botox
הספריה המשפטית
הקודקס המקיף של דיני העבודה במשפט בישראל - דין, הלכה ומעשה

הפרקים שבספר:

סמכות בית-הדין הארצי (סעיף 25 לחוק)

1. הדין
סעיף 25 לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 קובע כדלקמן:

"25. סמכות בית-הדין הארצי (תיקונים: התשל"ו, התש"ן)
לבית-הדין הארצי תהא הסמכות הייחודית לדון:
(1) בתובענה בין מי שיכולים להיות צדדים להסכם קיבוצי כללי כמשמעותו בחוק הסכמים קיבוציים בעניין קיומו, תחולתו, פירושו, ביצועו או הפרתו של הסכם קיבוצי או הסדר קיבוצי אחר או בכל עניין אחר הנובע מהם, או בעניין תחולתו, פירושו, ביצועו או הפרתו של כל דין;
(2) בתובענות בין ארגון-עובדים לארגון-עובדים אחר ותובענות בין ארגון מעבידים לארגון מעבידים אחר, הכל אם התובענות נובעות מעניינים שביחסי עבודה."

2. כללי
ב- ס"ק 20/07 {מרכז השלטון המקומי ושלוש הערים הגדולות נ' ארגון המורים בבתי הספר העל-יסודיים בסמינרים ובמכללות, תק-אר 2007(4), 601 (2007)} קבע בית-הדין, כי תכלית סעיף 25 לחוק בית-הדין לעבודה היא להסמיך את ערכאת הערעור לדון בעתירה, כערכאה ראשונה ואחרונה במערכת בית-הדין לעבודה, באופן שבית-הדין הארצי יקיים דיון בסכסוכים גדולים הדורשים סיום מהיר ויעיל ללא סמכות ערעור. וכבר נפסק, כי:

"תכליתו של סעיף 25(1) לחוק בית-הדין לעבודה היא להעביר למסלול של הכרעה מהירה סכסוך ארצי מרכזי, ובמיוחד סכסוך שעניינו ביחסי עבודה במשק כולו. מדובר בסכסוכים יוצאי דופן, כגון שביתה כללית במשק או שינוי קיצוני במערכת הפנסיה. סכסוכים שמעצם טיבם דרושה בהם הכרעה מהירה של הערכאה העליונה בתחום משפט העבודה והביטחון הסוציאלי. בנסיבות מיוחדות שכאלה ישמע בית-הדין הארצי ראיות ובעיקר יציג שאלות למומחים שנתנו תצהירים."

באשר להיקף הסכסוך, קבע בית-הדין, כי הסכסוך לפנינו הינו סכסוך ארצי כללי שהכרעה בו נוגעת לחלקים נרחבים באוכלוסיה, ונדרש קיום בירור מהיר בו, בפני הערכאה העליונה בתחום דיני העבודה. על רקע זה ובנסיבות העניין, קבע בית-הדין, כי יש לפרש את סעיף 25(1) לחוק בית-הדין לעבודה על-פי תכליתו ולקבוע, כי גם אילו היה מרכז השלטון המקומי מושך את בקשתו בשלב משלבי הדיון, היה מוסמך בית-דין זה לברר את ההליך ולהכריע בו, נוכח הבקשה שהגישה המדינה לצווי מניעה.

באשר למבחן העילה, קבע בית-הדין, כי על-אף שהמדינה אינה המעסיקה הישירה של המורים היא המתקצבת את החינוך העל-יסודי ועל-כן מהווה גורם ישיר ומשמעותי בסכסוך, לרבות בעניין תנאי העסקתם של המורים. עיצוב המדיניות בחינוך העל יסודי, רובו ככולו, נעשה על-ידי המדינה; תנאי העסקתם של כלל המורים נקבעים על-ידי המדינה והיא המתקצבת את שכרם במלואו.

כאשר, מטעמים היסטוריים ואחרים, מועסקים מורי החינוך היסודי על-ידי המדינה בעוד אשר מורי החינוך העל יסודי מועסקים ברובם על-ידי הרשויות המקומיות. בנוסף על כך, ההסכמים הקיבוציים המסדירים את תנאי העסקתם של המורים, נחתמו לאורך השנים על-ידי מרכז השלטון המקומי, שלוש הערים הגדולות ומדינת ישראל.

הנה-כי-כן, המדינה היא בעלת אינטרס ישיר וברור בסכסוך; היא בעלת דברו של הארגון לעניין תנאי העסקתם של המורים, ובפועל מקיים עמה ארגון המורים את המשא-ומתן בדרישותיו. משכך הוא, יש לקבוע, כי המדינה היא הצד האמתי לסכסוך שבפנינו.

אף בהיבט של פעולתה כרגולאטור, המדינה היא צד מרכזי בהליך מושא דיוננו. הרפורמה במערכת החינוך מיושמת על-ידי המדינה בכשירותה כרגולאטור; תוספת שעות הוראה וצמצום מספר התלמידים בכתות הלימוד נעשית, בהיבטים מסויימים, על-ידי המדינה כרגולאטור. לאמור, מדובר בפעולות שלטוניות הננקטות בעניינים שביחסי עבודה ולבית-הדין לעבודה סמכות לדון בהן.

באשר לפרשנות סעיף 25(1) לחוק בית-הדין לעבודה, קבע בית-הדין, כי בנסיבות דומות, במסגרת הדיון בסעיף-קטן 5/03, נדונה עתירתה של ההסתדרות הכללית החדשה כנגד התאחדות התעשיינים, מדינת ישראל ואחרים, להצהיר על בטלותו של פרק י"ד לחוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו- 2004), התשס"ג-2003. פרק זה בחוק התכנית הכלכלית עיגן יישומה של רפורמה כוללת בענף הפנסיה.

במסגרת זו, עלתה לדיון שאלת סמכותו של בית-הדין הארצי להידרש לטענת ההסתדרות, לפיה נמנע מארגון המעסיקים למלא אחר ההסכמים הקיבוציים המסדירים את מערך הפנסיה במפעלים שעובדיהם מיוצגים על-ידי ההסתדרות, וזאת, מתוקף פעולה שלטונית. באותו עניין קבע בית-הדין, כי בית-הדין מוסמך לדון בתוקפה של פעולה שלטונית בדמות פרק י"ד לחוק התכנית הכלכלית, וכי המבחן המכריע לעניין סמכותו של בית-הדין הוא "נושא הסכסוך האמתי בין הצדדים". עתירה לבג"צ שהגישה ההסתדרות על פסק-הדין נדחתה על-ידי בית-המשפט העליון.

בפסק-הדין בעניין מספנות ישראל נדון סכסוך בין רשות הנמלים מעסיקתם של עובדי הנמלים, המדינה וארגוני מעסיקים {לשכת התיאום ולשכת המסחר}, לבין ההסתדרות הכללית החדשה, שהיא הארגון היציג של עובדי הנמלים.

באותו הליך נדונה בקשה לצו מניעה נגד שביתת עובדי נמל חיפה ונמל אשדוד. הסכסוך שנדון בפני בית-דין זה היה בעל השלכות משמעותיות למשק, שכן שביתה בנמלים עוצרת כ- 95% של היבוא למדינת ישראל והיצוא ממנה. במהלך ההתדיינות בפני בית-הדין, נכנסה לנמל אוניה זרה שבאה לפרוק מטען ברציף של מספנות ישראל, כאשר מספנות ישראל לא היתה צד למשפט, ולא היתה המעסיקה של עובדי הנמלים. במצב דברים זה, נדרש בית-דין זה לבקשת רשות הנמלים, המדינה וארגוני המעסיקים, במסגרתה נדונה שאלת סמכותו של בית-הדין ליתן צווים כנגד צד שלישי, הוא חברת מספנות ישראל, שלא היתה צד ליחסי העבודה הקיבוציים שעניינם נדון בפני בית-הדין. כאשר, יישומם של ההיתרים שניתנו לחברת מספנות ישראל, היה קשור בטבורו של הסכסוך בין ההסתדרות לרשות הנמלים והמדינה בעניין השינוי המבני בנמלי הים. על רקע זה קבע בית-הדין כך:

"בית-דין זה הכיר בפסיקתו בסמכותו לדון בתוקפה של פעולה שלטונית, שעושה רשות שלטונית ושעילתה ביחסי עובד-מעביד וזאת, הן כשמדובר בשירות הציבורי והן כשמדובר בסקטור הפרטי."

עתירה שהגישה מספנות ישראל לבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק {בג"צ 10290/03 מספנות ישראל נ' בית-הדין הארצי לעבודה (20.11.03)}, נמשכה על-ידי העותרת, לאחר שקיבלה את המלצת שופטי בית-המשפט העליון, תוך שמירת הזכות לשוב ולפנות לבית-דין זה, על-מנת להשמיע בפני בית-הדין את טענותיה פעם נוספת.


