימנעות בעל דין מלפרוע הוצאות שהוטלו עליו בעבר.

בית-הדין הארצי הוסיף כי, ככלל, אין לחייב בעל דין בהפקדת ערובה בשל אי-קיום פסק-דינו של בית-הדין קמא, וזאת מאחר ובית-הדין אינו לשכת הוצאה לפועל, ואינו עוסק באכיפת פסקי-דין. אבל, אי-תשלומם של ההוצאות שנפסקו בבית-הדין קמא הינו אחד הנימוקים המצדיקים חיוב בעל דין בהפקדת ערובה.

אי-תשלום ההוצאות שנפסקו לחובתו של המשיב ואי-קיום התנאי לעיכוב ביצוע על-ידי המשיב מצביעים על חשש ממשי כי אם יחוייב המשיב בהוצאות לא תהיה למבקש דרך להיפרע ממנו.

לא למותר לציין, כי טענת המשיב לסיכוייו הטובים לזכות בערעור אין בה, כפי הנראה, בנסיבות הקיימות, בסיס מוצק לדחיית הבקשה להפקדת ערובה.

בהחלטת בית-הדין הארצי נקבע כי לא ניתן היה לקבוע בשלב הזה כי סיכויי הערעור מטעם המשיב משוללי יסוד, אולם קביעה זו התייחסה לחלק מהערעור בלבד, בשים לב שכתנאי לעיכוב הביצוע הורה בית-הדין למשיבה להפקיד בקופת בית-הדין סך של 23,000 ₪ אשר לא הופקדו, ומכאן כי לא היה בית-הדין יכול לקבוע כי יש "נסיבות" שיש בהן כדי להצדיק פטור מהפקדת ערובה, כאשר ההיפך היה הנכון.

סיכומו-של-דבר, בית-הדין הארצי סבר כי שקלול הנסיבות הצדיק את קבלת הבקשה לחייב את המשיב בערובה להבטחת הוצאות המבקש, ועל-כן, הבקשה להפקדת ערובה התקבלה.

1.4 האם במקרים מתאימים, ניתן לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי מכוח סעיף 33 לתקנות בית-הדין הדנות בחיוב מערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיב?
ב- ע"ע (ארצי) 58180-01-14 {ציציליה פקר נ' הראשון בניקיון בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.08.14)} נדונה הסוגיה האם במקרים מתאימים, ניתן לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי מכוח סעיף 33 לתקנות בית-הדין הדנות בחיוב מערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיב.

המבקשת טענה כי יש לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה בערעור, בין היתר משום שההוצאות שנפסקו לזכותה בבית-הדין קמא ובבית-דין זה בבקשה לעיכוב ביצוע טרם שולמו, על אף שנפתחו הליכי גביה בלשכת ההוצאה לפועל.

המשיבה התנגדה לבקשה, כאשר בתגובתה לבקשה, טענה המשיבה כי אין מקום לחיובה בהפקדת ערובה שכן אין דרכו של בית-הדין לחייב בעלי דין בערובה.

זאת ועוד, לטענת המשיבה לא היה מקום לחייבה בהפקדת ערובה שכן סיכויי הערעור טובים, ובנוסף, טענה המשיבה שהפקדת ערובה תהיה מעמסה כלכלית חריגה על כתפיה וימנע ממנה את זכותה הדיונית לקיום הליך ערעור.

בית-הדין הארצי קבע כי לפי תקנות בית-הדין לעבודה לא מצויות תקנות מקבילות לתקנות 427 עד 433 לתקנות סדר הדין האזרחי, הדנות בחיוב מערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיב בערעור, וכן לא מצויה תקנה מקבילה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע.

אך עם-זאת, קבע בית-הדין הארצי לעבודה כי במקרים המתאימים, ניתן לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנות אלה, וזאת מכוח סעיף 33 לחוק בית-הדין לעבודה ולפיכך קיבל בית-הדין הארצי את הבקשה להפקדת ערובה.

2. הודעת צד שלישי
תקנות בית-הדין אינן כוללות הוראה בעניין משלוח הודעה לצד שלישי, כאשר בהעדר הוראה בעניין זה ומכוח סעיף 33 לחוק בית-הדין לעבודה, אימץ בית-דין זה את הוראות תקנות סדר הדין האזרחי, הנוגעות למשלוח הודעה לצד שלישי {דב"ע לא/0-19 בלנגה נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב(1), 141 (1971}.

מטרתו של הליך "הודעה לצד שלישי" היא לרכז בהליך משפטי אחד, עד כמה שניתן, את כל ההיבטים המשפטיים הקשורים לעניין מסויים או הנובעים ממנו, על-מנת למנוע מהצדדים התדיינויות נוספות הנוגעות לאותו עניין עם אותם צדדים או עם צדדים אחרים כדי לסיים את כל המחלוקות בצורה היעילה ביותר {ע"ע (ארצי) 617/07 מדינת ישראל, משרד החינוך נ' ליטבק, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.10.08)}.

על-פי ההלכות שהותוו בפסיקה, שעה שבפני בית-הדין מונחת בקשה להגשת הודעה לצד שלישי, עליו לבחון, בין היתר, אם העילה שבבסיס ההודעה מצויה בגדר סמכותו העניינית.

כן עליו לבחון גם את המסכת העובדתית ואת העילה שבתביעה העיקרית, שעליהן נסמכת ההודעה לצד שלישי.

יתרה-מזו, יש לברר האם לאור מהות העניין ראוי הסכסוך מושא ההודעה לצד שלישי, להתברר בבית-הדין לעבודה, והאם עילת ההודעה לצד שלישי, מקימה זיקה מהותית לתביעה העיקרית ואינטרס ישיר וממשי לצד השלישי או כלפיו.

ככל שמדובר בעניין אשר לו זיקות של סמכות עניינית למספר ענפי משפט, יש לברר מהו ענף המשפט הדומיננטי שבמחלוקת, כפי שהוגדרה על-פי העילה ומסכת העובדות בהודעת הצד השלישי, כאשר בהתאם לכך יש לקבוע האם העילה של הודעת הצד השלישי באה במסגרת הכוללת של הסמכות העניינית של בית-הדין לעבודה {ראה גם ע"ע 23018-05-12 תדיר-גן (מוצרים מדוייקים) 1993 בע"מ נ' רימס אינטרנשיונל בע"מ, תק-אר 2014(3), 56 (2014)}.

עניין משלוח הודעה לצד שלישי לא הוסדר בתקנות ועל-כן מכוח סעיף 33 לחוק בית-הדין לעבודה, יחולו בנסיבות העניין תקנות 216 - 223 לתקנות סדר הדין האזרחי, הנוגעות למשלוח הודעה לצד שלישי {דב"ע לא/0-19 בלנגה נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב(1), 141 (1971); ע"ע 262/06 התאחדות הסוחרים הכללית והעצמאים בישראל נ' יהודה כהן, פורסם באתר האינטרט נבו (02.01.07)}.

הודעה לצד שלישי היא כלי דיוני שמטרתו קידום יעילות הדיון והכרעה בכלל ההיבטים המשפטיים המתעוררים במסגרת הליך משפטי אחד, עד כמה שניתן, תוך חיסכון במשאבי המערכת השיפוטית כאשר מטרתו של הליך הודעה לצד שלישי" היא לרכז בהליך משפטי אחד, עד כמה שניתן, את כל ההיבטים המשפטיים הקשורים לעניין מסויים או הנובעים ממנו, על-מנת למנוע מהצדדים התדיינויות נוספות הנוגעות לאותו עניין עם אותם צדדים או עם צדדים אחרים בשביל לסיים את כל המחלוקות בצורה היעילה ביותר {ע"ע 23018-05-12 עניין תדיר-גן}.

