סמכות בית-דין אזורי (סעיף 24 לחוק)

1. הדין
סעיף 24 לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 קובע כדלקמן:

"24. סמכות בית-דין אזורי (תיקונים: התשל"א התשל"ב, התשל"ה, התשל"ו, התשמ"א, התש"ן, התשנ"ו, התשס"ט, התשע"ב (מס' 5), התשע"ד)
(א) לבית-דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון:
(1) בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין (נוסח חדש);
(1א) בתובענה שעילתה במשא-ומתן לקראת כריתתו של חוזה ליצירת יחסי עבודה, בתובענה שעילתה בחוזה כאמור לפני שנוצרו יחסי עבודה או לאחר שנסתיימו יחסים כאמור, או בתובענה שעילתה בקבלת אדם לעבודה או באי-קבלתו;
(1ב) תובענה שעילתה בסעיפים 29, 31, 62 או 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) בקשר לסכסוך עבודה;
(1ג) תובענה שבין מעסיק לעובדיו, בקשר לסכסוך עבודה, שעילתה בסעיפים 16 או 17 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969;
(1ד) בתובענה של עובד או נציג ארגון עובדים נגד מעסיק או נושא משרה אצלו, או של מעסיק או נושא משרה אצלו נגד עובד או נציג ארגון עובדים, בקשר ליחסי עבודה, שעילתה עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965; לעניין זה, "נושא משרה" - מנהל פעיל בתאגיד, שותף למעט שותף מוגבל, ממונה על העובד ופקיד האחראי מטעם התאגיד על תחום זכויות עובדים .
(2) בתובענה בין מי שיכולים להיות צדדים להסכם קיבוצי מיוחד כמשמעותו בחוק ההסכמים הקיבוציים, התשי"ז-1957 (להלן: "חוק הסכמים קיבוציים"), בעניין קיומו, תחולתו, פירושו, ביצועו או הפרתו של הסכם קיבוצי או הסדר קיבוצי אחר או בכל עניין אחר הנובע מהם או בעניין תחולתו, פירושו, ביצועו או הפרתו של כל דין;
(3) תובענות של חברים או חליפיהם או של מעסיקים או חליפיהם נגד קופות גמל, כמשמעותן בחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, או תובענות של קופות הגמל נגד חבריהן או חליפיהם או נגד מעסיקים או חליפיהם, הכל אם התובענות נובעות מהחברות בקופות או מחבותם של מעסיקים לקופות, לפי העניין וכן כל תובענה לקצבה הנובעת מיחסי עבודה;
(4) תובענות שבין עובד לארגון-עובדים הקשורות בחברות או בתחום-פעילותו של הארגון בענייני עבודה;
(5) בכל עניין שמוענקת לבית-הדין האזורי סמכות בו על-פי התיקונים לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשכ"ח-1968, ולחוקים אחרים, כמפורט בתוספת הראשונה או בכל חוק אחר.
(א1) האמור בסעיף-קטן (א) אינו בא לגרוע מהוראת כל דין לעניין השיפוט בהליכי פשיטת-רגל, פירוק חברה או פירוק אגודה שיתופית.
(ב) לבית-דין אזורי תהא הסמכות לדון בעבירות על החיקוקים המפורשים בתוספת השניה והתקנות על-פיהן; שר המשפטים ושר התעשיה, המסחר והתעסוקה רשאים, באישור ועדת העבודה של הכנסת, לתקן, בצו, את התוספת השניה, להוסיף עליה ולגרוע ממנה; בהליכים לפי סעיף-קטן זה ידון שופט יחיד ויחולו סדרי הדין ודיני הראיות החלים בהליכים פליליים בבתי-המשפט.
(ג) על-אף הוראות סעיף-קטן (א)(2), רשאי נשיא בית-הדין הארצי או סגנו, על-פי בקשה של בעל דין או של היועץ המשפטי לממשלה שהוגשה לפני תחילת הדיון או במהלכו, להורות שדיון בתובענה לפי הסעיף הקטן האמור, שהוא בעל חשיבות, דחיפות או רגישות מיוחדת, יתקיים בבית-הדין הארצי."

2. סמכותו של בית-הדין לעבודה - עקרונות מנחים
ככלל, בית-הדין לעבודה נועד לרכז את השיפוט בסכסוכים הנוגעים ליחסי עבודה ולביטחון סוציאלי {ראה דברי ההסבר להצעת חוק בית-הדין לעבודה ולביטוח לאומי, התשכ"ח-1967, ה"ח 748, 15; מנחם גולדברג "סמכויות בית-הדין לעבודה בראי הפסיקה" עיוני משפט ה 147 (1976); בג"צ 3716/13 אגד, אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.07.14)}.

מאז הקמתו של בית-הדין לעבודה הכיר בו המחוקק כערכאה שבה ראוי, כי יתרכזו מכלול הסכסוכים בין עובדים למעסיקים הקשורים ליחסי העבודה ביניהם. במסגרת כך, הוענקו לבית-הדין לעבודה סמכויות שיפוט ייחודיות בחוק בית-הדין לעבודה ובחוקים אחרים.

הקמתו של בית-הדין לעבודה והענקת סמכויות שיפוט ייחודיות לו עוררה מניה וביה את הצורך להתוות את קווי התיחום ויחסי הגומלין שבין בית-הדין לעבודה, שסמכויותיו מוגדרות בעיקר בחוק בית-הדין לעבודה, לבין בתי-המשפט האזרחיים, שסמכויותיהם מוגדרות בחוק בתי-המשפט.

העיקרון הבסיסי שהוחל בעניין זה הוא פשוט וברור: מחד גיסא, עניינים המסורים לסמכותו הייחודית של בית-הדין לעבודה יידונו אך ורק בבית-הדין לעבודה, ומאידך גיסא, לא יידונו בבית-הדין לעבודה אלא עניינים אלה {ע"א 2618/03 פי.או.אס (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' ליפקונסקי, פ"ד נט(3), 497, 508 (2004)}.

עיקרון זה, על שני ענפיו, משקף את החשיבות הנודעת לריכוזם של ענייני העבודה והביטחון הסוציאלי בידיה של ערכאה בעלת מומחיות לדבר, לצד השמירה על אופייה הכללי של מערכת בתי-המשפט בהיבטיה האחרים.

התכלית שעמדה ביסוד הקמתו של בית-הדין לעבודה הובילה אל הגדרת סמכותו באמצעות מבחנים שונים מאלה שבהם נעשה שימוש לצורך הגדרת סמכויותיהם של בתי-המשפט האזרחיים.

ככלל, בהליכים "רגילים" המוגשים לערכאות השיפוט האזרחיות, הסמכות העניינית של בתי-המשפט נקבעת על-פי הסעד המבוקש בכתב התביעה. כך למשל, לבית-משפט השלום נתונה הסמכות לדון בתביעות שסכומן או שוויין אינו עולה על הסכום הקבוע בסעיף 51(א)(2) לחוק בתי-המשפט, בעוד תובענות שסכומן גבוה יותר יתבררו ככלל בבית-המשפט המחוזי {סעיף 40(1) לחוק בתי-המשפט}.

במישור אחר, בתובענות שעניינן מקרקעין בית-משפט השלום מוסמך לדון בתביעות שהסעד המבוקש בהן הוא חזקה ושימוש במקרקעין, בעוד שתביעת בעלות נתונה לסמכותו של בית-המשפט המחוזי {ראה סעיף 51(א)(3) לחוק בתי-המשפט; ע"א 27/77 טובי נ' רפאלי, פ"ד לא(3), 561 (1977)}.

שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לסמכויותיו של בית-הדין לעבודה. כאמור, סמכויות אלה אינן קבועות בחוק בתי-המשפט, אלא בחוקים אחרים, ובראשם חוק בית-הדין לעבודה.

כאמור, סעיף 24 לחוק בית-הדין לעבודה קובע באלו תובענות תהיה לבית-הדין לעבודה סמכות ייחודית לדון, והוא נוקט לשם כך מבחנים שבהם ניתן מעמד מרכזי לשאלת העילה. בחלק מהעניינים סמכותו של בית-הדין לעבודה נקבעת על-פי עילת התביעה, ובעניינים אחרים היא נקבעת הן על-פי עילת התביעה והן על-פי זהות הצדדים.

כך למשל, בתביעה לפי סעיף 24(א)(1) לחוק בית-הדין לעבודה, הוא הסעיף הרלוונטי לענייננו, הוגדרה סמכותו של בית-הדין על-פי זהות הצדדים {עובד ומעסיק} ועל-פי עילת התביעה {יחסי עבודה}.

אם-כן, על-מנת שתובענה תיכנס לגדר סמכותו של בית-הדין לעבודה לפי סעיף 24(א)(1) לחוק בית-הדין לעבודה עליה לעמוד בשני מבחנים מצטברים בעלי יסוד "חיובי":

ראשית, על הצדדים לתובענה להיות עובד ומעסיק, או מי ששררו ביניהם יחסי עובד ומעסיק בעבר {ראה מנחם גולדברג, נחום פיינברג דיני עבודה, כרך שלישי (מהדורה חמישים ושש, 2014), 25}.

שנית, עילת התביעה צריכה לנבוע מיחסי העבודה.

עמידה בשני המבחנים האלו היא תנאי הכרחי, אך לא מספיק, מאחר שמצטרף אליהם מבחן שלישי, בעל יסוד שלילי, העילה אינה עוולה מפקודת הנזיקין. להשלמת התמונה, יצויין, כי מבחן העילה מתווה את הגדרת הסמכויות גם במסגרת חלופות אחרות המנויות בסעיף 24(א) לחוק בית-הדין לעבודה.

אם-כן, עילת התביעה היא גורם מרכזי המשפיע על התשובה לשאלה האם תביעה מסויימת נתונה לסמכותו של בית-הדין לעבודה. מטעם זה, יש להוסיף ולבחון מהי משמעותו של המונח עילת תביעה בהקשר זה. כב' השופט {כתוארו אז} י' זוסמן כבר עמד על כך ש"הדיבור 'עילת התביעה' אינו חד-משמעי, ומשהוגדר, אין כוח ההגדרה יפה אלא לעניין פלוני בלבד" {ע"א 167/63 ג'ראח נ' ג'ראח, פ"ד יז 2617, 2624 (1963)}.

משמעות המונח "עילה ביחסי עבודה" לפי סעיף 24(א)(1) לחוק בית-הדין לעבודה כבר נדונה בפסיקתו של בתי-המשפט והובנה כמכוונת למכלול העובדות המולידות זכות {או חובה} הנובעת מיחסי העבודה או זכות שמקורה במשפט העבודה {ע"א 6636/01 ארגמן טורס בע"מ נ' הוברמן, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.04.03)}.

לעומת-זאת, משמעות המונח "עילה בפקודת הנזיקין" היא מצומצמת יותר ומכוונת לאותם מצבים שבהם מקור ההגנה על הזכות הנטענת בדין המהותי הוא עוולה בפקודת הנזיקין {גם אם מקורה של אותה זכות ביחסי העבודה}. כאמור, תביעות שבין עובדים ומעסיקים שעילתן נזיקית הוצאו מגדר סמכותו של בית-הדין לעבודה בסעיף זה. תביעות אלה אמורות להתברר בבתי-המשפט האזרחיים {רע"א 2407/14 מורן רוחם נ' אג'נס פרנס פרס בע"מ, תק-על 2015(4), 1559 (2015)}.

בהתאם לסעיף 24(א)(2) לחוק בית-הדין לעבודה, הסמכות לדון בהליך בו ארגון עובדים מגיש תביעה כנגד מעביד, ועותר לקבוע, כי קבוצת עובדים מסויימת מהווה יחידת מיקוח וכי הוא הארגון היציג באותה יחידת מיקוח, מוקנית לבית-הדין האזורי לעבודה {השווה בר"ע (ארצי) 34531-03-11 אלקטרה מוצרי צריכה (1951) בע"מ - הסתדרות העובדים הכללית החדשה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

סמכותו של בית-הדין האזורי לעבודה אינה פוקעת מאליה וההליך אינו הופך אוטומאטית לסכסוך בין ארגוני אם מצורף כצד להליך ארגון עובדים אחר, בין ביזמת המעסיק, בין ביזמת בית-הדין ובין כתוצאה מבקשתו של ארגון העובדים האחר.

אין לקבוע כלל, כי בכל מקרה בו בהליך שהגיש ארגון עובדים כנגד המעביד מעלים המעסיק או ארגון העובדים האחר טענות בעניין יחידת המיקוח או היציגות באותה יחידת מיקוח מדובר בסכסוך בין ארגוני, ויש להעביר את ההליך לדיון בבית-הדין הארצי לעבודה, בהתאם לסעיף 25(2) לחוק בית-הדין לעבודה.

בהקשר זה יש לזכור כי הכלל הוא שהסמכות העניינית נגזרת בראש ובראשונה מעילת התביעה והסעד המבוקש בכתב התביעה. זאת ועוד. קביעת כלל כאמור עלולה לגרום לשימוש לרעה בהליכי משפט. כך למשל, יוכל מעסיק המעוניין לסכל את הליכי ההתארגנות במקום העבודה, לגרום לכך ש"ארגון עובדים" הפועל למעשה מטעמו יגיש בקשה לבית-הדין האזורי בטענה שהוא הארגון היציג ויעתור להעברת ההליך לבית-הדין הארצי, ובכך לגרום להתמשכות ההליך בשלב בו התארגנות העובדים הראשונית היא פגיעה ושברירית. לפיכך, יש לקבוע, כי מדובר בסכסוך בין ארגוני וכי הסמכות לדון בהליך מוקנית לבית-הדין הארצי רק אם מבחינה מהותית מדובר בסכסוך בין ארגוני {עס"ק 59352-10-13 ידיעות אינטרנט בע"מ נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה, תק-אר 2014(3), 1333 (2014)}.

3. כללי הסמכות העניינית והקשיים המתעוררים כתוצאה מפיצול הדיון בין ערכאות
הגדרת סמכויותיהם של בתי-הדין לעבודה, מחד גיסא, ושל בתי-המשפט האזרחיים, מאידך גיסא, מובילה מטבע הדברים ל"חלוקת תפקידים" שתוצאתה היא, לא אחת, פיצול של הדיון בסכסוך הנטוש בין צדדים בין שתי ערכאות.

כללי הסמכות העניינית אשר מסדירים את חלוקת ההתדיינויות בין הערכאות השונות מעוררים מעת לעת קשיים לא מעטים {ראה באופן כללי יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי (2015), 293-278}.

מצב דברים אחד שבו מתחייב לכאורה פיצול של ההתדיינות נוגע למקרים שבהם רק חלק מן העילות הנטענות בכתב התביעה מסורות לסמכותו הייחודית של בית-הדין לעבודה, בעוד עילות אחרות מוחרגות מסמכותו {למשל, כאשר חברה תובעת עובד שכיהן בה גם כדירקטור באופן שמחייב הגשת תביעה הנוגעת לחובות שצמחו מכוח חוזה העבודה לבית-הדין לעבודה והגשת תביעה נפרדת בנוגע לחובות האמון ותום-הלב שחב הדירקטור לחברה}. במצב דברים כזה אין לכאורה מנוס מפיצול הדיון לערכאות השונות.

מצב דברים שני שעלול להוביל לפיצול ההתדיינות נסב על מקרים שבהם מוגשות תובענות הדדיות הנסבות על מערכת נסיבות זהה, כאשר אחת מבוססת על עילות שבסמכותו של בית-הדין לעבודה והשניה על עילות שמוחרגות מסמכותו.

גם אז, ככלל, אין מנוס מבירור של כל תובענה בערכאה אחרת {הדין מתיר להגיש בבית-הדין לעבודה תביעה שכנגד לעניין "כל זכות ותביעה" של הנתבע, וזאת "בלבד שהעילה לתובענה שכנגד היא בתחום סמכותו של בית-הדין" (תקנה 34 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991)}.

מצב דברים שלישי שמוביל בהכרח לפיצול ההתדיינות מתמקד במקרים שבהם הדבר נובע מזהות הצדדים. כך למשל, פיצול הדיון בין בית-הדין לעבודה לבין בית-המשפט האזרחי הופך לא אחת למחוייב המציאות מקום בו תביעה בין עובד למעסיק שעילותיה מבוססות על יחסי העבודה כוללת גם בעלי דין נוספים שלא מתקיים בעניינם מבחן "זהות הצדדים" של עובד ומעסיק {כגון תביעת החברה שהוגשה גם נגד מי שאינו עובד החברה}.

הקשיים שתוארו עד כה מעוררים חשש לבזבוז משאבים {הן לצדדים והן למערכת המשפט} ולהכרעות סותרות {ראה למשל רע"א 363/08 פרפרה נ' קופת חולים מאוחדת, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.11.09)}.

אין די בשיקולי יעילות בלבד כדי למנוע את פיצול הדיון בין ערכאות מקום בו יש להכריע בעילות שבסמכות הייחודית של בית-הדין לעבודה לצד עילות שאינן בסמכותו.

עם-זאת, פרשנות הוראותיו של חוק בית-הדין לעבודה באופן שמונע את פיצול הדיון תהיה בדרך-כלל עדיפה, ככל שהיא עולה בקנה אחד עם לשון החוק ותכליתו.

יצויין כי קשיים הנובעים מסיווג הליכים שונים בין ערכאות שונות אינם חדשים והם מתגלים גם בתחומי משפט אחרים {ראה למשל רע"א 3749/12 בר-עוז נ' סטר, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.08.13)}.

עם-זאת, לפחות לחלק מהקשיים שתוארו לעיל נמצאו בחקיקה "פתרונות" בהקשרים אחרים. כך למשל, ביחס לקושי המתעורר במקרה של תביעות הדדיות שנתונות על פני הדברים לסמכותן של ערכאות שונות.

במקרה כזה נקבע שבית-משפט השלום מוסמך לדון בתביעה שכנגד לתביעה אזרחית "שנושאן אחד או שהן נובעות מאותן נסיבות, יהיה שוויו של נושא התביעה שכנגד אשר יהיה" {סעיף 51(א)(4) לחוק בתי-המשפט}.

בהמשך לכך, בית-המשפט המחוזי מוסמך לדון בתביעה שכנגד "אף אם אותו עניין או אותה תביעה הן בסמכותו של בית-משפט השלום" {סעיף 40(1) לחוק בתי-המשפט; רע"א 2407/14 מורן רוחם נ' אג'נס פרנס פרס בע"מ, תק-על 2015(4), 1559 (2015)}.

4. סמכות בית-הדין לדון בתביעות שעילתן בנזיקין - גניבת כספים ממעסיק
ב- רע"א 2407/14 {מורן רוחם נ' אג'נס פרנס פרס בע"מ, תק-על 2015(4), 1559 (2015)} נדונה השאלה מהי הערכאה המוסמכת לדון בתביעות שמגיש מעסיק כנגד עובד בגין גניבת כספים ממקום העבודה, או פעולות אחרות שלא כדין בנכסים או בזכויות כספיות של המעסיק.

שאלה זו, שעמדה במרכז הדיון, חזרה ועוררה בפני בית-הדין את סוגיית התיחום של קו הגבול בין סמכויותיהם של בתי-המשפט האזרחיים לבין סמכויותיהם של בתי-הדין לעבודה.

במרכזו של הדיון עמדה שאלת פרשנותו של סעיף 24 לחוק בית-הדין לעבודה, המגדיר את תחום הסמכות הייחודית של בית-הדין לעבודה. באופן ספציפי יותר, הבקשה נסבה על פרשנותם של סעיפי-משנה (1) ו- (1ב) של סעיף 24(א) לחוק בית-הדין לעבודה.

נקודת המוצא היא שמכלול הסכסוכים בין עובד למעסיק שעילתם ביחסי העבודה, לרבות אלה הנוגעים לקבלה לעבודה ולסיומה, מסורים לסמכותו של בית-הדין לעבודה. עם-זאת, לכלל זה נקבע חריג: "למעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין (נוסח חדש)".

השאלה היא, מה היקפו של חריג זה, ובאופן ספציפי אף יותר, האם הוא משתרע גם על תובענות שעניינן גניבה ומעילה בכספי המעסיק. תובענות מסוג זה מבוססות במקרה הרגיל על עוולות בנזיקין, כדוגמת תרמית וגזל.

במקביל לכך, אותם מעשים עצמם מהווים במקרים רבים גם הפרה של חוזה העבודה. כמו-כן, לעיתים, מעשים שלגביהם טען המעסיק, כי הם מהווים תרמית וגזל עשויים להיות כאלה שהעובד טען, כי נעשו מכוח הזכויות שהוענקו לו בחוזה העבודה {היינו, שמדובר בהטבות שהיה מותר לו לקבלן מכוח יחסי העבודה}.

