החופשה - צבירת חופשה (סעיף 7 לחוק)

1. הדין
סעיף 7 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 קובע כדלקמן:

"7. צבירת החופשה (תיקון התשע"ד (מס' 2))
(א) אין החופשה ניתנת לצבירה; ואולם רשאי העובד בהסכמת המעסיק, לקחת רק שבעה ימי חופשה לפחות ולצרף את היתרה לחופשה שתינתן בשתי שנות העבודה הבאות.
(ב) שר העבודה רשאי, בתקנות, לאסור צבירת חופשה אם, לדעתו, בריאות העובד או הנסיבות בהן העבודה נעשית מחייבים כי כל החופשה תינתן לעובד מדי שנה בשנה."

2. כללי
ב- ע"ע (ארצי) 6204-07-11 {אודר הנדסה ובניין בע"מ נ' סטנילה צ'יפריאן, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.12.14)} בית-הדין קבע כי יש לדחות את טענת החברה כי עובד אינו יכול לצבור חופשה שנתית, שכן על בסיס מגבלה זו המעוגנת בסעיף 7 לחוק חופשה שנתית נקבעה זכאותו של עובד לתשלום פדיון חופשה בעד 4 שנות עבודתו האחרונות, כלומר בגין 3 השנים המלאות האחרונות להעסקתו בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת {ע"ע (ארצי) 547/06 משה כהן נ' ויליאם אנויה, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.10.07)}.

ב- ע"ע 3877-11-10 {איסק פינחסוב נ' חניוני הצלחה בע"מ, תק-אר 2012(1), 589(2012)} במהלך הדיון בערעור, בית-הדין הארצי ציין כי בנסיבות המקרה דומה כי ההלכה לעניין פדיון חופשה ואיסור צבירה על-פי סעיף 7 לחוק חופשה שנתית היא ברורה כפי שנפסק ב- ע"ע 547/06 משה כהן נ' ויליאם אנויה הנ"ל.

בית-הדין הארצי הוסיף כי העיקרון לגבי הצבירה הינו שלאור סעיפים 6 ו- 7 לחוק חופשה שנתית, ניתן לצבור ימי חופשה אך ורק עבור 3 השנים האחרונות והשנה השוטפת ולגבי פדיון חופשה, הזכות לתשלום מתגבשת עם הפיטורים וככל שהתביעה לפדיון חופשה הוגשה תוך 3 שנים ממועד הפסקת יחסי עובד ומעביד, אזי היא לא התיישנה על-פי סעיף 31 לחוק חופשה שנתית.

בית-הדין הארצי הציע לצדדים כי חישוב פדיון החופשה לגבי המערער, צריך להיעשות מאז תחילת עבודתו באותו מקום עבודה, גם אם באמצע התחלפו המעבידים ולפיכך, על-פי החישוב הנכון מגיעים למערער עוד 8 ימי חופשה נוכח ויתקו במקום עבודתו, כלומר, סכום של 1.276.80 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 01.11.07 ועד התשלום המלא בפועל.

במקרה הנדון דובר בעניין מהותי של אורך תקופת העבודה במקום העבודה לעניין חישוב פדיון החופשה המגיע.

ב- ע"ע 1273/01 {יעקב צבאן ו- 2 אח' נ' המועצה הדתית נתיבות, תק-אר 2003(2), 42 (2003)} בית-הדין לא קיבל את טענתם של המערערים בדבר זכאותם לפדיון חופשה שנתית בגין 246 ימים, הנובעת מן הרשום בתלוש השכר האחרון של המנוח וזאת, לנוכח מגבלה ברורה שהוטלה על המועצה הדתית בחוזר של משרד הדתות, המתיר צבירה של 140 ימי חופשה בלבד.

בית-הדין קיבל את טענתה של המועצה הדתית, כי לפנים משורת הדין היטיבה עם המערערים בתשלום פדיון 152 ימי חופשה למנוח, מעל המידה המותרת לצבירה.

בנוסף, צבירת חופשה שנתית מנוגדת, ככלל, להוראות סעיף 7 לחוק חופשה שנתית, כאשר, צבירת 246 ימים רחוקה מן הסביר והמקובל בנושא זה ומהתכלית הסוציאלית של חוק חופשה שנתית, הבאה לעודד יציאה לחופשה של עובדים לרווחתם ורווחת משפחותיהם, ולא לצבירת חופשה ופדיונה, שתוצאותיה כספיות ולא סוציאליות.

לא-זו-אף-זו, כי מפסק-הדין של בית-הדין האזורי לא עולה כי הובאה ראיה לכך שהמועצה הדתית מנעה מן המנוח לצאת לחופשה, או כי נבצר ממנו, מסיבות שאינן תלויות בו, לנצל את ימי החופשה שעמדו לזכותו { דב"ע לא/3-1 ישראל ודן בראדון נ' שמחה ג'רד, פד"ע ב' 121 (02.02.70), סעיף 9, בעמ' 128}.

טענתם של המערערים במקרה זה היתה מקובלת על בית-הדין ומשהודתה הנתבעת בחובה כלפי התובע, ולו גם לפנים משורת הדין, היה עליה לשלמו במלואו ולפי המשכורת האחרונה שהיתה משתלמת לו, ועל-כן הסכום שנפסק אינו מלא ויש להשלימו בהתאם.

ב- סע"ש (חי') 23156-08-12 {דליה שמול נ' אברון מערכות חשמל מתוחכמות בע"מ, תק-עב 2015(3), 17674 (2015)} נדונה הסוגיה לעניין צבירת ימי חופשה שנתית על-ידי התובעת.

בית-הדין קבע כי דין טענת התובעת, כי נצברו לה 132 ימי חופשה שנתית עד לחודש פברואר 2010, אשר יש לשלם לה עבורם בכפוף לתקופת ההתיישנות, וכן הטענה כי את התשלום בשנים 2009 ואילך, יש לזקוף עבור שנים קודמות להידחות.

בית-הדין קבע לפי סעיף 7 לחוק חופשה שנתית, אין החופשה השנתית ניתנת לצבירה, אלא ניתן להעביר יתרת החופשה השנתית שמעבר ל- 7 ימים רצופים, לשתי שנות העבודה הבאות בלבד.

התובעת לא הוכיחה כי הנתבעת סירבה לאפשר לה לממש את ימי החופשה השנתית הצבורים לה, למעט אותם ימים בחודש מרץ 2012, לגביהם הוכח, חוסר הסכמת הנתבעת לניצולם וההפחתה שביצעה הנתבעת משכר התובעת, מאחר ונטלה חופשה {דב"ע לא/1-3 ישראל בראדון נ' שמחה ג'רד, פד"ע ב' 121 (02.02.71)}.

לפיכך, לא הוכח כי התובעת זכאית לפדיון עבור מלוא הימים אשר נצברו לה על-פי רישומי תלוש השכר בתחילת שנת 2010.

3. האם הנתבעת יידעה את התובע בדבר זכותו לחופשה ואפשרה לו לצאת לחופשה?
ב- ס"ע (ת"א) 53270-06-14 {מיכאל ברקוביץ נ' גי' פור אס פתרונות אבטחה ישראל בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.06.15)} השאלה הנדונה היתה האם הנתבעת יידעה את התובע בדבר זכותו לחופשה ואפשרה לו לצאת לחופשה.

התובע טען בתביעתו, כי הוא זכאי לתשלום עבור 15 ימי חופשה בהתאם ל- 9 שעות עבודה ביום ובסה"כ ל- 3,200 ₪ {בהתאם לשכר בסך 23.70 ₪ לשעת עבודה}.

הנתבעת טענה מנגד בכתב הגנתה, כי התובע קיבל את מלוא דמי פדיון החופשה השנתית וביתר.

בית-הדין קבע כי לעניין אפשרות צבירת ימי החופשה נקבע בפסק-דין אנויה, כי נפנה להוראת סעיף 7 לחוק חופשה שנתית לעניין האפשרות לצבירת ימי חופשה, כאשר לפי העולה מהוראתו של סעיף 7, ניתן לצבור חופשה לכל היותר בגין שלוש שנים.

לפיכך, ובהתאם להוראת סעיף 7 לחוק חופשה שנתית, בעת שנסתיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים, נצברו לזכות המשיב לכל היותר ימי חופשה שהיה זכאי לקבל בשלוש השנים המלאות האחרונות להעסקתו בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת ובנסיבות אלו נדחית טענת הנתבעת ולפיה ניתן לצבור ימי חופשה עבור שנתיים בלבד.