3. סמכות ייחודית של בית-הדין הארצי לעבודה בתובענות בין ארגוני עובדים
ב- ס"ק (יר') 55539-03-15 {רומי סער נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל, תק-עב 2015(1), 26993 (2015)} קבע בית-הדין, כי כידוע, בהתאם לסעיף 25(2) לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, נתונה לבית-הדין הארצי לעבודה סמכות ייחודית "בתובענות בין ארגון עובדים לארגון עובדים אחר... אם התובענות נובעות מעניינים שביחסי עבודה". על-פי הלכת אל בטוף {סב"א (ארצי) 31575-02-13 הסתדרות העובדים הלאומית נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.09.13)} במקום עבודה בו קיים ארגון עובדים וזה נדרש בכתב להמציא תגובתו להודעת יציגות אך לא עושה כן או מודיע על התנגדותו להודעת היציגות שומה על הארגון המתחרה לפנות לבית-הדין הארצי, "בתוך 10 ימים מתום מועד התגובה של הארגון הקיים בבקשת צד לפי סעיף 25(2) לחוק בית-הדין לעבודה. במסגרת הדיון בבקשת הצד להצהרה על יציגותו של הארגון המתחרה תבורר עמדתו של הארגון הקיים לרבות "שתיקתו" ועד כמה, אם בכלל, ניתן לראות בה הסכמה להודעת היציגות, בנסיבות המקרה הנדון".

ב- ס"ק 5/99 {ארגון סגל המחקר במערכת הביטחון נ' ההסתדרות הכללית, תק-אר 99(2), 27 (1999)} בית-הדין קבע, כי במשרד הביטחון פועלות מספר יחידות סמך ובהן רפא"ל, העוסקת בפיתוח אמצעי לחימה, וקמ"ג, העוסקת במחקר גרעיני. למצער, יחסי העבודה ביחידות הסמך הנ"ל של משרד הביטחון אינם תקינים ובין היתר, קיים סכסוך בין עובדי המחקר לבין המדינה, לגבי העסקת עובדי קבלן על-ידי המדינה במסגרת מכוני המחקר.

המבקש {ארגון סגל המחקר} הינו הארגון היציג של עובדי המחקר במערכת הביטחון ובמשרד ראש הממשלה. המשיבה מס' 1 {ההסתדרות} הינה הארגון היציג של העובדים בשירות המדינה, לרבות עובדים במכוני המחקר במערכת הביטחון שאינם עובדי מחקר. המשיב מס' 3 {מר שקד} הינו עובד חברת רפא"ל בע"מ, אשר מונה לתפקיד סגן לתפעול לראש חטיבת מערכות אלקטרוניות ביחידת הסמך רפא"ל. התפקיד אליו מונה מר שקד הנו תפקיד שעליו לא חל אחד מההסכמים הקיבוציים שלהם ארגון סגל המחקר הנו צד. מר שקד אינו חבר ארגון סגל המחקר.

ארגון סגל המחקר הגיש בבית-הדין תובענה, שעניינה העיקרי הוא התנגדות להעסקת עובדי קבלן במתקנים של רפא"ל וקמ"ג, בתפקידים מקצועיים של עובדי מחקר, ובפרט התנגדות להעסקתו של מר שקד, בתפקידו דהיום. במסגרת התביעה העיקרית הוגשה בקשה למתן סעדים זמניים.

טענותיו העיקריות של ארגון סגל המחקר כנגד המדינה הן כדלקמן: ראשית, העסקת עובדי קבלן פוגעת ביחסי העבודה הקיבוציים ברפא"ל ומכרסמת בכוחו הארגוני של הארגון היציג ובעובדים החברים בו; העסקת עובדי קבלן מהווה התנהגות בחוסר תום-לב, התנהגות המנוגדת לחוק, לתקשי"ר, להחלטות הממשלה ולמשפט העבודה ולמשפט המינהלי. בנוסף, העסקת עובדי קבלן נוגדת את הוראות חוק העסקת עובדים על-ידי קבלני כוח-אדם, התשנ"ו-1996 .

הסעדים המבוקשים כנגד המדינה הם: מתן צווי מניעה זמניים וקבועים וצווים הצהרתיים שעיקרם: המדינה אינה רשאית להעסיק, במסגרת יחידת הסמך רפא"ל, עובדי קבלן בתפקידים מקצועיים של עובדי מחקר, למעט באמצעות קבלני כוח-אדם, כמשמעותם בחוק העסקת עובדים על-ידי קבלני כוח-אדם הנ"ל; המדינה אינה רשאית להעסיק עובדי קבלן בתפקידי ניהול; המדינה אינה רשאית להעסיק את מר שקד בתפקיד סגן מנהל לתפעול בחטיבת האלקטרוניקה ביחידת הסמך רפא"ל ; יש להחיל את הוראות ההסכמים הקיבוציים החלים על עובדי מחקר על כל עובד קבלן המועסק על-ידי המדינה באמצעות קבלני כוח-אדם, בתפקיד של עובדי מחקר למעלה משלוש שנים. בנוסף, התבקש בית-הדין ליתן צו המורה למדינה לגלות את כל החוזים שבינה לבין עובדי הקבלן, עימם התקשרה בהסכמי העסקה.

בית-הדין קבע, כי התובענה שבפנינו מעלה שאלות כבדות משקל. אולם, פסק-דין זה עניינו שאלה אחת בלבד, סמכותו של בית-דין זה לדון, כערכאה ראשונה, בתובענה העיקרית ובבקשה למתן סעדים זמניים.

לטענת באי-כוח ארגון סגל המחקר, ההליך דנן הוגש לבית-דין זה, בשל העובדה, כי מדובר בסכסוך שהינו גם בין צדדים שהינם שני ארגוני עובדים יציגים ובשל העובדה שהמדובר בסכסוך ארצי במספר מכוני מחקר במערכת הביטחון ובמשרד ראש הממשלה. באי-כוח ארגון סגל המחקר הוסיפו, כי די בכך שקיימת תובענה לארגון עובדים בה ארגון עובדים אחר הינו משיב בתובענה, בין אם נדרש סעד כנגד ארגון העובדים האחר ובין אם לאו, כדי להקים לבית-דין זה סמכות ייחודית לדון בעניין. ייתכן, כי חלק מעובדי הקבלן מיוצגים על-ידי ההסתדרות ותתכן מחלוקת בין ארגוני העובדים באשר לסיווגם של עובדי הקבלן בקבוצות העובדים.

עיקר טענתו של בא-כוח המדינה הוא, כי על-פי האמור בסעיף 25(2) לחוק בית-הדין לעבודה, על-מנת שבית-דין זה יקנה סמכות ייחודית לדון בסכסוך, בשבתו כערכאה ראשונה, נדרשים מספר תנאים: תובענה, שהצדדים לתובענה יהיו ארגוני עובדים ושהתובענה נובעת מעניינים שביחסי עבודה.

לטענת בא-כוח המדינה שני התנאים הראשונים אינם מתקיימים במקרה דנן, שכן לארגון סגל המחקר אין טענה כנגד ההסתדרות, שיכולה לבסס עילת תביעה ומתן סעד.

באי-כוח ההסתדרות השאירו את העניין לשיקול-דעת בית-הדין, תוך שציינו, כי ההסתדרות מסכימה לטיעונים המשפטיים, שעניינם איסור העסקת עובדי קבלן על -ידי המדינה במכוני המחקר.

בית-הדין קבע, כי הסכסוך, נשוא תובענה זו, הינו בין ארגון סגל המחקר לבין המדינה - רפא"ל ולא בין ארגון סגל המחקר לבין ההסתדרות. העתירה מכוונת למנוע מהמדינה להעסיק עובדי קבלן בתפקידים מקצועיים של עובדי מחקר. הנושא הכללי העולה בעתירה הוא זכות ההתאגדות של עובדים והזכויות וההגנות העומדות לארגון סגל המחקר כארגון העובדים היציג. למעשה, מטענות באי-כוח הצדדים לפני בית-הדין עלה, כי ההסתדרות הסכימה עם עמדת ארגון סגל המחקר ולטענתה, היא שנושאת בעיקר המאבק נגד העסקת עובדים בשירות הציבורי באמצעות חברות כוח-אדם. בפועל לא קיים סכסוך בין שני ארגוני העובדים בנושא שלפנינו.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי הסמכות הייחודית לדון בתובענה שלפנינו מסורה לבית-הדין האזורי לעבודה. מכאן, התובענה בבית-דין זה נמחקה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי באי-כוח ארגון סגל המחקר רשאים להגיש את התובענה בבית-הדין האזורי, שלו מוקנית הסמכות לדון בהליך.

ב- סב"א 32731-06-15 {הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' אמדוקס (ישראל) בע"מ, תק-אר 2015(2), 1879 (2015)} קבע בית-הדין, כי סעיף 25(2) לחוק בית-הדין לעבודה קובע, כי הסמכות הייחודית לדון "בתובענות בין ארגון עובדים לארגון עובדים אחר ותובענות בין ארגון מעבידים לארגון מעבידים אחר, הכל אם התובענות נובעות מעניינים שביחסי עבודה" מסורה לבית-הדין הארצי לעבודה כערכאה ראשונה. דומה, כי אין חולק על סמכות זו.

עוד הוסיף בית-הדין, כי בעניין אחדות נקבעו הדברים הבאים, שהיו מקובלים על כלל ההרכב:

"בבקשת הצד שהגיש ארגון אחדות נגד המדינה, עתירתו המרכזית היתה למתן צו הצהרתי האוסר על המדינה לנהל משא-ומתן קיבוצי ולחתום על הסכם קיבוצי כללי או מיוחד, אשר יחול על העובדים בחוזים אישיים המועסקים בשירות המדינה, עם ארגון כלשהו למעט ארגון אחדות; צו האוסר על המדינה לפגוע בחירות ההתארגנות של העובדים החברים בארגון אחדות; וכן צו המחייב את המדינה לנהל משא-ומתן עם ארגון אחדות בנוגע להסדרת תנאי העסקתם של העובדים בחוזים אישיים.