בית-המשפט קבע מפי כב' השופטת דפנה ברק ארז, כי שתי שאלות המחייבות מענה: "עילה" ביחסי עבודה ו"עילה" בפקודת הנזיקין".

כפי שכבר הוסבר, על-מנת לברר האם סמכות הדיון מסורה לבית-הדין לעבודה לפי סעיף 24(א)(1) לחוק בית-הדין לעבודה או לבית-המשפט האזרחי צריכים להתקיים שלושה תנאים: זהות הצדדים {עובד ומעסיק}; עילתו של הסכסוך ביחסי עבודה; וזיהויה של העילה ככזו שאינה בפקודת הנזיקין.

בענייננו, בכל הנוגע לסכסוך שבין החברה למורן, אין ספק שמתקיים התנאי הראשון. עם-זאת, יש להוסיף ולבחון עוד שתי שאלות: האם הסכסוך נובע מיחסי העבודה והאם עילתו היא בפקודת הנזיקין. בטיעוניהם בפני בית-הדין התמקדו הצדדים בשאלה האחרונה. בכך, היטשטשה העובדה שלמעשה יש להקדים ולבחון האם מדובר בסכסוך שעילתו ביחסי עבודה.

שאלה ראשונה: מהו סכסוך שעילתו ביחסי עבודה. התשובה העיונית על כך היא פשוטה: זהו סכסוך שבו המחלוקת בין הצדדים נסבה על זכויות וחובות הנובעות מן היחסים החוזיים שבין עובד למעסיק או מן החקיקה בתחום העבודה. הקשיים שעשויים להתעורר כאן אינם עקרוניים אלא יישומיים. כיצד ניתן לדעת בשלב המקדמי של הסכסוך האם עילתו היא ביחסי עבודה אם לאו. לבחינתה של שאלה זו נפנה כעת.

המקור העיקרי למענה על השאלה מהי עילתו של הסכסוך הוא כמובן כתב התביעה. אין צריך לומר שלהכרעה בשאלת הסמכות על-פי כתב התביעה בלבד יתרונות ברורים, שעניינם פשטות ויעילות, ואלה הם פני הדברים בכל הנוגע ל"מיונו" של סכסוך בין בתי-המשפט השייכים למערכת הכללית לפי "מבחן הסעד" {ראה גם ע"א 2846/03 ריצ'ארד ב' אלדרמן, עו"ד נ' ארליך, פ"ד נט(3), 529 (2004)}.

עם-זאת, אין לפסול את האפשרות שבמקרים מסויימים יידרש בית-המשפט גם לעובדות הנטענות בכתב ההגנה על-מנת להכריע אם עילתה של התביעה היא יחסי עבודה בין הצדדים. כזכור, המבחן התשתיתי באשר לסמכותו של בית-הדין לעבודה לפי סעיף 24(א)(1) לחוק בית-הדין לעבודה הוא מבחן העילה.

בשונה ממבחן הסעד אשר נוהג בערכאות שחל עליהן חוק בתי-המשפט, מבחן זה עשוי להצריך, לפחות בחלק מהמקרים, לבחון גם את כתב הטענות הנגדי שהוגש.

דוגמה להיזקקות גם לכתב הטענות הנגדי ניתן להביא מן הדין החל על סמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה. כאשר מתעוררת השאלה האם סכסוך מסויים נופל לגדר סמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה ניתן לבחון לעיתים גם את כתב הטענות הנגדי שהוגש {ראה גם רע"א 6558/99 חבס נ' חבס, פ"ד נד(4), 337, 345 (2000); ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6), 295, 310-309 (2002)}.

המונח "עילה" בהקשרו של סעיף 24(א)(1) לחוק בית-הדין לעבודה שונה מן המונח "עילה" בהקשרו של חוק בית-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 - למשל - ואינו מכוון להתחקות אחר "מקור הסכסוך".

עם-זאת, ובשינויים המחוייבים, גם כדי להשיב על השאלה האם עילת התביעה היא ביחסי עבודה לא ניתן להסתפק תמיד בכתב התביעה בלבד. כמקרה קיצון ניתן להעלות על הדעת מצב שבו מעסיק יגיש תביעה ויבחר, במכוון, שלא להזכיר קיומם של יחסי עבודה עם הנתבע.

ניתן להעלות בהקשר זה גם דוגמאות פחות קיצוניות מזו. טול למשל מקרה שבו המעסיק מגיש לבית-המשפט המחוזי תביעה נגד עובד בטענה שהאחרון לא השיב לו כספי הלוואה שקיבל לצורך בניית בית. על פני הדברים, מדובר בהתקשרות חוזית שאינה קשורה לתנאי העבודה בין הצדדים. אולם, אין לשלול את האפשרות שבכתב ההגנה יטען העובד, כי ההלוואה ניתנה כחלק מתנאי העבודה שלו, ואף יוסיף שהובטח לו על-ידי המעסיק, כי אם יעמוד ביעדים מסויימים בעבודתו הוא לא יידרש להשיב את סכום ההלוואה במלואו או במועד שנקבע לכך במקור. עוד עשוי העובד לטעון, למשל, כי המעסיק נוהג להעניק תמריצים מסוג זה לעובדיו.

אם-כן, אין מוצא מן המסקנה שעל-מנת להכריע בשאלה האם מדובר בסכסוך שעילתו ביחסי עבודה לא ניתן להסתפק תמיד בעיון בכתב התביעה. לכאורה, יש בתוצאה זו שהגענו אליה כדי להטריד, בשל המורכבות הכרוכה בהכרעה בשאלת הסמכות רק לאחר עיון גם בכתב הטענות הנגדי.
עם-זאת, קושי זה אינו צפוי להתעורר במקרים שבהם כל עילות התביעה הן בנזיקין, ואז ממילא הסמכות מסורה לבית-המשפט האזרחי, ואפילו עילתו של הסכסוך היא ביחסי עבודה. על-כן, ניתן לכאורה להקדים את בדיקת השאלה האם עילות התביעה הן בנזיקין, והמענה על שאלה זו יינתן, על-פי כתב התביעה בלבד. מכל מקום, על-מנת להציג את הסוגיה בבירור נדון בהמשך בשאלות על-פי סדר הופעתן בסעיף 24(א)(1) לחוק בית-הדין לעבודה.

שאלה שניה: מהו סכסוך שעילתו בפקודת הנזיקין. הקושי הכרוך בעילות נזיקיות הצומחות בתוך עולם חוזי.

ככלל, יש לומר שעילתו של הסכסוך היא בפקודת הנזיקין כאשר התביעה מושתתת על אחת העוולות המנויות בפקודה זו. אכן, יש מצבים שבהם לכאורה קיימת קרבה בין דיני הנזיקין לדיני החוזים ואפשר שקיימת גם עילה חוזית, בצידה של העילה הנזיקית. אולם, הפררוגטיבה להגדיר את עילות התביעה היא של התובע.

המערערים הדגישו בטיעוניהם, כי "כל העניינים הנטענים בכתב התביעה הינם תולדה של הסכם העבודה... והם נסבים סביב יחסי העבודה ותנאי העבודה". על-כן, לשיטתם, העובדה שהחברה ניסחה את התובענה כך שתכלול עילות נזיקיות אינה צריכה להעלות או להוריד ממהותה של התביעה.

לגישתם, לצורך הכרעה בתובענות מן הסוג שהגישה החברה יש להידרש על-פי-רוב לפרשנותם של הסכמי עבודה: על בית-המשפט לקבוע מהם התנאים שנקבעו בהסכם העבודה {תוך התייחסות לאפשרות, כי החוזה המקורי עבר שינויים לאורך יחסי העבודה} ולבחון האם הופרו חובות אמון ותום-לב אשר צמחו מכוח יחסי העבודה. תחומים אלה נוגעים, כך נטען, לליבת מומחיותם של בתי-הדין לעבודה. אם-כן, לפי גישה זו, כאשר התביעה נובעת מהפרתו של חוזה העבודה, ואף נוגעת להפרת האמון במערכת יחסים זו, המדובר בתביעה שנטועה בתחומי המומחיות של בית-הדין לעבודה.
במילים אחרות, עמדתם של המערערים היא שיש לפרש באופן מצמצם את החריג הקבוע בסעיף 24(א)(1) לחוק בית-הדין לעבודה. לפי פרשנות זו, עילות נזיקיות שנוגעות במישרין לחוזה העבודה אינן מוצאות מגדר סמכותו של בית-הדין לעבודה. בהתאם לה, את העילות הנזיקיות כדוגמת "גזל" ו"תרמית" יש לראות ככאלה שנסבות על חוזה העבודה בין העובד לבין המעסיק, היינו כעילות חוזיות או "מעין-חוזיות" ביחסי עבודה.

במבט רחב יותר, ניתן לומר, כי הדיון בזיקתן של עילות הגזל והתרמית למערכת החוזית שבין העובד למעסיק הוא מורכב בשל טשטוש התחומים שנוצר, במהלך השנים, בין דיני החוזים לדיני הנזיקין, ואף זכה לתיאור מוקצן בספרו הידוע של גרנט גילמור על "מות החוזה".

אין צורך להחזיק בגישה זו על-מנת להודות בכך שלא אחת, אותה מסכת עובדתית מצמיחה עילות משני מקורות משפטיים, דיני החוזים ודיני הנזיקין {ראה למשל אהרן ברק פיצויים בדיני נזיקין - תורת הנזיקין הכללית (גד טדסקי עורך, מהדורה שניה, 1976), 629; דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך א (1991), 87-83; עמוס הרמן מבוא לדיני נזיקין (2006), 332-325; יהודה אדר "מדוע נכון לאחד את התרופות בחוזים ובנזיקין? תשובה לפרופ' דגן" משפטים לו 357, 368-363 (2007)}.

לכך ניתן להוסיף, כי באופן ספציפי, בין עוולת התרמית לבין עילות חוזיות רב לעיתים הדומה על השונה {ראה למשל עדה בר-שירה "התרמית" דיני הנזיקין - העוולות השונות (גד טדסקי עורך, 1982)}. למעשה, בית-משפט נתן ביטוי מסויים לתהליך של טשטוש התחומים בין דיני החוזים לדיני הנזיקין האמור בהתייחסו להיקף סמכותו של בית-הדין לעבודה {בג"צ 1206/06 חזן אריה ובנו בע"מ על-ידי מנהלה עמי חזן נ' בית-הדין לעבודה, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.04.06)}.

תהליך זה מהווה מקור השראה נוסף לעמדתם של המערערים הסבורים, כי העובדות אשר עומדות בבסיס תביעתה של החברה מצמיחות עילות ביחסי עבודה שהן חוזיות באופיין {גם אם הן נוסחו וסווגו על-ידי החברה כעילות נזיקיות}.

מנגד, הנימוק המרכזי העומד בבסיס הגישה המצדדת בהתייחסות לגזל ותרמית כאל עילות בנזיקין, המסורות ממילא לשיפוטם של בתי-המשפט האזרחיים, נשען על לשון החוק. חוק בית-הדין לעבודה נוקט בלשון ברורה, אשר מחריגה במפורש את העילות הקבועות בפקודת הנזיקין מסמכותו של בית-הדין לעבודה. לא-זו-אף-זו, חוק בית-הדין לעבודה גם קובע, בסעיף 24(א)(1ב) לו, רשימה של עוולות ספציפיות שכן יוכנסו לגדר סמכותו של בית-הדין לעבודה {העוולות של גזל ותרמית, כאמור, אינן נכללות ברשימה זו}. ניתן ללמוד מכך כי כשהמחוקק סבר שעוולות מסויימות צריכות להתברר בבית-הדין לעבודה, הוא הורה על כך במפורש.

יתרה-מכך, הרציונאל המרכזי שעמד בבסיס הכנסת העוולות המנויות בסעיף 24(א)(1ב) לחוק בית-הדין לעבודה לגדר סמכותו של בית-הדין היה הזיקה ההדוקה של עילות אלה לסכסוכים הנוגעים לשביתה ולסכסוכי עבודה קיבוציים.

ההיסטוריה החקיקתית של חוק בית-הדין לעבודה ושל החוקים המשיקים לו אף היא בעלת רלוונטיות לענייננו, ואף בה ניתן למצוא פנים לכאן ולכאן. מחד-גיסא, ניתן להצביע על מגמה של הרחבה הדרגתית של סמכותו של בית-הדין לעבודה לדון בעילות תביעה נזיקיות {בהשוואה לנקודת המוצא של חוק בית-הדין לעבודה בנוסחו המקורי}. מאידך גיסא, חרף התהליך האמור, הכלל הבסיסי נותר בעינו: למעט החריגים שצויינו, עילות תביעה בנזיקין אינן מסורות לבית-הדין לעבודה.

באשר להרחבה ההדרגתית בסמכותו של בית-הדין לעבודה לדון בתביעות נזיקין, קבע בית-הדין, כי במהלך השנים ניתן להצביע על תהליך של הרחבת הסמכות של בית-הדין לעבודה לדון בתביעות נזיקין. תהליך זה החל כבר בשנת 1972 עת נחקק חוק יישוב סכסוכי עבודה (תיקון מס' 2), התשל"ב-1972 אשר הוסיף בחוק בית-הדין לעבודה את סמכותו לדון בעילות של גרם הפרת חוזה והפרת חובה חקוקה.

בהקשר זה, דברי ההסבר להצעת חוק יישוב סכסוכי עבודה (תיקון מס' 2), התשל"ב-1971 {ה"ח 965, 63} התייחסו לרציונל המקורי שתמך בהחרגתן של עילות התביעה בנזיקין מסמכותו של בית-הדין לעבודה והדגישו, כי "הכוונה היתה לעילות הנובעות מרשלנות במקרה של תאונה בעבודה וכיוצא בזה. לא כן באשר לעילות הנובעות מסכסוך עבודה, שמן הראוי, כי יידונו בבית-הדין לעבודה" {שם, בעמ' 68 ; ראה גם רות בן-ישראל "תפקידו ומקומו של בית-הדין לעבודה במערכת המשפט הישראלית" הפרקליט לט 477, 483 (1990)}.

תיקוני חוק מאוחרים יותר נתנו גם הם ביטוי למדיניות מרחיבה ביחס לסמכותו של בית-הדין לעבודה ככל שהסכסוך נבע מיחסי העבודה בין הצדדים.

בדברי ההסבר שנלוו להצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו- 2010), התשס"ט-2009 {ה"ח 348, 576}, שנועדה להסמיך את בית-הדין לעבודה לדון גם בתובענות מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 {ואף הובילה לכך בפועל, עם חקיקתו של חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו- 2010), התשס"ט-2009)} נאמר:

"לאחרונה החלה תופעה של הגשת תביעות לבתי-המשפט האזרחיים, שעילתן לשון הרע בקשר ליחסי עבודה... לאור הקשר המהותי של התביעות ליחסי עבודה, מוצע לתקן את סעיף 24 לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, להרחיב את סמכויותיו של בית-הדין האזורי לעבודה ולקבוע, כי תובענות במסגרת יחסי עבודה, שעילתן בפרסום לשון הרע כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965... יבואו לפתחו של בית-הדין לעבודה. זאת בהתחשב בהתמחותו של בית-הדין לעבודה לדון בסכסוכים שביחסים האמורים."

דוגמה נוספת למגמה זו ניתן להביא מדברי ההסבר שנלוו להצעת חוק בית-הדין לעבודה (תיקון מס' 25) (סמכות בית-דין אזורי), התשנ"ו-1995 {ה"ח 2435, 134}, אשר נסבה על הסמכתו של בית-הדין האזורי לעבודה לדון בתובענות שעילתן בהסגת גבול במיטלטלין {סעיף 31 לפקודת הנזיקין} והסגת גבול במקרקעין {סעיף 29 לפקודת הנזיקין}. אף הצעה זו הובילה לתיקון החקיקתי (בחוק בית-הדין לעבודה (תיקון מס' 25), התשנ"ו-1996}.

הכרה בבית-הדין לעבודה כערכאה המוסמכת לדון בעילות בעלות אופי נזיקי קיבלה ביטוי גם בחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, אשר קובע בסעיף 22 שלו, כי לבית-הדין לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בתובענות שעניינן גזל סוד מסחרי הנובעות מיחסי עבודה. העוולה של גזל סוד מסחרי אינה נכללת בפקודת הנזיקין {אלא, כאמור, בחוק עוולות מסחריות}, אך היא נחשבת לעוולה בנזיקין, ועל הפרתה חלה פקודת הנזיקין {ראה סעיף 11 לחוק עוולות מסחריות}.

גם העובדה שטענה לשלילת הזכאות לפיצויי פיטורין בשל התנהגותו הרעה של העובד {ובתוך כך, גם בגין פעולות של גניבה ומעילה}, מתבררת בבית-הדין לעבודה, עשויה להוות תימוכין לגישתם של המערערים {ראה סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963; ע"ע 300075/96 אבלין נ' קליין, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.07.01); ס"ע (חי') 1551-02-09 זידאני נ' מאפיית דוידוביץ' ובניו בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.09.14)}.

זאת, חרף העובדה שאופי ההתדיינות בטענות אלה אינו זהה לדיון בתביעה שעניינה מעילה על כל פרטיה ודקדוקיה, בין השאר, משום שהדיון בעניין שלילתם של פיצויי פיטורים אינו מחייב לברר את שיעורו המדוייק של הנזק שנגרם למעסיק.

מהמקובץ עלה איפוא שעמדתם הפרשנית של המערערים אינה מופרכת כל עיקר. לכאורה, פרשנות זו נהנית מיתרון ברור הנעוץ בכך שטענות הדדיות בין העובד למעסיקו בנוגע למסכת עובדתית דומה יתבררו באותה ערכאה. אם תתקבל גישה זו ייפתרו בכך קשיים דיוניים רבים, הנובעים מפיצול הדיון בין הערכאות.

הכלל בדבר החרגתן של עילות מפקודת הנזיקין מסמכות בית-הדין נותר בעינו, מנגד, ניתן לטעון, כי דווקא הרחבת סמכותו של בית-הדין לעבודה לדון בעילות נוספות כדוגמת עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע וגזל סוד מסחרי מלמדת, כי המחוקק בחר לבדל עילות נזיקיות ספציפיות שבהן הוא הסמיך את בית-הדין לעבודה לדון, והותיר את יתרת המקרים הנזיקיים לבירור בבית-המשפט האזרחי. כמו-כן, הענקת סמכויות לבית-הדין לעבודה לדון בעוולות הנזיקיות המנויות בסעיף 24(א)(1ב) לחוק בית-הדין לעבודה נבעה בעיקרה מהזיקה ההדוקה של עילות אלה לסכסוכים הנוגעים לשביתה, ולא הורחבה מעבר להקשר זה {ראה גם רות בן-ישראל "אחריות בשל נזקים שנגרמו עקב שביתה" עיוני משפט יד 149, 158 (1989)}.

אם-כן, כוונת המחוקק בהסמכת בית-הדין לעבודה לדון בעוולות אלה היתה להעניק לבית-הדין לעבודה סמכות לברר תובענות שהעימות בין מימוש חירות השביתה לבין דיני הנזיקין מצוי במוקדן. כך למשל, אם קבוצת עובדים עורכת במסגרת שביתה, משמרת מחאה בתחומי המפעל או מחזיקה ברכוש של המעסיק, הסמכות לדון בסכסוך בין הצדדים תהא נתונה לבית-הדין לעבודה {אפילו תושתת התובענה שהוגשה על-ידי המעסיק על עילות של הסגת גבול במקרקעין או הסגת גבול במיטלטלין {ראה דברי ההסבר בהצעת חוק בית-הדין לעבודה (תיקון מס' 25) (סמכות בית-דין אזורי), התשנ"ו-1995, ה"ח 2435, 134; דב"ע נז/41-27 ההסתדרות הכללית נ' מכתשים מפעלים כימיים בע"מ, פד"ע ל 449, 475-474 (1997)}.

שיקולים נוספים החשובים לענייננו נוגעים למומחיותם היחסית של בתי-המשפט האזרחיים ושל בתי-הדין לעבודה. לכאורה, טענה נוספת התומכת בגישת החברה והיועץ המשפטי לממשלה היא שהמומחיות בתחום דיני הנזיקין, לרבות בעילות שעניינן גניבה, מסורה לבתי-המשפט האזרחיים. בהקשר זה יצויין, כי חוק בית-הדין לעבודה אינו החוק היחיד שמבחין בין עילות נזיקיות לבין עילות אחרות בכל הנוגע לסמכותו של בית-הדין לעבודה.

כך למשל, סעיף 54(ב) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 קובע, כי "לבית-הדין לעבודה תהיה סמכות ייחודית לדון בכל תובענה למעט תביעת נזיקין, שבין מבוטח או מי שהוא טוען שהוא מבוטח לבין שר הבריאות, המנהל, המוסד, קופת חולים, נותן שירותים לפי חוק זה".