בית-הדין קבע כי לזכות התובע הצטברו 71.19 ימי חופשה "נטו" ובהקשר זה פסק בית-הדין הארצי לעבודה {ע"ע (ארצי) 197/03 פרי שר אסייג נ' חנה גורן הפקות בע"מ הנ"ל} והלכה פסוקה היא כי אין לייחס לעובד רצון לצבור חופשה על-ידי שתיקה ואי עמידה על זכותו לחופשה.

זכותו של העובד להמתין לכך שהמעביד ידאג לזכותו לחופשה כאשר זו גם חובתו של המעביד.

בית-הדין פסק כי טענה לפיה עובד סירב לצאת לחופשה היא טענה שעל מעביד להוכיחה, כאשר צבירה חייבת להיות מדעת, מרצון מפורש לדחות את לקיחת החופשה שניתנה לו, מעבר לזמן המותר {דב"ע לא/1-3 ישראל בראדון נ' שמחה ג'רד, פד"ע ב' 121 (02.02.71))}.

אין לייחס לעובד רצון לצבירה על-ידי שתיקה ואי עמידה על זכותו לצאת לחופשה וכיוון שהחובה ליתן את החופשה וקביעת מועדה הם על המעביד, מזכותו של העובד לחכות עד שהמעביד יתן לו את החופשה המגיעה לו על-פי חוק חופשה שנתית.

לא הוכח כי מתן החופשה וסירובו של העובד לקחתה או אי-לקיחתה מסיבה התלויה בו היא בלתי-סבירה, אין לראות באי-לקיחת החופשה צבירה בלתי-חוקית, וכויתור על חופשה או חלק הימנה.

בעניין הנדון לא הוכח, כי הנתבעת יידעה את התובע בדבר זכותו לחופשה ואפשרה לו לצאת לחופשה, אך לא כל שכן, לא הוכח סירוב של התובע לצאת לחופשה.

4. האם שולמו לתובעת דמי החופשה המגיעים לה ומהי הצבירה המותרת לה לפי סעיף 7 לחוק חופשה שנתית?
ב- סע"ש (ת"א) 20076-03-13 {ילנה פדורוקת נ' אטאני מזנונים בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.02.15)} נדונה השאלה האם שולמו לתובעת דמי חופשה המגיעים לה ומהי הצבירה המותרת לה לפי סעיף 7 לחוק חופשה שנתית.

התובעת טענה כי במהלך השנים 2010-2004 לא שולמו לה דמי חופשה ובשנתיים האחרונות שולמו ימי חופשה בחסר, לפיכך, התובעת עתרה לתשלום סך של 22,672 ₪ בגין רכיב זה.

הנתבעת טענה מנגד כי בשלושת השנים האחרונות בהם צברה התובעת 36 ימי חופש פדתה 38 ימים, לפי מה שעלה מתלושי השכר שצורפו, ובאשר לתקופה שקדמה לשלושת השנים האחרונות, טענה הנתבעת כי התביעה התיישנה.

בית-הדין דחה את התביעה לעניין רכיב ימי החופשה, כאשר קבע בפסיקתו כי לפי מה שעלה מהוראות חוק חופשה שנתית, לא ניתן לצבור ימי חופשה וכידוע על בסיס המגבלה המעוגנת בסעיף 7 לחוק חופשה שנתית, נקבעה זכאות עובד לתשלום פדיון חופשה בגין 4 שנות עבודתו האחרונות, כלומר בגין 3 שנים מלאות אחרונות להעסקתו בצרוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת {ע"ע 547/06 משה כהן נ' ויליאם אנויה, הנ"ל}.

הנטל בעניין תשלום דמי חופשה מוטל על המעסיק, אולם לפי תלושי השכר שצורפו עולה בבירור כי במשך השנים שולמו לתובעת דמי חופשה, ומשהתובעת בחרה לתבוע באופן כללי ומבלי להציג תחשיב אשר על-פיו ניתן היה להתחקות אחר הסכומים הנתבעים, בית-הדין השתכנע כי אין להיעתר לתביעת התובעת בגין רכיב זה.

עוד קבע בית-הדין כי התלושים אינם יכולים להוות ראיה לעניין ימי חופשה, ולא הוצגה בעניין זה ראיה אחרת על-אף הטענה כי רואה חשבון ניהל מעקב.

יצויין כי במהלך הדיון התובעת העידה כי יצאה פעמיים במהלך תקופת עבודתה לחופשות ארוכות, כאשר פעם עם בתה לאילת ופעם אחרת נסעה לאימה באוקראינה שם שהתה סך-הכל 10 ימים.

אף-על-פי-כן, לא הופחת סכום זה מהסכום הנתבע, וכמו-כן לא הובאו בתחשיבי התובעת אותם ימים במהלך תקופת העבודה בהם שולם לתובעת "תמורת חופש" כימי חופש, דבר העולה באופן ברור מהתלושים בהם באותם חודשים סומן במאזן החופשה.

5. האם טענות התובע באשר לזכאותו לפדיון מלוא דמי החופשה מכוח הוראות צו ההרחבה עומדות בהתאם לסעיף 7 לחוק חופשה שנתית?
ב- סע"ש (חי') 49540-05-13 {ברוך דפרין נ' משה שפושניק מערכות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.03.15)} נדונה השאלה האם טענות התובע באשר לזכאותו לפדיון מלוא דמי החופשה מכוח הוראות צו ההרחבה עומדות בהתאם לסעיף 7 לחוק חופשה שנתית.

התובע טען כי הוא זכאי לפדיון מלוא ימי החופשה כפי שמופיעים בתלוש השכר האחרון שלו {54.50 ימים}, על-פי הוראות סעיף ד(5) לצו ההרחבה אשר קבע כי עובדים בעלי זכות חופשה, המפוטרים לפני שקיבלו את החופשה המגיעה להם, יקבלו מהמעביד את פדיון החופשה הצבורה בעת הפיטורים.

הנתבעים טענו כי צו ההרחבה בענף המתכת אינו חל על יחסי הצדדים וטענו, כי התובע קיבל את מלוא ימי החופשה להם היה זכאי בשנתיים האחרונות לעבודתו, כאשר יש התיישנות על כל התקופה שמעבר לשנתיים.

בית-הדין ציין כי בהתאם להוראת סעיף 7 לחוק חופשה שנתית, בעת סיום יחסי עובד-מעביד זכאי עובד לכל היותר לימי חופשה שהיה זכאי לקבל בשלוש השנים המלאות האחרונות להעסקתו, בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת {ע"ע 547/06 משה כהן נ' ויליאם אנויה, הנ"ל}, ולא רק בגין השנתיים האחרונות לעבודתו, כפי שטענה הנתבעת.

בית-הדין סבר כי אין לקבל את טענות התובע באשר לזכאותו לפדיון מלוא דמי החופשה מכוח הוראות צו ההרחבה שכן אין חולק כי התובע לא פוטר מעבודתו ועל-כן הוראה זו אינה חלה עליו.

עוד הוסיף בית-הדין כי על-פי הוראות צו ההרחבה, בהתחשב בוותק התובע ובעובדה שעבד 5 ימים בשבוע כמו גם בהתחשב בחלקיות משרתו, התובע היה זכאי בשלוש השנים האחרונות לעבודתו ובשנה האחרונה השוטפת ל- 64 ימים.

סיכומו-של-דבר, הצדדים הסכימו כי ב- 3 השנים האחרונות ניצל התובע 26 ימי חופשה בתשלום, משכך, יתרת פדיון החופשה שלזכותו עומד על 38 יום, סה"כ 8,360 ₪.

6. לכמה ימי חופש היה זכאי התובע בהתאם לצבירה המותרת לפי סעיף 7 לחוק חופשה שנתית?
ב- סע"ש (ת"א) 55350-05-13 {אורנשטיין אלכסנדר נ' ששון אלומיניום בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.08.15)} נדונה השאלה לכמה ימי חופש היה זכאי התובע בהתאם לצבירה המותרת לפי סעיף 7 לחוק חופשה שנתית.
התובע טען היה כי הנתבעת לא אפשרה לתובע לצאת לחופשה וגם לא שילמה לו פדיון חופשה כאשר הנטל הוכחה בעניין זה חל על הנתבעת, אי-לזאת ובהתאם לכך תבע התובע את פדיונם של 57 ימי חופשה, לפי תעריף יומי של 298 ₪ ובסך כולל של 16,986 ₪ ללא שהתייחס לתלושי השכר המעידים על תשלומי דמי חופשה לתובע לאורך כל תקופת העבודה.

