התיישנות (סעיף 14 לחוק)

1. הדין
סעיף 14 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988) קובע, כי:

"14. התיישנות (תיקונים: התשנ"ה (מס' 2), התשנ"ח (מס' 2), התשס"ט)
לא יזדקק בית-הדין לעבודה לתביעה אזרחית בשל הפרת הוראות חוק זה שהוגשה לאחר שחלפו שלוש שנים מיום שנוצרה העילה."

2. כללי
ב- ע"ע 533/09 {עופרה אילן ו- 24 אח' נ' שירותי בריאות כללית, תק-אר 2011(2), 194 (2011)} בית-הדין קבע, כי אין מקום להעלאת טענת התיישנות מכוח סעיף 14 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, שכן התביעה מבוססת על טענת הפליה מכוח עקרון השוויון הכללי, ולאו דווקא על הפרת חוק השוויון.

ב- ע"ע 404/05 {בנימין בנוז נ' חיפה כימיקלים בע"מ, תק-אר 2006(4), 828 (2006)} קבע בית-הדין, כי חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 {ייקרא להלן: "חוק ההתיישנות"} קובע בסעיף 5, כי התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה בשאינה מקרקעין היא שבע שנים. לעומת-זאת בסעיף 14 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה הוגבלה תקופת התיישנות לתביעות מכוחו לשנה אחת בלבד מיום שנוצרה העילה.

המחוקק יישב סתירה זו בספר החוקים, בסעיף 27 לחוק ההתיישנות תחת הכותרת "דינים שמורים", שם נקבע כי ההוראה הכללית בסעיף 5 לחוק כפופה לדינים אחרים כדלקמן:
"אין חוק זה בא לפגוע בתקופת התיישנות הקבועה לעניין פלוני בדין אחר, אלא אם נאמר כך במפורש בחוק זה; ואין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי."

הוראת ההתיישנות בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה הקובעת תקופת התיישנות ספציפית גוברת על פני ההוראה הכללית. משכך, ברי, כי לו היה המערער מבקש בתביעתו סעד בשל הפליה מחמת גיל מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, תביעתו היתה מתיישנת והוא לא היה זכאי לסעד.

בית-הדין בחן את השאלה האם כאשר מתיישנת תביעה מכוח חוק שוויון ההזדמנויות ניתן לתבוע על בסיס אותן עובדות מכוח תקנת הציבור.

באשר למועד ממנו מונים את תקופת ההתיישנות לעובד שפרש, קבע בית-הדין, כי סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע, כי: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". עילת התובענה היא מסכת העובדות הדרושות כדי להראות, כי התובע זכאי לתרופה המבוקשת.

השאלה מתי נולדת עילת התביעה נדונה לראשונה ב- ע"א 109/63 {שמשון בתי חרושת ארץ-ישראלים למלט פורטלנד בע"מ נ' משה איון, פ"ד יז 2019 (1963)} במקרה זה, השופט זוסמן המנוח הטווה קו מנחה לבחינת המועד הקובע:

"השאלה מתי הושלמה ונולדה עילת התביעה היא שאלה שבעובדה והדבר תלוי בנסיבות העניין. במקרה דנא, אילו בא המשיב בתביעה אל המערערת לפני סיום כל העבודה סבורני כי המערערת יכלה להשיב לו "המתן עד לגמר העניין" והתביעה היתה נדחית בהיותה מוקדמת. אות הוא, כי עילת התביעה לא באה לעולם עד שלא תמה עבודתו של המשיב ולמין אותו תאריך עד להגשת התביעה לא עברה תקופת ההתיישנות."

בית-הדין הארצי לעבודה המשיך ברוח זו ב- ע"ע 600026/97 {מרק פיורסט ואח' נ' מדינת ישראל, תק-אר 2003(4), 392 (2003)}, ופסק שהמועד ממנו מתחילים למנות את תקופת ההתיישנות עת עובד פורש, הוא המועד בו מסיים העובד את שירותו אצל המעסיק:

"מקובל עלי העיקרון שלעת פרישתו של אדם לפנסיה מתגבשים נתוניו האישיים המהווים בסיס לעצם זכאותו לפנסיה ולקביעת שיעור הפנסיה. נתונים אלה (כגון - גיל, תקופת שרות, דירוג ודרגה) נקבעים, מעצם טיבם, בעת הפרישה, ומתגבשים באותו מועד והם מתיישנים בתוך תקופת ההתיישנות הקבועה...