שעה שבפני בית-הדין מונחת בקשה להגשת הודעה לצד שלישי, עליו לבחון בין היתר, אם העילה שבבסיסה הודעה מצויה בגדר סמכותו העניינית.

כן גם, עליו לבחון את המסכת העובדתית ואת העילה שבתביעה העיקרית, שעליהן נסמכת ההודעה לצד שלישי {בר"ע 16731-02-15 כלל חברה לביטוח בעמ נ' אקים - אגודה לקימום אנשים עם מוגבלות שכלית, תק-אר 2015(1), 2285 (2015)}.

עילתה של הודעת צד שלישי, צריכה שתבוא במסגרת הכוללת של הסמכות העניינית של בית-הדין לעבודה, כאשר בית-הדין בשוקלו אם להתיר הגשת הודעה לצד שלישי, יבחן האם התביעה נגד הנתבע וכן ההתדיינות בין הנתבע לבין הצד השלישי מצויות בגדר סמכותו העניינית של בית-הדין לעבודה, באופן שאילו הוגשה הודעת הצד השלישי כתביעה נפרדת, היתה גם היא נתונה מלכתחילה בגדר סמכותו העניינית של בית-הדין לעבודה {ע"ע617/07 מדינת ישראל נ' אילנה ליטבק (23.10.2008)}.

בפסק-דין ליטבק אף נקבע כי יש לבחון האם לאור מהות העניין ראוי הסכסוך מושא ההודעה לצד שלישי להתברר בבית-הדין לעבודה, וכמו-כן האם עילת ההודעה לצד שלישי מקימה זיקה מהותית לתביעה העיקרית ואינטרס ישיר וממשי לצד השלישי או כלפיו.

ב-ד"מ (יר') 33955-08-15 {עאטף מוחמד טרדה נ' שמעון קירשטיין בע"מ, תק-עב 2015(4), 9099 (2015)} נקבע כי הפרוצדורה של מתן הודעה לצד שלישי אינה מעוגנת בתקנות בית-הדין לעבודה, אלא אומצה בבית-הדין לעבודה מתקנות סדר הדין האזרחי, (תקנות 216 - 219), מכוח הוראתו של סעיף 33 לחוק בתי-הדין לעבודה {דב"ע נב/3-3 סרבניק נ' הוכמן, פד"ע כד 188} ובמסגרתה, ניתן לתת הודעה לצד שלישי אם עילת ההודעה ועילת התביעה נובעות ממערכת עובדתית אחת ומתעוררת שאלה או פלוגתא משותפת, שמן הראוי להכריע בה גם כלפי הצד השלישי {ראו א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (2007), 424}.

כאשר שוקל בית-הדין לעבודה אם להתיר הגשת הודעה לצד שלישי, בוחן הוא אם התביעה נגד הנתבע וכן ההתדיינות בין הנתבע לבין הצד השלישי, מצויות בתחומי סמכותו העניינית הייחודית {בש"א (ארצי) 134/06 ויקי רבנו (צוכמן) נ' Tissera Inc., תק-אר 2007(4), 32 (2007)}.

בעניין הנדון לא היה מקום לצרף את הקבלן כצד ג' לתיק, שכן מערכת היחסים בינו לבין הנתבעת היתה מערכת חוזית-הסכמית שלא היתה מערכת של יחסי עבודה ולפיכך לא היתה בסמכותו העניינית של בית-דין זה.
עם-זאת, נכון הוא לצרף את הקבלן כנתבע נוסף בהתאם להלכה לפיה יש לצרף את כל המעסיקים הפוטנציאליים כצדדים לתיק לשם בירור זהות המעסיק {ע"ע (ארצי) 56413-02-12 מ.ב. גלאט עוף למהדרין בע"מ נ' זיד חרפוש, תק-אר 2012(2), 309 (29.05.12)}.

בתיקים מעין אלה, בהם מתעוררת שאלת זהות המעביד, יעילות הדיון וקביעת חיובי הצדדים מצדיקה צירוף כל אלה שלכאורה אפשר שהם בגדר המעבידים לדיון, על-מנת שבית-הדין יבחן על-פי מלוא הראיות את שאלת מיהות המעביד, ויקבע באופן שיחייב את כלל הצדדים, את חבויות המעביד כלפי העובד התובע {ע"ע (ארצי) 33625-04-12 רשת עמל 1 נ' אביעוז, תק-אר 2013(1), 250 (24.01.13)}.

ב- ס"ע (ת"א) 37002-02-14{ GERMATSEN MESME ALEM נ' א.א.9 ניהול ואחזקות בע"מ ח.פ. 514261734, תק-עב 2015(4), 288 (2015)} נקבע כי כלי פרוצדורלי של מסירת הודעה לצד שלישי מוסדר בתקנות 216 - 233 לתקנות סדר הדין האזרחי.

כלי דיוני זה יופעל רק במקרים בהם אילו הוגשנה תובענה בנפרד היתה התובענה מצויה בסמכותו של בית-הדין לעבודה וזאת מאחר ונפסק כי על בתי-הדין לנהוג בזהירות בעת הפעלת כלי פרוצדורלי זה, על-מנת שלא יחרגו מתחום סמכותם העניינית.

בהתאם להלכה הפסוקה בעת בחינת הסמכות העניינית יש לבחון את הליבה הגרעינית של עילת התביעה בהודעת הצד השלישי ואת המסכת העובדתית והעילה בתביעה העיקרית עליהן נסמכת הודעת צד שלישי.

כאשר עילתה של ההודעה לצד שלישי עשויה להתפרש על פני הסמכות העניינית של מספר ענפי משפט נפסק כי יש להעריך את המשקל היחסי בין היסודות הללו, תוך חיפוש אחר המרכיב הדומיננטי המאפיין את המחלוקת, כאשר על-פי מרכיב זה יש להכריע את שאלת הסמכות {בר"ע 46934-11-11 שיב"א ייזום ייעוץ והשקעות בע"מ נ' דפוס חמד ירושלים (2004) בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.08.12)}.

ב- סע"ש (נצ') 45220-12-14 { זלמן תדמור נ' ע.ע. אבו ראס חברה לבניין בע"מ, תק-עב 2015(3), 10974 (11.08.2015)} נקבע כי תקנות בית-הדין אינן כוללות הוראה בעניין משלוח הודעת צד שלישי, ולפיכך, בהליך זה אימצו בתי-הדין לעבודה את תקנות סדר הדין האזרחי, וזאת מכוח סעיף 33 לחוק בית-הדין לעבודה.

בית-הדין הארצי קבע כי תביעה אשר בית-הדין אינו מוסמך לדון בה, לא תהפוך לתביעה בסמכות רק משום שהוגשה באמצעות הודעת צד שלישי {ע"ע 23018-05-12 תדיר-גן (מוצרים מדוייקים 1993 בע"מ נ' רימס אינטרנשיונל בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.07.14)}.

אשר-על-כן, עילתה של הודעת צד שלישי צריכה לבוא במסגרת הכוללת של סמכותו העניינית של בית-הדין לעבודה, כפי שנקבעה בסעיף 24 לחוק בית-הדין לעבודה.