בסיכומיו, שב וחזר התובע על טענותיו כי לא יצא כלל לחופשה וכי הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה בהצגת פנקס חופשה כנדרש ותלושי השכר אינם משקפים את המציאות, כאשר לטענתו הנתבעת הכניסה ימי חופש לתלושי שכר במקום ימי עבודה בכדי להראות לתובע כי משלמת לו את שכרו הממוצע ולבסוף טען התובע והתייחס לנושא של החופשה והגיע לחישוב שמגיע לו פדיון חופשה בסך של 986 ₪ וזאת כאשר באותה טבלה שצירף התובע לסיכומיו, נרשם הסך של 18,967 ₪, כהפרש המגיע בגין דמי חופשה, סכום העולה על הסכום הנתבע בכתב התביעה.

הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי התובע נטל במהלך תקופת עבודתו ימי חופשה, אשר תועדו ביומן החופשה של הנתבעת ואף פורטו באופן מסודר בתלושי השכר שהונפקו לתובע, כאשר עם סיום עבודתו נותרו לזכות התובע 5 ימי חופשה, ששולם לו פדיונם, כמשתקף בתלוש השכר האחרון לחודש 04/13 ובריכוז המשכורות שצורף לכתב ההגנה.

עוד טענה הנתבעת כי דרישת התשלום הגורפת ל- 57 ימי חופשה, תוך התעלמות מדמי החופשה והפדיון ששולמו לתובע, אינה אלא ניסיון להוציא כספים מהנתבעת ללא הצדקה.

הנתבעת ביקשה בסיכומיה לדחות את טענת התובע כי לא יצא במהלך תקופת עבודתו הממושכת, {כ- 8 שנים}, לחופשה כלשהי, שכן בחקירתו הנגדית אישר התובע כי מפעם לפעם היה יוצא לחופשות ולא היה מגיע לעבודה.
עוד ביקשה הנתבעת לדחות את טענת התובע בסיכומיו כי הנתבעת לא הציגה פנקס חופשה, שכן בתלושי השכר שהונפקו לתובע נוהל מעקב אחר ניצול וצבירת ימי החופשה על-ידי התובע ובמסגרת הליך גילוי המסמכים נמסרו לתובע דו"חות ימי חופשה אותם הוא נטל במהלך תקופת עבודתו.

בית-הדין פסק כי על-פי סעיף 7 לחוק חופשה שנתית, ולאור פרשנות שניתנה לו בפסיקה {ע"ע (ארצי) 547/06 משה כהן נ' ויליאם אנויה, הנ"ל} עובד זכאי לפדות בסיום עבודתו את ימי החופשה שנותרו צבורים לו, לאחר ניצול, בשלוש השנים המלאות האחרונות לעבודתו, בצירוף החלק היחסי עבור שנת העבודה השוטפת.

בית-הדין ציין כי מאחר והנתבעת הציגה תלושי שכר המעידים על ניהול מעקב אחר ניצול וצבירת ימי החופשה של התובע, המגובים בדו"ח ימי החופשה בו פורטו המועדים בהם שהה התובע בחופשה במהלך עבודתו יש באמור כדי להרים את הנטל לעניין תשלום ימי חופשה לתובע.

מנתונים אלה עולה, כי בתקופת הזכאות שילמה הנתבעת לתובע דמי חופשה שנתית בגין 25 ימי ניצול בפועל ובחודש 04/13 שילמה לו פדיונם של 5 ימים נוספים.

בית-הדין הוסיף וציין כי אין ביכולתו לקבל את הטענה הלקונית של התובע בכתב תביעתו ובתצהירו כי כלל לא יצא במהלך תקופת עבודתו לחופשה, שכן טענה זו עומדת בסתירה הן לפנקס החופשה שהוצג, הן לתלושי השכר אשר התובע העיד במפורש כי קיבל את כל הסכומים הרשומים בהם, והן לעדותו המפורשת של התובע כי אכן היו ימים בהם לא הגיע לעבודה.

אשר-על-כן, לא מצא בית-הדין בסיס לטענת התובע שעלתה לראשונה בחקירתו הנגדית ולפיה אין להחשיב את התשלומים שקיבל בתלושי השכר בגין חופשה שנתית, משאין המדובר בימי חופשה אלא בימי עבודה, כאשר מדובר בטענה חדשה שלא גובתה באף ראיה חיצונית, מה גם שבדיקת המועדים שפורטו בפנקס החופשה אל מול יומני העבודה ותלושי השכר מעלה, כי תשלומי החופשה השנתית אכן היו בגין ימים שמעבר לימי העבודה ולפיכך אין הצדקה להתעלמות התובע מהסכומים ששולמו לו בעת חישוב זכאותו לחופשה שנתית.

למשל, בחודש 04/12, מפנקס החופשה ומתלוש השכר לחודש זה עלה כי הנתבעת שילמה לתובע בגין 3 ימי חופשה, כאשר עיון ביומן העבודה לחודש 04/12 מלמד, כי אכן בתאריכים אלה התובע לא עבד.

סיכומו-של-דבר, בית-הדין קבע ביחס לתקופת פדיון של 3 שנים מלאות {בשנה השוטפת לא עבד התובע בפועל ולא צבר חופשה}, כי בתקופה זו היה זכאי התובע על-פי חוק חופשה שנתית ל- 61 ימים קלנדרים מתוכם ניצל 25 ימים, ועל-כן הוא זכאי לפדיון 36 ימים נוספים.

7. האם היה זכאי התובע לעמוד בהיעדר הסכמת הנתבעת על דרישה לצבור ימי חופשה לפי סעיף 7(א) לחוק חופשה שנתית?
ב- סע"ש (חי') 9475-10-12 {אליעזר זיו נ' מועצה מקומית שלומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.02.15)} נדונה השאלה האם היה זכאי התובע לעמוד בהיעדר הסכמת הנתבעת על דרישה לצבור ימי חופשה לפי סעיף 7(א) לחוק חופשה שנתית.

במקרה הנדון הנתבעת דרשה מהתובע לצאת לחופשה בתקופה שבין 20.10.10- 01.12.10 כאשר דרישה זו ניתנה לתובע ביום 05.10.10, תוך מתן התראה כדין לפי סעיף 9(א) לחוק חופשה שנתית.

התובע טען לא היה מעוניין לצאת לחופשה במועד זה, והודיע זאת לנתבעת באמצעות מכתב.

בית-הדין דחה את תביעת התובע לעניין רכיב ימי החופשה מאחר ובהתנהלותה זו של הנתבעת לא נפל פגם, וזאת מאחר כי במועד בו הוצא התובע לחופשה עמדו לרשותו ימי חופשה בלתי-מנוצלים.

עוד יצויין כי במועד זה כבר בוטלה המחלקה ובוטל תפקידו של התובע כמנהלה ובנסיבות אלו, רשאית היתה הנתבעת לדרוש מהתובע למצות את יתרת ימי החופשה שנצברו לזכותו, ואין התובע יכול לעמוד בהיעדר הסכמת הנתבעת על דרישה לצבור ימי חופשה לפי סעיף 7(א) לחוק חופשה שנתית.

8. מהי כמות ימי חופש לה זכאי התובע בהתאם לצבירתו אצל הנתבעת?
ב- ס"ע (ב"ש) 45560-05-11 {אורי מסיכה נ' מילניום שרותים ולוגיסטיקה בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.02.13)} נדונה השאלה מהי כמות ימי חופש לה זכאי התובע בהתאם לצבירתו אצל הנתבעת.

התובע הגיש כנגד הנתבעת פדיון חופשה שנתית ועוד עקב עבודתו אצל הנתבעת.

התובע טען בכתב תביעתו כי במהלך תקופת עבודתו בנתבעת קיבל פדיון של 15 ימי חופשה, מתוך 41 ימי חופשה המגיעים לו ועל-כן טוען התובע כי הוא זכאי לפדיון חופשה בת 26 ימים ובסך של 11,839 ₪.

הנתבעת טענה כי על-פי הנתונים שבידה יתרת ימי החופשה של התובע הינה 22.75 ימים ובשווי של 7,894 ₪.

בית-הדין קיבל את התביעה באופן חלקי כאשר קבע כי הוראות סעיף 7 לחוק חופשה שנתית, מאפשרות צבירה של חופשה עד 3 שנים ועל-פי הפסיקה, נמנית תקופה זו מיום סיום יחסי העבודה בין הצדדים {ע"ע 324/05 ריבה אלצ'לדייב נ' עמישב שירותים בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.03.06)}.

בית-הדין, בהסבירו את קביעתו, הסביר כי משסיים התובע את עבודתו ביום 30.11.05, זכאי הוא לפדיון דמי חופשה לתקופה של 3 שנים שמיום 30.11.02 ועד סיום עבודתו.