במילים אחרות, העתירה נגד המדינה לאיסור ניהול משא-ומתן עם ההסתדרות ולקיומו אך ורק עם אחדות, מושתתת כל כולה על הנחת היסוד, שההסתדרות אינה ארגונם היציג של בעלי החוזים האישיים בשירות המדינה.

לאור הנחת יסוד זה דומה, שעניינו האמיתי של הסכסוך הקיבוצי שלפנינו, איננו עם מי על המדינה לנהל משא-ומתן קיבוצי, עם ההסתדרות או עם אחדות; אלא מי מבין שני הארגונים הללו הוא הארגון היציג אצל בעלי החוזים האישיים בשירות המדינה, באשר עצם חובת קיום משא-ומתן קיבוצי עם הארגון היציג, אינה שנויה כאן במחלוקת.

משאלה הם הדברים, קבע בית-הדין, כי הלבוש שבו הולבשה עתירת אחדות כבקשת צד בסכסוך קיבוצי נגד המדינה, מסתיר את טיבו האמיתי של הסכסוך העולה מבקשת הצד, שהינו סכסוך בין ארגוני בנוגע ליציגותם של בעלי החוזים האישיים בשירות המדינה, ומעמד ההסתדרות כארגון עובדים בקרבם.

הסכסוך שבין הצדדים במקרה שלפנינו, נוגע, בין השאר, בשאלת פיצול יחידת המיקוח והכרה בבעלי החוזים האישיים בשירות המדינה כיחידת מיקוח נפרדת. מששאלה זו מועלית לא על-ידי המעביד, כי אם על-ידי ארגון, הטוען להיותו ארגון עובדים יחיד בקרב אותה יחידת מיקוח מפוצלת מתוך יחידת מיקוח גדולה יותר, בה כבר קיים ארגון עובדים יציג, מדובר בסכסוך בין ארגוני."

אלא שכבר נפסק שלא כל עת בה קיימת בסכסוך נתון חזית מסויימת שעשויה להחשב כסכסוך בין ארגוני, התוצאה היא שהסמכות העניינית לבירור אותה חזית מסורה רק לבית-הדין הארצי. יש לזכור כי התובע הוא "בעל הבית" של עילת תביעתו. בעניין ידיעות אינטרנט נקבע כך:

"סמכותו של בית-הדין האזורי לעבודה אינה פוקעת מאליה וההליך אינו הופך אוטומאטית לסכסוך בין ארגוני אם מצורף כצד להליך ארגון עובדים אחר, בין ביזמת המעסיק, בין ביזמת בית-הדין ובין כתוצאה מבקשתו של ארגון העובדים האחר.

אין לקבוע כלל, כי בכל מקרה בו בהליך שהגיש ארגון עובדים כנגד המעביד מעלים המעסיק או ארגון העובדים האחר טענות בעניין יחידת המיקוח או היציגות באותה יחידת מיקוח מדובר בסכסוך בין ארגוני, ויש להעביר את ההליך לדיון בבית-הדין הארצי לעבודה, בהתאם לסעיף 25(2) לחוק בית-הדין לעבודה.

בהקשר זה יש לזכור, כי הכלל הוא שהסמכות העניינית נגזרת בראש ובראשונה מעילת התביעה והסעד המבוקש בכתב התביעה. זאת ועוד. קביעת כלל כאמור עלולה לגרום לשימוש לרעה בהליכי משפט. כך למשל, יוכל מעסיק המעוניין לסכל את הליכי ההתארגנות במקום העבודה, לגרום לכך ש"ארגון עובדים" הפועל למעשה מטעמו יגיש בקשה לבית-הדין האזורי בטענה שהוא הארגון היציג ויעתור להעברת ההליך לבית-הדין הארצי, ובכך לגרום להתמשכות ההליך בשלב בו התארגנות העובדים הראשונית היא פגיעה ושברירית. לפיכך, יש לקבוע, כי מדובר בסכסוך בין ארגוני וכי הסמכות לדון בהליך מוקנית לבית-הדין הארצי רק אם מבחינה מהותית מדובר בסכסוך בין ארגוני."

ויודגש, יכול ומסכת עובדתית תקים מספר עילות תביעה שכל אחת מהן מסורה לסמכותה העניינית של ערכאה אחרת. כאמור, לתובע מסורה הזכות להחליט באיזו עילה לתבוע. סמכות זו, כמו כל זכות שבדין, כפופה לחובת תום-הלב. זאת ועוד, יכול תובע ויגיש שתי תובענות, כל אחת בעילה אחרת ולערכאה אחרת. לעיתים, אף נכפה הדבר על התובע נוכח מגבלת הסמכויות. במקרים שהוגשו יותר מתובענה אחת לערכאות שונות, ככלל דרך המלך היא עיכוב ההליך האחד עד להכרעה בהליך האחר. ההכרעה בשאלה מהו ההליך שימתין להכרעה במשנהו תלויה בנסיבות העניין.

גם במקרה של מסכת עובדתית דוגמת זו שלפנינו, עשויות לעמוד על הפרק שתי עילות תביעה: האחת כנגד המעסיקה, ואז הסמכות לבית-הדין האזורי; השניה, כנגד מי שנטען להיות ארגון עובדים אחר, ואז הסמכות לבית-הדין הארצי. במקרים כגון אלה, כאשר תלויה ועומדת בבית-הדין האזורי תביעה, אזי ככלל נכון יהיה להמתין לבירור הסכסוך בבית-הדין האזורי ורק אז לפנות לבית-הדין הארצי, וככל שפנו אל בית-הדין הארצי במקביל, נכון יהא לקדם את ההליך לפניו רק לאחר ההכרעה בבית-הדין האזורי.

הדברים נכונים ביתר שאת מקום בו בירור הסכסוך כרוך בבירור עובדתי מקיף כמו במקרה שלפנינו.

בשאלת הברירה שבין הערכאות יש להביא בחשבון לא רק את היתרון של בית-הדין האזורי בעריכת בירור עובדתי, אלא גם את העובדה, כי פתיחתו של הליך בבית-הדין הארצי ישירות משמעה "הפסד" ערכאה.

ולבסוף, יש להיות ערים לכך שבסכסוכים קיבוציים, ובמיוחד בסכסוכים הנוגעים להתארגנות ראשונית, קיימת חשיבות עליונה בקיום בירור מהיר ונטול התחכמויות דיוניות. יש להעדיף הכרעה לגופו של עניין, גם אם זו כרוכה בהכרעה בשאלות ובמחלוקות עובדתיות שעשויות להיות רלוונטיות גם לסמכותה העניינית של ערכאה אחרת בבתי-הדין לעבודה.
ככלל, מכוח סעיף 76 לחוק בתי-המשפט, התשמ"ד-1984, ערכאה מוסמכת להכריע אגב אורחא בשאלה המתעוררת בהליך שלפניה, וזאת לשם פסיקה בעניין שבסמכותה. בסכסוך קיבוצי יש להסיר משוכות דיוניות שאינן הכרחיות, שכן מטיבו של עניין כל עיכוב ו"סיבוך" גורמים להתמשכותם של ההליכים ופוגעים ביכולת לקיים את ההתארגנות הראשונית.

עוד הוסיף בית-הדין, כי מה שנכון לכל תיק משפטי, צריך להיבחן בנסיבותיו הוא, ואין להלום מצב בו על סכסוך נתון מוחל פתרון "אוטומטי".

ב- ס"ק 54/09 {לשכת המסחר תל-אביב, איגוד לשכות המסחר נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה ואח', תק-אר 2009(2), 478 (2009)} קבע בית-הדין, כי בית-המשפט העליון פסק לא אחת, כי הרשות השופטת לא תתערב בהליכי חקיקה של הכנסת או הממשלה {ראה: בג"צ 3977/03 ח"כ דני יתום נ' ראש ממשלת ישראל, תק-על 2003(2), 647 (2003)}.

עוד הוסיף בית-הדין, כי אמנם, בהחלטה בעניין רשות הנמלים {ס"ק 12/03 רשות הנמלים נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.09.04)} הוציא בית-דין זה מלפניו צו דו-ראשי: הקפאת שביתת עובדי רשות הנמלים והקפאת הליכי החקיקה של הצעת חוק רשות הספנות והנמלים, התשס"ד - 2003.