מכאן, בבוא בית-הדין לעבודה לשקול אם להתיר משלוח הודעת צד שלישי, עליו לבחון האם ההתדיינות בין הנתבע/שולח הודעת הצד השלישי לבין הצד השלישי, מצויה בתחומי סמכותו העניינית היחודית של בית-הדין לעבודה, באופן שאילו הוגשה הודעת הצד השלישי כתביעה נפרדת, היתה גם היא נתונה מלכתחילה לסמכותו העניינית של בית-הדין לעבודה.

3. מתן פסק-דין חלקי
עניין מתן פסק-דין חלקי אשר מוסדר בתקנה 191 לתקסד"א, אינו מוסדר בתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), {להלן: "תקנות בית-הדין"}, אך אין מניעה מלאמץ הוראות תקנה זו מכוח סעיף 33 לחוק בית-הדין לעבודה, והלכה למעשה אכן אומץ "מוסד" זה בסדרי הדין של בית-הדין לעבודה.

מתן פסק-דין חלקי לפי תקנה 191 לתקסד"א יכול ויעשה מקום שנראה לבית-הדין כאשר אין בהמשך הדיון כדי לשנות את הממצאים לגבי העובדות המהותיות או לגבי השאלות העומדות להכרעה לעניין התביעה או הסעד.

החלטה אם להענות לבקשה לפי תקנה 191 היא החלטה דיונית, שמעצם מהותה וטיבה מסורה לשיקול-דעתו של בית-הדין.

ככלל, ערכאת הערעור לא תתערב בהחלטות בעלות אופי דיוני, אלא בנסיבות חריגות ויוצאות דופן {בר"ע 38696-09-13 קרול בויטל נ' לחם וקונדיטוריה שגיב בע"מ, תק-אר 2013(4), 307 (2013)}.

ב- ס"ע (יר') 50631-11-13{ברכה אבלס נ' אינה אברמוב, תק-עב 2015(2), 13815 (2015)} נקבע כי תקנה 191 לתקסד"א מתירה לבית-המשפט לתת פסק-דין חלקי כל אימת שנראה לבית-המשפט שאין בהמשך הדיון כדי לשנות את הממצאים לגבי העובדות המהותיות או לגבי השאלות העומדות להכרעה לעניין התביעה או הסעד כאמור.

בתי-הדין לעבודה אימצו תקנה זו בפסיקותיהם מכוח סעיף 33 לחוק בית-הדין לעבודה. וקבע כי המקרה הנדון אינו בא בגדרם של המקרים המנויים בתקנה 191 לתקסד"א ועל-כן אינו מצדיק מתן פסק-דין חלקי בשלב זה של בירור התביעה.

בית-הדין הוסיף כי השימוש בכלי של מתן פסק-דין חלקי צריך שיעשה בזהירות המתחייבת וברור הוא שחלוף הזמן אינו טעם המצדיק למנוע מהמשיבה את יומה המלא בבית-הדין, כאשר גם אם בסופו של יום יידחו טענותיה או חלקן.

4. מינוי מומחה על-ידי בית-הדין
סמכות בית-הדין לעבודה למנות מומחה מטעמו, לסיוע בהכרעה בנושאים חשבונאיים השנויים במחלוקת לפניו, מעוגנת בהוראת תקנה 130 לתקנות סדר הדין האזרחי, החלה בבית-הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית-הדין לעבודה, וזו לשון התקנה:
"130. (א) בית-המשפט או הרשם רשאי, בכל עת ולאחר שנתן לבעלי הדין הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיהם, למנות מומחה או מומחים לעניין במחלוקת בין בעלי הדין (להלן: "מומחה מטעם בית-המשפט")... "

בית-הדין אינו חייב למנות מומחה, וזאת אף כאשר עומדות בפניו חוות-דעת מנוגדות, למשל, כשבאות לפני בית-המשפט חוות-דעת של מומחים אשר יש בהן, על-פי מהימנותן וכוחן המשכנע, לאפשר לבית-המשפט לפלס את דרכו ולהגיע לממצאים ולמסקנות כנדרש להכרעת הדין, אין מוטלת על בית-המשפט כל חובה למנות מומחה מטעמו, רק מכיוון שאין הוא מוכן לסמוך על אף אחת מחוות-הדעת במלואה, והסתמכותו היא בחלקה על חוות-הדעת האחת ובחלקה על חוות-הדעת האחרת.

תפקידו של המומחה הוא להעמיד לרשות בית-הדין את הידע, הנתונים והעובדות בתחום שבו נדרשת אותה מומחיות, על-מנת לסייע לו לגבש את המסקנה המשפטית הנכונה. המומחה אינו אמור להתיימר ולהציע מסקנות משפטיות, אלא נתונים, עובדות והערכות, כאשר בכל מקרה, לבית-הדין שמורה הסמכות שבשיקול-הדעת להעריך את הראיות, ולהכריע ביניהן, כלומר, להחליט את איזו מבין חוות-הדעת להעדיף, אם בכלל {ע"ע 11504-10-10 רוזין סוכנות לביטוח בעמ ואח' נ' רונן משיח, תק-אר 2013(1), 750 (2013)}.

5. טענות עובדתיות סותרות בכתב תביעה
ב-בר"ע 7830-11-12 {מונדר שנבור נ' טסט קל 1993 בע"מ, תק-אר 2012(4), 358 (2012)} נדונה סוגיה לעניין טענות עובדתיות סותרות בכתב התביעה לגבי תשלום שכר בעד שעות נוספות לתקופה בה לא שולם למבקש גמול שעות נוספות גלובלי.

בית-הדין האזורי דחה את הבקשה לתיקון כתב התביעה, בעיקר מהטעם שהמבקש טען טענות עובדתיות סותרות שלא התיישבו זו עם זו.

מצד אחד, טען המבקש שהוא מעולם לא עבד שעות נוספות ועל-כן הוא זכאי להשלמת פיצויי פיטורים ולפיצוי בגין הפרשות לגתמולים בחסר, כאשר מצד שני הוא טען שהוא זכאי לגמול שעות נוספות, בהתאם לפירוט שעות העבודה כפי שנטען על-ידי המשיבה, כלומר שהוא עבד כ- 20 - 25 שעות נוספות בחודש.

בית-הדין האזורי הוסיף כי תקנה 72(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, החלה בבית-הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית-הדין לעבודה, אינה מאפשרת לבעל דין להעלות בכתב טענותיו טענות עובדתיות סותרות, וזאת כאשר אין מדובר בבקשה להוספת סעד כספי חלופי המבוסס על אותה מסכת עובדתית, או באי-בהירות עובדתית המאפשרת פרשנות שונה של העובדות, שכן חזקה על המבקש שהוא יודע האם הוא עבד או לא עבד בשעות נוספות.

העלאת טענות עובדתיות סותרות כפי שנטען בבקשה נותנת למבקש יתרון לא הוגן, הן מהטעם שהמשיבה זכאית לדעת מה עילת התביעה כנגדה ומה הטענות העובדתיות שבבסיס התביעה על-מנת שהיא תוכל להתגונן כראוי, והן מהטעם שעל המבקש מוטל הנטל להוכיח את התביעה ולשם כך הוא נדרש להניח את התשתית העובדתית המתאימה.

קבלת הבקשה אפשרה למבקש לבחור את התשתית העובדתית הנוחה לו לאחר שלב הראיות.