יתרה-מכך, בהתחשב בוותק עבודתו זכאי היה התובע ל- 42 ימי חופשה, בשווי 15,120 ₪ ומאחר והנתבעת שילמה לתובע במהלך שלושת השנים האחרונות לעבודתו, סך של 6,300 ₪ בגין חופשה, כעולה מתלושי השכר שצירפה הנתבעת לתיק בית-הדין, זכאי התובע לפדיון חופשה שנתית בסך של 8,820 ₪.

9. האם מגיע לתובע את מלוא יתרת החופשה הנטענת אותם צבר אצל הנתבעת לפי סעיף 7 לחוק חופשה שנתית?
ב- ס"ע (ת"א) 9713-09-11 {יורדאו אסמרא נ' שאען אחזקות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.12.14)} נדונה השאלה האם מגיע לתובע את מלוא יתרת החופשה הנטענת אותם צבר אצל הנתבעת לפי סעיף 7 לחוק חופשה שנתית.

התובע טען כי מגיע לו פדיון עבור 36 ימי חופשה שנתית בסך כולל של 7,776 ₪ שנצברו לטענתו בעד תקופת עבודתו.

התובע טען כי הוא היה זכאי מכוח צו ההרחבה בענף החקלאות למכסה של 84 ימי חופשה שנתית עבור כל תקופת העבודה ומאחר שניצל בפועל 48 ימי חופשה, הוא זכאי לפדיון היתרה לפי ערך יום חופשה בסך 216 ₪.

הנתבעת טענה להתיישנות התביעה הנוגעת לתקופת עבודה קודמת ליום 06.09.08, והוסיפה ששולם לתובע מלוא זכויותיו לפדיון חופשה שנתית במועד סיום עבודתו.
בית-הדין קבע כי התובע זכאי לפדיון מלוא יתרת החופשה הנטענת משאין היא חורגת מהתקופה של שלוש השנים האחרונות לעבודה בצירוף שנת העבודה השוטפת, ומשכך, התובע זכאי לפדיון חופשה שנתית כנתבע על-ידו בסך 7,776 ₪.

עוד קבע בית-הדין באשר לטענת ההתיישנות, הרי שסעיף 31 לחוק חופשה שנתית, קובע שתקופת ההתיישנות להגשת תביעה על-פי החוק היא שלוש שנים, כאשר במקרה הנדון התובע הגיש תביעתו במסגרת שלוש השנים ולכן תביעתו לא התיישנה.

באשר למספר ימי החופשה הניתנים לפדיון, הרי שהתובע זכאי לפדיון ימי חופשה שנצברו לזכותו רק בעד שלוש השנים המלאות האחרונות להעסקתו בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת ובהתאם לכך, צבירת ימי החופשה תיספר אחורה החל ממועד סיום יחסי עובד-מעביד שהיו בין התובע לנתבעת לפי סעיף 7 לחוק חופשה שנתית {ע"ע 547/06 כהן נ' אנויה, הנ"ל}.

התביעה הוגשה ביום 06.09.11, ומשכך התובע זכאי לתבוע פדיון ימי חופשה שנתית בעד השנים 2008 - 2010 ובעד השנה השוטפת {2011}.

בהתאם לסעיף 25 לצו ההרחבה בענף החקלאות, התובע היה זכאי בעד תקופת עבודתו הכוללת למכסת חופשה שנתית של 176 ימים, כאשר מנגד הנתבעת לא טענה כמה ימי חופשה התובע ניצל בפועל במהלך תקופת העבודה, אולם הסתמכה בעניין זה על הנתונים בדו"חות ריכוז נתוני ההעסקה בלבד.

לפיכך, כפי שעלה מטענותיה של הנתבעת אין היא חולקת על מספר ימי החופשה שנוצלו על-ידי התובע כנטען על-ידו, אלא רק על מכסת ימי החופשה הנטענת על-ידו, שלטענת הנתבעת לא חלות עליו הוראות צו ההרחבה בענף החקלאות.

אשר-על-כן, אין חולק על כך שבפועל התובע ניצל 48 ימי חופשה, ומכאן פסק בית-הדין שנותרו לזכות התובע 36 ימי חופשה.
10. כמה ימי חופש זכאי התובע לפדות מתקופת עבודתו אצל הנתבעת לפי סעיף 7 לחוק חופשה שנתית?
ב- ס"ע (חי') 47246-06-11 {עומר מריסאת נ' אחים יקוטי בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.09.14)} נדונה השאלה כמה ימי חופש זכאי התובע לפדות מתקופת עבודתו אצל הנתבעת לפי סעיף 7 לחוק חופשה שנתית.

התובע טען כי בהתאם להוראות צו ההרחבה בענף ההובלה, הוא זכאי לצבירת 91 ימי חופשה שנתית, במהלך שלוש שנות עבודתו האחרונות, בצרוף שנת עבודתו השוטפת כאשר לטענתו הוא לא מימש את ימי החופשה השנתית שצבר, ולא שולם לו על-ידי הנתבעת תמורת חופשה שנתית.

עוד טען התובע, כי הרישומים של הנתבעת שמופיעים בתלושי שכרו, באשר לניצול ימי החופשה השנתית, הינם רישומים פיקטיביים.

עוד הוסיף התובע כי מעולם לא ניצל ימי חופשה במהלך תקופת עבודתו מ- 07/07 ואילך, כאשר היו פעמים שלנתבעת לא היתה עבודה לספק לו, והתובע נדרש לשהות בכוננות בקרבת המשאית.

התובע ציין כי הנתבעת החשיבה ימים אלו כימי חופשה שנתית, למרות שימים אלה אינם עונים על הגדרת חופשה, על-פי חוק חופשה שנתית.

משכך, טען התובע, כי הוא זכאי לפדיון חופשה שנתית בסך 40,950 ₪, אך בהמשך התובע הפחית מתביעתו את ימי החופשה השנתית אשר, לטענתו, התיישנה תביעתו לגביהם.

התובע אף העלה טענה חילופית אשר אף היא מתבססת על הוראות צו ההרחבה בענף ההובלה, ועל-פיה גם אם יקבל בית-הדין את רישום ניצול החופשה המפורט בתלושי השכר, הרי ששוויו של יום חופשה כפי ששולם לו אינו בהתאם לצו ההרחבה, ובהתבסס על הטענה החילופית העמיד התובע את תביעתו לפדיון חופשה על סך 23,250 ₪.

הנתבעת בתגובה צירפה את רישומי ימי החופשה השנתית של עובדי הנתבעת, ובכללם של התובע, מחודש 06/10 ועד לחודש 05/11 .

כמו-כן, טענה הנתבעת לנכונות רישומי ניצול ימי החופשה השנתית, כפי שעולה מתלושי שכרו של התובע.

בית-הדין קבע כי הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח את ימי החופשה השנתית אשר לטענתה ניצל התובע בשנים אלו, וכל שהנתבעת הוכיחה הינו את ימי החופשה אשר ניצל התובע הם לתקופה שבין 06/10 - 05/11.

בית-הדין הוסיף כי על-פי חוק חופשה שנתית, פדיון חופשה ניתן לקבל עבור 3 השנים האחרונות, בצירוף הימים הצבורים בגין השנה השוטפת וכי הוא מקבל את טענתו של התובע, לפיה כאשר לנתבעת לא היתה עבודה לספק לו, הנתבעת נהגה להוציאו לחופשה, על חשבון הצבירה על-פי צרכי הנתבעת, ובהתאם לעומס העבודה.

בית-הדין מצא תימוכין לכך דווקא מאופן רישום ימי החופשה השנתית, כפי שהוצג בפנקס החופשה השנתית אשר צרפה הנתבעת, כאשר משם עלה כי ימי החופשה השנתית אשר נוצלו על-ידי התובע אינם רצופים.

עם-זאת בית-הדין לא קיבל את עדות התובע, כי לא היה פנוי לעיסוקיו בימי החופשה שניתנו לו וכי על ימי חופשה אלה לא הודיעו לו מבעוד מועד, וזאת מאחר והמעסיק רשאי להוציא את העובד לימי חופשה בהתאם לצרכיו, בכפוף לכך שלפחות 7 ימים ממנה יהיו רצופים ולגבי אותם ימים רצופים, תינתן הודעה על תחילת החופשה לפחות 14 ימים מראש.
בית-הדין קבע כי הנתבעת הוכיחה שהתובע ניצל ימי חופשה שנתית על-פי רישומיה באופן חלקי בלבד אלו בלבד המראים כי התובע שהה בחופשה שנתית במשך 19 ימים שאינם רצופים.

