botox
הספריה המשפטית
הקודקס המקיף של דיני העבודה במשפט בישראל - דין, הלכה ומעשה

הפרקים שבספר:

מנוחה שבועית - שינוי שעות המנוחה השבועית (סעיף 8 לחוק)

1. הדין
סעיף 8 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 קובע כדלקמן:

"8. שינוי שעות המנוחה השבועית
שר העבודה רשאי לקבוע בתקנות, לעבודות מסויימות, מנוחה שבועית שתחומה פחות משלושים ושש שעות, אך לא פחות מעשרים וחמש שעות רצופות. דין המנוחה השבועית שתיקבע בתקנות לפי סעיף זה כדין המנוחה השבועית לפי סעיף 7."

2. כללי
בהתייחס להוראת סעיף 8 לחוק שעות עבודה ומנוחה, שמכוחו הותקנו תקנות שעות המנוחה השבועית (עבודה במשמרות) (מס' 2), התשי"ב-1952 {ייקרא להלן: "תקנות שעות עבודה ומנוחה"}, נקבע בפסק-הדין בעניין מילפלדר, כי "הנורמה" כפי שנקבעה בתקנות עבודה במשמרות אינה "שלמה".

לפי פסיקת בית-הדין, להשלמת הנורמה שבתקנה "צריך שתבוא פעולה, כי ברור ש'מנוחה שבועית של 'פחות מ- 36 שעות רצופות', 'אך לא פחות מ- 25 שעות רצופות' אינה נורמה שלה התכוון המחוקק הראשי.

המחוקק התכוון לרצפה יציבה שהעובד יוכל לתכנן את עיתותיו למנוחה שבועית ולא להיות תלוי ברצונו של הזולת" {דב"ע מג/3-20 יהושע מילפלדר נ' איגוד ערים איזור נתניה (שירותי כבאות), פד"ע יד 197, 209; בג"צ 239/83 יהושע מילפלדר נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא(2), 210 (1987)}. בית-הדין הוסיף וקבע שם, כי התקנות אינן קובעות רצפה של 25 שעות בלבד, וכי תחולתן של התקנות מחייבת ביצוע אקטיבי של פעולת השלמה, היכולה לבוא לידי ביטוי בראש ובראשונה בהסכם קיבוצי {סע"ש (ת"א) 35533-08-13 משה דיבקר נ' החברה המרכזית להפצת משקאות בע"מ, תק-עב 2015(3), 13514 (2015)}.

3. טענת הנתבעת, כי בהתאם לתקנות המנוחה השבועית {עבודה במשמרות}, יום המנוחה של התובע כעובד משמרות, יכול לכלול אחת לשבועיים 25 שעות מנוחה בלבד לא היו מבוססות - התביעה התקבלה בחלקה
ב- סע"ש (ת"א) 35533-08-13 {משה דיבקר נ' החברה המרכזית להפצת משקאות בע"מ, תק-עב 2015(3), 13514 (2015)} התובע לקח בחשבון תחשיבו, שעות נוספות ביום מנוחה שבועי, שעות בהן עבד במוצאי שבת אם לא קדמה להן הפסקה של 36 שעות.

הנתבעת בתחשיבה הנגדי הסתמכה על אותה מסגרת שעות עליה הסתמך התובע בשני הבדלים: חישוב הנתבעת לקח בחשבון ערך שעת בסיס של 28.66 ש"ח {5,000/186 ש"ח} או של 34.94 ש"ח {6,500/186 ש"ח}, ובנוסף טענה הנתבעת, כי הואיל והתובע עבד במשמרות, הרי שעל-פי תקנות המנוחה השבועית (עבודה במשמרות), התשי"ב-1952 {ייקרא להלן: "תקנות המנוחה השבועית"} יום המנוחה יכול לכלול אחת לשבועיים 25 שעות מנוחה בלבד.

בית-הדין קבע, כי אין לקבל גישה זו של הנתבעת בקשר לשעות המנוחה השבועית. טענה דומה נדחתה על-ידי בית-הדין הארצי תוך שנקבע:

"לטענת החברות, בנסיבות המקרה אין העובדים זכאים למנוחה שבועית בת שלושים ושש שעות, וכפועל יוצא מכך אין הם זכאים לגמול עבודה במנוחה שבועית בקשר לעבודתם במוצאי שבת. לשיטתן, זכאים העובדים למנוחה שבועית בת 25 שעות שבועיות בלבד. זאת לדבריהן, נוכח תחולת הוראותיהן של תקנות שעות המנוחה השבועית... תקנות אלה הותקנו מכוח הוראת סעיף 8 לחוק שעות עבודה ומנוחה, שעל-פיו "רשאי שר העבודה לקבוע בתקנות לעבודות מסויימות, מנוחה שבועית שתחומה פחות משלושים ושש שעות אך לא פחות מ- 25 שעות רצופות..."