המבקש טען בבקשת רשות הערעור כי טענתו העובדתית האחת ויחידה היא כי הוא לא עבד שעות נוספות ולפיכך קבע בית-הדין כי תקנה 72 לתקנות סדר הדין האזרחי אינה חלה בעניין הנדון, כאשר התיקון המבוקש לא כלל טענות עובדתיות סותרות כי אם העלאת סעד חלופי לו זכאי המבקש מכוח טענות ההגנה, דבר שהוא מותר בהחלט על-פי התקנות.

התקיים מצב שבו אם בית-הדין היה מקבל את גרסתו העובדתית הוא היה אמור לפסוק לו הפרשי פיצויי פיטורים, כאשר יחד-עם-זאת, אם בית-הדין היה דוחה את גרסתו העובדתית והיה מקבל את גרסתה העובדתית של המשיבה, הרי למקרה כזה ביקש לעתור המבקש לתקן את תביעתו ולהוסיף סעד חלופי לפיו הוא זכאי לגמול שעות נוספות.

טענת המבקש לפיה מערכת העובדות הנטענת על-ידי המשיבה ככל שהיא תתקבל על-ידי בית-הדין מקימה לו עילת תביעה מכוח חוק שעות עבודה ומנוחה היא טענה משפטית ולא טענה עובדתית לא יכלה להתאפשר כאשר מצד אחד ידחה גרסתו העובדתית לפיה הוא לא עבד בשעות נוספות וכפועל יוצא מכך הוא לא זכאי להפרשי פיצויי פיטורים ומצד שני המשיבה לא תחוייב בתשלום גמול שעות נוספות, כאשר לפי גרסתה עצמה וקביעת בית-הדין האזורי הוא עבד אותן ולא קיבל בעבורן כל תגמול.

בית-הדין קבע כי לאחר בחינת טענות המבקש וכלל החומר שבתיק הגיע למסקנה כוללת כי דין הבקשה להדחות, אף ללא צורך בתגובת המשיב וזאת מאחר ומדובר בהחלטה דיונית המסורה לשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית, כאשר כלל הוא, שבית-דין זה כערכאת ערעור אינו נוהג להתערב בשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית בהחלטות דיוניות מסוג זה.

לגופו של עניין, בית-הדין לא מצא כי נפלה טעות בהחלטת בית-הדין האזורי, שכן הטענה כי המבקש לא עבד כלל בשעות נוספות ולכן רכיב "שעות נוספות" בשכרו הוא רכיב פיקטיבי סותרת חזיתית את הטענה, המונחת בבסיס התביעה לסעד של תשלום בעד עבודה בשעות נוספות, כי המבקש עבד בשעות נוספות.

בית-הדין הוסיף כי על המבקש, התובע בהליך העיקרי, להוכיח תשתית עובדתית לכל סעד הנתבע בכתב התביעה, ואין הוא יכול לתבוע סעד חלופי על יסוד תשתית עובדתית הסותרת את גרסתו העובדתית.

6. מתן חשבונות - חוק העוולות המסחריות
ב- ס"ע (ת"א) 37887-04-12 {ג.ק. - מערכות מתקדמות לניקוי בע"מ נ' אלון עובדיה, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.09.15)} בית-הדין דן בבקשת המבקשת למנות מומחה כלכלי מטעם בית-הדין, בהתאם לסעיף 33 לחוק בית-הדין לעבודה, על-מנת שיבחן את תקינות הנתונים שימסרו המשיבים ויאמוד את הכנסות הנתבעים כתוצאה משימוש בסודותיה המסחריים של המשיבה.

בנוסף עתרה התובעת למתן סעד של מתן חשבונות לפי חוק עוולות מסחריות, תוך שהוא נדרש לשאלה האם המבקשת הוכיחה קיומם של התנאים המצדיקים מתן סעד זה, כגון, זכות לכאורה ומערכת יחסים מיוחדת בין הצדדים ולשאלה האם יש סיבה המצדיקה הימנעות ממתן חשבונות.

במקרה הנדון נדונה בקשה למתן צווים להגשת דין וחשבון ומתן הוראות דיוניות בדבר דרכי הגשת ראיות שיש בהן סוד מסחרי לפי סעיפים 15, 22 ו- 23 לחוק עוולות מסחריות ותקנה 1(ב) לתקנות עוולות מסחריות (סעדים וסדרי דין).

בית-הדין האזורי לעבודה דחה את הבקשות ופסק כי סעיף 15 לחוק עוולות מסחריות קובע כי בית-המשפט רשאי לחייב את הנתבע, בדרך שנקבעה בתקנות, במתן דין וחשבון לתובע לגבי פרטי העוולה.

בהתאם, בתקנה 1 לתקנות בית-הדין נקבע כי בית-משפט רשאי, לבקשת התובע, אם ראה כי קיימת זכות לכאורה, ליתן צו למתן דין וחשבון, שבו יורה לנתבע למסור פרטים וחשבונות הנוגעים לבירור התובענה, לרבות פרטים בדבר מועדי ייצור וכמויות ייצור, בדבר מפיצים וכן בדבר מועדים וכמויות של רכישות ומכירות.

נפסק כי כדי שהתובע מתן חשבונות יזכה בצו בשלב הראשון עליו להוכיח קיומם של שני תנאים, שהם להראות קיומה של מערכת יחסים מיוחדת בינו לבין הנתבע המצדיקה מתן חשבונות, ולהוכיח, ולו לכאורה, כי קמה לו זכות תביעה לגבי הכספים אודותיהם הוא מבקש לקבל חשבונות.

אם התקיימו תנאים אלו, יינתן צו למתן חשבונות, כאשר ככלל, אין תובע רשאי לבקש צו למתן חשבונות כדי לברר כמה חייב לו הנתבע.

בית-הדין קבע כי תביעה למתן חשבונות צריכה להתבסס על קיומה של מערכת יחסים מיוחדת בין התובע לנתבע המצדיקה מתן חשבונות.

כך, למשל, הוכרה הזכות לקבל חשבונות כאשר בין הצדדים שררו יחסים של שליחות, הרשאה, שותפות או נאמנות, אולם רשימה זו אינה סגורה.

לאור האמור לעיל, דן בית-הדין בשאלה האם המבקשת הוכיחה קיומם של התנאים המצדיקים מתן סעד למתן חשבונות, כלומר זכות לכאורה ומערכת יחסים מיוחדת בין הצדדים, כאשר אם התשובה חיובית, האם יש סיבה המצדיקה המנעות ממתן החשבונות.

במקרה הנדון המבקשת לא העלתה טענה בדבר קיום יחסים מיוחדים בינה לבין המשיבים, כאשר עם-זאת, הגורם המכריע למתן חשבונות הוא הקביעה העובדתית כי המשיבים עשו שימוש בסוד מסחרי של המערערת שלא כדין.

אלא שקביעות אלו היו בהליך של סעד זמני והוכרעו במישור הלכאורי בלבד וזאת מאחר והמבקשת גם לא הוכיחה כי קמה לה זכות תביעה לגבי הכספים בגינם ביקשה לקבל חשבונות, שכן בקשתה היתה כה רחבה שאף לא היתה רלוונטית בעיקרה לעילות התביעה ונראה כי מטרת הבקשה היתה קבלת נתונים רחבים יותר מהנדרש לצורך בירור תביעה זו, בניגוד למטרה של קבלת מתן צו לחשבונות.

גם כאשר קיימת לתובע זכות לכאורה לקבלת פיצוי, אין חובה כי יינתן הסעד אלא הדבר נתון לשיקול בית-משפט ועליו לבחון אם לא קיימת סיבה אחרת המצדיקה המנעות ממתן חשבונות.