בית-הדין לא קיבל רישומים אחרים שצירפה הנתבעת בהעדר פירוט כנדרש בהתאם לחוק חופשה שנתית.

אשר-על-כן, נקבע על-ידי בית-הדין כי מתוך פדיון ימי חופשה היה מקום לקזז רק חלק מימי חופשה, כך שהתובע זכאי לפדיון חופשה של 51 יום על בסיס שכר חודשי של 7,480 ₪, ברוטו, שווי יום חופשה הינו 299 ₪, ברוטו, ומשכך הוטל על הנתבעת לשלם לתובע סך 15,249 ₪.

11. מהו הקיזוז הנכון אותו יש לעשות מימי החופש של התובע?
ב- ס"ע (ב"ש) 33615-03-11 {מוחמד אבו סולב נ' סער בטחון בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.11.12)} נדונה השאלה מהו הקיזוז הנכון אותו יש לעשות מימי החופש של התובע.

התובע טען כי לא יצא לחופשה במהלך עבודתו ולא קיבל דמי חופשה בגין חופשה שנתית, כאשר הרכיבים שפורטו בתלושי השכר "חופשה בתשלום", "חופש ניצול" או "חופשה שנתית" אינם ברורים.

עוד הוסיף התובע כי לטענתו מדובר ברישום פיקטיבי ושלא על-פי סעיף 26 חופשה שנתית בדבר חובת ניהול פנקס חופשה ועל-כן תובע התובע פדיון חופשה בגין 63 ימים עבור 4 שנות עבודתו האחרונים.

הנתבעת טענה כי התובע קיבל מלוא דמי החופשה במהלך עבודתו וכן פדיון חופשה בחודש 05/09 במסגרת גמר חשבון ובנוסף כי היא שילמה לתובע דמי חופשה ביתר ובסך 800 ₪ ודורשת קיזוזם.
בית-הדין קבע כי הנתבעת לא הציגה ראיות מטעמה באשר למספר ימי החופשה שקיבל התובע בפועל במהלך עבודתו שכן תלושי השכר אינם מפרטים הימים, אלא רק סכומים למעט חודש מרץ 2009.

בית-הדין הוסיף כי לא נתן אמון בגרסת התובע כי לא זוכה בחופשה או בתמורתה בזמן עבודתו וזאת מאחר והתובע הודה בעדותו בקבלת חופשה במרץ 2009 בגין 13 ימים.

בנוסף לכך, במשך כל תקופת עבודתו שולמו לתובע כספים על חשבון חופשה בכינוי זה או אחר, והתובע לא הלין על כך ואף אישר קבלת כל הסכומים שפורטו בתלוש השכר.

יתרה-מכך, על-פי צו ההרחבה התובע היה זכאי ל- 14 ימי חופשה בשנה חמישית שלו ולכמות של 19 ימי חופשה לכל אחת משנות העבודה השישית, השביעית והשמינית שלו.

מאחר ועבד בשנה השמינית 4 חודשים בלבד, זכאי התובע לכמות של 6 ימי חופשה לשנה זו, וסך-הכל זכאי התובע לכמות של 58 ימי חופשה ובסך של 13,537 ₪.

סיכומו-של-דבר, בית-הדין קבע כי הנתבעת טענה באופן לקוני להיקף משרתו של התובע, אך לא ציינה מה היה ההיקף לגרסתה ולעניין ימי הפדיון, הנתבעת הודתה ולו באופן חילופי בזכאות התובע ל- 56 ימי פדיון עבור 3 שנים, ולא לקחה בחשבון במניין הימים את השנה השוטפת.

בנסיבות אלה, אין מקום לקזז מ- 58 ימי הפדיון שנפסקו לזכות התובע, ולו בשל היקף משרתו, אך יחד-עם-זאת, יש לקזז מסכום הפדיון את הסך 9,494 ₪ ששילמה הנתבעת לתובע בגין ניצול ימי חופשה במשך 3 שנות עבודתו האחרונות כפי שטענה ולא נסתרה בחישוב אחר, ומכאן כי זכאי התובע לפדיון חופשה בסך של 4,043 ₪.

12. האם זכאי התובע לפדיון ימי חופש בתקופה הנטענת על-ידו?
ב- ס"ע (ת"א) 8270-08-11 {חסן מסרי נ' ביסבו סוקולוב חולון בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.08.13)} נדונה השאלה האם זכאי התובע לפדיון ימי חופש בתקופה הנטענת על-ידו.

התובע טען כי לא יצא לחופשה במהלך עבודתו ולכן הוא זכאי לתשלום פדיון חופשה בגין כל תקופת העבודה והתובע תבע סכום של 10,000 ₪.

הנתבעת טענה כי שילמה לתובע עבור ימי חופשה שניצל בתקופת העבודה והפנתה לתלושי השכר.

בית-הדין קבע כי בהתאם לפסק-דין אנויה זכאי העובד לפדיון חופשה בגין ארבע השנים האחרונות לעבודתו, מכיוון שבהתאם לסעיף 7 לחוק חופשה שנתית ניתן לצבור ימי חופשה לכל היותר בגין שלוש שנים בצירוף הימים שנצברו לזכותו של העובד בשנת העבודה השוטפת ומשכך, התובע זכאי לפדיון חופשה בגין כל תקופת עבודתו.

בית-הדין קבע כי בהתאם לסעיף 26 לחוק חופשה שנתית, חייב מעביד לנהל פנקס חופשה בו ירשמו בין-היתר מועדי החופשה, דמי החופשה ששולמו ותאריך תשלומם.

הלכה היא כי נטל ההוכחה בדבר ימי החופשה הוא על המעביד ומחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים כאמור בסעיף 26 לחוק חופשה שנתית.

בית-הדין קבע כי תלושי השכר שניתנו לתובע אינם משקפים את הסכומים ששולמו לו בתקופת העבודה ובהיעדר הוכחה אחרת לימי חופשה שניצל התובע בתקופת עבודתו דחה בית-הדין את הטענה לפיה שולם לתובע בעד ימי חופשה שנטל בתקופת העבודה.

סיכומו-של-דבר, בנסיבות העניין, נקבע כי הנתבעת תשלם לתובע פדיון חופשה בסכום של 10,000 ₪ ברוטו.

13. האם זכאי התובע למלוא פדיון תקופת ימי החופשה להם הוא טען בכתב התביעה?
ב- ע"א (ב"ש) 41787-02-10 {אלסייד עארף נ' חלפי מוסך מרום הנגב בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.01.11)} נדונה השאלה האם זכאי התובע למלוא פדיון תקופת ימי החופשה להם הוא טען בכתב התביעה.

התובע טען בכתב תביעתו, כי בגין כל תקופת עבודתו ולאור ותקו בעבודה, היה זכאי ל- 219 ימי חופשה בתשלום וכי קיבל 105 ימי חופשה במהלך עבודתו, אותם הוא מייחס לשנות עבודתו הראשונות ולכן זכאי ליתרה של 114 ימי חופש בסך של 22,800 ₪.

בהמשך הוסיף התובע בתצהירו ובסיכומיו, כאשר טען מעבר לכתב התביעה כי הינו זכאי לפדיון של 116 ימי חופש בסך של 23,200 ₪.

הנתבעת טענה, כי בכל מקרה ועל-פי חוק ההתיישנות, דינה של התביעה עד לחודש 01/03 להידחות על הסף.

כן טענה הנתבעת, כי על-פי סעיף 11(י) להוראות ההסכם הקיבוצי, צבירת מלוא ימי החופשה מוגבלת אך ורק למקום בו פוטר העובד ולא מקום בו עזב מרצונו.

בית-הדין קיבל את התביעה באופן חלקי, והסביר את קביעתו בכך שהוראות סעיף 7 לחוק חופשה שנתית, מאפשרות צבירה של חופשה עד שלוש שנים, כאשר מכוח הפסיקה, נמנית תקופה זו מיום סיום יחסי העבודה בין הצדדים {ע"ע 324/05 ריבה אלצ'ילדייב נ' עמישב שירותים בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.03.06)}.
עוד צויין כי משהוכח בפני בית-הדין כי התובע לא פוטר מעבודתו אלא התפטר ביוזמתו ולא בנסיבות המזכות אותו בתשלום פיצויי הפיטורין הוא אינו זכאי לצבירת מלוא ימי החופשה, כנטען על-ידו, כאמור בהוראות סעיף 11(י) להסכם הקיבוצי.