בית-הדין קבע, כי כנטען על-ידי העובדים, דינה של טענת החברות להידחות. כך, לא רק נוכח העלאתה לראשונה בשלב הערעור, כי אם אף לגופה. כפי שנקבע זה מכבר בפסיקתו של בית-דין זה, החברות קוראות לתוך הוראת התקנות קביעות נורמטיביות שאין בהן.

עוד הוסיף בית-הדין, כי בענייננו כאן אין צורך להידרש למהותה של פעולת ההשלמה הנדרשת לצורך תחולתן של התקנות, באופן שמשך המנוחה השבועית יהיה קצר מ- 36 שעות. על כך עמדו בית-הדין הארצי ובית-המשפט הגבוה לצדק בפסקי-הדין שניתנו על ידם בסוגיה.

שאלה זו אינה מתעוררת בנסיבות העניין כאן, ולו מן הטעם, שעל פני הדברים, אף אין טענה לחברות, כי אכן בוצעה מטעמם פעולה כלשהי, הטומנת בחובה השלמה של הוראת התקנות. משכך, ממילא אין בהוראות התקנות כדי לבסס את הטענות שבערעור החברות, ולא נותר אלא לקבוע בהקשר זה, כי העובדים זכאים ל- 36 שעות מנוחה שבועית, כהוראת סעיף 7 לחוק שעות עבודה ומנוחה {ע"ע 402/07 ניצנים נ' חברה לאבטחה וניהול פרוייקטים בע"מ ואח' נ' יאיר חודאדי ואח', תק-אר 2010(1), 53 (2010)}.

במקרה דומה, ב- סע"ש (נצ') 35262-08-13 {סרגי פניבילוב נ' ש.א.ש. צפון ועמקים בע"מ, תק-עב 2015(1), 6729 (2015)} קבע בית-הדין, כי אין צורך להידרש למהותה של פעולת ההשלמה הנדרשת לצורך תחולתן של התקנות, באופן שמשך המנוחה השבועית יהיה קצר מ- 36 שעות. על כך עמדו בית-הדין הארצי ובית-המשפט הגבוה לצדק בפסקי-הדין שניתנו על-ידם בסוגיה.

שאלה זו אינה מתעוררת בנסיבות העניין כאן, ולו מן הטעם, שעל פני הדברים, אף אין טענה לחברות, כי אכן בוצעה מטעמם פעולה כלשהי, הטומנת בחובה השלמה של הוראת התקנות. משכך, ממילא אין בהוראות התקנות כדי לבסס את הטענות שבערעור החברות, ולא נותר אלא לקבוע בהקשר זה, כי העובדים זכאים ל- 36 שעות מנוחה שבועית, כהוראת סעיף 7 לחוק שעות עבודה ומנוחה.

מקרה דומה ראה, ב- דמ"ר (חי') 3597-08-11 {ולדימיר חרמוב נ' אביגדור תעשיות בע"מ ואח', תק-עב 2012(2), 444 (2012)}.

4. משבוטלו התקנות, גברו הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה על צו ההרחבה {עבודת שמירה} - התביעה התקבלה ברובה
ב- תע"א (ת"א) 11086-09 {אולג פלך נ' רשת ביטחון בע"מ, תק-עב 2013(2), 2925 (2013)} התובע עבד בעבודת לילה, שבעה ימים בשבוע, המסתכמת בשישים ושתיים שעות שבועיות.

בית-הדין קבע, כי כל עוד עמדו בתוקף תקנות שעות עבודה בשמירה, התשי"א-1951 שהותקנו מכוח סעיף 4 לחוק שעות עבודה ומנוחה עד שבוטלו ביום 01.07.06, התובע היה זכאי לגמול שעות נוספות בעד עבודת לילה רק החל מהשעה התשיעית.

זאת, מאחר שהתקנות קבעו, כי תחומו של יום עבודה בשמירה הוא עשר שעות מבלי להבחין בין עבודת יום ועבודת לילה, ובנסיבות אלה גוברות הוראות צו ההרחבה בענף השמירה מיום 25.09.73, שחל בתקופה הנדונה, שקבע, כי יום עבודה בענף השמירה, ללא הבחנה בין עבודת יום ועבודת לילה, הוא בן שמונה שעות {דב"ע תש"ן/3-57 אל עורג'אן נ' אגודת השומרים, פד"ע כ"ב 54 (1990); דב"ע 300104/98 משאבי (ג) אביב בעמ נ' זאיד אלהואשלה, תק-אר 99(1), 45 (1999); בר"ע 390/03 חברת השמירה בע"מ נ' אמביה נגיסה, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.10.03)}.