בית-הדין קבע כי בעניין הנדון לא ניתן לקבל את הבקשה לאור העובדה כי היא רחבה ביותר, וזאת בניגוד לתקנה 1 לתקנות לפיה יש למסור פרטים וחשבונות הנוגעים לבירור התובענה, וכן בשל העובדה כי המבקשת לא נתנה הסבר מה מנע ממנה למסור את הפרטים והחשבונות הנוגעים לבירור גובה ההפסדים שנגרמו לה, לרבות פירוט הלקוחות עמם המשיבים 1 - 2 היו במגע ואובדן הרווחים בגין לקוחות אלו מאז עזיבתם על-מנת לבסס את כימות תביעתה.

בית-הדין הוסיף כי מכיוון שהמבקשת ידעה מי היו הלקוחות עמם עבדו משיבים 1 - 2 ומכיון שלא היתה מניעה לכמת נזקים אלו, הרי שלא היה ניתן לקבל את בקשתה שהיתה רחבה מאוד ושבקבלתה יכלה לפגוע בזכות המשיבים לפרטיות וכן בסודות מסחריים שלהם, אם תתקבל.

7. הבאת ראיה נוספת
ב-סע"ש (ת"א) 43635-09-14 { אמיר קינן נ' רשות שדות התעופה בישראל, תק-עב 2015(2), 18876 (2015)} נקבע לגבי סעיף 33 לחוק בית-הדין לעבודה, כי סעיף זה קובע כי בכל עניין של סדר דין שאין עליו הוראה בחוק בית-הדין לעבודה או תקנות בית-הדין ינהג בית-הדין בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית משפט צדק.

נקבע לא אחת כי מטרת סעיף 33 לחוק בית-הדין לעבודה היא לאפשר גמישות פרוצדוראלית, למנוע נוקשות ולפשט את הליכי הדיון תוך שמירה על זכויותיהם הבסיסיות של המתדיינים.

בעל דין חייב להגיש את ראיותיו בחבילה אחת ואין לאפשר כדבר שבשגרה להביא ראיות חדשות לאחר שתמה מסכת הבאת הראיות, אך עם-זאת, הגמישות הפרוצדוראלית בבתי-הדין לעבודה גבוהה מזו הנוהגת בבתי-המשפט האחרים, גם במקרים שבהם היא נדרשת עקב מחדל של בעל הדין, וזאת על-מנת לעשות משפט צדק {דב"ע נה/3-276 ג'ורג ארבל נ' שלמה לוי, פד"ע כ"ט 318 (1995)}.

זאת, מתוך מגמה הכללית של חשיפת האמת ועשיית צדק בהליך השיפוטי, ובנסיבות בהן ניתן לומר כי העוול שיכול להיגרם למשיבים כתוצאה מהאיחור בהגשת המסמך ניתן לתיקון על-ידי חיוב המערער בהוצאות בסכום הולם, בעוד שהעוול העלול להיגרם למערער אם לא תותר הגשת המסמך המבוקש, לא יהא ניתן לתיקון.

בנוגע לשאלת הגשתן של ראיות נוספות, יתחשב בית-המשפט, בין היתר, באופי הראיה הנוספת, האם היא "פשוטה", מהו השלב אליו הגיע המשפט, כאשר ככל שהמשפט מצוי בשלב מתקדם יותר כן יטה בית-המשפט שלא לקבל את הראיה.

בנוסף יש לבחון גם האם הצד המבקש את הבאת הראיה הנוספת ידע או לא היה עליו לדעת על קיומה של ראיה זו בשלב מוקדם יותר {בית-המשפט העליון בעניין עזאיזה}.

הלכה נוספת אשר הרלוונטית לעניין הבאת ראיה נוספת היא ההלכה לפיה אין בעובדה שבעל דין לא פעל כנדרש ולא הביא את ראיות בחבילה אחת, כדי להוביל לדחיית בקשה להגשת ראיה באיחור.

ב- סע"ש (יר') 38335-03-14 {מנחם נפתלי נ' משרד ראש הממשלה/המשרד הראשי, תק-עב 2015(1), 9688 (2015)} קבע בית-הדין כי הבקשה לצירוף ראיה הוגשה לאחר שנסתיים שלב שמיעת הראיות בתיק זה, וניתנה החלטה על הגשת סיכומים בכתב.

בית-הדין קיבל את הבקשה להגשת ראיה וקבע כי מדובר בראיה שהוגשה באיחור, ולאחר שתם המועד להגשת הראיות, אך עם-זאת, בתי-הדין לעבודה נוהגים בסלחנות בכל הנוגע לסדרי דין והתירו הגשת ראיות באיחור תוך חיוב המבקש בהוצאות הצד שכנגד, ובלבד שבכוחה של הראיה החדשה לשפוך אור על השאלות השנויות במחלוקת {ראה גם בר"ע (ארצי) 178/05 ד"ר דוד מנלה נ' מדע קום תקשורת (1994) בע"מ ואח' (לא פורסם 20.03.05)}.

זאת בכפוף לאינטרסים לגיטימיים של צדדים אחרים לדיון ואינטרס הציבור ליעילות הדיון {בר"ע (ארצי) 18438/01/13 מטיילי נהורה בע"מ נ' דוד דבורה, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.01.13)}.

ב- סע"ש (נצ') 60841-01-13 {גריגורי ברדצ'וב נ' ישי סלע, תק-עב 2015(1), 6266 (2015)} קבע בית-הדין כי סעיפים 32 ו- 33 לחוק בית-הדין לעבודה, משחררים את בית-הדין, שחרור מסויים, מכבלי סדר הדין והראיות, אך הלכה היא כי אין בסעיפים הנדונים כדי לסלק כל רסן ראייתי ודיוני, כך שבית-הדין אינו חופשי לעשות בראיות ובסדרי הדין ככל העולה על רוחו, כאשר בעניין זה כבר נקבע כי עקרונות המשפט בכל הנוגע לראיות ובוודאי לסדרי הדין יקוימו אף בבית-הדין לעבודה {דב"ע לה/9-66 קו אוטובוס תל ליטוינסקי נ' ועד עובדי קו אוטובוס בע"מ, פד"ע ו(1), 406, 408 (1975); דב"ע לא/0-8 פרלה נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב 93}.

בעל דין שלא הביא ראיה בזמן שהיה צריך להביא, יכול להביא אותה לאחר-מכן, למשל, אחרי שבעלי הדין סיכמו את טענותיהם ונתגלה לו כי החסיר הוכחה שהיתה דרושה.

ראוי כי בהתקיים נסיבות מיוחדות ומסויימות, יעדיף בית-המשפט, חרף מחדלי בעל הדין, את השגת מטרתו העיקרית שהיא לעשות משפט וצדק, על מגמתו לשמור על כללי הפרוצדורה בקפדנות וללא פשרנות מוגזמת{בש"א 356/89 בריק נ' בנק אוצר החייל, פ"ד מג(4), 22, 29 (1989)}.

במקרה הנדון בית-הדין לא השתכנע כי טענות התובע עולות כדי נסיבות מיוחדות ומסויימות אשר יש בהן כדי להצדיק, בשלב מתקדם, כל-כך, של ההליך, את קבלת המכתב כראיה.