חלוקת הסמכויות שנקבעה בהוראת חוק זו עמדה למבחן במספר פסקי-דין של בתי-המשפט שבהם הושם דגש בהבחנה בין תביעות נזיקית לבין תביעות שעילתן בחוק סוציאלי. נקבע, כי הבחנה זו מצדיקה את הפרדת הסמכויות בין בתי-המשפט האזרחיים לבין בתי-הדין לעבודה {ראה למשל רע"א 1001/11 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' שירותי בריאות כללית, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.08.11); רע"א 7325/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מכבי שירותי בריאות, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.11.13)}.

להתמחותם של בתי-המשפט האזרחיים בנזיקין ניתן משקל מיוחד בכל הנוגע להכרעה בשאלת הסמכות, האם לבית-המשפט האזרחי או לבית-הדין לעבודה, גם בהקשרים אחרים, כמו מתן תשובה לשאלה היכן תתברר תובענה שנסבה על מקרה של בעילה אסורה ואונס במקום העבודה או תובענה נגד הביטוח הלאומי אשר מושתתת כולה על עילה מפקודת הנזיקין {עב"ל (ארצי) 617-09 המוסד לביטוח לאומי נ' מימון, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.07.10)}.

לכאורה, אילו כפות המאזניים היו מעויינות בין הפרשנויות המתחרות ראוי היה לתת עדיפות לאותה פרשנות שמונעת את פיצולן של התדיינויות הנסבות על אותה מערכת עובדתית.

אולם, למעשה, לא ניתן לומר, כי בסוגיה שבפנינו ניתן לאתר פרשנות המונעת באופן מלא את פיצול ההתדיינות. כך למשל, הכרה בסמכותם של בתי-הדין לעבודה לדון גם במקרים של מעילות מובהקות מעוררת קושי במצבים שבהם היו מעורבים במעשה המעילה גם צדדים שלישיים. כפי שצויין, קושי זה ניתן להדגמה גם במקרה דנן, שבו גם הכרה בסמכותו של בית-הדין לעבודה בעניינה של מורן לא תמנע את פיצול ההתדיינות, כך שההתדיינות מול צחי תימשך בערכאות האזרחיות בעוד ההתדיינות מול מורן היתה מתקיימת בבית-הדין לעבודה. מנגד, איחוד הדיון תחת בית-המשפט האזרחי אינו אפשרי על-פי לשון החוק, בשים לב לסמכות הייחודית שהוקנתה לבית-הדין לעבודה לדון בעילות התביעה שהוגשה על-ידי מורן, שהן עילות בין עובד למעסיק הנובעות מיחסי העבודה.

עד כה, ראינו, כי בשאלה היכן ראויות להתברר תובענות מן הסוג דנן ישנם שיקולים לכאן ולכאן. מחד גיסא, קיימים טעמים טובים השוקלים לטובת בירור מכלול התובענות הנוגעות למעילה בכספי מעסיק בבית-הדין לעבודה: מומחיותו של בית-הדין לעבודה לדון בעילות בין עובד למעסיקו הנסבות על חוזה ויחסי העבודה; הקירבה בין העילות הנזיקיות בתובענות מסוג זה לעילות חוזיות; והמגמה המשתקפת מהליכי חקיקה שונים להקנות לבית-הדין לעבודה סמכות לדון גם בעילות בעלות אופי נזיקי. מאידך גיסא, קיימים שיקולים כבדי משקל התומכים בהשארת הדיון בתביעה הכוללת עוולות נזיקיות בבתי-המשפט האזרחיים: לשונו הברורה של חוק בית-הדין לעבודה ומומחיותם של בתי-המשפט האזרחיים לדון בעילות נזיקיות. ברקע הדברים, עומדים גם שיקולי יעילות והשאיפה למזער את האפשרות להכרעות סותרות.

מבין שתי הגישות הפרשניות שנבחנו לעיל, בית-הדין בחר לאמץ, בעיקרם-של-דברים, את הגישה שהוצעה על-ידי החברה והיועץ המשפטי לממשלה בכל הנוגע לייחוד הסמכות לדון בעילות שבפקודת הנזיקין לבתי-המשפט האזרחיים. בית-הדין קבע, כי גישה זו הולמת יותר את לשונו של חוק בית-הדין לעבודה בנוסחו הנוכחי ואת התפיסה המקובלת ביחס למומחיותם היחסית של בית-הדין לעבודה ושל בית-המשפט האזרחי.

קו תיחום הסמכויות שקבע המחוקק בסעיף 24(א)(1) לחוק בית-הדין לעבודה הוא ברור ומפורש {גם אם מעורר לעיתים קשיים ביישום}, והוא מבחין בין עילות שבפקודת הנזיקין לבין עילות אחרות. הבחנה זו באה לביטוי הן בסעיף 24(א)(1) לחוק בית-הדין לעבודה, שבו מוחרגת סמכותו של בית-הדין מלדון בעילות שמקורן בפקודת הנזיקין; הן בסעיף 24(א)(1ב) לחוק בית-הדין לעבודה שבו נקבעה קבוצה סגורה של עוולות שבהן מוקנית לבית-הדין הסמכות לדון. ספק אם ראוי לסטות מהסדר זה, הבנוי במתכונת של כלל וחריג לכלל באותו סעיף חוק ממש, גם אם מתקיימים טעמים פרשניים לא מבוטלים לכך.

אכן, ככל הוראת חוק, גם את סעיף 24(א)(1) לחוק בית-הדין לעבודה יש לפרש על-פי תכליתו. בענייננו, לצד התכלית שעניינה ריכוז סכסוכים הנוגעים ליחסי עבודה בבית-הדין לעבודה, ניצבת התכלית, כי תובענות נזיקיות יתבררו בבית-המשפט האזרחי {שלו המומחיות הכרוכה בבירור תובענות אלה}.

הגם שבמרוצת השנים הורחבה סמכותו של בית-הדין לעבודה לדון גם בעילות נזיקיות, יש לייחס חשיבות לכך שהרחבה זו התבצעה על דרך של חקיקה. כמו-כן, ככל שהדברים היו אמורים בעוולות מפקודת הנזיקין, ההרחבה התבטאה בעיקרה בנושאים הנוגעים לזכות השביתה.

היבטים אלה מהווים משקל משמעותי בפרשנותו של סעיף 24(א)(1) לחוק בית-הדין לעבודה ומטים את הכף לעבר בירור תובענות נגד עובדים בטענות לגניבה ומעילה בבית-המשפט האזרחי {במסגרת המצב המשפטי הקיים}. לשון החוק אינה שיקול שבו מסתיים התהליך הפרשני, אולם, כפי שראינו גם גישות פרשניות הדומות לגישה שהוצעה על-ידי המערערים ביחס לנוסחו העדכני של החוק אינן מובילות בהכרח לתוצאות טובות יותר.
כזכור, המערערים הדגישו בטענותיהם את הקשר ההדוק שבין טענות החברה בכתב התביעה לבין יחסי העבודה שבין מורן לחברה. בהקשר זה הם טענו, כי בית-המשפט המחוזי טעה בכך שקבע שאין להעביר את הדיון בתביעה שהגישה החברה לבית-הדין לעבודה, "חרף העובדה, כי מדובר במחלוקת הנובעת מיחסי עובד-מעביד בינו לבין המשיבה".

אכן, תנאי הכרחי לכך שתביעה תידון בבית העבודה לפי סעיף 24(א)(1) לחוק בית-הדין לעבודה היא שעילתה ביחסי עובד-מעסיק {זהו מבחן העילה}. אולם, כפי שצויין, זהו לא תנאי מספק. מקום בו העילה הנטענת היא עוולה מפקודת הנזיקין, נשללת מבית-הדין לעבודה הסמכות לדון בה, גם אם שני המבחנים האחרים מתקיימים. במילים אחרות, המערערים הצליחו לשכנע בטיעוניהם, כי לפנינו תביעה שעילתה ביחסי עבודה, אך אין די בכך על-מנת לקבוע, כי הסמכות לדון בה נתונה לבית-הדין לעבודה.

אחד היתרונות של הגישה הפרשנית שמוצעת על-ידי החברה והיועץ המשפטי לממשלה הוא בפשטותה. בכל הנוגע לעילות התביעה כתב התביעה נשפט "על פניו" כבר עם פתיחתו של ההליך {וכידוע, על התובע לציין את העובדות המבססות את סמכותה של הערכאה אשר אליה הגיש את התביעה לדון בה (ראה: תקנה 9(5) לתקנות בית-הדין לעבודה; תקנה 9(6) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984)}.

אם כתב התביעה מכיל עילות מפקודת הנזיקין, אזי נשללת סמכותו של בית-הדין לעבודה לדון בהן, והסמכות נתונה לבית-המשפט האזרחי.

ויודגש, גם אם יש מקום להידרש לכתב ההגנה על-מנת להכריע האם עילתה של התביעה היא ביחסי עבודה, הרי שאין בכך כדי להשליך על השאלה האם העילה היא "חוזית" או "נזיקית". התשובה לשאלה האחרונה תלויה במקור המשפטי בדין המהותי שעליו התובע בוחר לבסס את תביעתו, ואין באמור בכתב ההגנה כדי לשנות לעניין זה.

גם הבחירה בגישה המוצגת כאן אינה מובילה לפתרון אופטימלי. ראשית, כפי שצויין, היא עלולה להיות כרוכה בפיצול של ההתדיינות, ואף באופן תדיר. העילות הנזיקיות יידונו בערכאה האזרחית, ואילו שאר היבטיו של הסכסוך בין העובד למעסיק יידונו בבית-הדין לעבודה. שנית, לא אחת התביעה הנזיקית שתתברר בבית-המשפט האזרחי עלולה לערב בכל זאת הכרעות שנוגעות ליחסי העבודה בין הצדדים. אכן, בית-המשפט האזרחי יכול להכריע בעניינים אלה באופן "אינצידנטלי", ובלבד שמדובר בשאלות שעלו "דרך-אגב", אך במישור המדיניות רצוי היה שעניינים אלה יידונו עוד קודם ויוכרעו בבית-הדין לעבודה.

על רקע כל השיקולים שהוצגו, ובאין פתרון "מושלם", קבע בית-הדין, כי יש לחתור לפתרון משולב המבוסס לא רק על כללי הסמכות אלא גם על העקרונות הנוגעים לכיבוד ההדדי בין הערכאות.

בית-הדין קבע, כי יש ללכת בדרך הבאה: ככלל, כאשר התביעה מנוסחת כתביעה בנזיקין, היינו כתביעה המיוסדת על עוולה או עוולות הקבועות בפקודת הנזיקין, הסמכות לדון בה תהיה נתונה לבית-המשפט האזרחי. יחד-עם-זאת, על-מנת למנוע ניצול לרעה של חריג זה יש לעמוד על כך שבית-המשפט האזרחי ידון אך ורק בעילות הנזיקיות, ולא בעילות שהסמכות לדון בהן נתונה לבית-הדין לעבודה. לא למותר להזכיר כי תקנה 9(6) לתקנות סדר הדין האזרחי {בדומה לתקנה 9(5) לתקנות בית-הדין לעבודה} מחייבת את התובע לציין בכתב התביעה את העובדות המקנות לבית-המשפט את הסמכות לדון בעניינו. אם-כן, הדעת נותנת, כי מקום שבו הוגשה לבית-המשפט האזרחי תביעה שהצדדים לה הם עובד ומעסיק והיא נוגעת למערכת היחסים ביניהם, על התובע לציין ולהסביר במפורש, כי עילות התביעה הן נזיקיות {שהרי אם לא יעשה כן הסמכות לדון בתובענה תהיה נתונה לבית-הדין לעבודה}. זאת, כחריג לכלל שלפיו התובע אינו חייב לפרט מהי התשתית המשפטית המבססת את זכותו לקבל מן הנתבע את הסעד.

ומה באשר לאותם מצבים שבהם הוגשה תביעה של מעסיק לבית-המשפט האזרחי בטענה לגניבה ומעילה מצדו של עובד וכן תביעה של עובד בבית-הדין לעבודה בקשר לזכויותיו {בדרך-כלל, אגב סיום יחסי העבודה} הנסבות על מערכת עובדתית דומה ושאלות דומות. במקרים המתאימים, שדוגמה להם ניתן למצוא בענייננו, נכון יהיה להעדיף, כעניין של מדיניות וכיבוד הדדי בין ערכאות, נקיטה בהעמדת ההליך בבית-המשפט האזרחי על בסיס העיקרון של "הליך תלוי ועומד" {Lis alibi pendens}.

כך, ההליך בבית-הדין לעבודה יתברר קודם, ורק לאחר-מכן יתברר ההליך בבית-המשפט האזרחי. כידוע, לבית-המשפט נתונה סמכות שבשיקול-דעת לעכב בירור תובענה כאשר קיים הליך תלוי ועומד המעורר שאלות דומות, וזאת על יסוד שיקולים שעניינם יעילות הדיון, חסכון במשאביהם של בית-המשפט ובעלי הדין ומניעת הכרעות סותרות {ראה ע"א 9/75 אל-עוקבי נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד כט(2), 477 (1975); רע"א 346/06 חזאן נ' קלאב אין אילת אחזקות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.05.06)}.

נקיטה בדרך זו, בהתאם לכללים החלים על דוקטרינה של "הליך תלוי ועומד", תוביל לכך שמכלול השאלות הנוגעות ליחסי העבודה יוכרעו בערכאה המתאימה לכך ביותר. קביעותיו של בית-הדין לעבודה עשויות לשמש את בית-המשפט האזרחי ולחייב את הצדדים גם בהתדיינות שבפניו לפי הכללים של מעשה בית-דין, ככל שיש מקום לעשות כן {על המקרים שבהם ראוי להחיל מעשה בית-דין, והשתק פלוגתא בפרט, במקרה שבו נדון סכסוך בבית-הדין לעבודה לפני שנדון בבית-המשפט האזרחי {ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס, פ"ד נד(1), 642, 657 (2000)}.

לא למותר לציין, כי גם אם אין חפיפה מלאה בין כל השאלות שעשויות להתעורר במסגרת שתי התביעות ניתן לנקוט בעיכוב הליכים באמצעי זה של הליך תלוי ועומד.

חשוב להדגיש, אין מקום ליצור הליך של "מרוץ סמכויות" כך שהתביעה שתוגש קודם היא זו שתתברר ראשונה. מרוץ סמכויות כזה הוא מוכר {ולא חביב} בתחומי משפט אחרים, וראוי שלא לאמצו כאן {ראה והשווה: בג"צ 8497/00 פייג-פלמן נ' פלמן, פ"ד נז(2), 118, 140-133 (2003); אריאל רוזן-צבי "הלכת ה'כריכה' ו'מירוץ הסמכויות' והשפעתם על המשפחה ודיני המשפחה", עיוני משפט יד 67, 73-72 (1989)}.

הכלל צריך להיות שכאשר הוגשו הליכים בשתי הערכאות {ואפילו ההליך בבית-הדין לעבודה נפתח לאחר ההליך בבית-המשפט האזרחי} תינתן עדיפות לסיום הבירור בבית-הדין לעבודה. אם-כן, במקרה שמתנהל הליך בבית-הדין לעבודה ומוגשת תביעה לבית-המשפט האזרחי אשר מבוססת על שאלות דומות, ראוי, כי תוגש בקשה לבית-המשפט האזרחי להעמיד את ההליך שהוגש לפניו. הוא הדין במקרה שבו התביעה בבית-הדין האזורי לעבודה הוגשה שעה שכבר מתנהל הליך בבית-המשפט האזרחי.

עם-זאת, במקרים שבהם כבר התקדם משמעותית הדיון בהליך בבית-המשפט האזרחי, עשויה להיות הצדקה לכך שבית-המשפט האזרחי יימנע מעיכוב הדיון המתקיים בפניו. שיקולים נוספים שעשויים לסייע בהכרעה האם על בית-המשפט להעמיד את ההליך שמתנהל לפניו הם: היקף השאלות המשותפות בשני ההליכים והיחס שלהם לשאלות הפרטניות; חלקו של הדיון בתנאי העבודה בשאלות המשותפות {ככל שהדיון בסוגיה זו רחב יותר ראוי שתתברר קודם התביעה בבית-הדין לעבודה}; הכרעתה של איזו ערכאה בשאלה שבמחלוקת תהווה מעשה בית-דין ביחס לערכאה האחרת; והאם הליך אחד עשוי לייתר את האחר {ראה והשווה: רע"א 2598/91 וולפסון נ' וולפסון, פ"ד מה(5), 816, 817 (1991)}.

אכן, כאשר ענייננו בסוגיה של "הליך תלוי ועומד" וכיבוד הדדי בין ערכאות הכללים אינם יכולים להיות מנוסחים במתכונת של "כלל ולא יעבור". אולם במקרה הרגיל, קבע בית-הדין, כי ראוי שההליך בבית-הדין לעבודה יזכה לבכורה.

עוד ציין בית-הדין, כי הפתרון המוצע מתמקד במצב הנדון בענייננו, לפיו לבית-משפט השלום ולבית-הדין האזורי הוגשו תובענות הדדיות בין עובד למעסיק אשר מעוררות שאלות משותפות הנוגעות ליחסי העבודה של הצדדים.
בשולי הדברים, ציין בית-הדין, כי לעיתים ראוי יהיה לנקוט במתווה שהוצע לעיל {העמדת ההליך בבית-המשפט האזרחי על בסיס דוקטרינה של "הליך תלוי ועומד"} גם מקום בו הוגשה לאחת הערכאות תובענה הכוללת עילות הנתונות לסמכותה לצד עילות אשר מוחרגות מסמכותה, באופן שמחייב את פיצול הדיון בין שתי הערכאות.

נותר עוד לעסוק בשאלת הסמכות לדון בעילות הנוגעות לעשיית עושר ולא במשפט. בית-הדין קבע, כי במישור הפורמאלי, שלמעשה די בו, הוראת החוק המגדירה את סמכותו של בית-הדין לעבודה מפקידה בידיו את מכלול הסכסוכים הנובעים מיחסי העבודה בין העובד למעסיקו, ומוציאה מכלל זה, כחריגים, עילות לפי פקודת הנזיקין.

העילה לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט אינה נופלת לגדר החריג, וממילא היא נותרת בגדר הכלל. כן יש להזכיר, במישור המהותי, את הקשר ואת נקודות החפיפה שבין דיני החוזים ובין דיני עשיית עושר ולא במשפט {דניאל פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט, כרך א 12-5 (מהדורה שניה, 1998), 125-117}.

כידוע, הדין אף אינו שולל את תחולתם של דיני עשיית עושר ולא במשפט על מערכת יחסים חוזית {ד"נ 20/82 אדרס חומרי בניין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס ג.מ.ב.ה, פ"ד מב(1), 221, 264 (1982); ע"א 588/87 כהן נ' שמש, פ"ד מה(5), 297, 316-315 (1991)}. ואמנם, הלכה למעשה בתי-הדין לעבודה דנים בעילות הנוגעות לעשיית עושר גם כיום {ראה למשל, ע"ע (ארצי) 704/06 קרן מחקרים רפואיים פיתוח תשתית ושרותי בריאות נ' קדם, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.09.08)}.

בית-הדין קבע, כי במקרה זה, ממבחן זהות הצדדים עולה, כי אין חולק שבין החברה לבין מורן התקיימו יחסי עובד-מעסיק. לעומת-זאת, בין החברה לבין צחי לא התקיימו יחסי עובד-מעסיק ומכאן שמבחן זה לא מתקיים בעניינו. במלים אחרות, כבר מטעם זה ניתן לקבוע, כי התביעה נגד צחי אינה יכולה להתברר בבית-הדין לעבודה, אלא להיות נדונה בבית-משפט השלום.

ממבחן העילה עלה מעיון בכתב התביעה שהגישה החברה, כי התביעה נסבה על עילה שביחסי עבודה. כבר בפתח התביעה נטען, כי "הנתבעת {מורן} ניצלה את האמון שניתן לה על-ידי התובעת {החברה} כדי לרכוש לעצמה מוצרים לצרכים אישיים". את הטובין שרכשה לעצמה מורן על חשבון החברה, כך נטען בכתב התביעה, היא ביצעה באמצעות דיווחים כוזבים למנהלי החברה.

דיווחים אלה התבצעו כחלק מעבודתה של מורן כמנהלת משרד בחברה. טענות החברה נוגעות איפוא למהות עיסוקה של מורן בחברה, וקשורות בקשר הדוק לתפקידה. יתרה-מכך, הן נוגעות לחובות האמון שחבה מורן לחברה כחלק מיחסי העבודה ביניהן. אם-כן, כבר מכתב התביעה ניתן ללמוד, כי עילתה היא ביחסי עבודה. מסקנה זו קיבלה משנה חיזוק מעיון בכתב ההגנה. כפי שתואר, בעניינים רבים שביחס אליהם החברה טענה, כי מורן עשתה שימוש בכספי החברה לצרכיה, מורן מצידה טענה, כי הדברים היו בידיעת החברה והיוו חלק מתנאי העסקתה.