זאת, במטרה לקדם את הליכי המשא-ומתן בין הצדדים. אולם, שלא כפי בענייננו, באותה פרשה המדינה וההסתדרות הסכימו למתן הצווים ההדדיים וניהלו משא-ומתן במשך חודשים בחסות בית-הדין. בפסק-דין בעניין הלאמת קרנות הפנסיה בחקיקה {בג"צ 6871/03 מדינת ישראל נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נח(2), 943 (2003)}, דחה בית-המשפט העליון עתירה נגד פסק-דינו של בית-דין זה שקבע, כי עתירתה של ההסתדרות נגד לשכת התיאום בעניין הפרת ההסכמים הקיבוציים הנוגעים לקרנות הפנסיה, מצויה בגדרי סמכותו.
העתירה נדחתה על-ידי בית-המשפט העליון חרף העובדה שהפרת ההסכמים הקיבוציים באותו מקרה היתה נעוצה בהליכי חקיקה. אולם, ההכרעה בתוקפן של הוראות החוק בעניין הלאמת קרנות הפנסיה נעשתה אגב תובענה של ארגון עובדים נגד ארגון מעסיקים שעסקה בקיום התחייבויות בהסכם קיבוצי. בדומה, תקיפת הצעת החוק בעניין רשות הנמלים נעשתה אגב דיון בחוקיותה של שביתת עובדי הנמלים ובמסגרת סכסוך קיבוצי בין צדדים להסכם קיבוצי.

בענייננו, המבקשת חזרה בה מטענתה בעניין הפרת "הסכם ההידברות". במצב דברים זה, קבע בית-הדין, כי אין להידרש לטענותיה של המבקשת המכוונות לעצירת הליכי חקיקה, מבלי שאלו נטענו במסגרת סכסוך המצוי בגדרי סמכותו של בית-דין זה.

זאת ועוד, בקשתה של המבקשת עוררה אי-בהירות באשר למהות האמיתית של הסכסוך. מטענות הצדדים לפני בית-הדין עלה הרושם, כי מדובר בסכסוך "פנים ארגוני" בין איגוד לשכות המסחר לבין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים ולא בסכסוך "בין ארגון מעבידים לארגון מעבידים אחר", המצוי בגדרי סמכותו של בית-דין זה. כפי הנראה, הרקע לסכסוך נעוץ בכך שהסכמתה של לשכת התיאום להחלטות "פורום השולחן העגול" ניתנה בניגוד לעמדתו של נשיא המבקשת. חרף זאת, המבקשת לא מצאה לנכון לצרף את לשכת התיאום כמשיבה לבקשת הצד שהגישה לבית-הדין, וצירופה נעשה על-פי החלטת בית-הדין.

מעבר לאמור, קבע בית-הדין, כי עתירתו של איגוד לשכות המסחר היא מוקדמת במובן זה שהמלצות "פורום השולחן העגול" לא הבשילו לדבר חקיקה ואף לא לכדי הצעות חוק.

בית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק קבע, כי בית-המשפט לא יתערב בהליכי חקיקה בטרם הושלמו, ודחה על-הסף עתירה שהוגשה לו בטרם הושלמו הליכי החקיקה {ראה: בג"צ 10703/02 המועצה לשיווק פרי הדר נ' ממשלת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.12.02)}.
כאמור, עתירתו של איגוד לשכות המסחר הוגשה לבית-הדין בשלב גיבושם של תזכירי הצעות החוק. תזכירי הצעות החוק צפויים לעבור כמה וכמה גלגולים, לרבות דיון בוועדת השרים לענייני חקיקה, קריאה ראשונה במליאת הכנסת, דיון בוועדות הכנסת, וקריאה שניה ושלישית, כאשר כל שלב יכול ויביא עימו שינוי בנסיבות העומדות ביסוד העתירה שלפנינו.

עוד הוסיף בית-הדין, כי חוק ההסדרים מהווה אמצעי למתן גושפנקא חוקית להסכמותיהם של השותפים ליחסי העבודה. זאת, להבדיל ממקרים בהם הוראות חוק ההסדרים נקבעות חד-צדדית על-ידי הריבון.

מבלי לחוות דעה באשר לתוכן ההסכמות פרי דיוני הפורום, קבע בית-הדין, כי אין ספק, ששיתוף פעולה בין הגורמים המרכזיים במשק הישראלי, מהווה את הדרך הראויה והמיטבית להתמודדות עם משבר הכלכלה בישראל.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי עתירתו של איגוד לשכות המסחר נדחית לגופה ומפאת העדר סמכות. בנסיבות העניין מתן צו בדבר הקפאת הליכי חקיקת חוק ההסדרים 2009 אינו בגדרי סמכותו של בית-הדין.

אף לגופם-של-דברים, קבע בית-הדין, כי אין מקום להורות על עצירת הליכי חקיקה שהם פרי הסכמה ושיתוף פעולה של הגורמים המרכזיים ביחסי העבודה בישראל, הסכמה אשר התקבלה במסגרת מאמץ משותף לחילוץ המשק הישראלי מהמשבר בו הוא נתון ולחידוש הצמיחה.

ב- סק"כ 13165-10-14 {איגוד הגזברים ברשויות המקומיות נ' הממונה על השכר במשרד האוצר, תק-אר 2014(4), 1412 (2014)} נדונה בקשת צד לדיון בתובענה על-פי סעיף 25(1) לחוק בית-הדין לעבודה, בה התבקש בית-הדין לעדכן את זכויותיהם של העובדים הבכירים ברשויות המקומיות המנכ"לים, הגזברים, המהנדסים, המבקרים והמשפטנים המאוגדים באיגודים הפרופסיונאליים ובכלל זה לעדכן את זכויותיהם של המבקשים 6 ו - 7.

לחלופין התבקש בית-הדין להורות למשיבים 1 ו - 2, הממונה על השכר במשרד האוצר ומשרד הפנים, לקיים עם המבקשים דיאלוג ביחס לתנאי העסקתם.

המבקשים גרסו בבקשתם, כי לבית-הדין הארצי לעבודה נתונה הסמכות לדון בבקשת הצד, מאחר שמדובר ב"תובענה בין מי שיכולים להיות צדדים להסכם קיבוצי כללי כמשמעותו בחוק הסכמים קיבוציים" {כקבוע בסעיף 25(1) לחוק בית-הדין לעבודה התשכ"ט-1969}. זאת, נוכח העובדה כי המבקשים 1 - 5 הינם מי שרשאים להיות ארגון העובדים, בהיותם מייצגים את המספר הגדול ביותר של העובדים הבכירים ברשויות המקומיות.

בבקשת הצד הובהר, כי המבקשים 5-1, הינם גופים המאוגדים כעמותות, בהם חברים העובדים הבכירים ברשויות המקומיות, וכי בהתאם לתקנונם משמשים המבקשים 1 עד 5 כנציגות המוסמכת לדון, בין היתר, בנוגע לתנאי העסקתם של העובדים הבכירים.

לחלופין טענו המבקשים, כי לבית-הדין מוקנית הסמכות העניינית לדון בבקשה גם מכוח סעיף 25(2) לחוק בית-הדין לעבודה, נוכח תכליתה. זאת לאור הנפסק בפרשת אחדות {עס"ק 26445-09-13 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' מדינת ישראל ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (26.03.14)} בו נקבע, כי בשים לב לטיבו האמיתי של הסכסוך, אשר נבחן לאור תוכן הבקשה, מדובר בסכסוך בין ארגוני. המבקשים טענו, כי הם מייצגים יחידות מיקוח מסויימות פרופסיונאליות בקרב עובדי הרשויות המקומיות המבקשים להעלות שאלה משפטית ביחס לתנאי עבודתם של העובדים הבכירים ולחלופין הכרה בהם כארגון מולם ינוהל דיאלוג ביחס לתנאי ההעסקה של העובדים הבכירים ברשויות המקומיות.

בנסיבות אלה, כך נטען, מדובר בסכסוך ארגוני שלבית-הדין הארצי נתונה הסמכות העניינית. עוד טענו המבקשים, כי בית-הדין האזורי נעדר סמכות עניינית לדון בהליך, מאחר שהמבקשים אינם מהווים ארגוני עובדים יציגים ברשויות המקומיות.

בית-הדין קבע, כי המבקשים אינם ארגון עובדים ואף אינם טוענים, כי הם ארגון כאמור. מדובר במקבץ של עמותות המאגדות עובדים שונים המועסקים במגוון מקצועות ותפקידים {גזברים, עורכי-דין, מזכירים, מנכ"לים ומהנדסי ערים} ברשויות מקומיות ובמועצות אזוריות שונות, ברמות שכר שונות, ובתנאי העסקה שונים.

מקבץ עמותות זה אינו עונה על הקריטריונים להכרה בו כארגון עובדים וממילא ברי, כי אין מדובר בארגון יציג שיכול להיות צד להסכם קיבוצי. יתר-על-כן, אין מדובר בהתארגנות פורצת, שכן השלטון המקומי מהווה מקום עבודה מאורגן.

עוד הוטעם, כי מספר העובדים הסטטוטוריים מקרב כלל עובדי הרשויות המקומיות עומד על 1,015 עובדים {ב - 861 משרות} מתוך 100,000 עובדים {ב - 80,000 משרות}, דהיינו כאחוז אחד מכלל העובדים ברשויות המקומיות. מכאן שגם אם יצלחו המבקשים לצרף אל שורותיהם את כלל העובדים הסטטוטוריים, הרי שלא יעמדו בקריטריון היציגות.

עוד נטען, כי יש לדחות טענתם החלופית של המבקשים לפיה בית-הדין הארצי מוסמך לדון בבקשת הצד מכוח הוראת סעיף 25(2) לחוק בית-הדין לעבודה. משמדובר במקבץ של עמותות שפנייתו לבית-הדין נעשית אד הוק לצורך קידום העניינים הכלכליים.