עוד הוסיף בית-הדין כי לא ניתן להתעלם מהשלב המאוד מתקדם בו מצוי התיק, שלב בו סיימו הצדדים את הבאת ראיותיהם, הצהירו על עדיהם, הגישו את סיכומיהם ואף את סיכומי התשובה שלהם, כאשר העובדה שהתובע, אשר המכתב היה ברשותו, מאז הוצאתו, לא פעל כמצופה מבעל דין סביר ולא טרח להגישו, לא במצורף לתצהירו ואף לא בשלב בו העיד ביחס אליו.

כתוצאה מכך עלה כי זהו מחדל שלא היה מקום להתקיימותו בשלב מתקדם זה ולאפשר את תיקונו שכן העתרות לבקשה תחייב את פתיחת ההליך לבירור מחדש, דבר שאינו סביר כלשעצמו ושעלול לגרום לעוול ניכר לנתבע וכן לבזבוז זמן ומשאבים ניכרים.

סיכומו- של-דבר בית-הדין לא נעתר לבקשה בעניין הנדון.

8. סילוק עורך-דין מייצוג
ב- סע"ש (חי') 30526-12-14{ טאוון סריצאן נ' דניאל כהן יוסף, תק-עב 2015(2), 11421 (2015)} קבע בית-הדין כי אין לקבוע, כבקשת הנתבעים, כי התובע שחרר את בא-כוחו מייצוגו בהליך זה.

בתקנה 473 לתקסד"א, נקבע כי בעל דין יורשה לסלק את עורך-דינו מייצוג ובלבד שנמסרה הודעה על כך לבית-המשפט, וכל עוד לא עשה כן ייחשב עורך-הדין הקודם כעורך-דינו של בעל הדין עד לסיומה של התובענה.

בלא הודעה אין להסתלק מייצוג אלא ברשות בית-המשפט או הרשם שלפניו עומדת ותלויה התובענה.

תקנה 473 לתקסד"א חלה בבתי-הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית-הדין לעבודה, ואומצה שם בסעיף 20 להחלטה ב- בש"א (נצ') 4163/08, מיום 21.07.09.

בניגוד לטענת הנתבעים, הוראות סעיף 30 לפקודת הראיות חלות לא רק בנוגע לייפוי-כוח אלא אף בנוגע ל"תעודות חוץ", ובהן ייפוי-כוח או כל מסמך אחר בכתב שנערכו או שהוצאו במקום שמחוץ לשטח שחל עליו משפט מדינת ישראל.
הסכם הפשרה נחשב בגדר "כל מסמך אחר שבכתב" שנערך מחוץ לישראל - ואשר-על-כן, יש להוכיחו בדרך הקבועה בסעיף 30 לפקודת הראיות, דבר שלא נעשה בעניין הנדון, בהעדר אישור קונסולרי.

סיכומו-של-דבר, בנסיבות המקרה הנדון, קבע בית-הדין כי אין מקום לסלק את עורך-הדין מייצוגו על-סמך התעודה שלא הוכחה בהתאם להוראות פקודת הראיות, ועל-כן דחה בית-הדין את התביעה.

9. ניהולו של הליך לאחר פטירת חבר מותב
ב- ס"ע (ב"ש) 4549-02-12 { דניאלוב דוד נ' סלפ - פיקס מתכות בע"מ, תק-עב 2015(2), 10909 (2015)} קבע בית-הדין כי בחוק בית-הדין לעבודה, ובתקנות בית-הדין לעבודה לא נקבעה הוראה דיונית הנוגעת לאופן שבו יש להמשיך ולנהל את ההליך לאחר פטירת חבר המותב של בית-הדין, או כאשר נמנע ממנו לסיים את הדיון.

ב- דב"ע נז 3-186 {משה גורן נ' דרור צעירי ז"ל, פד"ע לג, 1999} בית-הדין הארצי קבע שם כי יש להבחין בין מצב שבו הרכב מותב בית-הדין הוא שלם, אך חבר מותב של בית-הדין נעדר מדיון מסויים {מותב חסר}, לבין מצב שבו נמנע או נבצר מחבר המותב של בית-הדין לסיים את הדיון, והרכב מותב בית-הדין נעשה בלתי-שלם {מותב קטוע}.

בפסק-דין זה נקבע כי המחוקק לא קבע בחוק בית-הדין לעבודה הוראה בעניין המשך הדיון בהליך אזרחי המתנהל בפניו, כאשר מותב בית-הדין נעשה "מותב קטוע".

אך מאחר וסוגיית המשך הדיון בפני מותב בית-דין האזורי שנעשה "מותב קטוע", הוא עניין של "סדר דין", נתונה לבית-הדין לעבודה סמכות לפעול בנושא זה על-פי סעיף 33 לחוק בית-הדין לעבודה המורה כי בכל עניין של סדר דין שאין עליו הוראה אחרת בחוק בית-הדין לעבודה זה או בתקנות לפניו, ינהג בית-הדין הדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית משפט צדק.
בית-הדין קבע כי במקרה שמותב שהרכבו נקטע, יש למנות חבר מותב אחר במקום נציג הציבור שאינו יכול לסיים את תפקידו ועל המותב כולו לקבוע, לאחר ששמע את עמדות הצדדים, האם יש מקום לשמוע את ההליך מחדש או שמא ניתן להמשיך מהמקום שבו נקטע.

עוד הוסיף בית-הדין בעניין זה, כי ייתכן שתהיה נדרשת חריגה מההנחיות והכללים בכך שהחבר החדש של המותב אשר לא השתתף בדיון שבו הושמעו ראיות, ייקח בכל זאת חלק בהכרעה ובמתן פסק-הדין.

10. הגשת תצהיר לא מאומת
ב- סע"ש (יר') 24402-08-13 {שלמה ויצמן נ' מודיעין אזרחי בע"מ, תק-עב 2015(2), 5355 (2015)} קבע בית-הדין כי בהתאם לסעיף 15 לפקודת הראיות, נדרש אישור ואימות לתצהיר וזאת בכדי שתצהיר יהיה תקין עליו לעמוד בתנאים אלו ובהעדרם לא מתקיים מבחן תקינות התצהיר.

תקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי בכדי שתצהיר יחשב לפי סעיף 15 לפקודת הראיות הוא צריך להיות בגדר הצהרה בכתב שניתנה מחוץ לישראל בפני נציג דיפלומטי או קונסולרי של ישראל או שניתנה לפי דין המקום שבו ניתנה ואושרה בידי נציג.

בית-הדין קבע כי אין מקום להעתר לבקשה להגשת תצהיר לא מאושר כדין, רק מהטעם שהבקשה עצמה לא מגובה בתצהיר הנסיבות בהם התובע אינו יכול לחתום על התצהיר.

בנוסף, גם על-פי פסיקת בית-הדין הארצי לעבודה ב- ע"ע 148/08 {אשליק יוסוף נ' מנרב הנדסה ובנין בע"מ} וב- ע"ע 161/08 {פרידמן חרשורי חברה להנדסה ולבניין בע"מ נ' קסקין פרהאט, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.12.08)}, קבע בית-הדין כי דרך המלך היא תצהיר מאומת ורק בנסיבות מיוחדות יסטה בית-הדין בכל מקרה לגופו.

בית-הדין הארצי מתיר בחריג הגשת תצהיר מאומת אם העד יתייצב לחקירה בדיון ויחתום עליו, אולם מהבקשה בעניין הנדון לא עלה כל קושי כי התובע ייסע למשרדי בא-כוחו בירושלים.