אשר-על-כן, משסיים התובע את עבודתו ביום 04.01.10, זכאי הוא לפדיון דמי חופשה בעבור תקופה של 3 שנים שמיום 04.01.07 ועד סיום עבודתו, כאשר בהתחשב בוותק עבודתו, זכאי היה התובע בשנת 2007 ל- 19 ימי חופשה, אך עם-זאת, משהודה התובע בהיעדרות של חודשיים רצופים בחודשים 11/07 ו- 12/07 ולאור מספר ימי העבודה ביתרת החודשים, זכאי היה התובע ל- 18 ימי חופשה, כנטען על-ידי הנתבעת.

סיכומו-של-דבר, בשנים 2008 ו- 2009 זכאי היה התובע לקבל פדיון של 26 ימים בשנה, ובנסיבות אלה זכאי היה התובע ל- 70 ימי חופשה וכעולה מתלושי השכר, ניצל התובע מתוכם 36 יום ולכן זכאי הוא לפדיון של 34 ימי חופשה על-פי השכר היומי האחרון של 200 ₪ שהינו סך של 6,800 ₪.

14. האם התקופה אשר עליה התובע מסתמך לפדיון ימי חופשתו עומדת בתנאי סעיף 7 לחוק חופשה שנתית?
ב- תע"א (נצ') 1326-10 {עיאשי רחיב נ' מ.ב. ובניו עבודות עפר (1993) בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.03.12)} נדונה השאלה האם התקופה אשר עליה התובע מסתמך לפדיון ימי חופשתו עומדת בתנאי סעיף 7 לחוק חופשה שנתית.

התובע אשר עבד בחברה כנהג מיום 17.04.05 עד יום 6.11.09 טען כי עד לחודש 10/05 הוא היה זכאי ל- 6.5 ימי חופשה, וכי בפועל מכסת הימים לה הוא זכאי היא 3 ימי חופש, זאת, לטענתו, בשל אי-עדכון של מכסת ימי החופשה בחודשי העבודה הראשונים שלו אצל הנתבעת.

אשר-על-כן, טען התובע כי עומדת לזכותו יתרה של 3.5 ימי חופשה שנתית, המסתכמים בסכום של 1,001 ₪, סכום שאותו הוא רשאי לפדות.

הנתבעת טענה כי התובע אינו זכאי לתבוע פדיון חופשה שנתית, בגין שנת 2005, מטעמי התיישנות, והוסיפה כי לתובע שולם מלוא פדיון החופשה שלו הוא זכאי.

בית-הדין קבע כי התובע היה רשאי לצבור את ימי החופשה השנתית בגין שלוש השנים הקלנדריות שקדמו ליום סיום היחסים שנחשבים בין עובד למעביד, בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת מכח סעיף 7 לחוק חופשה שנתית {ע"ע 547/06 משה כהן נ' ויליאם אנויה, הנ"ל}.

אשר-על-כן, קבע בית-הדין כי זכאותו של התובע לתבוע פדיון חופשה שנתית, בגין שנת 2005 התיישנה ובכך דחה את התביעה לעניין רכיב פדיון ימי החופשה להם טען התובע.

15. האם מספר ימי החופשה שנזקפו לזכות התובע, מידי חודש בחודשו, פחותים ממספר הימים להם היה זכאי לטענתו באותם שנים?
ב- ס"ע (נצ') 27493-12-10 {לאוניד אלטמן נ' טרום ליין ניהול ותכנון פרויקטים הרכבה ובניה בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.02.15)} נדונה השאלה האם מספר ימי החופשה שנזקפו לזכות התובע, מידי חודש בחודשו, פחותים ממספר הימים להם היה זכאי לטענתו באותם שנים.

התובע טען כי הינו זכאי לפדיון חופשה בסך של 27,355.53 ₪ וזאת בהתבסס על תחשיב ימי חופשה הכולל את כל תקופת העבודה, ולאחר הפחתת ימי החופשה שקיבל.

התובע הוסיף טען כי תלוש שכר 04/10 לא שולם בפועל, וממנו עלה כי התובע זכאי לפדיון חופשה בגין 29.9 ימים.

הנתבעים טענו להגנתם כי התובע אינו זכאי לפדיון חופשה מעבר למפורט בתלוש השכר האחרון שהונפק לו, ובכל מקרה, הוראות החוק בעניין זה כוללת תקופה מקוצרת בגינה ניתן לתבוע ימי חופשה, כך שממילא אין זכאי התובע להביא בחשבון את כל שנות עבודתו לעניין זה, כפי שעשה.

בית-הדין ציין כי בהתאם להוראת סעיף 7 לחוק חופשה שנתית, ניתן לצבור חופשה לכל היותר בגין שלוש שנים ולפיכך, במועד סיומם של יחסי עובד-מעביד בין הצדדים, נצברו לזכות התובע לכל היותר ימי חופשה שהיה זכאי לקבל בשלוש השנים המלאות האחרונות להעסקתו בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת {ע"ע 547/06 משה כהן נ' ויליאם אנויה, הנ"ל}.

בית-הדין קבע כי עיון בתלוש השכר שהונפק לחודש 4/10 מלמד על פדיון 29.9 ימי חופשה בסך כולל של 8,462 ₪, אך כפי שנקבע, הסכומים שפורטו בתלוש השכר אשר במחלוקת לא שולמו הלכה למעשה, ומכאן כי אין מחלוקת אודות זכאותו של התובע לכל הפחות לפדיון החופשה המפורט בתלוש כאמור.

בית-הדין קיבל את טענת התובע לעניין פסיקת בתי-הדין לעבודה הקובעת כי נטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה של העובד חל אמנם על המעביד, אולם כבר נקבע כי הצגת תלוש שכר מהווה "ראשית ראיה בכתב" למאזן ימי החופשה המגיע לעובד, בהיעדר ראיה לסתור זאת {דב"ע נה/193-3 חנן זומרפלד נ' מלון זוהר בע"מ}.

בהתאם לכך והואיל ומתלושי השכר שהונפקו לתובע במהלך התקופה הרלוונטית, עלה כי באופן שוטף נוהל מאזן ימי חופשתו של התובע, ובהעדר ראיות שיסתרו זאת, לא נותרה ברירה בידי בית-הדין אלא לקבוע כי ניהול מאזן החופשה, לפחות מבחינת תיעוד ניצול ימי החופשה, שיקף את המציאות.
יחד-עם-זאת, עיון בתלושי השכר לתקופה הרלוונטית לרכיב תביעה זה, {כאמור, תקופה של 3 השנים האחרונות בצירוף השנה השוטפת}, מלמד כי מספר ימי החופשה שנזקפו לזכות התובע, מידי חודש בחודשו, פחותים ממספר הימים להם היה זכאי לטענתו באותם שנים, בהתאם לוותק שצבר, כפי שפורט בטבלה המצויה בכתב התביעה ובתצהיר התובע.

אשר-על-כן, מאחר שהנתבעים לא הביאו כל טענה בעניין זה, להוציא הכחשה סתמית וגורפת, יש לקבל את תחשיב הזכאות שערך התובע, כאשר בהתאם לכך, כפי העולה מכתב התביעה, היה התובע זכאי ל 69 ימי חופשה בגין השנים 2007 - 2010 , בעוד שעל-פי תלושי השכר לתקופה זו, נזקפו לזכותו רק 55 ימים.

לפיכך, בנוסף על פדיון ימי החופשה שלא נוצלו, כפי שפורט בתלוש המשכורת 04/10, קבע בית-הדין כי זכאי התובע ל- 14 ימי חופשה נוספים, וזאת בהתאם לתעריף יום חופשה המפורט בתלוש שכר חודש 04/10, שהינו 283 ₪ ליום, ומכאן זכאי התובע לסך נוסף של 3,962 ₪ וסך הכל זכאי התובע לקבל פדיון חופשה כולל בסך 12,424 ₪ = 3,962 ₪ + 8,462 ₪.

16. האם הנתבעת אפשרה לתובע לצבור ולפדות את ימי חופשתו המגיעים לו ממנה לפי סעיף 7 לחוק חופשה שנתית?
ב- ס"ע (ת"א) 7830-08-10 {אלכסנדר חובאילו נ' לאופר שחף שרותי ניהול בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.02.13)} נדונה השאלה האם הנתבעת אפשרה לתובע לצבור ולפדות את ימי חופשתו המגיעים לו ממנה לפי סעיף 7 לחוק חופשה שנתית.

התובע טען כי הנתבעת לא ערכה לו גמר חשבון ולא שילמה לו פדיון חופשה עם סיום עבודתו, כאשר על-פי חישוביו במהלך עבודתו ניצל 106 ימי חופשה ולפי הוותק שלו בעבודה הוא זכאי תמורתם לפדיון 48.42 ימים.