התביעה שהגישה החברה נגד בני הזוג רוחם התבססה על עילות התרמית והגזל, עילות המוחרגות מסמכותו של בית-הדין לעבודה {הגם שהתביעה מבוססת כאמור על יחסי העבודה בין החברה לבין מורן}.

שונים הם פני הדברים ביחס לעילות הנוגעות להסגת גבול במיטלטלין ולעשיית עושר ולא במשפט. עילות מכוח חוק עשיית עושר הנובעות מיחסי עבודה בין החברה לבין מורן, הסמכות לדון בהן נתונה לבית-הדין לעבודה. הוא הדין ביחס להסגת גבול במיטלטלין {לפי סעיף 31 לפקודת הנזיקין}.

גם עילה זו נתונה לסמכות הייחודית של בית-הדין לעבודה ומכאן שלבית-משפט השלום אין סמכות לדון בה ביחס לתביעה נגד מורן ויש למחוק אותן מכתב התביעה נגדה {ראה והשווה: ת"א (ת"א) 35279-05-14 לחמניה טריה-ג'וני בכרם בע"מ נ' מאפיית בייגלה חם בתל אביב בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2015)}.

התביעה שהגישה מורן בבית-הדין לעבודה נגד החברה אינה בפני בית-הדין, במובן זה שהיא לא עמדה במקור בקשת רשות הערעור. עם-זאת, בית-הדין נדרש אליה ברקע הדברים, בשים לב לטענה, כי היא מהווה שיקול נוסף בהעברת הדיון בתביעה שהגישה החברה לבית-הדין לעבודה.

בית-הדין כבר עמד על כך שהסמכות לדון בעילות של גזל ותרמית נתונה לבית-המשפט האזרחי. מנגד, התביעה שהגישה מורן התבססה על עילות חוזיות ביחסי העבודה בינה לבין החברה, אשר נתונות לסמכותו הייחודית של בית-הדין לעבודה.

יישומם של העקרונות עליהם עמד בית-הדין במקרה זה מעלה שאין מקום לאחד את הדיון בשני ההליכים. לצד זאת, בעובדה שהתביעות מבוססות על "עילות שונות" בדין המהותי {מן ההיבט של ההבחנה בין עילות מפקודת הנזיקין לעילה המבוססת על מסגרת משפטית אחרת, כגון עילה "חוזית"} אין כדי לשלול את העובדה, כי בשתיהן מתעוררת סוגיה מהותית זהה, מכלול תנאי העסקתה של מורן והיקף הזכויות שלהן היא היתה זכאית מכוח יחסי העבודה בינה לבין החברה.

סוגיה זו נדרשת לבירור הן בהליך בבית-הדין לעבודה {על-מנת להכריע בשאלה האם החברה חבה למורן כספים שלא שולמו לה בהתאם לתנאי העבודה שלה} והן בהליך בבית-משפט השלום {על-מנת להכריע בשאלה האם מורן פעלה שלא כדין כשעשתה שימוש בכספי החברה לצרכיה הפרטיים, ככל שיהיה בכך צורך בהתאם לקביעותיו של בית-הדין לעבודה}.

כפי שצויין, כמו במרבית המקרים, גם בענייננו דרך המלך היא העמדתו של ההליך בבית-המשפט האזרחי, כך שהכרעותיו של בית-הדין לעבודה ביחס לתנאי עבודתה של מורן יהוו מעשה בית-דין ויחייבו את בית-המשפט. לא-כל-שכן בשים לב לכך שבמקרה שלפנינו התביעה בבית-הדין לעבודה הוגשה זמן קצר לאחר שנפתח ההליך בבית-משפט השלום, כך שבפועל לא נערכה עד כה התדיינות של ממש בערכאה זו.

אם-כן, קבע בית-הדין, כי התוצאה היא שההליך בבית-משפט השלום לא יימחק על-הסף. העילות הנטענות נגד צחי, נשארו על כנן. כך גם העילות נגד מורן שאינן היו מצויות בסמכות בית-הדין לעבודה.

יחד-עם-זאת, קבע בית-הדין, כי יש למחוק מכתב התביעה את העילות המכוונות נגד מורן שאינן עילות בנזיקין או שאינן בסמכותו של בית-משפט השלום.

עוד הוסיף בית-הדין, כי החברה תגיש איפוא כתב תביעה מתוקן לבית-משפט השלום אשר יכלול רק את העילות בסמכותו של בית-משפט זה. באפשרותה של החברה להגיש גם תביעה נגד מורן לבית-הדין לעבודה בעילות שאינן בסמכותו של בית-משפט השלום.

כמו-כן, מאחר שבמקביל לדיון בתביעה שהגישה החברה התבררה גם תביעתה של מורן בבית-הדין לעבודה, אשר נסבה על סוגיה מהותית זהה, ראוי שזו תוכרע קודם ורק לאחר-מכן יוסיף להתברר ההליך בבית-משפט השלום, במתכונת של העמדת ההליך שנפתח בו. כפי שצויין, במקרה שלפניינו עוכבו שני ההליכים בהודעה מוסכמת של הצדדים. בהמשך לכך, הורה בית-הדין, כי התביעה בבית-משפט השלום תמשיך לעמוד, והיא תידון רק עם סיום ההליך בבית-הדין לעבודה.

עוד העיר בית-הדין, כי המקרה שבו דנו מאיר פעם נוספת את הקשיים הכרוכים בפיצול הדיון בסכסוכים רבים בין עובדים למעסיקיהם בין בית-המשפט האזרחי ובית-הדין לעבודה. הסדרתו של המצב הקיים נותנת לכאורה משקל רב למומחיות היחסית של ערכאות אלה, אך לא לחסרונות הכרוכים בפיצול ההתדיינות.

המענה שנתן בית-הדין לשאלות נועד לחתור לפתרון המיטבי במסגרת המצב המשפט הקיים. השופטת א' חיות כבר הצביעה על הקושי הכרוך בפיצול ההתדיינויות בין בית-המשפט האזרחי לבית-הדין לעבודה, תוך הפניית קריאה למחוקק לשקול את האפשרות של תיקון חקיקה אשר יאפשר לאחד את ההתדיינויות תחת קורת גג אחת. דומה שלא יהיה מיותר לחזור ולהפנות את תשומת הלב לקריאה זו.

לסיכום, בית-הדין קיבל את הערעור בחלקו.

5. הגשת תובענה ייצוגית על-ידי העובד
ב- בג"צ 1893/11 {הארגון הארצי של מפעלי השמירה והאבטחה בישראל ואח' נ' בית-הדין הארצי לעבודה ואח', תק-על 2015(3), 8862 (2015)} בית-הדין קבע, כי כדי שמנגנון לאכיפת זכויות, ובכללו הסכם אכיפה, ייחשב תחליף הולם לתובענה ייצוגית אין די בכך שיכלול הסדר אכיפה "מדגמי" בלבד, אלא הוא צריך לכלול אפיק שבו התובע הייצוגי וכל עובד אחר יוכל לקבל מענה עוד לפני שמקום העבודה שלו יעלה בפור של האכיפה המדגמית.

למותר לציין, כי יישומם של עקרונות אלה במקרה זה אינו מסוג הדברים שבית-משפט זה אמון עליהם, ויש להותירו לפסיקתם של בתי-הדין לעבודה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי אין לחסום את הדרך להגשת תובענות ייצוגיות בדיני עבודה בנסיבות שבהן ארגון העובדים מזניח את חובתו לייצג עובדים שזכויותיהם מופרות.
כאשר מדובר בהפרת זכות קוגנטית הנובעת מחוקי המגן, על העובד להקדים ולפנות לארגון העובדים בטרם יוכל להגיש תובענה ייצוגית, ואף לכלול בפנייתו את דבר כוונתו להגיש תובענה כאמור.

6. סכסוכים שעניינם זכויות מגן קוגנטיות מכוח משפט העבודה - אשר עליהן אין הצדדים רשאים להתנות - אין מקומם להתברר לפני בורר
ב- רע"א 285/15 {משה גורן נ' תהל מהנדסים ויועצים בע"מ, תק-על 2015(3), 4048 (2015)} טענתו המרכזית של המבקש היתה, כי טענותיו אודות עצם קיומם של יחסי עובד-מעביד מאפשרות לו להתנער מתניות הבוררות המפורשות שהופיעו בהסכמים שהיה צד להן.

בית-הדין קבע, כי אומנם, מקובלת עליו נקודת המוצא שעל-פיה סכסוכים שעניינם זכויות מגן קוגנטיות מכוח משפט העבודה, אשר עליהן אין הצדדים רשאים להתנות, אין מקומם להתברר לפני בורר {ראה למשל: בג"צ 289/79 דיין נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד לד(3) 820, 824 (1979); רע"א 4710/00 גושן נ' סמינריון גבעת חביבה, פ"ד נ(2), 426, 431 (2001); בג"צ 8222/09 אלבז נ' בית-הדין הארצי לעבודה בירושלים פסקה 6 (2009); אוטולנגי סמדר בוררות - דין ונוהל, כרך א' (מהדורה 3 תשנ"א), 178-171}.

בית-משפט זה אף קבע, וקביעה זו רלוונטית במיוחד לענייננו, כי אין למסור להכרעתו של בורר אף את השאלה הראשונית בדבר עצם קיומם של עובד-מעביד בין הצדדים לסכסוך, וזאת משום שקיומם של יחסים אלו הינו תנאי מוקדם לזכאותו של העובד לזכויות קוגנטיות המוקנות לו על-פי דין (ראה: עניין דיין, 824}.

הוא הדין כאשר נושא הבוררות היחיד הינו עניין שמסור לסמכותו הייחודית של בית-הדין לעבודה, שאז סעיף 28 לחוק בתי-הדין לעבודה מורה, כי בית-הדין לעבודה הוא בעל הסמכות למנות בורר {ראה: אוטולנגי, כרך א', 405-404}.

ברם, לאור נסיבותיו הייחודיות של המקרה דנן, הטענות שאותן מעלה המבקש בדבר קיומם של יחסי עובד-מעביד בינו לבין המשיבה אינן מצדיקות התערבות בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי.

ראשית, המבקש לא נקט בהליכים כלשהם נגד המשיבה בבית-הדין לעבודה והוא העלה את טענותיו בדבר קיומם של יחסי עובד-מעביד רק בתשובה לבקשה למינוי בורר שאותה הגישה המשיבה.

לא זאת אף זאת, המבקש עצמו הכחיש את אפשרות קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים במכתב ששלח למשיבה ביום 05.10.13, אשר עסק בנסיבות משיכת הכספים על-ידו, בו התריס במשיבה והצהיר שהוא איננו עובד שלה.

בנוסף, אין להתעלם מכך שההסכמים שנכרתו בין הצדדים אינם מכירים במעמדו של המבקש כעובד, ותחת זאת מסווגים אותו באופן מפורש כ Independent" Contractor". אמנם הלכה היא, כי בית-הדין לעבודה יכול לקבוע שהתקיימו בין שני צדדים יחסי עובד-מעביד גם מקום שבו צדדים אלו בחרו שלא להגדיר את יחסיהם ככאלו במסגרת הסכם ביניהם, אך בכל זאת מדובר בנדבך נוסף אשר שופך אור על אומד דעתם בזמן אמת.

נוסף על אלו, יש חשיבות לכך שהטענות ממישור יחסי העבודה הועלו על-ידי המבקש כ"טענות הגנה" בתגובה לתביעה שהוגשה על-ידי המשיבה, ולא במסגרת הגשת תביעה לבית-הדין לעבודה. בתוך כך, יש להדגיש, כי תביעתה של המשיבה הינה תביעה חוזית, שלא מגלה על פניה כל מחלוקת אודות עצם קיומם של יחסי עובד-מעביד, וממילא אין לומר, כי הסכסוך כולו מסור לסמכותו הייחודית של בית-הדין לעבודה. כאשר אלו הם פני הדברים, אין מנוס מן המסקנה, כי המבקש מנוע מהעלאת טענות כלפי בירור הסכסוך במסגרת של בוררות {לדיון בטענת המניעות בהקשר של בקשה לביטול פסק-בוררות, ראה: אוטולנגי, כרך ב', 1161-1147}.

ועוד הוסיף בית-הדין, כי המסקנה לפיה אין להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי להעביר את הסכסוך לבוררות אין משמעה, כי הסכסוך כולו, על כל הטענות ממישור דיני העבודה המועלות במסגרתו, מצוי בהכרח בסמכותה של הבוררת.

יחד-עם-זאת, במקרה דנן למבקש ישנן, לצד טענותיו מעולם דיני העבודה, גם טענות הגנה שהינן "חיצוניות" לדיני העבודה, ולפיהן הכספים שמשך מגיעים לו מכוח ההסכמים עצמם, כחיובים חוזיים רגילים לכל דבר ועניין. אשר-על-כן, חזקה על הבוררת שתדון בסכסוך כחכמתה, תוך הבחנה בין הסוגיות שניתן למוסרן לבוררות לבין אלה שהיא אינה מוסמכת לפסוק בהן.

בשולי הדברים, העיר בית-הדין, כי קבלת טענותיו של המבקש, היתה פותחת פתח רחב לצדדים המבקשים לחמוק מבוררות. אין להשלים עם מצב בו צד שהביע את אומד דעתו המפורשת והסכים להתדיין במסגרת של בוררות, יטען בדיעבד, כי אין לתת לאומד דעתו כל תוקף תוך העלאת טענות {שסותרות התבטאויות מוקדמות שלו עצמו} בשלבים מאוחרים יותר. מובן, כי יהיו מקרים שבהם העלאת טענות ממישור דיני העבודה תוכל להוות חסם בפני מינוי בורר, אך נוכח האמור לעיל, המקרה דנן אינו בא בגדרם.

לאור האמור לעיל, בית-הדין דחה את הבקשה.

7. עילה של הגבלת חופש עיסוק
ב- רע"א 3323/12 {אביתר שרעבי ואח' נ' רמפל סלולר סטוק מרקט בע"מ, תק-על 2012(2), 4521 (2012)} קבע בית-הדין, כי סעיף 24(א)(1) לחוק בית-הדין לעבודה קובע שני תנאים לצורך הקניית סמכות שיפוט לבית-הדין לעבודה: האחד, קיומם של יחסי עובד-מעביד {בין אם אלה התקיימו בעבר או שהם עתידים להתקיים} והשני, עילת תביעה הנוגעת ליחסי העבודה {ראה: בע"מ 9948/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד ס(3) 176, 184 (2005); עניין פי.או.אס, 513-510}.

סעיף 22 לחוק עוולות מסחריות, מקנה אף הוא סמכות לבית-הדין לעבודה לדון בתביעה שעילתה הפרת הוראה מהוראות פרק ב' לחוק ובלבד שהעילה נובעת מיחסי עובד-מעביד. מהוראות החוק הנזכרות לעיל עולה מפורשות, כי הסמכות העניינית המוקנית לבית-הדין לעבודה נקבעת על-פי העילה ולעיתים גם על-פי זהות הצדדים {ראה: עניין פי.או.אס, 512}.

במקרה דנן, התביעה שהוגשה לבית-המשפט המחוזי הופנתה נגד אביתר ונגד אינדיגו בלבד ואין חולק, כי לא התקיימו בינם לבין רמפל יחסי עובד-מעביד. עילות התביעה הופנו וכוונו כלפי מעשיהם של מבקשים אלה ואילו סנדרה אינה צד לתביעה וממילא אין עילה ואף לא סעד המופנים באופן אישי כלפיה. יתרה-מכך, במועד הגשת התביעה לא היתה סנדרה הבעלים של אינדיגו. בנסיבות אלה, קבע בית-הדין, כי בדין דחה בית-משפט קמא את הבקשה להעברת הדיון אל בית-הדין לעבודה.

בשולי הדברים הוסיף בית-הדין ב- רע"א 8409/07 {פוריה מערכות (1989) בע"מ נ' רובגרופ ט.א.ק בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.04.08), פסקה ו'}, בפני השופט א' רובינשטיין, כי מקובלת עליו עקרונית הגישה לפיה בתביעות מעביד נגד עובד בענייני הגבלת חופש העיסוק וחובת השמירה על סודות מקצועיים, משתרעת הסמכות הייחודית של בית-הדין לעבודה גם על הדיון לגבי צד שלישי. המעסיק או מי שעומד להעסיק עובד לשעבר של המעסיק-התובע.

זאת, על-מנת להבטיח את האפקטיביות של הצווים הניתנים נגד העובד לשעבר. אך בעניין פורייה כמו בענייננו לא נדרש בית-המשפט להכריע בדבר, בין היתר, מן הטעם שהעובד לא היה צד לאותו הליך ועל-כן לא מצא בית-המשפט בעניין פוריה הצדקה לקביעה, כי שני הצדדים שם, אשר ביניהם לא התקיימו יחסי עבודה, יתדיינו בערכאה המיוחדת לעניינים אלה.

הוא הדין בענייננו. סנדרה, העובדת לשעבר, איננה בעלת דין בהליך דנן, והעילות שהופנו כנגד המבקשים הן עילות עצמאיות המתייחסות למעשיהם שלהם.

אשר-על-כן, בית-הדין דחה את הבקשה.

8. סמכות בעניינים פליליים
בהליכים פליליים הנדונים בבית-הדין לעבודה, חלים סדרי הדין ודיני הראיות החלים בהליכים פליליים בבתי-המשפט "הרגילים" {סעיף 24(ב) לחוק בית-הדין לעבודה}. בתוך כך, עומדת לנאשם האפשרות לבקש מהערכאה הדיונית שדנה בעניינו לעיין בחומר חקירה שלא נמסר לידיו, וככל שבקשתו נתקלת בסירוב, לערור על כך לערכאת הערעור.

לנאשם לא עומדת הזכות לערר שני אם נתקל בסירוב גם מצד ערכאת הערעור. אם-כן, החלטת בית-הדין הארצי בעניין עיון בחומר חקירה היא החלטת ביניים בהליך פלילי, ככל החלטת ביניים של בתי-המשפט הרגילים. כידוע, הכלל הוא שבית-המשפט הגבוה לצדק לא יתערב בהחלטות ביניים של בתי-המשפט הרגילים, לרבות בבקשות לעיין בחומר חקירה, אלא במקרים נדירים {ראה: בג"צ 9264/04 מדינת ישראל נ' בית ממשפט השלום בירושלים, פ"ד ס(1), 360, 369 (2005) וההפניות שם; בג"צ 8876-11 העותרים: 1. משה אביר נ' המשיבים: 1. בית-הדין הארצי לעבודה , תק-על 2012(1), 9372 (2012)}.

9. סמכות בית-הדין בענייני הגמלאים
ב- בג"צ 1181/03 {אוניברסיטת בר-אילן נ' בית-הדין הארצי לעבודה, ארגון הסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטת בר-אילן ואחרים, תק-על 2011(2), 1975 (28.04.2011)} קבע בית-הדין, כי "התפיסה המרחיבה של "יחסי עובד-מעביד" ככוללת לצרכים מסויימים גם את עניינם של הגמלאים, מאפיינת לא רק את דין העבודה המהותי, אלא גם את כללי הסמכות הדיונית בתחום העבודה.

כידוע, בית-הדין לעבודה דן במסגרת סמכותו הייחודית בעניינים הקשורים ביחסי עובד-מעביד. במסגרת זו, הוא דן גם בענייניהם של גמלאים, על-אף שיחסי עובד ומעביד בינם לבין מעסיקיהם הסתיימו עם הפרישה. היזקקותו של בית-הדין לעבודה לדיון בענייני גמלאים משתלבת בתפיסה, כי נושאים הקשורים בתנאי פרישה מוחזקים עדיין כחלק בלתי-נפרד מיחסי העבודה.

תפיסת הסמכות הדיונית לעניין יחסי העבודה היא רחבה ותכליתית. מאחר שהיחס בין הגמלאי למעביד נבע ביסודו מיחסי עבודה ששררו ביניהם קודם ליציאה לגמלאות, ובהתקיים זיקת קשר בין הגמלאי למעביד בזכות יחסי העבודה הקודמים ביניהם, נתפסות תובענות הגמלאים כנגד המעביד כעניינים שבסמכותו הייחודית של בית-הדין לעבודה, כאמור. בעניין ארגון גמלאי השק"ם אמר בית-הדין:

"סעיף 24 לחוק בית-הדין לעבודה מעניק לבית-הדין סמכות רחבה לדון בעניינים הנוגעים ליחסים שבין מעביד או ארגון מעבידים לבין עובדים או ארגון עובדים.