בית-הדין לא מצא שבמקרה זה יש לסטות מכללי הראיות השונים, אך יחד-עם-זאת, נתן לתובע אורכה של 7 ימים לאמת את התצהיר בדרך ראויה ולהגישה לבית-הדין, וזאת בשים לב להוראות סעיף 33 לחוק בית-הדין לעבודה הקובע כי בכל עניין של סדר הדין יראה בית-הדין את הדרך הטובה ביותר למשפט צדק, בעיקר נוכח מועד ההוכחות.

11. מתן סעד שלא נתבע
ב- סע"ש (נצ') 14277-10-14 {יוסי לוי נ' עיריית צפת, תק-עב 2015(1), 24390 (2015)} נקבע כי גם אם ניתן סעד שהתובע לא ביקש אותו מלכתחילה ובית-הדין לא חושב שזהו אכן המקרה, הרי שיש להזכיר בהקשר זה את הוראת סעיף 33 לחוק בית-הדין לעבודה, הקובעת כי בכל עניין של סדר דין שאין עליו הוראה בחוק בית-הדין לעבודה או בתקנות לפיו, ינהג בית-הדין בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית משפט צדק.

מטרתו העיקרית של ההליך הוא גילוי האמת, ולכך נועד השלב של גילוי המסמכים, וזאת כאשר מגמת בית-הדין בעניין גילוי מסמכים, הוא כי ההליך ינוהל "בקלפים פתוחים".

בהיקש, ניתן למצוא גם ביחס לסמכותו של בית-הדין לפסוק במקרים מסויימים סעד בתיק העיקרי, גם במקרה שהצדדים לא ביקשו אותו מלכתחילה, למשל, ב- ע"ע (ארצי) 673/09 {מזור נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.09.10)} שם צויין כי בית-המשפט יכול וייתן סעד שונה כאשר אין בידו לתת את הסעד המבוקש, גם כאשר מדובר בסעד שנובע באופן ישיר מהסעד העיקרי, כאשר עוצמתם של דברים אלה, הנכונים לסעד הניתן בסוף הדיון וכחלק מפסק-הדין הסופי, נכונים ביתר שאת כאשר המדובר בשלב של גילוי ראיות.

12. בקשה בכתב - תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי
ב- בר"ע 29351-01-15 {עלי אבו גריבאן נ' יצחק מנדל, תק-אר 2015(2), 164 (2015)} בית-הדין הארצי קבע כי במסגרת תיקונים לתקסד"א, הוחלף הכלי הדיוני של ה"המרצה" בכלי הדיוני של "בקשה בכתב".

במצב שלא נקבעה דרך דיונית אחרת מתבררות בקשות לפני בתי-המשפט בדרך של בקשה בכתב, כאשר תקנה 241 לתקסד"א קובעת כי בבקשה בכתב יפרט בעל הדין את טיעוניו כולל אסמכתאות, ויצרף לה תצהיר לשם אימות העובדות המשמשות יסוד לבקשה, כאשר תצהיר שלא צורף לבקשה בעת הגשתה, לא יצורף לה אלא ברשות בית-המשפט.

בנוסף, אם הוגשה בקשה בכתב, יומצא עותק מהבקשה לבעלי הדין הנוגעים בדבר, יחד עם הודעה ערוכה לפי טופס 25.

משבית-הדין אימץ את הכלי הדיוני של ה"המרצה" ולאחריה של "הבקשה בכתב", נשאלה השאלה האם יש הצדקה לסטות מעיקרון זה בכל הנוגע לזכותו של מבקש להגיש את תגובתו לתשובה.

"רשאי בית-הדין, בהעזרו בכלי עזר פרוצדורלי מתחום המשפט הכללי, לקבוע בו סייגים ולשנותו ככל הנראה בעיניו לפישוט הדיון, אך יחד-עם-זאת אל לו לבית-הדין לפגוע בעקרונות יסוד של שיטתנו המשפטית."
{הסתדרות מדיצינית הדסה}.

בית-הדין הארצי קבע כי הוא אינו מוצא כל הצדקה שלא להחיל בבית-הדין לעבודה את הכלל הקבוע בתקנה 241(ג1) לתקסד"א בדבר זכות המבקש להגיש את תגובתו לתשובת המשיב.

הטעמים שהביאו להתקנת תקנה 241(ג1) לתקסד"א, יפים גם להחלתה בעת הדיון בבקשות בכתב בבית-הדין לעבודה.

קבלת תגובת המבקש לתשובת המשיב תאפשר להכריע בבקשה ביעילות ובשלמות לאחר שיוצגו לפני בית-הדין כל טענות הצדדים.

בית-הדין הארצי הוסיף כי יש לזכור שרוב הפעמים, המבקש אינו יכול לצפות את מלוא תשובתו של המשיב, והוא גם אינו יודע אם המשיב יעשה שימוש בטענות "הגנה" שעומדות לו.

אשר-על-כן, התבקש לאפשר למבקש להתייחס לטענות הצד שכנגד שלא יכול היה, או לא חייב היה, לצפותן מראש, למרות שגם ממבט ראשון הדברים לא נראים כך, דווקא שלילת היישום של תקנה 241(ג1) לתקסד"א בבית-הדין לעבודה מנוגדת לרעיון של פישוט הדיון, שכן, פרק זמן ברור ומוגדר מראש להגשת התגובה, יאפשר לבית-הדין לדעת כי הבקשה בשלה למתן החלטה, לאחר שכלל הטיעונים הועלו לפניו.

לא-זו-אף-זו, בהעדר פרק זמן מוגדר לתגובת המבקש במקרה שבו יקבע כי תקנה 241(ג1) לתקסד"א אינה חלה בבית-הדין לעבודה, יהיה על בית-הדין לנקוט אחת משתי הדרכים {זאת בהיקש מתקנות 245 ו- 158(6) לתקסד"א}, כאשר האחת היא, להמתין פרק זמן סביר כדי לבחון האם המבקש ביקש להגיש תגובה לתשובה {שהרי לבעל דין עומדת הזכות לבקש להגיב לתשובה, לפחות מכוח תקנות 245 ו- 158(6) לתקסד"א}, ואם לא ביקש להסיק שאין הוא מעוניין לבקש כאמור, והשניה, לאחר עיון בבקשה ובתשובה, אם בית-הדין יסיק כי נדרשת תגובה, לאפשר למבקש להגיב.

ברור מאליו, כי שתי אפשרויות אלה לא יעילות מבחינה דיונית ולא מקנות לבית-הדין את הוודאות הנדרשת, שבבואו לתת את החלטתו אכן פרושות לפניו כלל הטענות.
בית-הדין הארצי הזכיר כי הוא אימץ, בנסיבות המתאימות, גם את הדרישה להגשת תצהיר תומך, וזאת בשינויים המחוייבים מהעיקרון של פישוט הדיון.

עוד ציין בית-הדין הארצי כי תקנה 241 לתקסד"א אינה חלה על בקשות בהליך של ערעור, כאשר על בקשות בהליך של ערעור חלה תקנה 465 לתקסד"א אשר מסמיכה את ערכאת הערעור לדחות בקשת ביניים גם ללא קבלת תגובת הצד השני, ועל-פי פסיקת בית-המשפט העליון גם אינה מחייבת קבלת "תגובה לתשובה".

סיכומו-של-דבר, בית-הדין הארצי קבע כי משהחלטת בית-הדין האזורי ניתנה מבלי להמתין לתגובת המבקש, נפל בה פגם שמצדיק, הוא לבדו, את ביטול ההחלטה, וזאת גם מבלי להידרש ליתר טענות הצדדים.