בענייננו, צודקת מבטחים כי עצם הזכאות לפנסיה, שיעור הפנסיה והיקף החברות בקרן הם עניינים המתגבשים לעת פרישת החבר לפנסיה ולגביהם מתחיל מרוץ ההתיישנות מאותו מועד."

כך נפסק גם ב- ע"ע 17/03 {מריו ויינגרט נ' מבטחים, תק-אר 2005(2), 447 (2005)}:

"מירוץ ההתיישנות מתחיל עם התגבשות הזכות, רוצה לומר, עם פרישתו של העמית בתנאים המזכים אותו לתשלום גמלה מידי חודש בחודשו."

בית-הדין קבע, כי מן החקיקה והפסיקה עולה, כי היום בו נולדה עילת התביעה וממנו מונים את תקופת ההתיישנות, הוא המועד בו פרש העובד בפועל. הלכה זו מאפשרת וודאות משפטית ומונעת פגיעה בזכויות של עובדים, אשר לבקשת מעביד או בהסכמתו נמשכה העבודה לאחר מועד הפרישה שנקבע בהסכם הקיבוצי. לכן, על-מנת שתהיה ודאות ואחידות, מועד הפרישה בפועל הוא הקובע לעניין מניין תקופת ההתיישנות.

באשר לתקופת התיישנות של תביעה לשוויון מכוח תקנת הציבור, קבע בית-הדין, כי בג"ץ 6845/00 {איתנה ניב ואח' נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פד"ע לה 49} לא הכריע בשאלת התיישנות העילה מכוח תקנת הציבור כאשר מתיישנת העילה מכוח חוק שוויון הזדמנויות:

"שאלת ההתיישנות לא הוכרעה בבתי-הדין לעבודה וממילא לא נידרש אנו לה. כן לא נידרש לשאלת חלותן של הוראות חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, על ענייננו, ולשאלה אם חלה ההתיישנות שבחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה על חוזה שתניות בו הן בטלות מעיקרן. משיחזור העניין לבית-הדין האזורי, יטענו בעלי הדין את שיטענו, ישיבו איש לרעהו את שישיבו, ובית-הדין יכריע כאשר יכריע."

יחד-עם-זאת, במסגרת "הלכת ניב", ניתח השופט חשין את תכליתו של חוק שוויון הזדמנויות וקבע, שהוא נועד בעיקר להצהיר על הדין הקיים, כי שוויון הוא אבי החוקים והוא המפיח רוח חיים באותם חוקים. לכן ניתן לתבוע בגין הפליה באמצעות הוכחת פגיעה בשוויון מכוח תקנת הציבור. ואלו הם דבריו:

"כל חוקים אלה כולם, הם ואחרים זולתם, נועדו בעיקרם להצהיר על דין קיים. חוקים אלה לא יצרו לא את השוויון ולא את הצורך בשוויון בין גבר לאישה; נהפוך הוא: הצורך החברתי להכיר בשוויון הוא-הוא המזין את החוקים והוא הנופח בהם רוח חיים. עקרון השוויון היה לפני החוקים. הוא אבי החוקים."

כך עלה גם מדברי השופט זמיר ב- בג"צ 6086, 6051/95 {רקנט ואח' נ' בית-הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד נא(3) ,289 (1997)}:

"...איסור ההפליה מחמת מין אינו זקוק לגושפנקה של חוק, לא חוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד ולא חוק השוויון (חוק שוויון הזדמנויות בעבודה), אלא הוא קיים ועומד ככלל משפטי בזכות עצמו, וכוחו עמו לבטל הוראה סותרת בהסכם קיבוצי. משמע, חוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד אינו חוק יוצר (קונסטיטוטיבי) אלא חוק מצהיר (דקלרטיבי). ונראה שכך גם, בנוגע להפליה מחמת מין. חוק השוויון אינו יוצר את האיסור להפלות מחמת מין, שהיה קיים מכוח תקנת הציבור אף לפני חוק זה; הוא יוצר רק במובן זה, שהוא קובע (בסעיף 15) כי הפרת האיסור היא גם עבירה פלילית".