עוד בראשית ימיו של בית-הדין ... נקבע בפסק-הדין עיריית ב"ש שלהלן, כי המבחן לפירוש סמכותו יהיה "...'הפירוש התכליתי', היינו הפירוש שבא לקדם את מטרת המחוקק" (שם, בעמ' 256). שם נאמר, כי פירוש המונח "'יחסי עבודה', לא במובן הטכני-מוסדי... אלא משמעות הרחבה של המונח, הם מכלול יחסי הגומלין בין עובדים, מעבידים ורשויות המדינה. יחסים אלה מוסדרים על-ידי מערכת כללים, כולל כללים הקובעים את מעמדם של הגורמים הפעילים - העובדים והמעבידים וארגוניהם; 'יחסי עבודה' אינם אלא חלק מ'מערך העבודה', היינו מערך יחסי חברה, כלכלה וערכים שבמרכזם ה'עבודה'" {שם, בעמ' 257-256 ...}.

בבואו ליישם מדיניות זו במישור האישי נקבע שם, כי לבית-הדין יש סמכות לדון בתובענות בין מעביד לבין מי שעבד אצלו, וזאת על-אף שלשון הסעיף בחוק היא "עובד" ולא "מי שהיה עובד"" {שם, בעמ' 299, ההדגשה אינה במקור}.

הנה-כי-כן, קבע בית-הדין, כי התאמת ההגדרות של "עובד" ו"מעביד" לתכלית החוק בעניין סמכויות בית-הדין לעבודה הביאה, כאמור, לפרישת הסמכות גם על מי שהיה עובד ופרש מעבודתו, ביחס לעניינים שעילתם יחסי עובד-מעביד, וכאלה הם ענייני הגמלאים באשר לזכויות הפרישה הנתונות להם. וכך, לצורך קביעת היקף סמכותו העניינית הייחודית של בית-הדין לעבודה, הביטוי "עובד" עשוי לכלול גם "גמלאי", בבחינת עובד שפרש, וכבר נפסק, כי "עובד" כולל גם עובד שפרש לצורך תביעה לפיצויי פיטורין ותנאים סוציאליים {עניין ארגון גמלאי השק"ם, בעמ' 303; דב"ע לא/3-8 עיריית באר-שבע נ' בן-עמי, פד"ע ב 253, 260-258 (1971)}.

עוד הוסיף בית-הדין, כי לעניין ייצוגו של ארגון העובדים, אין חפיפה מלאה בין הגמלאי לבין העובד הפעיל, וזכויות המוענקות בהסכם קיבוצי לעובדים הפעילים, אין לפרשן בהכרח באופן אוטומטי כניתנות לגמלאים, בהיותם סקטור בעל מעמד וצרכים שונים. עם-זאת, בכוחו של הסכם קיבוצי לקבוע תנאים שהעובדים יזכו בהם עם פרישתם, וכן להעניק תנאים לעובדים שכבר פרשו, תוך התייחסות מובחנת לשני הסקטורים המיוצגים על-ידי הארגון {עניין חברת החשמל, בעמ' 269; עניין ארגון גמלאי השק"ם, בעמ' 302-301}.

פועל יוצא מכל אלה הוא, כי ארגון עובדים כשיר לייצג גם את הגמלאים הנמנים על חבריו, לנהל משא-ומתן בעניינם, ולפעול להשגת תנאים מיטיבים עבורם במסגרת הסכם קיבוצי.

סכסוך עבודה עשוי להתייחס לעניינים הקשורים בזכויות הגמלאים; ומכאן, בגדר האמצעים שהחוק מעמיד לרשות ארגון העובדים לצורך קידום עניינו בסכסוך כזה, נכלל גם אמצעי השביתה.

פרשנות זו מתחזקת נוכח מעמדה הנורמטיבי המיוחד של זכות השביתה, אשר נועדה לתת מישנה עוצמה לארגון בניהול המשא-ומתן הקיבוצי. בלעדיה, כוחו של הארגון נחלש עד מאוד. אכן, "הגבלות משפטיות על זכות השביתה מונעות מארגון העובדים את הכלי העיקרי המאפשר לו להפעיל לחץ על המעסיק ומייתרות את קיומו בעיני העובדים" {אדלר, בעמ' 489}.

זכות השביתה, כאמצעי הנתון לארגון העובדים במסגרת המשא-ומתן הקיבוצי, נועדה לשרת לא רק את עניינו של העובד הפעיל לקידום תנאי עבודתו, אלא גם לתת בידי הארגון אמצעי הגנה אפקטיבי לקדם את עניינם של הגמלאים, ולמנוע שחיקה במעמדם הכלכלי והחברתי.

10. סמכות מקומית
ב- בר"ע 51704-06-15 {אולניק חברה להובלה נ' וסאם אבו הדיל, תק-אר 2015(3), 364 (2015)} קבע בית-הדין, כי יש לקבל את ערעור המבקשת ולהורות על העברת הדיון בתובענה של המשיב לבית-הדין האזורי בתל-אביב. להלן פירוט טעמי בית-הדין בתמצית:

ראשית, התובענה שהגיש המשיב נגד המבקשת הוגשה לבית-הדין האזורי לעבודה מכוחו של סעיף 24(א)(1) לחוק בית-הדין לעבודה, אשר מקנה לבית-הדין האזורי לעבודה סמכות ייחודית לדון "בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין (נוסח חדש).

שנית, תקנה 3(א) לתקנות בית-הדין לעבודה קובעת אפשרויות שונות בעניין סמכות מקומית. לענייננו רלוונטית תקנה 3(א)(1) לתקנות בית-הדין לעבודה אשר קובעת, כי מקום השיפוט בתובענות מכוח סעיף 24(א)(1) לחוק בית-הדין לעבודה יהא ב"בית-הדין האזורי אשר באזור שיפוטו נמצא מקום העבודה של העובד שהיא העבודה נושא התובענה, או שבאזור שיפוטו בוצעה העבודה".

במקרה זה לא היה חולק, כי העבודה שבוצעה ליד הר גילה בוצעה מחוץ ל"תחום", קרי מחוץ לתחום השיפוט של בתי-הדין לעבודה. גם לא היתה טענה כי "מקום העבודה" מצוי בתחום השיפוט של בית-דין אזורי כזה או אחר.

משכך, קבע בית-הדין, כי לכאורה, תקנה 3(א)(1) לתקנות בית-הדין לעבודה אינה חלה במקרה של המשיב. גם יתר החלופות שבתקנה 3(א) לתקנות בית-הדין לעבודה אינן חלות. למקרה בו בתקנה 3(א) לתקנות בית-הדין לעבודה אין מענה לשאלת הסמכות המקומית נועדה תקנה 3(ב) לתקנות בית-הדין לעבודה אשר קובעת כך:

"לעניין תקנת-משנה (א)(1), (2), (3), (10) ו- (11), אם מקום העבודה או ביצועה הוא מחוץ לאזור שיפוטו של בית-דין לעבודה - בית-הדין אשר באזור שיפוטו נמצא מקום מגוריו של העובד או מרכז מפעלו של המעביד בישראל; אם מרכז מפעלו של המעביד הוא מחוץ לאזור שיפוטו של בית-דין לעבודה, בית-הדין אשר באזור שיפוטו נמצא מקום מגוריו של המעביד, או - אם המעביד הוא תאגיד - בית-הדין אשר באזור שיפוטו נמצא משרדו הרשום בישראל או כל מקום אחר בישראל שבו הוא מנהל עסקיו."
שלישית, החלופה של מקום מגוריו של המשיב אינה רלוונטית משהוא גר מחוץ לתחום. לפיכך, נדרש לחלופות הבאות בתקנה הנוגעות למעסיק שהוא תאגיד: מרכז מפעלו או משרדו הרשום. לא היה חולק, כי מרכז מפעלה של המבקשת, ולחלופין משרדה הרשום הם בעיר נתניה. לפיכך, קבע בית-הדין, כי לפי תקנה 3(ב) לתקנות בית-הדין, הסמכות המקומית לדון בתובענת המשיב מסורה לבית-הדין האזורי בתל-אביב ולא לבית-הדין האזורי בירושלים.

בית-הדין האזורי בחן את המקרה לפי תקנה 5 לתקנות בית-הדין לעבודה. אלא שפניה לתקנה 5 לתקנות בית-הדין לעבודה אפשרית רק מקום שלתובענה אין מקום שיפוט מתאים לפי התקנות. משנמצא מקום שיפוט מתאים לפי תקנה 3(ב) לתקנות בית-הדין לעבודה, לא היה מקום לפנות לתקנה 5 לתקנות בית-הדין לעבודה.

אשר-על-כן, קבע בית-הדין, כי בנסיבות העניין היה מקום להעביר את התובענה לבירור בבית-הדין האזורי בתל-אביב.

עוד העיר בית-הדין, כי בעניין נומיקוב {ע"ע 143-09 נומיקוב נ' רשת ביטחון (1993) בע"מ, (2009)}, נקבע, כי הביטוי "מקום העבודה" מקפל בתוכו לא רק את מקום העבודה במובן הצר, שעשוי לחפוף את החלופה האחרת של מקום ביצוע העבודה, אלא גם את מובנו הרחב, קרי, את מרכז מפעלו של המעביד או המקום שבו מצוי משרדו הרשום.

משכך, לכאורה לפי הנפסק בעניין נומיקוב גם מכוח תקנה 3(א)(1) לתקנות בית-הדין המוסמך לדון בתובענה הוא בית-הדין האזורי בתל אביב.

גם מקום בו חלה תקנה 5 לתקנות בית-הדין לעבודה, אין הדבר מביא, לכשעצמו, לדחיית בקשה להעברת הדיון. התקנה קובעת, כי בית-הדין רשאי להורות על העברת הדיון לבית-דין אזורי אחר "אם ראה שלפי נסיבות העניין יהיה הדיון בבית-דין אחר נוח יותר לבעלי הדין".

לאור האמור לעיל, בית-הדין, קיבל את ערעור המבקשת. ונקבע, כי התובענה שהגיש המשיב לבית-הדין האזורי לעבודה בירושלים תועבר לבית-הדין האזורי בתל-אביב. נשיאת בית-הדין האזורי תורה לפני מי תתברר התובענה.

11. בקשה להעברת מקום הדיון - סעיף 78 לחוק בתי-המשפט
ב- המ"ד 54302-05-15 {שושנה משיח נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2015(2), 1383 (2015)} קבע בית-הדין, כי התובעת משמשת כקלדנית בבית-הדין האזורי בבאר-שבע במשך תקופה ארוכה, כ- 18 שנה.

התובעת עבדה עם כל שופטי ורשמי בית-הדין האזורי ויש לה היכרות עם כלל הסגל השיפוטי והמינהלי.

בנוסף, ככל שהתיק יקבע לשמיעת הוכחות יתכן ומי מעובדי בית-הדין יזומנו לעדות בהליך. משאלו הם הדברים, בית-הדין קבע, כי מן הראוי להעביר את הדיון בהליך לבית-דין אזורי אחר. זאת לאור עקרונות מראית פני קיומו של הליך הוגן, צודק ויעיל, מראית פני הצדק ועיקרון ההקפדה שלא יפגע אמון הציבור במערכת בתי-המשפט {ראה לעניין זה הנקבע ב- המ"ד 8224-02-13 אליהו חי גדז נ' חברת בן משה עובדיה ובניו בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.02.13); וכן המ"ד 29702-01-13 ניבאל פאהום נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.01.13)}.

השלב בו מצוי ההליך אף הוא מהווה שיקול רלוונטי {וראה הנקבע ב- המ"ד 26536-04-12 דוד פינטו נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.05.12); וכן הנקבע בעניין פאהום הנ"ל}. בענייננו, טרם הוגש כתב הגנה ולא התקיים כל דיון בהליך. משכך, קבע בית-הדין, כי לא יהיה בהעברת ההליך משום פגיעה ממשית בבעלי הדין או הכבדה יתירה עליהם.

באשר למיקום השיפוט בתובענה, קבע בית-הדין, כי "לא על נקלה יועבר מקום הדיון תוך ייתור הכללים שנקבעו בדין לעניין הסמכות המקומית" {בש"פ 11637-04 מדינת ישראל נ' זוזיאשווילי, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.01.06}. ההחלטה בבקשה להעברת מקום דיון בהליך היא עניין שבשיקול-דעת, לאור פרשנותו של סעיף 78 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 והאיזון הראוי בין תכליותיו. עיקר תכליתו של סעיף 78 לחוק בתי-המשפט נובעת מכללי הסמכות המקומית המבוססים על הזיקות בין מושא הדיון, או הצדדים לו, ובין בית-המשפט אליו מוגש ההליך.

ככלל, מקום השיפוט בתובענות לפי סעיף 24(א)(1) לחוק בית-הדין לעבודה, בהתאם לתקנה 3(א)(1) לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1991, יהיה ל"בית-הדין האזורי אשר באזור שיפוטו נמצא מקום העבודה של העובד שהיא העבודה נושא התובענה, או שבאזור שיפוטו בוצעה העבודה".

במקרה שלפנינו, כאמור, קבע בית-הדין, כי בעקבות בקשת התובעת להעברת מקום הדיון, הועברה אליו החלטת נשיאת בית-הדין האזורי בבאר שבע, השופטת אורלי סלע, להעברת מקום הדיון בתובענה.

הנתבע לא התנגד לבקשה, והותיר את ההחלטה באשר למקום השיפוט לשיקול-דעתו של בית-הדין האזורי. התובעת ביקשה, כי הדיון בתובענה יועבר לבית-הדין האזורי בירושלים או בתל-אביב, כעולה מהודעתה מיום 19.05.15. אשר-על-כן, קבע בית-הדין, כי מן הראוי שהדיון בתובענה יועבר לבית-הדין האזורי בירושלים.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי לאור כלל האמור לעיל, תיק ב"ל 36335-05-15 יועבר מבית-הדין האזורי בבאר-שבע לבית-הדין האזורי בירושלים, לשם המשך הדיון בהליך, באופן שתקבע הנשיאה דיתה פרוז'ינין.

12. קיום דיון בפני בית-הדין הארצי - סעיף 24ג
ב- סק"כ 52139-01-15 {הסתדרות העובדים הכללית החדשה - איגוד עובדי התחבורה נ' מדינת ישראל - רשות החברות הממשלתיות, תק-אר 2015(2), 568 (2015)} נדונה בקשת צד בסכסוך קיבוצי שהגישו המבקשים, שעניינה בתיקון מיום 24.03.14 לתקנות החברות הממשלתיות (כללים בדבר העסקת קרובי משפחה), התשס"ה-2005. המבקשים טענו, כי מדובר בתיקון שמחמיר ומקשיח את התנאים לקבלה לעבודה של מועמדים בעלי קרבת-משפחה, עד כדי עצירה והגבלה מוחלטת של קליטת עובדים שיש להם קרבה משפחתית.

המבקשים ביקשו בבקשת הצד מטעמם את הסעדים הבאים: צו הצהרתי שקובע שהתיקון לתקנות החברות הממשלתיות מנוגד לסעיפי שמירת הזכויות בהסכמי הרפורמה משנת 2005; צו הצהרתי שקובע שנושא העסקת קרובי משפחה מצוי במסגרת יחסי העבודה בנמלים, ולחלופין הוא בעל השלכות על יחסי העבודה בנמלים; צו עשה המורה לרשות החברות הממשלתיות, המשיבה 1, לנהל משא-ומתן ולהידבר עם איגוד עובדי התחבורה בהסתדרות הכללית, המבקשת 1, על ההסדר המעוגן בתקנות החברות הממשלתיות בעניין העסקת קרובי משפחה בכלל, ועל תיקון 2014 בפרט, והשלכותיו על עובדי הנמלים. זאת, במטרה להגיע לכדי הסכמות מחייבות, לרבות באמצעות חתימה על הסכם קיבוצי.

עוד ביקשו המבקשים בבקשת הצד מטעמם, כי בית-הדין הארצי יעשה שימוש בסמכותו על-פי סעיף 24(ג) לחוק בית-הדין לעבודה, וידון בבקשת הצד כערכאה ראשונה, מן הטעם שהסכסוך בעניין הרפורמה בנמלים משנת 2005 התנהל לפני בית-הדין הארצי, ומפני הרגישות המיוחדת שקיימת לסכסוך זה והשלכותיו על כלל החברות הממשלתיות.

המשיבה 3, חברת נמל חיפה, הודיעה, כי בכל הנוגע לבקשת המבקשים, כי בית-הדין הארצי ידון בבקשת הצד, היא מותירה את ההכרעה בבקשה לשיקול-דעת בית-הדין. המשיבה 4, חברת נמל אשדוד, הודיעה אף היא, כי היא מותירה את ההכרעה בבקשת המבקשים לדון בבקשת הצד בבית-הדין הארצי לשיקול-דעת בית-הדין, אולם הודיעה, כי אם אכן תידון בקשת הצד בבית-הדין הארצי, היא עומדת על זכותה לפרוש טיעוניה ועמדתה, הכרוכה גם בטיעון עובדתי, שהיא מבקשת, כי יינתן לה להביאו במלואו.

המשיבות 1 ו- 2 {המדינה} הודיעו לבית-הדין, כי נוכח עיצומי הפרקליטים, לא תוגש התגובה מטעמן, ואף לא בקשה להארכת מועד להגשתה.

בתגובה להודעת המדינה ביקשה המשיבה 4 שלא לדון בבקשת הצד ללא תגובת המדינה.

בית-הדין קבע, כי בקשת הצד, על פניה, אינה מצדיקה שימוש בסעיף 24(ג) לחוק בית-הדין לעבודה.

ב- סק"כ 3774-03-13 {פלונים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2013)} נדונה בפעם הראשונה לאחר תיקון 43 בקשה ל"הקפצת" הדיון לבית-הדין הארצי. שם הוסבר, כי היעתרות לבקשה כזו "תיעשה בנסיבות חריגות ויוצאות דופן בלבד. לאמור, במקרים בהם מדובר בסכסוך קיבוצי בעל השלכות רחבות היקף על כלל הציבור; כאשר ההתדיינות בסכסוך דורשת הכרעה מהירה נוכח הנזק הכבד העלול להיגרם מהימשכות ההליכים בו; וככל שמדובר בסכסוך "בעל חשיבות, דחיפות או רגישות מיוחדת", אשר בחינתם תיעשה בשים לב למיהות הצדדים, למהותה של עילת הסכסוך, ולהשלכות הסכסוך הנדון על הציבור".

על פני הדברים, קבע בית-הדין, כי בקשת הצד שלפנינו אינה מהווה מקרה חריג מסוג זה, והסוגיות המשפטיות שמעלה בקשת הצד אינן בעלות "חשיבות, דחיפות או רגישות מיוחדת". בקשת הצד עוסקת בהחמרת התנאים לקבלה לעבודה של קרובי משפחה בתיקון לתקנות החברות הממשלתיות, והסעדים שהתבקשו במסגרתה מכוונים להשלכות התיקון על העסקת עובדים קרובי משפחה בנמלים בחיפה ובאשדוד.

לפיכך, קבע בית-הדין, כי אין מדובר בעניין שעלולות להיות לו השלכות רחבות היקף על הציבור כולו, או שהוא "בעל חשיבות מיוחדת" מטבעו המצדיק "הקפצת" הדיון לבית-הדין הארצי, ואף לא מדובר בעניין דחוף במיוחד. טעם נוסף שבשלו אין מקום לניהול ההליך בבית-הדין הארצי, הוא עמדת המשיבה 4, לפיה היא מבקשת לפרוש לפני בית-הדין טיעון עובדתי, עניין שמן הראוי שיתברר לפני הערכאה הדיונית.

נוכח האמור, בקשת הצד נמחקה בזה. בית-הדין קבע, כי המבקשים רשאים להגיש את בקשת הצד מטעמם לבית-הדין האזורי באזור השיפוט שבו יבחרו בהתאם לכללי הסמכות המקומית.

13. יחסים בין מבוטח לקרן הפנסיה בסמכות ייחודית של בית-הדין לעבודה
ב- ע"ע 11403-04-12 {מרגלית רובין נ' קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות, תק-אר 2015(2), 82 (2015)} קבע בית-הדין, כי על-פי סעיף 24(א)(3) לחוק בית-הדין לעבודה, לבית-הדין לעבודה סמכות ייחודית לדון במערכת הזכויות והחובות שבין קרן הפנסיה לבין עמיתיה או התובעים זכויות מכוח חברותם של העמיתים.
כפועל יוצא מכך, לבית-המשפט לענייני משפחה אין סמכות לקבוע את זכויותיה של המערערת כלפי הקרן, ובכלל זה בית-המשפט אינו מוסמך לקבוע אם היא בגדר "בת זוג" וזכאית לקצבת שאירים על-פי תקנון הקרן.