לפיכך אין מתקיים התנאי האלמנטרי לקיומו של סכסוך בין ארגוני. היינו, מאבק על הבכורה בייצוג עובדים בין שני ארגוני עובדים שונים. בנוסף, מדובר בבקשה נקודתית לעניין שלושת הרכיבים הכספיים נשוא בקשת הצד, ואין מדובר בהליך שהצדדים או העילות שבו הן לסכסוך בין ארגוני.
זאת ועוד, המבקשים אינם מצרפים לבקשתם ארגון עובדים כלשהו. מכאן יש להסיק, כך לטענת משיבים 1 ו - 2, וכי המבקשים עצמם אינם סבורים, כי מדובר בסכסוך בין ארגוני וטענתם החלופית נועדה להיות אמתלה להגשת הבקשה לבית-הדין.

עוד נטען, באשר לקיומו של התנאי הקבוע בסעיף 25(1) לחוק בית-הדין לעבודה, כי המבקשים, המכירים בעובדה שהם אינם מהווים ארגון עובדים, אינם טוענים, כי הם יכולים להיות צדדים להסכם קיבוצי כללי אלא, כי הם "רשאים להיות ארגון עובדים".

מונח זה, כך נטען, אינו המונח בו נעשה שימוש בחוק בית-הדין לעבודה. ארגון עובדים, כפי הנקבע בפסיקה, הינו ארגון הרשאי ליטול חלק כצד בתחרות בין ארגונית, עובר למועד טענתו להיותו ארגון עובדים באותו מקום עבודה. המכנה המשותף לכלל המבקשים אינו עולה כדי אינטרס משותף המצדיק הכרה בהם כיחידת מיקוח נפרדת מכלל העובדים בשירות המדינה. עצם העובדה שהעובדים הסטטוטוריים מועסקים בחוזי בכירים אינה יוצרת יחידת מיקוח נפרדת. לכן, כך נטען, ככל שסבורים המבקשים שזכאים הם לרכיבי שכר שונים תרופתם אינה בהגשת בקשת צד בסכסוך קיבוצי אלא בהגשת תביעות פרטניות של העובדים.

המבקשים, בתשובתם לתגובות המשיבים סברו, כי יש לקיים דיון משפטי בשאלת הסמכות העניינית וטענו, כי הבקשה לקיום דיון מוגשת בהסכמת מרכז השלטון המקומי ומרכז המועצות.

המבקשים טענו, כי ניתן לראות בהם כארגון עובדים לצורך בקשת הצד, לאור קיומם של תנאים שנקבעו לצורך הכרה בארגון כארגון עובדים. כמו-כן, טענו המבקשים, כי ניתן לראות בהם כארגון עובדים בקרב יחידת מיקוח מתוך יחידת מיקוח גדולה יותר, בה קיים כבר ארגון עובדים יציג.

המבקשים גרסו, כי הם עומדים בקריטריונים הקבועים ב- בג"צ עמית {בג"צ 7029/95 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' בית-הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד נא(2), 63 (1997)}.

המבקשים טענו עוד, כי הממונה על השכר ומשרד הפנים רואים בעובדים הסטטוטוריים ברשויות המקומיות כיחידה נפרדת. לטענת המבקשים, הדרך היחידה להשמיע את קולם של העובדים הסטטוטוריים היא באמצעות הסתכלות על כלל הרשויות המקומיות כענף אחד.

כאשר האינטרס בענף זה של העובדים הבכירים הוא אינטרס נפרד מעובדי הרשויות המקומיות המועסקים על-פי דירוג דרגה. המבקשים גרסו, כי עת מסתכלים על המפעל כרשות מקומיות, לעולם לא יוכלו המבקשים להיות ארגון עובדים יציג ברשות מקומית, נוכח אי-עמידתם במבחן ה"שליש".

עם-זאת, בעניינם של העובדים הסטטוטוריים חלות נסיבות מיוחדות, המבדילות אותם מיתר העובדים ברשויות המקומיות, רובם המכריע מועסק באמצעות חוזים אישיים, בכירים; תנאי השכר המשולמים באמצעות חוזה הבכירים אינם ניתנים לשיקול-דעת הרשות המקומית; חוזי הבכירים הינו תכתיב והנחיה מינהלית.

כך, לטענת המבקשים, נוצר מצב בלתי-אפשרי בו נוצר חוזה עבודה אחיד שהיכולת של העובד הפרטני לנהל עליו דיאלוג אינה קיימת ואין כל ביטוי לארגון העובדים אלא לארגון המעסיקים בלבד.

לסברת המבקשים, רצונם של העובדים הסטטוטוריים ברשויות המקומיות הינה לעגן בצורה קיבוצית את תנאי העסקתם במסגרת דיון רוחבי עם ארגון המעסיקים והרגולטור. לכן, כך לטענת המבקשים, בעניינם יש להפעיל מבחן שונה ביחס לקביעת היציגות ולנהוג בגמישות כפי שנוהגים ביחס לארגון עובדים פורץ.

שכן המבקשים מייצגים את רוב העובדים הסטטוטוריים בעלי אותו אינטרס בכל הרשויות המקומיות בדומה ליציגות הנדרשת בהסכם קיבוצי כללי. בקשת הצד אינה עוסקת, כך נטען, בשלושה רכיבי שכר אלא בבקשה לדיאלוג לצורך קביעת תנאי העסקת העובדים הסטטוטוריים ברשויות המקומיות.

בית-הדין קבע, כי יש להיעתר לבקשת המבקשים, המוסכמת על מרכז השלטון המקומי ומרכז המועצות האזוריות, לקיום דיון בעניין בקשת הצד ובכלל זה בשאלה האם ניתן לראות במבקשים כארגון עובדים לצורך בקשת הצד.

ב- סב"א 31575-02-13 הסתדרות העובדים הלאומית נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה ואח', תק-אר 2013(3), 681 (2013)} הסתדרות העובדים הלאומית פנתה לבית-הדין בבקשת צד למתן צו הצהרתי לפי סעיף 25(2) לחוק בית-הדין לעבודה, ועתרה לצו הצהרתי הקובע, כי הלאומית היא ארגון העובדים היציג במועצה האזורית אל בטוף למן מועד הכרזת הייציגות.

בהתייחס לרקע העובדתי שביסוד הבקשה ציינה הלאומית, כי אין מדובר ב"התארגנות פורצת" אלא בהתארגנות אצל מעסיק מאורגן, שארגון העובדים היציג בו היא הסתדרות העובדים הכללית החדשה; כי למיטב ידיעתה "לא נחתם הסכם קיבוצי במועצה ב- 12 החודשים האחרונים וכן לא מתנהל בימים אלו מו"מ קיבוצי". על עובדות אלה לא חלקו הצדדים להליך, הכללית והמועצה.

הלאומית טענה, כי ה"מועד הקובע" לקביעת היציגות בהתמודדות מול הכללית הוא ה- 07.02.13, הוא המועד בו הודיעה למועצה על יציגותה, לפיה 43 מבין 78 עובדי המועצה חברים בלאומית.

בהקשר זה טענה, כי יש להתעלם מהטפסים והנתונים שהגישה הכללית לבית-הדין, בנוגע לחברות העובדים במסגרתה לאחר "המועד הקובע". לטענתה, "עיון בטפסים שהוגשו לבית-הדין על-ידי ההסתדרות הכללית מעלה, כי כל הטפסים שהגישה הכללית בדבר חברות העובדים במסגרתה נחתמו לאחר הגשת בקשת הלאומית: הראשונים ביום 19.02.13 והאחרים במועדים סמוכים לאחר-מכן".

בית-הדין קבע, כי ב"מועד הקובע" ההסתדרות הכללית היתה "ארגון העובדים שעם חבריו נמנה המספר הגדול ביותר של עובדים מאורגנים" המיוצגים לעניין הסכם קיבוצי מיוחד במועצה ולא פחות משליש העובדים עליהם חל ההסכם, כדרישת סעיף 3 לחוק ההסכמים הקיבוציים. זאת, בין אם מספר כלל עובדי המועצה עמד על 90 כשיטתה של הכללית, או על 78 כטענת הלאומית, או על 74 כטענת המועצה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי משלא עלה בידי הלאומית להפריך חזקת היציגות של הכללית ב"מועד הקובע" יש לקבוע, כי הכללית היא הארגון היציג במועצה החל למן המועד הקובע וכי על-כן דין בקשתה של הלאומית להצהיר עליה כארגון היציג במועצה, להידחות.

לאור האמור לעיל, בית-הדין, דחה את עתירתה של ההסתדרות הלאומית להצהיר, כי היא הארגון היציג במועצה האזורית אל בטוף החל מן "המועד הקובע", מועד הודעתה על היציגות להסתדרות הכללית, לאחר מסירת הודעת היציגות למועצה.

יישום הכללים הנורמטיביים בתחולתם על נסיבות ההתמודדות הבינארגונית שלפנינו העלה, כי "במועד הקובע" ההסתדרות הכללית היתה הארגון הייציג במועצה האזורית אל בטוף. זאת, לאחר שלא עלה בידי הלאומית לערער על חזקת היציגות של הכללית, ומשנמצא, כי "במועד הקובע" מספר גדול יותר של עובדים ובשיעור העולה על שליש מכלל עובדי המועצה, היו חברים בכללית.