אולם משבוטלו התקנות, גוברות הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה על צו ההרחבה. לפיהן, תחומו של יום עבודה בעבודת לילה הוא שבע שעות בלבד. עבודה מעבר לכך מזכה את העובד בגמול שעות נוספות החל מהשעה השמינית.

לפיכך, קבע בית-הדין, כי בהתאם להיתר הכללי להעבדה בשמירה במנוחה שבועית, ניתן להעסיק עובד שמירה בימי המנוחה השבועית, ובלבד שבמקום שעות המנוחה השבועית שבהן הועסק ייתן לו המעביד, לכל המאוחר תוך ארבעה שבועות, שעות מנוחה שמספרן כמספר השעות בהן הועסק.

הנתבעת לא טענה, כי הנהיגה הסדר בו קיבל התובע מנוחת פיצוי בעד עבודתו הקבועה בימי המנוחה השבועית. אומנם בסיכומיה טענה לראשונה, כי קיימים מקרים בהם התובע קיבל מנוחת פיצוי או לא עבד שבוע עבודה מלא. ברם, מדו"חות הנוכחות עלה, כי במרביתה המכריע של תקופת העבודה, אם לא בכולה, התובע, שהיה עובד שעתי ולא חודשי, הועסק שבעה ימים בשבוע, מבלי שקיבל כל מנוחת פיצוי.

התאריכים הבודדים אליהם הפנתה הנתבעת בטבלה שבסיכומיה מתייחסים לימי היעדרות כדוגמת חופשה שנתית ומחלה שאינם בגדר מנוחת פיצוי עסק {26/99 ארגון הכבאים המקצועיים נ' איגוד ערים אזור, תק-אר 2002(3), 1080 (2002)}.

עוד הוסיף בית-הדין, כי על-פי הפסיקה אין זכות לפדיון כספי בגין אי-קבלת מנוחת פיצוי, שכן לשונו ותכליתו של החוק הינם ליתן לעובד המועסק במנוחה שבועית יום מנוחה בפועל במקומו של יום המנוחה הרגיל. עם-זאת הוסיף בית-הדין, כי אין להתעלם מכך, כי העסקת התובע ברצף בעבודת לילה שבעה ימים בשבוע, מבלי שניתנה לו אף מנוחת פיצוי, מנוגדת מכל וכל לחוק שעות עבודה ומנוחה, צו ההרחבה בענף השמירה, וההיתר הכללי בענף השמירה. הנתבעת עצמה הודתה, כי העסקת התובע שבעה ימים בשבוע ללא הפסקה היא בלתי-חוקית וחזרה על כך במפורש בסיכומיה.

כמו-כן, הוסיף בית-הדין, כי על-פי הפסיקה, העסקה בלתי-חוקית של עובד בימי המנוחה השבועית, מבלי שניתנה לו מנוחת פיצויים או בעבודת לילה רצופה במקום עבודה בו מונהגות משמרות, הינה התנהגות חסרת תום-לב מצד המעסיק. מחדל שכזה של מעסיק מעמיד לעובד זכאות לפיצוי כספי {ע"ע 43772-08-11 שפלב דמיטרי נ' ב.ש. אבידר ב.ש. אבידר שמירה וניקיון, תק-אר 2012(4), 776 (2012); עס"ק 1015/04 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח', תק-אר 2008(1), 179 (2008)}.

עמדה על כך כב' השופטת (בדימוס) אלישבע ברק בדעת המיעוט בפסק-הדין בעניין ארגון הכבאים, שם טענה כי עובדים המועסקים ביום המנוחה השבועי ולא קיבלו מנוחת פיצוי זכאים לפיצוי על הנזק שנגרם להם בגין כך. על-כן, קבע בית-הדין, כי התובע זכאי בנוסף לגמול השעתי בעד שעות עבודתו הנוספות ועבודתו בימי מנוחה שבועית וחג, אף לפיצוי ראוי בגין עצם העסקתו הבלתי-חוקית.

באשר לגובה הפיצוי, קבע בית-הדין, כי נוכח העובדה שהתובע הועסק על-ידי הנתבעת ברצף שבעה ימי עבודה מלאים בשבוע, בעבודת לילה, מבלי שניתנה לו מנוחת פיצוי, וכי העסקה זו נפרשה על פני תקופה ארוכה של ארבע שנים, נקבע, כי התובע זכאי לפיצוי כספי העומד על שוויו של יום מנוחת פיצויים שלו היה זכאי בעד עבודתו בימי המנוחה השבועית.