כפועל יוצא מכך, אין לפסק-דינו תוקף מחייב כלפי הקרן. אכן, על-פי תקנון הקרן, עליה להכיר בתקופה בה חוייב הפנסיונר בתשלום מזונות של בת הזוג לפי פסק-דין בערכאה מוסמכת כתקופת מגורים לצורך ההכרה באלמנה או בידועה בציבור כבת זוג של פנסיונר.

חיובה של הקרן הנובע מפסק-הדין נגזר מהוראות התקנון בלבד. לפיכך, מוסמכת הקרן לבדוק אם פסק-הדין עונה על הוראות התקנון, ובכלל זה לבדוק אם התשלום שכונה "מזונות" הוא אכן במהותו תשלום "מזונות" כמשמעו בתקנון. זאת, במיוחד עת מדובר בפסק-דין שנתן תוקף של פסק-דין להסכם ולא בפסק-דין המשקף הכרעה של בית-המשפט בתביעה למזונות. ואכן, גם בית-המשפט לענייני משפחה הבהיר עניין זה, בקובעו בהחלטתו מיום 24.06.09, כי המחלוקת בין המערערת לבין הקרן מצויה בסמכותו של בית-הדין לעבודה.

בית-הדין, גם לא קיבל את הטענה, כי בית-הדין האזורי לא היה מוסמך לבחון את מהותו של התשלום ששולם למערערת, שכונה בהסכם בין המערערת לבין המנוח "מזונות".

לעניין זה, בית-הדין הזכיר מושכלות ראשונים: הקרן מחוייבת לפעול אך ורק בהתאם להוראות תקנון הקרן, ואינה רשאית להעניק למי מעמיתיה {או התובעים זכויות מכוח חברותם של העמיתים} זכויות החורגות מהוראות התקנון {ע"ע (ארצי) 629/97 אליאב נ' קרן מקפת, פד"ע לו 721 (2002)}.

הענקת זכויות בחריגה מהתקנון משמעותה הפליה בין עמיתים, כאשר זכויות הניתנות לעמית בחריגה מהתקנון באות על חשבון העמיתים האחרים בקרן. לפיכך, מוטלת חובה על הקרן לבחון אם מי שתובע זכויות אכן זכאי להם על-פי תקנון הקרן.

ככל שמתעוררת מחלוקת בין הקרן לבין עמית הקרן או חליפו, על בית-הדין לעבודה לבחון אם אכן אותו עמית או חליפו זכאי לזכויות הנתבעות על-ידו, על-פי תקנון הקרן.

במסגרת הבחינה אם המערערת זכאית לקצבת שאירים על-פי תקנון הקרן, היה על בית-הדין האזורי לבחון, בין היתר, אם אכן התשלום ששילם לה המנוח על-פי ההסכם היה בגדר "מזונות", כך שמתקיימת בעניינה החלופה למגורים משותפים. נוכח העובדה, כי תשלום לעמית בחריגה מהתקנון בא על חשבון עמיתים אחרים, יש מקום לבחון אם בהסדרים שנערכו בין בני זוג או בני משפחה נעשה ניסיון לעשות שימוש בניגוד להוראות התקנון בזכויות העמית או שאיריו מהקרן כתחליף לזכות לאיזון משאבים או לזכויות ירושה.

בית-הדין קבע, כי אין מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית-הדין האזורי שלפיה התשלום ששולם למערערת על-פי ההסכם לא היה בגדר "מזונות". קביעתו של בית-הדין האזורי בעניין זה היא בעיקרו-של-דבר קביעה עובדתית, על יסוד התרשמותו מהעדויות ומהראיות לפניו.

עוד הוסיף בית-הדין, כי מקובלת עליו מסקנתו של בית-הדין האזורי, כי מעדות המערערת ומעדות באת-כוח המנוח בבית-משפט לענייני משפחה, עלה באופן ברור, כי התשלום שכונה "מזונות" היה לאמיתו-של-דבר חלק מאיזון משאבים שנערך בין המערערת לבין המנוח, וכונה "מזונות" רק כדי להקנות למערערת זכאות לקצבת שאירים מקרן הפנסיה.

נימוקיו של בית-הדין האזורי, כי עיון בתביעות שהגישה המערערת לבית-המשפט לענייני משפחה מעלה, כי התביעה העיקרית היתה התביעה לאיזון משאבים, במסגרתה עתרה המערערת ליתן פסק-דין הצהרתי, כי היא זכאית למחצית מהזכויות הרכושיות והכספיות הרשומות על-שם המנוח.

למרות האמור, לא נערך הסכם איזון משאבים בין המערערת לבין המנוח, ומעבר לתשלום בסך של 100,000 ש"ח על-פי ההסכם לא קיבלה המערערת תשלום כלשהו בגין חלקה בזכויות הרכושיות והכספיות שהיו רשומות על-שם המנוח. יתר-על-כן, עיון בתביעת המזונות העלה, כי המערערת תבעה "מזונות שיקומיים" לתקופה קצובה בת חמש שנים ולא למשך כל ימי חייו של המנוח, וזאת מכוח ההלכה הפסוקה המקנה בנסיבות מסויימות זכות למזונות לידועה בציבור לאחר פרידה. מכאן, כי התביעה למזונות לא היתה, כפי שנקבע בהסכם, תביעה למזונות עד לפטירתו של המנוח.

כללו של דבר: בית-הדין קבע, כי הסמכות הייחודית להכריע בזכויותיה של המערערת כלפי הקרן מוקנית לבית-הדין האזורי לעבודה, ובמסגרת זו בית-הדין האזורי היה מוסמך והיה חייב לבחון את מהות התשלום שכונה בהסכם "מזונות".

עוד הוסיף בית-הדין, כי צדק בית-הדין האזורי בקביעתו, כי התשלום ששולם למערערת על-פי ההסכם לא היה בגדר "מזונות". לפיכך, לא התקיימו במערערת התנאים שנקבעו בתקנון האחיד המזכים בקצבת שאירים.

באשר לטענת המערערת, כי היא הסתמכה על פסק-דינו של בית-המשפט לענייני משפחה אשר משמעותו שהיא "אלמנת פנסיונר", ואין לפגוע באינטרס ההסתמכות שלה, קבע בית-הדין, כי אין לקבל טענה זו. ראשית, כמובהר לעיל, מדובר בפסק-דין שאין לו תוקף מחייב כלפי הקרן על-פי הדין, שכן כאמור בית-המשפט לענייני משפחה אינו מוסמך לדון במערכת הזכויות והחובות שבין הקרן לבין עמיתיה או חליפיהם.

שנית, כאמור לעיל, לאחר כשבועיים בלבד ממועד חתימת ההסכם, לאחר שהומצא לקג"מ פסק-הדין, הבהירה הקרן, כי על-פי תקנון הקרן אין תוקף להסכם בין המערערת לבין המנוח וכי לא תוכל לפעול על-פיו, וביקשה לבטלו ולהנחות את הצדדים בהתאם.

בית-המשפט לענייני משפחה אמנם דחה את בקשת הקרן "בנוסחה", אולם הבהיר, כי הערכאה המוסמכת לדון בחילוקי הדעות בעניין תוקפו של ההסכם במערכת היחסים שבין המערערת הוא בית-הדין לעבודה. לאור האמור, קבע בית-הדין, כי הקרן לא יצרה כלפי המערערת מצג, כי היא תפעל על-פי פסק-הדין. נהפוך הוא: הקרן הבהירה למערערת, כי היא כופרת בחובתה לפעול על-פי ההסכם, אולם המערערת בחרה שלא לנקוט צעד כלשהו, כגון הגשת תביעה לביטול ההסכם או הגשת תביעה לבית-הדין לעבודה לבירור המצב המשפטי. בנסיבות אלה, בהן הקרן הבהירה את עמדתה זמן קצר לאחר חתימת ההסכם, והמערערת בחרה שלא לנקוט צעד כלשהו, קבע בית-הדין, כי אין לקבל את טענת המערערת, כי התוצאה שלפיה אינה זכאית לקצבת שאירים פוגעת שלא כדין בהסתמכותה על פסק-הדין.

לטענת המערערת, התוצאה שלפיה אינה זכאית לקצבת שאירים, לאחר שהיתה ידועה בציבור של המנוח במשך 23 שנה מהווה "כשל" בתקנון האחיד ואינה צודקת.

בית-הדין קבע, כי אכן, עד לחקיקתו של חוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, התשע"ד-2014, היתה קיימת בעיה עקרונית בעניין זכויות הפנסיה של הגרוש או הגרושה, וזאת לנוכח ההתנגשות בין הקביעה, כי זכויות הפנסיה הן נכסים בני איזון, שהגרוש או הגרושה זכאי לחלקן, לבין תקנוני קרנות הפנסיה או הוראות החוק בדבר תשלום פנסיה תקציבית.

הבעיה של זכויות בן הזוג לשעבר בפנסיה התעצמה עת מדובר בפנסיית שאירים, נוכח העובדה שעל-פי תקנוני הקרנות הגרוש או הגרושה אינם בגדר "בן זוג" או "בת זוג" הזכאים לפנסיית שאירים {ראה בעניין זה: בג"צ 2673/06 אביבה שאוה - שוע נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.04.09); בג"צ 4193/04 שרה אודיה גרנטר - גולדשמיט נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.06.10); ע"ע (ארצי) 496/09 ורדה בר און נ' קופת הפנסיה לעובדי הדסה בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.07.10)}.

עוד הוסיף בית-הדין, כי נושא זכאות בן או בת הזוג לשעבר בזכויות הפנסיה נדון בדו"ח הוועדה הציבורית לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו {הוועדה לחלוקת זכויות פנסיה} בראשותו של השופט שאול שוחט. בהמשך לעבודתה של הוועדה, נחקק חוק לחלוקת חיסכון פנסיוני שנועד לפתור בעיה עקרונית זו.

על-פי ההסדר הקבוע בחוק, מתן זכויות פנסיה לבן הזוג מותנה, בין היתר, בהפחתת זכויות הפנסיה של העמית בקרן. אין בחוק לחלוקת חיסכון פנסיוני כדי להועיל למערערת, נוכח העובדה שהמנוח נפטר שנים רבות לפני כניסתו של החוק לתוקפו. במצב המשפטי שקדם לחוק חלוקת חיסכון פנסיוני המערערת לא היתה זכאית לפנסיית שאירים, גם אם היתה ידועה בציבור של המנוח במשך תקופה ממושכת בת 23 שנה. לא ניתן להחיל על המערערת את ההסדר הקבוע בחוק לזכויות בן זוג לשעבר בקרן הפנסיה, שכן לא ניתן להפחית בדיעבד את זכויותיו של המנוח בקרן, הפחתה שהיא תנאי למתן זכויות פנסיה לבן הזוג לשעבר של העמית בקרן, וכן לא ניתן למלא אחר התנאים האחרים הנדרשים בחוק, בדיעבד לאחר פטירתו של המנוח.

המערערת ביקשה להסתמך על פסיקתו של בית-המשפט העליון בעניין רוזנשטראוך. גם בעניין זה, קבע בית-הדין, כי מקובלת עליו הנמקתו של בית-הדין האזורי שלפיה יש שוני מהותי בנסיבות, נוכח העובדה, כי התקנון האחיד היה בתוקף הן במועד הפרידה בין המערערת לבין המנוח והן במועד חתימת ההסכם, להבדיל מהנסיבות בעניין רוזנשטראוך שבהן פסק-הבוררות ופסק-הדין ניתנו שנים רבות טרם שינוי תקנון הקרן. בפסיקה מאוחרת יותר הובהר, כי הפסיקה בעניין רוזנשטראוך חלה ב"מקרה קצה", ועניינה של המערערת אינו בגדר "מקרה קצה" {ראה: עניין בר - און, סעיף 13 לפסק-הדין}.
לסיכום, לאור כל האמור לעיל, בית-הדין, דחה את הערעור.

14. חוק איסור לשון הרע וסמכותו של בית-הדין לעבודה
ב- ע"ע 46548-09-12 {לירן אבידן המערערת נ' פלאפון תקשורת בע"מ, תק-אר 2015(1), 2514 (2015)} קבע בית-הדין, כי סעיף 24(א)(1ד) לחוק בית-הדין לעבודה, אשר התווסף לחוק זה בשנת 2009 במסגרת תיקון מס' 38 לחוק בית-הדין לעבודה, קובע סמכות עניינית ייחודית לבית-הדין לעבודה לדון "בתובענה של עובד או נציג ארגון עובדים נגד מעסיק או נושא משרה אצלו, או של מעסיק או נושא משרה אצלו נגד עובד או נציג ארגון עובדים, בקשר ליחסי עבודה, שעילתה עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965...".

בדברי ההסבר להצעת החוק {ה"ח 436 התשס"ט 576} הוסברה העברת הסמכויות "לאור הקשר המהותי של התביעות ליחסי עבודה" ונוכח "התמחותו של בית-הדין לעבודה לדון בסכסוכים שביחסים האמורים".

על בתי-הדין לעבודה הוטל לפיכך לפרש את חוק איסור לשון הרע על בסיס הפסיקה הענפה של בתי-המשפט האזרחיים, ותוך לקיחה בחשבון של המאפיינים הייחודיים של יחסי העבודה בגינם הועברה הסמכות {ע"ע (ארצי) 35058-05-12 יצחק רוזנברג נ' משרד החינוך (2014)}.

עוד הוסיף בית-הדין, כי חוק איסור לשון הרע והפסיקה שפירשה אותו יוצרים איזון עדין בין זכויות יסוד המתנגשות זו בזו {דנ"א 2121/12 פלוני נ' דיין-אורבך, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.09.14)}. מצידו האחד של המתרס מצוי חופש הביטוי, שאין צורך להכביר מילים על חשיבותו {בג"צ 6126/94 סנש נ' רשות השידור, פ"ד נג(3), 817 (1999)} ומוכר כיום כזכות יסוד חוקתית וכחלק מכבוד האדם {רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.11.06) ; אהרן ברק כבוד האדם - הזכות החוקתית ובנותיה, כרך ב, 712-708 (2014)}.

מנגד, ניצבת הזכות לשם הטוב של האדם, הכוללת בחובה את האינטרסים לכבוד אישי, גאווה אישית, הכרה אישית בין בני האדם אשר סובבים אותו, ומידת הכבוד וההערכה אשר רוחשים הם כלפיו {ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3), 840 (1989)}. הזכות לשם טוב הינה "ערך יסוד בכל משטר דמוקרטי... שמו הטוב של אדם, המוניטין שצבר לעצמו במהלך חייו, הוא נכס מקניינו, הנרכש לעיתים בעמל רב ולאורך זמן..." {עניין בן גביר}, ומוגנת אף היא כחלק מכבוד האדם במסגרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו {ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3), 558 (2004)}.

עוד הוסיף בית-הדין, כי במערכת של יחסי עבודה קיימים גם ערכים נוספים שיש לקחתם בחשבון בעת יישומו של החוק וההגנות הנקובות בו, הנובעים מהיותו של מקום העבודה מעין "משפחה" מורחבת, שחבריה שוהים זה עם זה שעות רבות מדי יום ואמורים להגשים יחד מטרות משותפות.

מקום העבודה הוא מקום חי ותוסס, שיש חשיבות להבטיח בו שיח פתוח, ללא חשש או מגבלות, ותוך עידודם של שקיפות, שיתוף וגילוי מרביים {דוגמה טובה לכך היא חובת השימוע; ראה בהקשר זה את פסק-דינה של השופטת אביטל רימון-קפלן ב- ס"ע (חי) 19731-07-09 מחמוד בדארנה נ' מוניר סעד, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.08.12); ערעור שהוגש לבית-הדין הארצי נדחה: ע"ע 49171-09-12 (2013)}.

חלק מכך נוגע גם לזכותו, וחובתו, של ממונה להעיר לעובדיו הערות ולהעביר ביקורת על דרך תפקודם, כחלק אינטגראלי מניהול תקין של כוח-אדם וכאינטרס מרכזי הן של העובדים והן של המעסיק {ע"ע (ארצי) 2146-04-12 איגוד מבקרי הרשויות המקומיות בישראל נ' אליהו הרציג, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.06.13)}.

מעסיק אמור לפיכך לבצע לעובדיו הערכות תקופתיות, למסור להם אינפורמציה רלוונטית, לנקוט כנגדם בהליכי בירור ומשמעת וליתן בגינם המלצות, מבלי שתתלווה לכך עננה של חשש מתמיד מתביעות משפטיות.
עוד הוסיף בית-הדין, כי יש לקחת בחשבון שלעיתים נאמרים דברים מתוך רוגז רגעי או סערת רגשות, כחלק מהתנהלות יומיומית או בעידנא דריחתא נוכח לחץ העבודה; לא לכל עלבון יש להתייחס כאל לשון הרע במובנה המשפטי, ותיתכן בהקשר זה אף הגנת זוטי דברים {סעיף 4 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש); רע"א 4447/07 מור נ' ברק אי.טי.סי (1995) החברה לשירותי בזק בינלאומיים בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.03.10)}.

מאידך יש להתחשב בחובות תום-הלב המוגברות המוטלות על צדדים לחוזה עבודה; בפערי הכוחות הקיימים דרך-כלל בין עובד לממונה עליו; ובהשפעה המשמעותית שתיתכן לאמירותיו של ממונה בנסיבות מסויימות {ראה למשל ב- סע"ש (נצ') 5776-02-13 אסנת כהן נ' אגודת הסטודנטים מכללת עמק יזרעאל, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.08.14)}. לאור זאת, קבע בית-הדין, כי על שני הצדדים ליחסי העבודה, במסגרת חובתם לנהוג זה כלפי זה בהגינות ותום-לב, להיזהר האחד בכבודו של משנהו, תוך הקפדה על מידתיות וסבירות.

לאמור יש להוסיף, כי לא ניתן להתעלם מכך שהעברת הסמכות העניינית לבתי-הדין לעבודה, לדון בתביעות מכוח חוק איסור לשון הרע בקשר ליחסי עבודה, הקלה באופן משמעותי על אפשרות הגשת התביעה מעצם כך שניתן לצרפה לתביעה המוגשת ממילא לבית-הדין לעבודה לגבי עילות נוספות, והדברים נעשים גם כאשר עילת לשון הרע אינה עיקר התביעה אלא בשוליה. זאת ועוד, כאשר עסקינן במערכת של יחסי עבודה, שהיא מערכת נמשכת של יחסים קרובים {להבדיל מהמקרה הנזיקי השכיח של מחלוקת בין זרים}, עילת לשון הרע עשויה לחפוף במקרים רבים עילות אחרות {דוגמת התנהלות בחוסר תום-לב או פיטורים שלא כדין}, שממילא היו נותנות מענה לאותה תשתית עובדתית.

יש לפרש לפיכך את חוק איסור לשון הרע, בהקשרים של יחסי עבודה, באופן שיגן על הערכים שבבסיס החוק אך מבלי לפגוע במרקם העדין של היחסים במקום העבודה, ומבלי ליצור "משפוט" יתר של כל התבטאות. האיזונים בקשר לכך עשויים להשתנות מתקופה לתקופה ומהקשר להקשר {ראה בקשר לכך אצל בועז שנור "אמת, שקר ומה שביניהם - התפתחויות בדיני לשון הרע בשנת תשע"ב", דין ודברים ח 197 (2014); לניתוח המצב בארצות הברית ראה אצל Ann M. Barry, "Defamation in the Workplace: the Impact of Increasing Employer Liability", 72 Marquette Law Review 6 (1989)}. בהתאם, ניתן להניח, כי הפסיקה בנושאים אלו תתפתח ממקרה למקרה.

ב- ע"ע 35058-05-12 {יצחק רוזנברג נ' משרד החינוך, תק-אר 2014(3), 1896 (2014)} קבע בית-הדין, כי בסעיף 24(א)(1ד) לחוק בית-הדין לעבודה, נקבעה סמכות ייחודית לבית-הדין לעבודה לדון גם בתביעות בקשר ליחסי עבודה, שעילתן עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע.

כאמור לעיל, הוקנתה הסמכות לבית-הדין לעבודה לדון בתביעות לפי חוק איסור לשון הרע בשל התמחותו של בית-הדין לעבודה לדון בסכסוכים שביחסי עבודה.

בית-הדין קבע, כי התכלית העיקרית של הקניית הסמכות לבית-הדין לעבודה היתה להבטיח שבתביעות שעילתן חוק איסור לשון הרע ניתן יהיה להתחשב במאפיינים הייחודיים של יחסי עבודה קיבוציים או יחסי עבודה אישיים, לפי העניין, שהם בתחום מומחיותו של בית-הדין לעבודה. לפיכך, קבע בית-הדין, כי ביישום ובפרשנות חוק איסור לשון הרע, על בית-הדין להתחשב במאפיינים הייחודיים של יחסי עבודה, ולגבש את המדיניות הראויה בהתחשב במאפיינים ייחודיים אלה.