משמע, הזכות לתבוע בגין פגיעה בשוויון מכוח תקנת הציבור עומדת למערער גם אם תביעתו על-פי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה התיישנה.

הטעם לחקיקת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה הוא העובדה ששוויון הוא מאבני היסוד שעליהם מושתתת מדינת ישראל. גם מדברי ההסבר להצעת החוק איסור אפליה בעבודה, התשנ"ד-1994 {מספר 2294, מיום י' באב התשנ"ד, בעמוד 556 לספר הצעות חוק - תשנ"ד}, עולה כי התעורר צורך בחוק ספציפי שיעניק תרופה אזרחית לאדם שהופלה בשל הקשיים באכיפת החוקים הקיימים והיעדר מנגנוני בקרה ופיקוח. בנוסף, חוק שוויון הזדמנויות מקל על התובעים משום שהוא מאפשר פיצוי ללא הוכחת נזק. כמו-כן החוק מקל על התובעים באמצעות שינוי נטלי ההוכחה כפי שקבוע בסעיף 9 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה. מטעמים אלו קוצרה תקופת ההתיישנות בחוק זה לשנה.

לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי המחוקק התכוון להרחיב את אפשרויות התביעה מכוח החוק ולא לצמצמן. לפיכך, ניתן לתבוע ביטול הוראה בהסכם קיבוצי מכוח תקנת הציבור עד לשבע שנים ממועד התגבשות העילה. אולם, התשתית העובדתית שעל המערער להוכיח שונה מהתשתית העובדתית שהיה על המערער להוכיח, אילו היה תובע על-פי חוק שוויון הזדמנויות.

ב- תע"א (ת"א) 2096-10 {אורי אשר ואח' נ' מילטנברג בע"מ ואח', תק-עב 2013(2), 7309 (2013)} קבע בית-הדין, כי סעיף 14 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה קובע את תקופת ההתיישנות בתביעה מכוח אותו חוק. לפי סעיף זה, תקופת ההתיישנות כיום ולאחר תיקון מספר 12 לחוק {שפורסם ברשומות ביום 23.07.09} היא שלוש שנים, אך במועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים היתה תקופת ההתיישנות בת שנה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי סעיף 3 לחוק ההתיישנות קובע, כי "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה". לפי הפסיקה, משמעות הוראה זו היא, כי על המבקש להעלות טענת התיישנות לעשות כן בכתב ההגנה לכל המאוחר, וזאת גם בהתייחס לטענת התיישנות מכוח חוק שוויון ההזדמנויות, שאם-לא-כן, ידון בית-הדין בטענת ההפליה גם אם חלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק {בר"ע 341/09 ד"ר אנה ימפולסקי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.10.10)}.

במקרה זה, קבע בית-הדין, כי טענת ההתיישנות לא הועלתה על-ידי הנתבעים בהזדמנות הראשונה שעמדה להם לשם כך, היינו בכתב הגנתם. משכך ולאור האמור לעיל, בקשתם נדחתה. לאור מסקנה זו, קבע בית-הדין, כי אין צורך לדון בשאלה האם חלה על עניינו של התובע תקופת התיישנות בת שנה {כפי שהיה בעת סיום יחסי העבודה בין הצדדים} או בת שלוש שנים {כפי שהיתה בעת הגשת התביעה}, ואף לא בשאלה האם טענת ההפליה של התובע אכן מבוססת על חוק שוויון ההזדמנויות או שמא על עקרון השוויון הכללי וחובת תום-הלב.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

התיישנות (סעיף 14 לחוק)