4. הצטרפות להליך כעותר ציבורי
כלל פסוק הוא, כי הארגון היציג מייצג את האינטרסים של כלל העובדים במסגרתו. זאת גם במקרים בהם יהיו בין העובדים כאלה שאינם מסכימים למהלכי המשא-ומתן {סק"כ 722-09-11 מדינת ישראל ואח' נ' ההסתדרות הרפואית לישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.09.11); סב"א 29108-09-12 ועד המורים בבית הספר עירוני ד' נ' הסתדרות המורים בישראל, תק-אר 2013(3), 928 (2013)}.

ב- סב"א 29108-09-12 {ועד המורים בבית הספר עירוני ד' נ' הסתדרות המורים בישראל, תק-אר 2013(3), 928 (2013)} נדונה "בקשה דחופה להצטרפות להליך כעותר ציבורי ולמתן צו מניעה זמני" מטעם ועדי המורים של 25 בתי-ספר תיכוניים שש-שנתיים.

ועדי המורים, אשר הינם, כפי הנטען, יושבי הראש של 25 ועדים אשר נבחרו בבחירות כלליות בבתי הספר התיכוניים השש-שנתיים, ביקשו להצטרף אל ההליך המתנהל בתיק העיקרי על-מנת לייצג את האינטרסים של כלל בתי-הספר השש-שנתיים, של מנהליהם, של המורים המלמדים בהם, ובאופן עקיף של התלמידים הלומדים בהם על הוריהם.

לטענת ועדי המורים, הם ממלאים אחר הדרישות לקבלת מעמד של "עותר ציבורי". העותרים טענו, כי אילוץ קיומן של שתי הרפורמות "אופק חדש" ו"עוז לתמורה" בתיכונים השש-שנתיים עתיד להניב נזקים. עוד ביקשו העותרים, לאור המפורט בבקשתם, כי בית-הדין יוציא צו מניעה זמני שימנע את תחולת רפורמת "אופק חדש" עד לגיבוש הסכמה לגבי החלת רפורמה אחת, ולחלופין עד לגיבוש הסדר מוסכם לפיו יוכל כל בית-ספר תיכון שש-שנתי לבחור את הרפורמה עימה הוא עובד.

בתגובתו, מיום 01.07.13, ארגון המורים בבתי-הספר העל-יסודיים ובמכללות הודיע, כי אינו מתנגד לצירוף ועדי המורים להליך העיקרי ולמתן הסעד הזמני. הארגון הבהיר, כי העדר ההתנגדות אינו מבוסס על הכרה כלשהיא בסמכות הקיבוצית או במעמד הקיבוצי של המבקשים, אלא מדובר בהבנה, כי קיימת מצוקה בקרב עובדי ההוראה.

הסתדרות המורים בישראל, התנגדה לבקשת ועדי המורים. ההסתדרות גרסה כי מעיון בבקשה עולה, כי הסעד המבוקש זהה לסעד הזמני שהתבקש על-ידי ארגון המורים, וכי למעשה קיימת זהות אינטרסים בין ועדי המורים לבין ארגון המורים ושהארגון פועל במסווה להחיות את הסעד הזמני שנמחק בהחלטת בית-הדין ובהסכמת הארגון.

ועדי המורים פועלים, כך לטענת ההסתדרות, בחוסר תום-לב תוך הסתרת מידע מבית-הדין. לסברת הסתדרות המורים, אין לוועדי המורים זכות עמידה כ"עותר ציבורי", וכי אין להיענות לבקשתם המוגשת בהעדר עילה, בניגוד למעשה בית-דין, בשיהוי קיצוני, ובאי-נקיון כפיים.

לטענת הסתדרות המורים עילת התובענה של ועדי המורים אינה שפיטה וכי ועד המורים אינם מי מהגורמים שיכול להיות צד להליך, שלבית-הדין סמכות שיפוט עניינית לדון בו מכוח סעיף 25 לחוק בית-הדין לעבודה. מניעיהם האמיתיים של ועדי המורים, כך נטען, הינם סיכול השלמת יישומם של הסכמים קיבוציים בני-תוקף.
ההסתדרות טענה, כי האינטרסים של כל הצדדים מיוצגים וכי צירוף ועדי המורים יפגע ביעילות הדיון. עוד טענה הסתדרות המורים, כי לא מתקיימים התנאים למתן צו עשה זמני דחוף.

המדינה, בתגובתה טענה, כי ועדי המורים לא ביססו עילה להכיר בהם כעותר ציבורי. לסברת המדינה, ועדי המורים אינם ועד כמשמעותו בחוקת מי מבין הארגונים וממילא אינם יציר אחר מכוח המשפט הקיבוצי. אמירת ועדי המורים לפיה הם מייצגים את כלל המורים המלמדים בכל אחד מהתיכונים לא הוכחה בפני בית-הדין.

לטענת המדינה הכרה בעותר ציבורי שמורכב מחברי שני הארגונים ומבקש להתערב בסכסוך בין-ארגוני, חותר תחת משפט העבודה הקיבוצי. ועדי המורים אינם מעורים בתשתית העובדתית כך שצירופם לא ייעל את הדיון ועלול אף לסרבל אותו.

המדינה גרסה, כי הסעדים המבוקשים בבקשת ועדי המורים אינם קוהרנטיים וחורגים מתחומיו של הסכסוך הבין ארגוני בשאלת גבולות יחידת המיקוח, וכי צירוף ועדי המורים אינו מתיישב עם התנהלות ההליך. הטענות לגופן שהעלו ועדי המורים נשמעו בהליך זה מפי ארגון המורים כך שלא יהיה בהצטרפותם כדי לתרום תרומה בעלת משמעות. המדינה שבה וציינה, כי אין באמור כדי למעט מפועלם ומעורבותם של ועדי המורים או מי מטעמם המתקיים ברובד הלבר משפטי.

בית-הדין קבע, כי יש לדחות את בקשת ההצטרפות להליך כעותר ציבורי. כלל פסוק הוא, כי הארגון היציג מייצג את האינטרסים של כלל העובדים במסגרתו. זאת גם במקרים בהם יהיו בין העובדים כאלה שאינם מסכימים למהלכי המשא-ומתן {סק"כ 722-09-11 מדינת ישראל ואח' נ' ההסתדרות הרפואית לישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.09.11)}.

המבקשים טענו, כי הם מייצגים "אלפי מורים בתיכונים השש-שנתיים". כידוע, אינטרסי המורים מיוצגים על-ידי הארגונים היציגים בבתי-הספר היסודיים והעל-יסודיים, הסתדרות המורים וארגון המורים. לפיכך, המורים החברים באחד מארגוני המורים נכללים ומיוצגים על-ידי בעלי הדין בהליך זה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי ככל שהעובדים מבקשים להשפיע על העמדה המוצגת על-ידי הארגון בו הם חברים, יכולים הם לעשות כן באמצעות אותו ארגון מייצג. במצב דברים זה יש לדחות בקשת ועדי המורים "להשמיע קולם" במסגרת ההליך, משקולם נשמע על-ידי ארגוני העובדים, המהווים צדדים להליך.

לפיכך, קבע בית-הדין, כי אין מקום לראות את ועדי המורים כ"עותר ציבורי" לעניין הסכסוך זה. אם ייפסק אחרת, משמעות הדבר היתה צירוף כל ועדי המורים בכל בתי-הספר, בהם יש חטיבת ביניים, כ"עותר ציבורי". מסקנה שהינה בלתי-ניתנת ליישום בנסיבות המקרה. מסקנת זו כאמור מייתרת את הדיון בבקשת ועדי המורים למתן סעד זמני. משאין להכיר במבקשים כצד להליך זה. לאור האמור לעיל, הבקשה נדחתה.

5. סעד הצהרתי בדבר היות הארגון ארגון יציג
הלכה היא, כי בנסיבות בהן אין מחלוקת בדבר יציגות הארגון המבקש, וכאשר אין רבותא בדבר חלוף תקופת המניעות להעלאת טענות בדבר יציגות ארגון עובדים אחר, ייתן בית-הדין הארצי סעד הצהרתי לפיו הארגון המבקש הוא הארגון היציג {סב"א 27817-12-12 הסתדרות העובדים הלאומית - הסתדרות העובדים הכללית החדשה וטבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ נ' אסיא, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.01.13); וראה: סב"א 9685-07-12 ארגון כוח לעובדים - ארגון עובדים דמוקרטי ואח' נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (15.07.12); בג"צ 6076/12 כוח לעובדים - ארגון עובדים דמוקרטי ואח' נ' ההסתדרות הכללית החדשה, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.12.12); סב"א 32690-10-10 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' כוח לעובדים ארגון עובדים דמוקרטי ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (20.01.11); סב"א 50718-07-10 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' הסתדרות העובדים הלאומית בישראל ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (17.11.10); סב"א 15253-02-13 הסתדרות העובדים הלאומית נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה , תק-אר 2013(1), 1457 (2013)}.