כך למשל, במישור יחסי עבודה אישיים, עת הפרסום מושא התביעה הוא מכתב זימון לשימוע, על בית-הדין יהיה להתחשב בהלכות שנקבעו לעניין חובת השימוע, ובכללן ההלכה הקובעת, כי על המעסיק לפרט לפני העובד את כל הטענות כלפיו, על-מנת שתינתן לו אפשרות להתייחס אליהן ולהזימן, וכפועל יוצא מכך יתכן שייכללו במכתב השימוע טענות שיתבררו לאחר הליך השימוע כטענות לא נכונות.

עת מדובר בפרסום שהתפרסם בתקופה בה התנהל מאבק ארגוני במקום העבודה, קבע בית-הדין, כי יש להתחשב בעובדה זו, בקביעה אם מדובר בלשון הרע או אם חלה אחת ההגנות הקבועות בחוק. במסגרת כלל השיקולים ואיזון בין האינטרסים השונים, יהיה על בית-הדין לשקול, בין היתר, את ההיבטים הייחודיים של מאבק ארגוני, את זכות ההתארגנות ואת השלכות הפסיקה על מימוש זכות ההתארגנות.

למען-הסר-ספק, הבהיר בית-הדין, כי אין משמעות הדבר, כי במסגרת מאבק ארגוני אין תחולה להוראות חוק איסור לשון הרע ואין שום מגבלות על תוכן הפרסומים, אלא כאמור, כי עובדה זו צריכה להישקל במסגרת האיזון בין השיקולים השונים.

מטבע הדברים, לא ניתן לשרטט מראש את ההשלכות שיהיו למאפיינים הייחודיים של יחסי עבודה על פרשנות הוראות חוק איסור לשון הרע. הפסיקה בעניין זה תתפתח עם השנים, תוך דיון במקרים הקונקרטיים שיובאו לפתחו של בית-הדין לעבודה.

15. הפקדת ערובה להוצאות
ב- ע"ע 23015-01-15 {עו"ד שירלי לוז נ' ז'ט ניהול בע"מ, תק-אר 2015(1), 2263 (2015)} קבע בית-הדין, כי בנסיבות הספציפיות של התיק, יש מקום להורות למשיבה להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה של המבקשת.

עוד הוסיף בית-הדין, כי זכות הגישה לערכאות היא זכות יסוד. ביטוי לכך ניתן הן בפסיקת בית-המשפט העליון והן בפסיקתו של בית-הדין הארצי לעבודה. אף-על-פי-כן, ככל זכות, גם זכות הגישה לערכאות אינה זכות מוחלטת, ויש לאזן בינה לבין אינטרסים אחרים, לרבות האינטרס של הצד השני שלא להיות מוטרד ללא סוף, או, כי לא ייצא בחסרון כיס.

בתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, לא מצויות תקנות מקבילות לתקנות 427 עד 433 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 הדנות בחיוב מערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיב בערעור, וכן לא מצויה תקנה מקבילה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע.

עם-זאת, קבע בית-הדין הארצי לעבודה, כי במקרים המתאימים, ניתן לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנות אלה, וזאת מכוח סעיף 33 לחוק בית-הדין לעבודה.

בעניין פתחי אבו נסאר נקבע, כי גם כאשר מתקיימות נסיבות המצדיקות חיוב בעל דין בהפקדת ערובה, על בית-הדין למזער את הפגיעה בזכות הגישה לערכאות.

בכל הנוגע לחיוב מערער בהפקדת ערובה בשלב הערעור נקבע בפסיקת בית-הדין הארצי לעבודה שככלל, אין מקום לחייב מערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, בהעדר נימוקים מיוחדים המצדיקים חיוב בעל דין בהפקדת ערובה וכאשר מתקיימים נימוקים המצדיקים חיוב בעל דין בהפקדת ערובה על בית-הדין לאזן בין זכות הגישה של המערער לערכאות לבין זכותו של בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו.

בערכאת הערעור יש לקחת בחשבון בנוסף לאמור לעיל את ההבדל בין חיוב בעל דין בהפקדת ערובה בערכאה ראשונה, בטרם היה לו יומו בבית-הדין, לבין חיוב בעל דין בהפקדת ערובה בערכאת הערעור, לאחר שתביעתו נדונה על-ידי הערכאה הראשונה ונדחתה. במקרה השני, זכות הגישה לערכאות כבר מומשה, ולו חלקית. הבדל זה יבוא לידי ביטוי במשקל שעל בית-הדין לתת לאינטרסים השונים של הצדדים, זכות הערעור, המהווה חלק מזכות הגישה לערכאות, מקום בו מוקנית זכות ערעור על-פי הדין, וזכות בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו.

אחד הנימוקים לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, הן בערכאה הראשונה והן בערכאת הערעור, הוא הימנעות בעל דין מלפרוע הוצאות שהוטלו עליו בעבר.

אמנם ככלל אין לחייב בעל דין בהפקדת ערובה בשל אי-קיום פסק-דינו של בית-הדין קמא. בית-הדין אינו לשכת הוצאה לפועל, ואינו עוסק באכיפת פסקי-דין. אולם, אי-תשלומם של ההוצאות שנפסקו בבית-הדין קמא {להבדיל מהחיובים המהותיים} הינו אחד הנימוקים המצדיקים חיוב בעל דין בהפקדת ערובה. משקלו של נימוק זה בערכאת הערעור עולה, כיון שמדובר בהוצאות שנפסקו בפסק-דין סופי, לאחר שהתקיים דיון מהותי בעניינו של המערער.

במקביל לתקנה 519 ותקנות 427 - 433 לתקנות סדר הדין האזרחי, העוסקות בחיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות, נקבע בחקיקה, בסעיף 353א לחוק החברות, הסדר מיוחד החל על חברה הקובע כך:

"הוגשה לבית-משפט תביעה על-ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית-המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות, כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן ערובה, אלא-אם-כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה, כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין."

נקבע, כי נוכח היותו של סעיף 353א לחוק החברות חלק מדבר חקיקה ראשית, המהווה חוק ספציפי ומאוחר לעומת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי שהיא בגדר חקיקת משנה ומוקדמת יותר, הרי שיש לקבוע, כי סעיף 353א "גובר" על תקנה 519 לתקסד"א, ככל שהדברים אמורים בעניינה של חברה תובעת או מערערת כבענייננו.

החזקה הקבועה בסעיף 353א לחוק החברות ניתנת לסתירה בשתי דרכים חלופיות: האחת, "אם הוכיחה החברה, כי יהיה לאל ידה לשלם את הוצאות הנתבע, אם יזכה הוא בדין"; השניה, "אם סבור בית-המשפט, כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בערובה".

על-פי סעיף 353א האמור, קיים לבית-הדין שיקול-דעת נרחב לחייב חברה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקש, אלא-אם-כן החברה הוכיחה שביכולתה הכלכלית לשאת את הוצאות המבקש, או שנסיבות העניין אינן מצדיקות את חיובה בערובה. מבחינה ראייתית איפוא, נטל השכנוע מוטל על החברה להראות שמתקיימות נסיבות מעין אלה.

בית-הדין קבע, כי המשיבה לא סתרה את טענותיה של המבקשת לפיהן היא לא שילמה את הוצאות המשפט שנפסקו בבית-הדין קמא ושתיקתה בעניין זה כמוה כהודאה.

אמנם המשיבה טענה בתגובתה שביכולתה הכלכלית לשאת את הוצאות המבקשת וצירפה מסמכים בתמיכה לכאורה לטענה. היא לא תמכה את טענותיה בתצהיר. הגם שעל-פי פסיקת בית-דין זה ההוראה בתקנות סדר הדין האזרחי המחייבת תמיכה בתצהיר בכל בקשה אינה חלה בבית-הדין לעבודה, הדבר תלוי בסוג הטענות המועלות בבקשה ובשים לב, כי בטענות עובדתיות עסקינן, מן הראוי היה, כי תיתמכנה בתצהיר.

עוד הוסיף בית-הדין, כי אף המבקשת לא תמכה את בקשתה בתצהיר, אולם בית-הדין מצא לבקשתה תימוכין בתגובת המשיבה אשר כאמור, לא הכחישה שלא שילמה את הוצאות המבקשת.

לא למותר לציין, כי טענות המשיבה לסיכויה הטובים לזכות בערעור אין בהן בנסיבות הקיימות, בסיס מוצק לדחיית הבקשה להפקדת ערובה. הגם שהמשיבה הכתירה את ערעורה בנופך עקרוני, תקדימי וחדשני, נראה על-פניו כי כתב הערעור מתהדר בנוצות לא לו.
עסקינן בערעור על דחיית תביעת המבקשת מן הטעם, כי לבית-הדין לעבודה אין סמכות לדון במחלוקת שבין מעסיק לבא-כוחו של העובד.

החלטת בית-הדין קמא בעניין זה עולה בקנה אחד עם עקרונות משפט העבודה בכלל ועם חוק בית-הדין לעבודה בפרט ונראה, כי טענותיה של המשיבה המבקשות להרחיב את סמכויותיו של בית-הדין "חדשניות" ככל שיהיו, דחוקות ובלתי-מבוססות.

נוסף על כך, גם הסיכוי, כי ערכאת הערעור תתערב בקביעת בית-הדין שלא להעביר את התביעה שכנגד לבית-המשפט המוסמך קטן, שכן נימוקיו של בית-הדין קמא בעניין זה מבוססות היטב שכן על פניו אכן לא היה מקום להעברת התביעה שכנגד לבית-המשפט המוסמך שכן חלקה נותר להכרעת בית-הדין קמא.

בשים לב, כי המשיבה לא שילמה את הוצאות המבקשת בבית-הדין קמא, לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח שיש בידה לשלם את הוצאות המבקשת בערעור, ובהעדר נסיבות המצדיקות לפטור אותה מהפקדת ערובה, בית-הדין קיבל את הבקשה להפקדת ערובה.

16. משלוח הודעה לצד שלישי
עניין משלוח הודעה לצד שלישי לא הוסדר בתקנות ועל-כן מכוח סעיף 33 לחוק בית-הדין לעבודה, חלות בנסיבות העניין תקנות 223-216 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הנוגעות למשלוח הודעה לצד שלישי {דב"ע לא/0-19 בלנגה נ' המוסד לביטוח לאומי, ב(1), 141, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.02.71); ע"ע 262/06 התאחדות הסוחרים הכללית והעצמאים בישראל נ' יהודה כהן, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.01.07)}.

הודעה לצד שלישי היא כלי דיוני שמטרתו קידום יעילות הדיון והכרעה בכלל ההיבטים המשפטיים המתעוררים במסגרת הליך משפטי אחד, עד כמה שניתן, תוך חיסכון במשאבי המערכת השיפוטית {ראה בין היתר, ע"ע 23018-05-12 תדיר-גן מוצרים מדוייקים 1993 בע"מ נ' רימס אינטרנשיונל בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.07.14)}:

"מטרתו של הליך "הודעה לצד שלישי" היא לרכז בהליך משפטי אחד, עד כמה שניתן, את כל ההיבטים המשפטיים הקשורים לעניין מסויים או הנובעים ממנו, על-מנת למנוע מהצדדים התדיינויות נוספות הנוגעות לאותו עניין, עם אותם צדדים או עם צדדים אחרים, ועל-מנת לסיים את כל המחלוקות בצורה היעילה ביותר.

על-פי הלכות שהותוו בפסיקה, שעה שבפני בית-הדין מונחת בקשה להגשת הודעה לצד שלישי, עליו לבחון בין היתר, אם העילה שבבסיסה הודעה מצויה בגדר סמכותו העניינית. כן עליו לבחון את המסכת העובדתית ואת העילה שבתביעה העיקרית, שעליהן נסמכת ההודעה לצד שלישי" {בר"ע 16731-02-15 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' אקים - אגודה לקימום אנשים עם מוגבלות שכלית, תק-אר 2015(1), 2285 (2015); ראה דיוננו בשער על תקנות סדר הדין בבית-הדין לעבודה}.

17. ריב הסמכויות - בית-משפט לענייני משפחה או בית-הדין לעבודה
ב- בר"ע 48546-01-15 {הנדיקום מערכות תוכנה ניידות בע"מ נ' רוזי הנדל, תק-אר 2015(1), 960 (2015)} נדונה בקשת רשות ערעור על החלטת בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, בה נדחתה בקשת המבקשים להעביר את הדיון בתביעתה של המשיבה לבית-המשפט לענייני משפחה.

המבקשת 1 היא חברה פרטית בתחום המחשבים, המצויה בבעלות המבקש 2. המבקש 2 והמשיבה היו בני זוג בתקופה שמחודש ספטמבר 2009 ועד לתחילת שנת 2013. לטענת המשיבה, היא עבדה בחברה החל מיום 24.10.10 ועד פיטוריה ביום 16.12.13.

בבית-הדין האזורי תלויה ועומדת תביעת המשיבה כנגד המבקשים לפיצויי פיטורים, הפרשי שכר וזכויות סוציאליות נוספות, כאשר המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא בשאלה האם התקיימו ביניהם יחסי עובד ומעביד.

ביום 31.08.14 הגישו המבקשים לבית-הדין האזורי בקשה להעברת הדיון בתיק לבית-המשפט לענייני משפחה. לטענתם, הסכסוך בין הצדדים נוצר על רקע הקשר הזוגי בין המבקש 2 והמשיבה; לא התקיימו בין הצדדים יחסי עבודה; והסמכות העניינית לדון בתיק נתונה לבית-המשפט לענייני משפחה.

בית-הדין, קבע, כי אין מקום להעביר את הדיון בתביעה לבית-המשפט לענייני משפחה, וזאת מן הנימוקים הבאים: עילות התביעה הן עילות מובהקות מתחום דיני העבודה ומצויות לפיכך במסגרת סמכותו הייחודית של בית-הדין; הכלל הוא, כי ענייני עבודה יידונו בבית-הדין לעבודה, ולא מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות סטיה מכך; אין בין הצדדים סכסוך כלשהו המצוי בתחום סמכותו הייחודית של בית-המשפט לענייני משפחה, ולפיכך אין מקום להעביר את הדיון גם בהיבט של פיצול ההתדיינות; ומדובר בסכסוך אזרחי לכל דבר, כאשר מערכת היחסים הזוגית היא בבחינת נסיבה שיש להביא בחשבון, אך אין בה כדי להצדיק את העברת הדיון לבית-המשפט לענייני משפחה.

בבקשה שלפני בית-הדין, המבקשים חזרו על עיקר טענותיהם בפני בית-הדין האזורי. לטענתם הקשר העסקי בין בני הזוג נוצר רק כתוצאה ממערכת היחסים הזוגית; מדובר בסכסוך שבתוך המשפחה; בין הצדדים היו יחסי שותפות ולא יחסי עובד ומעביד; ולפיכך יש להעביר את הדיון לבית-המשפט לענייני משפחה. עוד טענו המבקשים, כי למשיבה יש אינטרס מובהק לקיום הדיון בפני בית-הדין מתוך רצון לזכות ביתרון דיוני; בית-הדין טעה משהתעלם מהתנהלותה חסרת תום-הלב; וכן טעה משקבע, כי מדובר בעילות תביעה מובהקות מתחום משפט העבודה.

בית-הדין קבע, כי דין הבקשה להידחות, וזאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה. בית-הדין האזורי סקר בהחלטתו את המקורות הנורמטיביים הקובעים את סמכויותיהם של בית-הדין לעבודה ובית-המשפט לענייני משפחה, והם חוק בית-הדין לעבודה, וחוק בית-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995. בין השאר עמד בית-הדין על כך שהתנאי הבסיסי להעברת דיון לבית-המשפט לענייני משפחה הוא, כי ידובר ב"תובענה... שעילתה סכסוך בתוך המשפחה", בהתאם לסעיף 1 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה; לבית-הדין לעבודה יש סמכות ייחודית לדון בתובענות שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה, בהתאם לסעיף 24(א)(1) לחוק בית-הדין לעבודה; וסמכותו העניינית של בית-המשפט לענייני משפחה כפופה לזו של בית-הדין לעבודה מכוח סעיף 25 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה.

בית-הדין נדרש בהחלטתו גם לפסיקת בית-המשפט העליון ב- בע"מ 9948/04 {פלוני נ' פלונית, פ"ד ס(3), 176 (2005)}, בו נדונה שאלת סמכותו של בית-הדין לעבודה לדון בסכסוך עבודה בין בני זוג. בפסק-הדין הנ"ל הדגיש בית-המשפט העליון, כי הסמכות הייחודית לדון בסכסוכי עבודה נתונה לבית-הדין לעבודה, גוברת על סמכות בית-המשפט לענייני משפחה מכוח סעיף שמירת הדינים; ונתונה לבית-הדין לפיכך גם בנסיבות בהן התערערות יחסי העבודה אירעה על רקע סכסוך אישי-משפחתי.

בית-המשפט העליון ציין, כי כאשר עולה שאלת הסמכות העניינית של בית-הדין "השאלה היחידה שיש לבחון בהקשר זה היא אם מתקיימות הדרישות של סעיף 24(א)(1)" {ראה: ע"ע (ארצי) 391/08 קטלין גוטמן - ג'י.קי.אר אשראי רכב בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.12.09)}.

בית-המשפט העליון הדגיש, כי "ייתכנו אף מקרים שהשפעתם של יחסי המשפחה כה חזקה עד שבית-הדין לעבודה יסיק שאין לו סמכות לדון בתובענה מפני שבין הצדדים לא נוצרו כלל יחסי עבודה עצמאיים מעבר למסגרת היחסים המשפחתיים", אך "לבית-הדין הכלים לסנן מקרים מסוג זה, כלים הנמצאים בדיני העבודה עצמם" {עניין פלוני}.
במקרה זה, קבע בית-הדין, כי יחסי העבודה בין הצדדים, ככל שייקבע, כי אכן היו כאלה, התקיימו לאחר שנוצרה מערכת יחסים זוגית בין המבקש 2 והמשיבה.

עם-זאת המחלוקות העיקריות בין הצדדים, הנוגעות כאמור לשאלת קיומם של יחסי עובד ומעביד ולשאלות הנגזרות ממנה ביחס לזכאויותיה של המשיבה, אכן מצויות באופן מובהק במסגרת דיני העבודה, כפי שציין בצדק בית-הדין האזורי. משכך, קבע בית-הדין, כי מדובר בסכסוך שהדיון בו מצוי במסגרת סמכותו הייחודית של בית-הדין לעבודה, בהתאם לסעיף 24(א)(1) לחוק בית-הדין לעבודה, סמכות אשר גוברת כאמור, מכוח סעיף שמירת הדינים, על זו של בית-המשפט לענייני משפחה. די בכך כדי לדחות את הבקשה.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי לא נפלה טעות משפטית בהחלטת בית-הדין האזורי, וכי לא נמצא טעם משפטי המצדיק התערבות בה. לפיכך, הבקשה נדחתה.

18. עיון בחומרי חקירה בהליך פלילי בבית-הדין לעבודה
ב- עפ"א 33943-10-14 {משה אביר נ' מדינת ישראל, תק-אר 2014(4), 2404 (2014)} בית-הדין קבע, כי קיימת בחוק בית-הדין לעבודה הוראה הקובעת, כי בהליכים פליליים יחולו הוראות סדרי הדין ודיני הראיות החלים בהליכים פליליים בבתי-משפט.

על החלטת בית-הדין בבקשה לגילוי חומר חקירה לפי סעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי, ניתן, בהתאם לסעיף-קטן (ה) לחוק סדר הדין הפלילי, להגיש ערר בתוך 30 ימים.

הסעיף הנ"ל קובע גם, כי בית-המשפט רשאי להאריך את המועד להגשת הערר מטעמים שיירשמו; ודוק: אין המדובר ב"טעם מיוחד" כפי שנדרש בהליך אזרחי, אלא שיקול-הדעת הנתון לבית-הדין רחב יותר. עם-זאת, על המבקש הארכת מועד בהליך להראות טעם לאיחורו בפתיחת ההליך וכן על בית-הדין לבחון את סיכויי הערעור וכל זאת תוך איזון בין "הנסיבות האישיות של המבקש לבין האינטרס הציבורי של עקרון סופיות הדיון והאכיפה היעילה של הדין הפלילי".

עוד ציין בית-הדין, כי בהליכים פליליים, אין הוראה מיוחדת לעניין התחשבות בתקופת הפגרה באשר למניין הימים להגשת ערעור וההוראה הרלוונטית בעניין זה מצויה בסעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1982 ועל-פיה ככל שהמועד האחרון להגשת ערעור חל בתוך תקופת הפגרה, המועד האחרון להגשת ערעור ידחה לתום הפגרה.