עניינו של המבקש יוחזר לבית-הדין האזורי על-מנת שיכריע בבקשה לאחר שהמבקש יגיש את תגובתו לתשובת המשיבים, תוך המועד שייקבע על-ידי בית-הדין, כאשר לאחר-מכן יכריע בית-הדין האזורי בבקשת המבקש לאור ההלכה הפסוקה {ראה גם, א' גורן סוגיות בסדר הדין האזרחי (מהדורה 11, 2013), 747 - 748; תקסד"א (תיקון מס' 2), התשנ"ח - 1998 (ק"ת, 5911, התשנ"ח, 1024); רע"א 8317/06 ישי טהוליאן נ' ג.מ.ח.ל חברה לבניה בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.01.07); ע"ע (ארצי) 36731-09-12 סעיד כנעאן נ' מפעל מתכת חניתה בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.01.13); דב"ע (ארצי) מט/9-107 מדינת ישראל נ' אלי מזרחי (לא פורסם, 1989)}.

13. פגרה
ב- עס"ק 34526-09-14 {הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' מסיעי שדרות-כהן ובניו בע"מ, תק-אר 2014(4), 1311 (2014)} קבע בית-הדין הארצי כי בתקנות סדר הדין בסכסוך קיבוצי אין תקנה מקבילה לתקנה 126 לתקנות ועל-כן השאלה הטעונה הכרעה בבקשה היא האם העדרה של תקנה 126 לתקנות, מתקנות סדר הדין בסכסוך קיבוצי, מהווה "הסדר שלילי" או "לאקונה".

בית-הדין הארצי סבר שמחוקק-המשנה, בהתקנת תקנות סדר הדין בסכסוך קיבוצי, לא התכוון שתקנה 126 לתקנות לא תחול ולמעשה מדובר בלאקונה.

תקנות סדר הדין בסכסוך קיבוצי אינן מסדירות נושאים שונים בסדרי דין ובתי-הדין נוהגים להשלים את החסר מהתקנות (כהגדרתם לעיל) וזאת מכוח סעיף 33 לחוק בית-הדין לעבודה.

בפסיקת בית-דין זה נקבע לא אחת שאין בתקנות סדר הדין בסכסוך קיבוצי תשובה לכל מצב אפשרי, ויש לעשות שימוש בסעיף 33 לחוק בית-הדין לעבודה, המאפשר לבית-הדין לנהוג "בכל עניין של סדר דין שאין עליו הוראה בחוק בית-הדין לעבודה או בתקנות" בדרך הנראית לבית-הדין טובה ביותר לעשיית משפט צדק.

בתי-הדין לעבודה אימצו הוראות שונות מהתקנות לתוך תקנות סדר הדין בסכסוך קיבוצי, לרבות התקנות הנוגעות להארכת מועד ותיקון כתבי טענות.

בית-הדין האזורי, אימץ את תקנה 126 לתקסד"א וקבע כי ימי פגרת הקיץ לא נמנים במניין הימים להגשת ערעור כאשר מדובר בהליך בסכסוך קיבוצי.

החלטת בית-הדין האזורי התיישבה עם פסיקת בית-המשפט העליון בעניין דומה בו התעוררה השאלה האם במניין הימים להגשת בקשה לביטול פסק בוררות יש למנות את תקופת הפגרה או לא.

המשנה לנשיא (כתוארו אז) השופט שלמה לוין אימץ את תקנה 529 לתקסד"א המקבילה לתקנה 126 לתקנות ויישם אותה על העניין שלפניו בקבעו כי אמנם בתקנה 529 לתקנות סדר הדין נאמר שהיא מתייחסת ל"תקנות אלה", אך יש להבין את תקנה 2 לתקנות סדר הדין כך שהיא מחילה את הוראות תקנה 529 לתקנות סדר הדין, בשינויים המחוייבים {או על דרך של העברת נתונים} גם על תקנות הבוררות, שהרי טעמה עמה בשביל למלא לקונות בתקנות הבוררות שאינן מהוות קודקס דיוני שלם.
גם אם נשאר ספק בעניין זה ראוי לפרש את הספק לטובת פירוש אינטגרטיבי של תקנות הבוררות עם תקנות סדר הדין {ראה גם, רע"א 6297/02 גולד נ' גאולת הכרך בע"מ, פ"ד נז(2), 108 (2003)}.

באותו אופן, גם בבית-הדין לעבודה תקסד"א מסדירות את סדרי הדין בהליכים אזרחיים, כאשר התקנות כוללות למעלה מ- 130 תקנות ומכוח תקנה 129 חלות למעלה מ- 60 תקנות נוספות מתקנות סדר הדין האזרחי.

יחד עם סעיף 33 לחוק בית-הדין לעבודה המאפשר את אימוצם של תקנות נוספות מתקנות סדר הדין האזרחי, מדובר בקודקס העיקרי המסדיר את סדרי הדין בבתי-הדין לעבודה.

תקנות סדר הדין בסכסוך קיבוצי כוללות 21 תקנות בלבד ובמסגרת כה מצומצמת לא ניתן להסדיר באופן ממצה את סדרי הדין בסכסוכים קיבוציים כפי שנקבע לא אחת בפסיקות המתוארות לעיל. בית-הדין הארצי סבר כי קיים אינטרס ציבורי שהליך קיבוצי יוכרע במהירות, ובכך יש לכאורה כדי לתמוך בגישה הסבורה שיש למנות את ימי הפגרה במניין הימים להגשת ערעור בהליך כזה.

עוד הוסיף בית-הדין הארצי כי הוא סבור גם שהשיקולים המערכתיים גוברים {כפי שהם גברו בהליכים מכוח חוק הבוררות, בהליכים המוגשים לבית-המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור} על בית-המשפט לתביעות קטנות ובהליכים המוגשים לבית-דין מינהלי.

אשר-על-כן, בית-הדין הארצי קבע כי אימוץ כללי סדר דין ברורים ואחידים יקדם במרוצת הזמן אף את בירורם של סכסוכים קיבוצים, ופגרת בתי-המשפט לא היא שתסכל את ההכרעה הצודקת והיעילה בסכסוך.

במקרה הנדון קבע בית-הדין הארצי כי לא היתה בין הצדדים מחלוקת כי פסק-הדין נמסר למשיבה בפגרת הקיץ, וכי הערעור הוגש במועד.

אשר-על-כן, התייתר הצורך לדון בשאלה אם התקיים בעניין זה "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת הערעור.

סיכומו-של-דבר, בית-הדין הארצי דחה את הבקשה לסילוק הערעור על-הסף.

14. תצהיר
ב- בר"ע 28854-11-14{דוד חן סאלחני נ' חברת סונול בע"מ, תק-אר 2015(1), 18 (2015)} קבע בית-הדין הארצי כי תכליתה של תקנה 46(א) לתקנות בית-הדין לעבודה היא להוביל לחשיפת האמת ולעשיית הצדק, ולייעל את הדיון באמצעות ניהלו ב"קלפים פתוחים", כאשר תצהיר גילוי המסמכים כפי שהוגש אינו פוגם כהוא זה בתכלית המפורטת לעיל.

בית-הדין הארצי קבע כי הפעלת כלל "נוקשה" במקרה הנדון לא עלתה בקנה אחד עם הוראות סעיפים 32 ו- 33 לחוק בית-הדין לעבודה.