6. מחלוקת על יציגות הארגון
ב- סב"א 27817-12-12 {הסתדרות העובדים הלאומית נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה , תק-אר 2013(1), 1485 (2013)} נדונה "בקשת צד בסכסוך קיבוצי" מטעמה של הסתדרות העובדים הלאומית להורות, כי הסתדרות העובדים הלאומית, הינה ארגון העובדים היציג בחברת טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ - אסיא, היא המשיבה הפורמאלית {טבע אסיא}.

בית-הדין קבע, כי כפי שנפסק ב- סב"א 32690-10-10 {הסתדרות העובדים הכללית החדשה האגף להתאגדות עובדים נ' כוח לעובדים ארגון עובדים דמוקרטי, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.01.11)} ככל שארגון עובדים, חולק על יציגות הארגון עימו מנהל המעסיק משא-ומתן לקראת חתימת הסכם קיבוצי ובמהלכו, על הארגון האחר להביא השגותיו להכרעת בית-הדין הארצי.

ההסתדרות הלאומית גרסה, בבקשתה מיום 17.12.12, כי היא הארגון העובדים היציג בטבע אסיא, מאחר שבהסתדרות הלאומית חברים 131 עובדים מתוך 220 עובדי טבע אסיא. ההסתדרות הלאומית צירפה לבקשתה העתק מן ההסכם הקיבוצי המיוחד בטבע אסיא, בין טבע אסיא לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה במרחב פתח תקווה, הסתדרות עובדי המזון והפרמצבטיקה ועד העובדים הכללי במפעל, והינו בתוקף עד ליום 31.12.12. עוד צירפה ההסתדרות הלאומית לבקשתה העתק מפנייתה לטבע אסיא, בו היא מכריזה על היותה ארגון יציג בטבע אסיא.

ההסתדרות העובדים הכללית החדשה, היא המשיבה, בתגובתה מיום 23.12.12, לא חלקה, כי נכון למועד הכרזת היציגות, רוב עובדי טבע אסיא הינם חברים בהסתדרות הלאומית. בנוסף, ההסתדרות הכללית לא חלקה, כי תמה תקופת המניעות, ולפיכך ככלל אין מניעה לחילופי ארגוני עובדים.

טבע אסיא, בתגובתה מיום 23.12.12, לא הביעה עמדה בקשר לבקשה זו והיא סברה, כי לא היה צורך בצירופה להליך.

בית-הדין קבע, כי משאלו הם הדברים, נוכח העדר מחלוקת בדבר יציגות ההסתדרות הלאומית בטבע אסיא, ובדבר חלוף תקופת המניעות להעלאת טענות בדבר יציגות ארגון עובדים אחר {וראה לעניין זה סב"א 50718-07-10 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' הסתדרות העובדים הלאומית וספרינט מוטורס בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו, פסק-דין משלים מיום (17.11.10), פסקאות 43-41 לפסק-הדין המשלים}, ומכוח סעיף 25(2) לחוק בית-הדין לעבודה, הוא מורה, כי הסתדרות העובדים הלאומית הינה ארגון העובדים היציג בטבע אסיא, החל ממועד הכרזת היציגות על-ידה לטבע אסיא, ביום 06.12.12.

7. עקרון היציגות של ארגון
ב- סב"א 9685-07-12 {ארגון כוח לעובדים - ארגון עובדים דמוקרטי ואח' נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה, תק-אר 2012(3), 76 (2012)} קבע בית-הדין, כי הארגון הראשון שהוכר כיציג, נהנה מ"חזקת יציגות" לפיה הוא עודנו ארגון העובדים היציג במקום העבודה.

על הארגון האחר המערער על חזקת היציגות הנטל להוכיח, כי הוא הארגון היציג במקום העבודה.

לשם כך, עליו להביא את טענת היציגות להכרעתו המהירה, הסופית והמחייבת של בית-הדין הארצי, אשר בתוקף סמכותו לפי סעיף 25(2) לחוק בית-הדין לעבודה, יקבע מי הוא הארגון היציג במקום העבודה. בקשה כאמור תוגש על-ידי הארגון האחר לבית-הדין הארצי בתוך עשרה ימים ממועד ההודעה שמסר הארגון למעסיק כי הוא הארגון היציג.

כמו-כן, במסגרת המימד האישי של זכות ההתארגנות במקום העבודה, שמורה לכל עובד הזכות לעבור מארגון עובדים אחד לארגון עובדים אחר, ולהחליף את ארגון העובדים היציג במקום העבודה. מנגד, קמה זכותה של קבוצת עובדים בארגון עובדים קיים, או בהתארגנות "פורצת", להשיג את יעדיה במסגרת מאבק ארגוני ומשא-ומתן קיבוצי.

בה במידה זכותו של העובד להתארגנות והזכות הגלומה בה לבחור בארגון אליו ישתייך עומדת אל מול המימד הקיבוצי של זכות ההתארגנות במסגרתה נלקחים בחשבון השיקולים המיוחדים ליחסי העבודה הקיבוציים ובהם: הגנה על עקרונות הוודאות והיציבות ביחסי העבודה; תחולתן של חובות תום-הלב וההגינות במאבק בין ארגוני עובדים על יציגות במהלך תקופת משא-ומתן קיבוצי ולאחר כינונו של הסכם קיבוצי.

לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי לא תותר תחרות רצופה ובלתי-מוגבלת בין ארגוני עובדים על יציגות במקום עבודה, בנסיבות בהן מתקיים משא-ומתן אותנטי, אינטנסיבי, ובתום-לב, בין מעביד לבין ארגון עובדים יציג קיים, לגיבוש הסכם קיבוצי.

בהתאם, קבע בית-הדין, כי ישנה מניעות הלכתית. לאמור: הגבלת התחרות בין ארגוני עובדים על יציגות במקום העבודה, בתקופת מניעות, במהלכה ארגון עובדים אחד מנוע מלטעון נגד יציגותו של ארגון עובדים אחר.

עוד הוסיף בית-הדין, כי תקופת המניעות, מאפשרת לארגון העובדים הקיים המנהל משא-ומתן קיבוצי, או החותם על הסכם קיבוצי, פרק זמן סביר למימוש מטרותיו הקיבוציות.

בנסיבות בהן ארגון העובדים היציג מנהל משא-ומתן קיבוצי סביר ואפקטיבי, תקום מניעות מפני טענת יציגות יריבה של ארגון עובדים אחר, מלהכיר בו כארגון עובדים יציג באותו מקום עבודה. תקופת המניעות משתרעת על משך תקופת המשא-ומתן עד להבשלתו של ההסכם הקיבוצי.

המניעות יכול ותתגבש אף בלא שנחתם הסכם קיבוצי "בהתבסס על הצהרה ברורה אחרת אודות זהותו של ארגון העובדים היציג. כך למשל, במקרה בו התנהלה 'מסה קריטית' של משא-ומתן מול ארגון העובדים היציג ובאמצעותו".

במקרה בו ארגון העובדים הקיים והמוכר חתם על הסכם קיבוצי ולא התעוררה מחלוקת באשר ליציגותו של הארגון החתום על ההסכם בשעת החתימה, תהא תקופת מניעות סבירה של 12 חודשים למן מועד כריתתו של ההסכם הקיבוצי, אלא אם נקבע אחרת, בנסיבותיו הספציפיות של המקרה הנדון.

ודוק. עצם קיומו של משא-ומתן קיבוצי, אינו מקים כשלעצמו תקופת מניעות. הדגש הוא על משא-ומתן קיבוצי אותנטי, בתום-לב, אפקטיבי ויעיל המתקיים משך תקופה סבירה, בצורה סבירה, על-ידי ארגון עובדים אשר נכון לאותה עת, אין חולק, כי הוא הארגון היציג במקום העבודה. כל עוד מתקיימים התנאים הללו, ימשיך ארגון העובדים הקיים ליהנות מחזקת היציגות, כאמור.

8. בקשת צד להסכם קיבוצי-רבני עיר-יציאה לגמלאות
ב- סק"כ 56-09 {הסתדרות המעוף - ההסתדרות הכללית החדשה ואח' נ' חבר המועצות הדתיות ואח', תק-אר 2012(2), 37 (2012)} נדונה בקשה להקפיא את הוצאתם לגמלה של רבני השכונות ולמתן צו הצהרתי קבוע לפיו חל על רבני השכונות הסדר ייחודי ומכוחו אין לכפות על רבני השכונות פרישה מאולצת לגמלאות על-פי הגיל הקבוע בחוק שירות המדינה (גמלאות) (נוסח משולב), התש"ל-1970.

עוד נטען, כי כל פעולה לכפות על הרבנים פרישה מאולצת היא בבחינת הפרת ההסכם הקיבוצי והפרת נוהג החל על הצדדים וכי הסדר הפנסיה של רבני השכונות אינו מגביל את חובת פרישתם לאור אופי עבודתם המיוחד הקבוע בהסכם הקיבוצי.

בית-הדין קבע, כי הסכם קיבוצי, מעצם טיבו, חייב לשקף את הסכמת הצדדים. הסכם קיבוצי, מעצם טיבו, נועד להוות תשתית ליחסי עבודה תקינים לאורך זמן.