הנתבעת ניסתה להתאים את תלושי השכר לסכומים אותם קיבל לחשבון הבנק שלו בדיעבד אך לא הציגה פנקס חופשות, ותלושי השכר שהופקו בדיעבד אינם משקפים את שכרו וחופשותיו ואינם יכולים לבוא במקום פנקס חופשות.

אף כאשר נכח התובע בחופשה שנתית {17 יום ב- 03/10} עובדה זו לא נרשמה בתלושי השכר.

הנתבעת טענה להתיישנות של מעבר לשלוש שנים לפי סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, ובאשר לתשלום דמי חופשה עבור השנתיים האחרונות לעבודתו טוענת בערבוביה כי מעיון בתלושי שכרו עולה כי בשנתיים אחרונות להעסקתו קיבל התובע לא פחות מ- 61 ימי חופשה ואילו בכתב ההגנה נטען כי משנת 2007 ועד ליום התפטרותו קיבל דמי חופשה או פדיון חופשה במלואם עבור 89 ימים (בסך 16,952 ₪), בשנת 2007 קיבל תשלום בגין 28 ימי חופשה, ובסך הכל בתקופת עבודתו ניצל התובע 150 ימי חופשה או קיבל דמי חופשה/ פדיון חופשה.

עוד טענה הנתבעת כי התובע מעולם לא קיבל את הסכמת הנתבעת לצבור ימי חופשה משנים קודמות וימי החופשה ששולמו עבור השנתיים האחרונות הם הרבה מעבר לחופשה השנתית לה זכאי על-פי דין.

בית-הדין החליט לקבל את התביעה באופן חלקי כאשר קבע כי הנתבעת לא הצליחה להוכיח כי התובע ניצל ימי חופשה אשר לטענתה שולמו לו. פדיון ימי חופשה במהלך יחסי עבודה הוא בניגוד לחוק חופשה שנתית, ולפיכך, התובע זכאי לסכום של 11,620.8 ₪.

לעניין סעיף 31 לחוק חופשה שנתית קבע בית-הדין כי תקופת ההתיישנות לתביעה בגין חופשה שנתית היא שלוש שנים ונפסק, כי הזכות לפדיון קמה במועד ניתוק יחסי עבודה ועומדת לתוקפה במשך 3 שנים כאשר לעניין פדיון חופשה נפסק כי בסיום עבודה זכאי העובד לפדיון חופשה בגין שלוש השנים המלאות האחרונות שקדמו לסיום העבודה בנוסף לימי זכאותו בשנה השוטפת.

הנטל לכך שעובד יצא לחופשה כמו גם רישום ימי החופשה וניצולם, דמי החופשה ששולמו ותאריך התשלום, התאריך בו חדל העובד לעבוד, פדיון החופשה ששולם ותאריך התשלום מושת על המעסיק, כאשר בעניין הנדון, יחסי העבודה הסתיימו ב- 04/10 והתביעה הוגשה ב- 08/10 ולכן התביעה ברכיב זה התיישנה רק עבור תקופה קודמת ל- 08/07.

הנתבעת לא הציגה כל מסמך שיש בו ממש המוכיח כי התובע ניצל כל ימי החופשה או חלקם כמו גם את מועדם {למעט דו"חות אקסל שהציגה הנתבעת אשר לא נמצא ביניהם לבין הרישום בתלושי השכר התאמה}, כאשר אין ללמוד דבר לעניין זה מתלושי השכר שהוצגו על-ידי הנתבעת, זאת משלא צוינו בתלושי השכר ימי הצבירה וימי ניצול חודשיים של חופשת התובע.

עוד יצויין כי על-פי ההלכה הפסוקה אין לשלם לעובד חופשה בעת שמתקיימים יחסי עבודה ואם שולמו, אין לקזז את הסכום מסכומים המגיעים לעובד.

טענת הנתבעת כי לא התירה לתובע לצבור ימי חופשה משנה לשנה נטענה רק בסיכומיה וטענת התובע כי מדובר בהרחבת חזית אסורה התקבלה על-ידי בית-הדין.

סעיף 7(א) לחוק חופשה שנתית קבע כי החופשה אינה ניתנת לצבירה, ואולם רשאי העובד, בהסכמת המעביד לקחת רק שבעה ימי חופשה לפחות ולצרף את היתרה לחופשה שתינתן בשתי שנות העבודה הבאות.

החובה ליתן חופשה וקביעת מועדה הם על המעביד, מזכותו של העובד לחכות עד שהמעביד ייתן לו את החופשה המגיעה לו על-פי חוק חופשה שנתית וכל עוד לא הוכח מתן החופשה וסירובו של העובד לקחתה או שלא לקחתה מסיבות התלויות בו, אין לראות באי-לקיחת חופשה צבירה בלתי-חוקית או כוויתור על חופשה או חלק הימנה.

אשר-על-כן, בית-הדין קבע כי התובע זכאי לפדיון 48.42 ימים {גם לאור טבלת צבירת הזכאות הנדונה בעניין זה, אשר בהעדר הוכחה על ניצול ימי חופשה בפועל עשויה להעיד על צבירה של 48.42 ימים לפחות על-פי ותק במקום העבודה לפדיון 3 השנים האחרונות להעסקתו של התובע}.

17. האם זכאית התובעת לפדיון חופשה מלא עבור 7 שנים בהם צברה ימי חופשה?
ב- ס"ע (חי') 16754-02-10 {ד"ר חוה הפנר נ' עיריית חיפה - המרכז הרפואי בני ציון, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.09.13)} נדונה השאלה האם זכאית התובעת לפדיון חופשה מלא עבור 7 שנים בהם צברה ימי חופשה.

התובעת טענה כי היא זכאית לתשלום פדיונם של 140 ימי חופשה, שצברה לטענתה במהלך שבע השנים האחרונות להעסקתה, לפי 20 ימי חופשה בשנה, בתעריף של 931 ₪ ליום ולפי היקף משרה של 34.5% בממוצע, כך שהיא זכאית לשיטתה לפדיון חופשה בסך 45,140 ₪.

עוד הוסיפה וטענה התובעת, כי במהלך ניהול המשא ומתן הממושך עם הנתבעת 1, נמסר לה מפי נציגיה כי ישולם לה פדיון חופשה עבור 7 שנים.

הנתבעות טענו בכתב הגנתן כי התובעת אינה זכאית לפדיון חופשה ובסיכומיהן טענו, כי ממילא התובעת זכאית לפדיונם של 21 ימי חופשה שצברה בשלוש השנים האחרונות להעסקתה, בהתחשב בהיקף משרתה, 23.7%, ובשכר של 49.97 ₪ לשעה.

בית-הדין ציין כי בהתאם לסעיף 7 לחוק חופשה שנתית, יכול עובד לצבור לכל היותר, את ימי החופשה שהיה זכאי להם בשלוש שנות העבודה המלאות האחרונות בצירוף שנת העבודה השוטפת {ע"ע (ארצי) 547/06 משה כהן נ' ויליאם אנויה, הנ"ל} ובהתאם לכך, זכאית היתה התובעת לצבור בעת ניתוק יחסיה עם העירייה, 28 ימי חופשה בעבור כל אחת מהשנים 2001 - 2003 ו- 11 ימים נוספים בהתאם לתקופת העבודה היחסית בשנת 2004.

אשר-על-כן, בית-הדין קיבל את התביעה באופן חלקי וקבע כי התובעת זכאית לפדיון חופשה בסך 19,380 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 01.06.04 ועד מועד התשלום בפועל.

18. האם הסכמה בין הצדדים בעניין חופשה צבורה מנוגדת לחוק חופשה שנתית?
ב- ס"ע (חי') 22424-07-09 {סעיד כנעאן נ' מפעל מתכת חניתה בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.10.14)} נדונה השאלה האם הסכמה בין הצדדים בעניין חופשה צבורה מנוגדת לחוק חופשה שנתית.

התובע טען כי בעת המעבר שלו מעבודה בתנאי ההסכם הקיבוצי לתנאי ההסכם האישי שונתה יתרה החופשה, אשר היתה צבורה לזכותו, מתקופת עבודתו בתנאי ההסכם הקיבוצי, והיתרה החדשה שנרשמה לזכותו היתה לפי מכסת שעות שנתנה את אותו שווי כספי מצטבר בשכר החדש, על-פי ההסכם האישי.

כלומר, תחת מכסה צבורה של 1,177 שעות, לפי שכר בתנאי ההסכם הקיבוצי, נרשמה לזכות התובע יתרת חופשה צבורה של 847 שעות, לפי התעריף האישי החדש שבזכרון הדברים שנערך בין הצדדים.