לאור זאת על הסכם קיבוצי להיות ברור, מוגדר וחד-משמעי. דבר זה מתחייב לא רק מטיבו של הסכם קיבוצי אלא גם מסדרי עבודה ומינהל תקינים אשר ראוי שישררו בקרב הצדדים ליחסי עבודה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי עניין לנו בהוראה בהסכם קיבוצי שהיא בעלת חשיבות ומשמעות מרכזית ביחסים שבין הצדדים להסכם. עניין גיל הפרישה לרבנים, וליתר דיוק הדרישה להסיר את מגבלת הפרישה, אינה עניין שולי. מדובר בדרישה מהותית מרחיקת לכת. מדובר בהוראה המכוונת לסטות מהסדרי הפנסיה המקובלים אצל ציבור העובדים בשרות הציבורי שהרבנים הם חלק ממנו.

הסדר שכזה, ולו גם הסדר שבא לשמור על "המצב הקיים" החריג בפני עצמו, חייב להיעשות בדרך מסודרת ומפורשת. הסדר שכזה לא יכול להיכלל בהסכם הקיבוצי כעניין מקרי או אקראי המשורבב לגוף ההסכם בדרך השנויה במחלוקת. הסדר שכזה חייב להיות מפורש, מוגדר ומסודר.

הגורם המוסמך לאשר את תוכנו של ההסכם הקיבוצי ולחתום עליו מטעם המדינה הוא הממונה על השכר. אישור הממונה על השכר הניתן מכוח סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, חייב להינתן במפורש ובמודע ולא בעקיפין או במשתמע.

בית-הדין קבע, כי לא ניתנה הסכמת הממונה על השכר לתוספת בכתב יד לסעיף 3.3 לנספח ג' להסכם הקיבוצי ועל-כל-פנים, לא עלה בידי המבקשים, אשר עליהם עול ההוכחה, להוכיח טענה זו. אפשר שבאווירת אותם ימים של חתימה על ההסכם הקיבוצי, היתה ציפיה, אולי אף לגיטימיות מבחינתם של המבקשים, שעניין גיל הפנסיה לרבנים יישאר פתוח, "כמקובל עד היום", כלשון התוספת בכתב יד. ייתכן גם שהיתה הבנה כלשהי בעניין זה בין המבקשים לבין מי מנציגי המעסיקים האחרים. אלא שהסכם קיבוצי דורש הסכמתם של כל השותפים לו, במיוחד כשמדובר בשותף הבכיר, הוא בעל המאה, הממונה על השכר במשרד האוצר. כפי שעלה, הסכמתו של זה לא ניתנה ועל-כל-פנים לא הוכחה. מסקנה זו לבדה מובילה לכך שדין הבקשה להידחות.

עוד הוסיף בית-הדין, כי קיים ספק אם הממונה על השכר מוסמך בכלל להסכים, בהסכם קיבוצי, על הארכת תקופת השרות של עובדים מעבר לגיל הפרישה. הטעם לדבר נעוץ בהוראת סעיף 18(א) סיפא לחוק הגמלאות, לפיה סמכות זו נתונה לנציב השירות, באישור ועדת השירות, לתקופה שייקבע ובמסגרת של הסכם אישי עם העובד.

במשך שנים, נמנעו המועצות הדתיות מלהוציא לפנסיה את הרבנים שהגיעו לגיל פרישה. דבר זה נעשה בניגוד לחוק שלא לדבר על כללי מינהל תקינים. מציאות זו נתמכה, ככל הנראה, על-ידי משרד הדתות עצמו, דבר שהוא כשלעצמו בלתי-תקין ונוגד את תקנת הציבור.

דברים אלה מקבלים משנה של חומרה לאור העובדה שגורמים מוסמכים במשרד הדתות, היועץ המשפטי למשרד ומנהל המחלקה למועצות דתיות, קבעו במפורש, עוד בשנת 1980, שגיל הפרישה לרבני השכונות הוא 65 שנה והמועצות הדתיות נדרשו במפורש להוציא את עובדיהן לגמלאות בגיל זה, כולל רבני השכונות. ניתן לתמוה הכיצד מנכ"ל המשרד בשנים 1986 - 1990 לא היה מודע להוראות אלה שניתנו על-ידי עובדי משרדו.

המבקשים הביאו לידיעת בית-הדין צרור של מכתבים של מספר מועצות דתיות המופנים אל רבני שכונות מסויימים עם הגיעם לגיל הפרישה. ממכתבים אלה עלה, כי אותם רבנים שהגיעו לגיל פרישה "התבקשו", במפורש או במשתמע, להמשיך בתפקידם כרבני שכונות ובמקרה אחד אף צויין, כי "כל עוד הינך מתגורר בשכונה וממלא את תפקידיך הרבניים בשכונה, למרות פרישתך לגמלאות, לא ימונה רב אחר בתחום כהונתך בשכונה". המבקשים טענו, כי מציאות זו נועדה להתגבר על דרישה שבאה בעקבות דו"ח מבקר המדינה, להקפיא את איוש תקני רבני השכונות שהתפנו עם פרישתם של הרבנים לגמלאות.

בית-הדין קבע, כי מציאות זו, על פניה, אינה תקינה. הצורך ברבני שכונות קיים והוא משתקף בתקני משרות אלה בכל מועצה דתית. ככל שקיימות בעיות תפקודיות הנוגעות לרבני השכונות, מן הראוי שימצא להן פתרון בעדכון ובתיקון דרישות התפקיד בתקן או, במידת הצורך, בביטול תקנים. אין זה מן הראוי שתיקבע הקפאת משירות בשירות הנראה על פניו כנחוץ, וכדי לעקוף את דרישת ההקפאה יימנעו המועצות הדתיות מלאייש את התקנים הפנויים וימשיכו להעסיק את רבני השכונות שיצאו לגמלאות "בדלת האחורית". מצב דברים זה מן הראוי שייפסק לאלתר.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי הבקשה נדחית ועימה בטל צו המניעה שנתן בית-הדין במהלך הדיון. עוד נקבע, כי גיל הפרישה המחייב לגבי רבני שכונות הוא גיל הפרישה הקבוע בחוק הגמלאות ובחוק גיל פרישה {כיום גיל 67}.

9. התערבות בהוראות הסכם קיבוצי - המערך הפנסיוני
ב- סק"כ 51-09 { סאוט אלעאמל - להגנת זכויות העובדים והמובטלים נ' שר התעשיה המסחר והתעסוקה, תק-אר 2012(1), 1972 (2012)} בית-הדין קבע, כי למרות שמטרתו העיקרית של הסדר פנסיה הוא, "להבטיח כי רמת חייו של העובד היוצא לגמלאות לא תרד יתר-על-המידה - ביחס לרמת חייו לעת שעבד - ובוודאי כי לא תידרדר לשפל המדרגה", זכאים הצדדים להסכם לסטות ממטרה זו ולהנהיג חריגים, זאת בתנאי שיהיו לשם קידום מטרה ראויה ותוך שמירה על מידתיות. התחשבות במצבם הסוציאלי של עובדים מתחת לגיל הפנסיה המוסכם, במצב בריאותם או בהכנסתם הנמוכה, הן בהחלט מטרות ראויות, אלא שאי-התחשבות בהן אין משמעותה אפליה.

לפיכך, העיתוי המתאים להערכת הסדר פנסיה ולזיהוי מרכיבים מפלים בו, אם אמנם קיימים, הוא במועד היציאה החוקית לגמלאות. הקריטריון היחיד לבחינת הנושא הוא אם בדיעבד העניק ההסדר לקטגוריות שונות מקרב קבוצת השוויון צבירת משך מצטבר זהה או שונה של זכויות לפנסיה. הסכם הפנסיה הנוכחי העניק משך מצטבר זהה לכל חברי קבוצת השוויון המאורגנים ואילו צו ההרחבה העניק משך זה גם לעובדים הלא מאורגנים.

בית-הדין קבע, כי הבטחת תפקודה התקין של מערכת יחסי העבודה מחייבת היום, יותר מבעבר, תוספת "בתנאי שנורמות אלה נקבעו בדרכים המבטיחים את לגטימיותם".

על הקשר שבין אפליה בשוק העבודה לבין מהותו של מוסד יחסי העבודה הקיבוציים חשוב לזכור שהן להסכם הקיבוצי והן לצווי ההרחבה יש הבט מפלה מובהק, הוא מיועד להגן על אינטרסים של קטגוריה אחת, הסקטור המאורגן, עובדים ומעסיקים, כנגד קטגוריה שניה, הסקטור הלא-מאורגן, ושוב, עובדים ומעסיקים. ואולם, זוהי אפליה למען מטרה ראויה ופגיעתה מידתית. היעדים החברתיים המקודמים על-ידה מצדיקים את הפגיעה שנוצרת בעקבותיה.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי קביעת גיל המינימום בהסכם קיבוצי כללי {מסגרת} לביטוח פנסיוני מקיף במשק ובהמשך, החלתו באמצעות צוו הרחבה אינם לוקים באפליה, קביעה זו מתבססת על העובדה שההסכם אינו יוצר הפליה בקרב חברי קבוצת השוויון, השכירים המגיעים לשלב הפרישה הכפויה על-פי חוק, 67 לגברים ו-62 לנשים. למרות שעקרונית יש מקום לשינוי הסכם קיבוצי שתכנו כרוך באפליה, המקרה הנוכחי אינו מחייב צעד זה. לאור האמור לעיל, הערעור נדחה.