התובע טען כי מדובר בצעד עצמאי של הנתבעת, ללא הסכמתו, ואילו הנתבעת טענה כי מדובר במהלך מתואם, כחלק ממסגרת השינויים בתנאי העסקתו של התובע, עם המעבר לעבודה לפי ההסכם האישי.

בית-הדין קבע כי הצדדים לא פרטו, הכיצד נצברו לזכות התובע 1,177 שעות חופשה, בתום תקופת העסקתו בתנאי ההסכם הקיבוצי, כאשר לפי חוק חופשה שנתית, מכסת החופשה השנתית המרבית, החל משנת העבודה השמינית ואילך, היא של 28 ימים בשנה, ומכאן לומדים, כי, בהתחשב בהוראות סעיף 7 לחוק חופשה שנתית, זכאי היה התובע לצבור 70 ימי חופשה, על-פי חוק חופשה שנתית, לכל היותר.

משמע - המכסה של 1,177 שעות חופשה, שנצברה לזכותו, העולה על המכסה החוקית, הינה מכוח הסכמה בין הצדדים וכפופה לשינויה, בהסכמה.

עוד הוסיף בית-הדין כי הסכמה קודמת לא הוצגה בפניו מכוח הסכם קיבוצי או חוזה אישי אחר, ולפי זכרון הדברים, הסכימו הצדדים לעשות המרה של מספר שעות החופשה, שצבר התובע, כך שימשיכו להיות צבורות לזכות התובע, לפי ערכן ביום המעבר לעבודה בתנאי ההסכם האישי, באופן שהתובע לא נפגע באופן כספי.

התניה כזו אינה מנוגדת לחוק חופשה שנתית, שהרי, לולא ההסכמה אפשר שמכסת חופשה מסויימת היתה באמת נמחקת, לחלוטין, בשל הוראות חוק חופשה שנתית, האוסרות לצבור ימי חופשה, מעבר למספר נתון.

בית-הדין לא קיבל את הטענה כי זכרון הדברים נכפה על התובע אשר טען כי חתם על ההסכם האישי, לאחר זכרון הדברים, מהסיבה כי לא היתה לו ברירה.

אשר-על-כן, בית-הדין דחה את התביעה לתשלום הפרשי פדיון חופשה מאחר והסכמים יש לכבד, ומאחר שההסכמה בעניין החופשה הצבורה אינה מנוגדת לחוק חופשה שנתית והתובע יכול היה להמשיך להיות מועסק בנתבעת בתנאי ההסכם הקיבוצי, לרבות צבירת החופשה כעובד כזה, אבל, בשכר נמוך בהרבה וללא תנאים נילווים לפי השכר הגבוה, ועוד, והוא בחר, משיקוליו, להיטיב את מצבו ולעבור לעבוד לפי תנאי ההסכם האישי.

19. האם התובע זכאי לקבל פדיון חופשה על תקופת זמן של שנתיים הקודמות למועד תחילת מרוץ ההתיישנות לפי סעיף 7 לחוק חופשה שנתית?
ב- תע"א (ת"א) 12510-09 {ניסן נתנילוב נ' חברת איקן מפעל ליציקה ותעשיות מתכת בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.11.12)} נדונה השאלה האם התובע זכאי לקבל פדיון חופשה על תקופת זמן של שנתיים הקודמות למועד תחילת מרוץ ההתיישנות לפי סעיף 7 לחוק חופשה שנתית.

התובע טען בכתב תביעתו כי הוא זכאי לפדיון חופשה בגין שלוש השנים האחרונות לעבודתו, כאשר יש לזקוף גם את ימי החופשה שהצטברו לזכותו שנתיים קודם למועד תחילת מרוץ ההתיישנות לתביעה לפדיון חופשה, זאת, לטענתו, בהתאם לסעיף 7 לחוק חופשה שנתית, הדן בצבירת חופשה.

הנתבעת צירפה לכתב ההגנה פנקס חופשה ממנו עולה כי לתובע שולמו לכאורה כדין ימי החופשה בשנתיים הקודמות למועד תחילת מרוץ ההתיישנות לתביעה לפדיון חופשה, כאשר התובע כלל לא טרח לסתור רישום זה.

בית-הדין קבע כי אין לזקוף לתובע את ימי החופשה שהצטברו לזכותו שנתיים קודם למועד תחילת מרוץ ההתיישנות לתביעה לפדיון חופשה שהם כאמור שלוש השנים המלאות האחרונות שקדמו לסיום העבודה.

על-כן בית-הדין קבע כי התובע זכאי לפדיון חופשה בגין השנים 2008-2006 בנוסף לימי החופשה בשנה השוטפת של שנת 2009.
בהתאם להסכם הקיבוצי הכללי בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה {1128/64}, זכאי התובע למכסת חופשה של 23 ימי עבודה בשנה.

אשר-על-כן, בגין כל תקופת עבודתו זכאי התובע לפדיון חופשה בגין 85 ימים, כאשר ממכסה זו יש לקזז את ימי החופשה שקיבל התובע בפועל בתקופה זו {סך-הכל קיבל התובע בשנים 2009-2006 48 ימי חופשה ובסיום עבודתו קיבל התובע פדיון חופשה בגין 26.39 ימי חופשה}.

סיכומו-של-דבר, התובע זכאי ליתרת פדיון חופשה בגין 10.61 ימי עבודה. סה"כ זכאי התובע ל- 1889 ₪ בגין פדיון חופשה.

20. האם מעסיק יכול לקבוע למועסק מדיניות שלא לאפשר צבירת ימי חופשה משנה לשנה?
ב- תע"א (ב"ש) 3308-09 {שירן שוקרון נ' "רנואר" רשת חנויות אופנה בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.09.11)} נדונה השאלה האם מעסיק יכול לקבוע למועסק מדיניות שלא לאפשר צבירת ימי חופשה משנה לשנה.

התובעת טענה כי על הנתבעת לשלם לה סך כולל של 2,499 ₪ בגין 14.2 ימי חופשה שצברה ואשר לא שולמו לה, כאשר עזבה את עבודתה.

הנתבעת טענה כי התובעת ידעה את מדיניותה שלא לאפשר צבירת ימי חופשה משנה לשנה וכי כל העובדים נדרשים לנצל את ימי החופשה המגיעים להם עד לתום שנת העבודה הקלנדרית.

עוד הוסיפה הנתבעת טענה, כי הדבר מופיע בספר הנהלים של הנתבעת שמוכר לתובעת לאחר שעברה הכשרת ניהול הכוללת לימוד ספר הנהלים של הנתבעת.

בית-הדין קיבל את התביעה באופן חלקי, כאשר דחה את טענת הנתבעת לפיה על-פי נהליה החופשה השנתית אינה ניתנת לצבירה, וזאת מאחר ולא הוכח בפניו כי קיים נוהל שכזה.

הנתבעת טענה כי הנוהל מופיע בספר הנהלים שלה, והתובעת היתה מודעת לנוהל זה, אולם לא צירפה העתק מספר הנהלים הנטען על-ידה ועד הנתבעת אף לא נתן הסבר מניח את הדעת מדוע לא צורף ספר הנהלים לראיות הנתבעת.

לא-זו-אף-זו, גם על-פי עדותה של התובעת, לא עולה כי היתה מודעת לנוהל שכזה.

מעסיק רשאי להגביל צבירת ימי החופשה של עובד וזאת בהתאם להוראת סע' 7 לחוק חופשה שנתית, אך יחד-עם-זאת, במקרה הנדון, לא הוכח מפי הנתבעת כי הנוהל היה ידוע לתובעת או כי נתנה לעובדת את האפשרות לצאת לחופשה, אך היא סירבה לקחתה {דב"ע לא/3-1 ישראל בראדון נ' שמחה ג'רד, פד"ע ב 121, הנ"ל}, ועל-כן, דחה בית-הדין את טענת הנתבעת לפיה לא ניתן היה לצבור את החופשה השנתית.

במסגרת כתב התביעה תבעה התובעת ימי החופשה לפי תעריף של 176 ₪ ליום, ורק במסגרת סיכום טענותיה תבעה לפי תעריף של 270 ₪ ליום עבודה, ומאחר והטענה בדבר תעריף בסך של 270 ₪ ליום עבודה בא אלא במסגרת סיכום טענותיה, בית-הדין לא קיבל את טענה זו ופסק לתובעת תשלום ימי חופשה לפי התעריף ליום עבודה בסך של 176 ₪ כפי שתבעה במסגרת כתב התביעה, ואשר-על-כן, נקבע כי הנתבעת תשלם לתובעת סך של 915.20 ₪ בגין 5.2 ימי חופשה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

החופשה - צבירת חופשה (סעיף 7 לחוק)