אין חולק בין הצדדים, כי החלטת בית-הדין הומצאה לנאשמים ביום 17.09.14 והערר הוגש ביום 22.10.14. בשים לב, כי היום ה- 30 להגשת הערר חל ביום שישי, המועד האחרון חלף ביום ראשון בתאריך 19.10.14. על-כן, הערר הוגש באיחור של 3 ימים.

בית-הדין קבע, כי יישום אמות-המידה שנקבעו בפסיקה מוביל למסקנה, כי יש מקום להאריך את המועד להגשת ערר וזאת מן הטעמים שיובאו להלן:

ראשית, אמנם, ההנחה השגויה של הנאשמים, כי בהליכים פליליים ימי הפגרה אינם באים במניין המועדים להגשת הליכים אין בה לבד כדי להצדיק מתן ארכה, צירוף העובדה, כי מדובר באיחור של 3 ימים בלבד לסיכויי הערעור מצדיק היעתרות לבקשה.

מעיון בכלל החומר המונח בפני בית-הדין, לרבות בהודעת הערר, בהחלטת בית-הדין קמא ובבקשות השונות שהוגשו לעיון בחומר חקירה עלה לכאורה, כי סיכויי הערר אינם משוללי יסוד. כך, בעוד שהבקשה הראשונה לעיון בחומר חקירה שהוגשה לבית-הדין קמא כללה למעלה מ- 70 סעיפים ותתי סעיפים, הבקשה מושא החלטת בית-הדין קמא, אשר הוגשה בעקבות החלטת כב' השופטת רוזנפלד, היתה "מאופקת" יותר, היא כללה 11 סעיפים עיקריים ועל פניו נראה, כי היה מקום לנמק את ההחלטה לגבי כל אחד מהם בנפרד.
זאת ועוד, בעוד שהבקשה הראשונה כללה בקשה לעיון בחומר שאינו חומר חקירה ואינו נוגע לאישום, ראוי היה, כי מהותם של חלק מהמסמכים המבוקשים ומידת הרלוונטיות שלהם לאישום תיבחן לגופה. כך למשל לגבי החומר הקיים באגף הרישוי והנוגע למי מהנאשמים, דו"חות הביקורת שערכו חוקרי המאשימה במשרדי הנאשמת 4 ודו"ח החקירה של מי מעדי המאשימה.

זאת ועוד, בשים לב, כי עסקינן בהליך פלילי, ראוי, כי שערי ערכאת הערעור לא יחסמו בפני הנאשמים הקובלים נגד חיובם בהוצאות משפט בהליך ביניים, טרם הרשעתם.

נוכח האמור, בית-הדין דחה את הבקשה למחיקת הערר, והמועד להגשת הערר הוארך עד ליום הגשתו בפועל.

19. הארכת מועד בהליך פלילי בבית-הדין לעבודה
ב- ע"ר 26826-05-14 {אברהם ארבלי נ' מדינת ישראל, תק-אר 2014(4), 1469 (2014)} קבע בית-הדין, כי בהחלטה מושא הערעור דחה הרשם את הבקשה להארכת מועד מהסיבות הבאות:

ראשית, על-פי סעיף 24(ב) לחוק בית-הדין לעבודה, בהליכים פליליים חלים הוראות סדרי הדין ודיני הראיות החלים בהליכים פליליים בבתי-משפט. בהליכים פליליים ימי הפגרה באים במניין הימים להגשת ערעור, אלא אם המועד להגשת הערעור חל בפגרה, ואז נדחה מועד הגשת הערעור לאחר הפגרה.

אמנם, בהליך פלילי לא נדרש טעם מיוחד לשם הארכת מועד, אולם על המבקש הארכת מועד להראות טעם לאי-הגשת ההליך במועד, וכן יש לבחון את סיכויי הערעור.

במקרה הנדון, קבע בית-הדין, כי מדובר באיחור משמעותי, כאשר הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור הוגשה חודש לאחר המועד להגשת ערעור. לנוכח האיחור המשמעותי, נדרש טעם בעל משקל, גם אם לא "טעם מיוחד" להצדקת הארכת המועד להגשת ערעור.

הסברה, כי ימי הפגרה אינם באים במניין הימים אינה מהווה טעם המצדיק את האיחור בהגשת הערעור, נוכח העובדה שעל-פי הוראת חוק מפורשת, על הליך פלילי בבית-הדין לעבודה חלים סדרי הדין ודיני הראיות בהליכים פליליים בבתי-המשפט, והדין שלפיו ימי הפגרה באים במניין הימים להגשת הליך ערעור פלילי הוא דין ידוע ומושרש.

לפיכך, טעות המערער היתה ניתנת לגילוי בבדיקה של הוראות הדין, אשר הגשת כל כתב טענות מחוייבת בה. הרשם הפנה לעניין זה להחלטתו של רשם בית-המשפט העליון בנסיבות דומות {בש"פ (עליון) 6907/11 קניון שפרעם ואח' נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.09.11)}.

גם בהיבט של סיכויי הערעור, קבע בית-הדין, כי אין מקום להאריך את המועד להגשת ערעור. הערעור סב על קביעות עובדתיות, אשר מבוססות על התרשמותו של בית-הדין האזורי מהעדויות ומהראיות, והן עולות גם מעדותו של המערער. גם שיעור הקנס שהוטל על המערער הוא סביר, במיוחד בהתחשב בכך שהוא נפרש על פני תקופה ממושכת {25 חודשים}.

המערער טען, כי להארכת מועד בהליך פלילי, להבדיל מהליך אזרחי, לא נדרש "טעם מיוחד", ולבית-המשפט שיקול-דעת רחב אם להיעתר לבקשה להארכת מועד. זאת, נוכח העובדה שמדובר בעניינים הנוגעים לחפותו של המערער ולמידת העונש, ולהליך הפלילי פוטנציאל לפגוע בחרותו, בכבודו ובשמו הטוב של הנאשם; בית-המשפט יטה להיעתר לבקשה להארכת מועד אם היא מוגשת על-ידי נאשם, כדי לאפשר לנאשם למצות את הליכי הערעור בעניינו; מידת האיחור אינה גדולה, ובכל מקרה יש ליתן עדיפות לשיקול של סיכויי הערעור ולזכותו של הנאשם למצות את הליכי הערעור.

עוד טען המערער, כי סיכויי הערעור גבוהים, ולעניין זה יש להביא בחשבון, כי הערעור לא סב על קביעות עובדתיות אלא על שאלות משפטיות והמסקנות המשפטיות העולות מהתשתית העובדתית; בהתחשב בנסיבות המקרה, הוטל על המערער עונש חמור; בהתחשב במידת האיחור, לא ייפגע עקרון סופיות הדיון; אין זה מתפקידו של הרשם לשים עצמו במקום ערכאת הערעור ולבחון את טיעוני המערער לגופם, אלא רק לבחון אם בהנחה שטיעוני המערער יתקבלו האם יש למערער סיכויים גבוהים שערעורו יתקבל.

המדינה טענה, כי בהחלטת הרשם נעשה האיזון הנכון בין הנסיבות האישיות של המערער לבין האינטרס הציבורי של עקרון סופיות הדיון והאכיפה היעילה של הדין הפלילי; מדובר באיחור משמעותי, וסברתו המוטעית של ב"כ המערער כי ימי הפגרה אינם באים במניין הימים אינה מצדיקה היענות לבקשה, באיזון שנערך עם סיכויי הערעור; הכרעת הדין מעוגנת היטב הן עובדתית והן משפטית, וגם העונש שהוטל על המערער סביר, כך שצדק הרשם בקביעתו, כי סיכויי הערעור אינם עומדים למערער; במסגרת תפקידו של הרשם להכריע בבקשה להארכת מועד עליו לבחון אם יש ממש בטענות המבקש לארכה המצדיקות הארכת מועד, לרבות בחינת סיכויי הערעור.

בית-הדין קבע, כי דין הערעור להתקבל מהסיבות הבאות:

ראשית, בית-הדין דחה את טענת המערער, כי לרשם בית-הדין אין סמכות לבחון לגופן את טענות המבקש להארכת מועד. בחינת סיכויי הערעור מחייבת את הרשם להידרש לטענות המבקש בהליך הערעור. מובן, כי קביעותיו של הרשם הן לצורך הכרעה בבקשה להארכת מועד בלבד.

בית-הדין הדגיש, כי אין בקביעותיו של הרשם או של בית-הדין בערעור על החלטת רשם כדי לקבוע מסמרות בנוגע לטענות המועלות על-ידי מבקש הארכה בהליך הערעור. לא פעם, יוארך המועד להגשת ערעור בשל כך שהמבקש מעלה טענה הראויה לבירור על-ידי ערכאת הערעור, ולא מן הנמנע, כי לאחר בירור הטענה לגופה היא תידחה.

שנית, על-פי סעיף 24(ב) לחוק בית-הדין לעבודה, בהליכים פליליים חלים הוראות סדרי הדין ודיני הראיות החלים בהליכים פליליים בבתי-משפט. בהתאם לסעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982. בית-המשפט רשאי, לבקשת מערער, להרשות הגשת ערעור או בקשה לרשות ערעור לאחר שעברו התקופות האמורות בסעיפים 199 ו- 200.

שלישית, על-פי סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי, לא נדרש טעם מיוחד על-מנת להאריך את המועד, בשונה מהארכת מועד להגשת הליך ערעור אזרחי. גם בפסיקה נקבע, כי בהליך פלילי, בשונה מהליך אזרחי, לא נדרש טעם מיוחד לשם הארכת מועד, ושיקול-הדעת הנתון לבית-המשפט הוא רחב מזה המוקנה בבקשה להארכת מועד להגשת הליך ערעור אזרחי. כמו-כן, בשל מעמדו המיוחד של נאשם בהליך הפלילי והצורך בהגנה על זכויות היסוד שלו, הנטל הרובץ על הפרט להוכיח קיומו של טעם להארכת מועד קטן מהנטל הרובץ על כתפי המדינה {בש"פ 822/99 שכטר נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1), 1 (2000); בש"פ 7424/13 פיטוסי דוד נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.11.13); בש"פ 8197/13 טל אמסלם נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.01.14)}.

עוד הוסיף בית-הדין, כי באשר לאמות-המידה להפעלת הסמכות להארכת המועד נפסק, כי: "... הפעלת סמכות זו של הארכת מועד צריכה להיעשות בשים לב, בין היתר, למהות ההליך; לפערי הכוחות בין המדינה - מאשימה לבין הנאשם; להיות הנאשם לרוב מצוי במשמורת ובייחוד מקום בו הוא אינו מיוצג; לנסיבות אישיות; לסיכויי ההליך, כמו גם לאינטרסים נוגדים כגון סופיות ההליך, האינטרס הציבורי בקיום ההרשעה והעונש, הוודאות והיציבות המשפטיים ועוד ... שילוב מרכיבים ושיקולים אלו בא לידי ביטוי כך שלא נדרש בהליכים פליליים להצביע על "טעם מיוחד" דווקא לאיחור (וראו תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984) אלא שניתן להסתפק בטעם לאיחור שהוא פחות במשקלו. יחד-עם-זאת, מתן טעם לאיחור, נדרש גם נדרש. זהו 'טעם ממשי המניח את הדעת' .. והנטל בנדון הולך וגובר ככל שהוגשה הבקשה באיחור רב יותר ..." {בש"פ 2956/09 אלמשט ממו נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.10.09)}.

כך גם נקבע על-ידי בית-דין זה, כי: "... גם כאשר מדובר בהליך פלילי, על המבקש הארכת מועד להראות טעם לאי-הגשת ההליך במועד, וכן יש לבחון את סיכויי הערעור. כאשר מדובר בבקשה להארכת מועד בהליך פלילי, יש לאזן בין הנסיבות האישיות של המבקש לבין האינטרס הציבורי של עקרון סופיות הדיון והאכיפה היעילה של הדין הפלילי" {בש"א (ארצי) 385/08 גל פרץ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.09.08)}.

בית-הדין, קיבל את קביעתו של הרשם, כי סברתו המוטעית של בא-כוח המערער שימי הפגרה אינם באים במניין הימים להגשת ערעור אינה בגדר טעם המצדיק את האיחור בהגשת הערעור. לעניין זה נפסק כי:

"... על-פי הוראת חוק מפורשת על הליך פלילי בבית-הדין לעבודה חלים סדרי הדין ודיני הראיות בהליכים פליליים בבתי-משפט, והדין שלפיו ימי הפגרה באים במניין הימים להגשת הליך ערעור פלילי הוא דין ידוע ומושרש. לפיכך, טעות המערערים בהחלט היתה ניתנת לגילוי בבדיקה של הוראת הדין, אשר הגשת כל כתב טענות מחוייבת בה."
{ע"ר 24907-02-12 בוני העיר מ.א. בע"מ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.05.13); וראה לעניין זה פסיקתו של בית-המשפט העליון בנסיבות דומות: בש"פ 6907/11 ב' קניון שפרעם נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.09.11)}

למרות האמור, קבע בית-הדין, כי במקרה הנדון השיקול של סיכויי הערעור, בהצטרפו לשיקול הכללי של העדפת זכותו של הנאשם למצות את ההליך, מטים את הכף לטובת מתן ארכה למערער להגיש ערעור.

המערער העלה טענות לעניין עצם הרשעתו נוכח קבלת גרסתו שלפיה העובד הזר שהועסק על ידו נשלח אליו על-ידי אחר, שהיה לעובד הזר היתר לעבוד אצלו. כמו-כן העלה טענות לעניין מידת העונש. בית-הדין קבע, כי טענותיו של המערער ראויות לבירור, ומהוות טעם להארכת המועד להגשת ערעור.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי בנסיבות המקרה הנדון, נוכח ההלכה שלפיה יש להקל עם נאשם המבקש הארכת מועד להגשת ערעור, ונוכח העובדה שטענותיו של המערער ראויות לבירור על-ידי ערכאת הערעור, קבע בית-הדין, כי היה מקום לקבל את בקשת המערער להארכת מועד להגשת ערעור. לפיכך, הערעור על החלטת הרשם מיום 11.05.14 התקבל.

20. הודעת צד שלישי בבית-הדין לעבודה - תביעה שבית-הדין לעבודה אינו מוסמך לדון בה, לא תהפוך לתביעה בסמכות רק משום שהוגשה באמצעות הודעת צד שלישי - הערעור נדחה
ב- ע"ע 23018-05-12 {תדיר - גן (מוצרים מדוייקים) 1993 בע"מ נ' רימס אינטרנשיונל בע"מ, תק-אר 2014(3), 56 (2014)} קבע בית-הדין, כי בתי-הדין לעבודה אימצו, מכוח הוראת סעיף 33 לחוק בית-הדין לעבודה, את הודעת צד שלישי הקבועה בתקנה 216 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. מוסד דיוני זה אומץ "כמובן, בשינויים המחוייבים, ובכפוף לקביעה אחרת של בית-הדין, אם ראה לעשות כן לצורך פישוט הדיון, הקלת הדיון ועשיית משפט צדק".

אלא שמוסד דיוני זה כפוף לכך שהתובענה מושא הודעת הצד השלישי תהא בסמכותו העניינית של בית-הדין לעבודה "לו הוגשה היא במישרין כלפי אותו צד שלישי - כנתבע". לפיכך, בבוא בית-הדין לבחון הודעת צד שלישי שומא עליו לבחון האם התובענה מצויה בסמכותו העניינית. תביעה שבית-הדין לעבודה אינו מוסמך לדון בה, לא תהפוך לתביעה בסמכות רק משום שהוגשה באמצעות הודעת צד שלישי. בית-הדין חזר ושנה, כי "בהפעלת הפרוצדורה של הגשת הודעה לצד שלישי ייזהר בית-הדין שלא לחרוג מתחום סמכותו".

עילת התביעה המרכזית של המערערת בהודעת הצד השלישי כלפי רימס היא ההתחייבות לשיפוי המעוגנת בהסכם ההתקשרות שבין השתיים. מדובר בעילה חוזית-מסחרית בין צדדים שאינם עובד ומעביד. משכך, תובענה בעילה זו לא מקיימת את שני התנאים הקבועים בסעיף 24(א)(1) לחוק בית-הדין לעבודה, מבחן העילה ומבחן הצדדים. אין כל דרך להכניס לבית-הדין לעבודה תביעה חוזית בין שניים, אפילו השניים היו שניהם מעבידים של העובד. כך נפסק אך לאחרונה בעניין שיב"א {ע"א 2618/03 פי.או.אס.(רסטורנט סוליושנס) בע"מ ואח' נ' נחום ליפקונסקי ואח', פ"ד נט(3), 497 (2004)}; כך נפסק מבראשית, עת נקבע, כי לא תתאפשר "הגשת הודעה לצד שלישי על-ידי מעביד כנגד שותפו".

עוד הוסיף בית-הדין, כי השאלה האם תביעה מצויה בסמכותו של בית-הדין לעבודה, לא יכולה להיות מוכרעת לפי דרך הגשתה של התביעה, כהודעת צד שלישי או כתובענה עצמאית.

לאור האמור, קבע בית-הדין, כי לבית-הדין לעבודה אין כל סמכות לדון בעילת השיפוי שעניינה המערכת היחסים המסחרית שבין המערערת לבין רימס, לא כתובענה עצמאית ולא כתובענה "נגררת".

עוד הוסיף בית-הדין, כי גם אם תובענה מסויימת מצויה בסמכותו העניינית של בית-הדין לעבודה, אין בכך די כדי לפתוח את הדרך להגשת הודעת הצד השלישי, ויש לבחון האם אכן יש מקום להתיר את הגשתה. במקרה שלפנינו קבע בית-הדין, כי התשובה לכך שלילית, זאת מן הטעמים הבאים:
ראשית, עיון בהודעת הצד השלישי העלתה, כי השימוש בעילות הנוספות של הפרת חובה חקוקה וגרם הפרת חוזה הוא מלאכותי, במקרה הטוב, וכל תכליתו להיכנס בשערי בית-הדין. שהרי אם למערערת עילה מרכזית ו"חזקה" כגון התחייבות לשיפוי, מדוע לה להסתמך על שתי עילות "עקיפות". לא בכדי זו העילה "הפותחת" את הודעת הצד השלישי, ולא בכדי העילות הנוספות הן עילות חלופיות, תחילה "גרם הפרת חוזה" ו"לחילופי חילופין", הפר חובה חקוקה.

שנית, על פני הדברים, אין בכוחן של עילות אלה כדי למצות את הסכסוך שבין המערערת לבין רימס. המקרה שלפנינו מדגים זאת היטב. אחת מטענות המשיב 2 בכתב התביעה היא שמכוח חברותה של המערערת בהתאחדות התעשיינים הוא זכאי לזכויות שונות: למשל, שכר מינימום בשיעור של 5,000 ש"ח, מעבר לקבוע בחוק.

ככל שזכות זו קיימת לעובד, הרי שעל פני הדברים לא ניתן לבסס לגביה חבות של רימס כלפי המערערת בעילה של גרם הפרת חוזה. שהרי, הזכאות של העובד תקום רק משיקבע, כי המערערת היא מעבידתו. הוא הדין בעילה השניה של הפר חובה חקוקה, העובד תובע זכויות שמעוגנות בהסכם הקיבוצי הכללי בתעשיה, למשל פנסיה, ולכן ככל שהופרו זכויות אלה, ההפרה אינה עולה כדי הפר חובה חקוקה.

לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי משעילות אלה לא ימצו באמת את הסכסוך שבין המערערת לבין רימס, היה ויקבע, כי המערערת היא מעבידתו של העובד, בין לבדה ובין במשותף עם רימס, הרי שהתועלת של הודעת צד שלישי לא קיימת עוד וממילא עשויות השתיים, המערערת ורימס, להיזקק להתדיינות נוספת בעילה העיקרית, ההתחייבות לשיפוי. בנסיבות שכאלה אין להתיר את משלוח ההודעה, ופתוחה הדרך לפני המערערת להגיש כנגד רימס תובענות עצמאיות לערכאות המוסמכות. לאור האמור לעיל, בית-הדין דחה את הערעור.

21. בית-הדין לעבודה אינו מוסמך לדון בתביעות שעילתן בפקודת הנזיקין, פרט לעילות הנזיקיות שבסעיפים 29, 31, 62 או 63 לפקודת הנזיקין - הבקשה נדחתה
ב- בר"ע 30147-09-13 {עיריית לוד ואח' נ' יעל בן בשט, תק-אר 2013(4), 561 (2013)} קבע בית-הדין, כי ככלל, בית-הדין לעבודה אינו מוסמך לדון בתביעות שעילתן בפקודת הנזיקין, פרט לעילות הנזיקיות שבסעיפים 29, 31, 62 או 63 לפקודת הנזיקין, כמפורט בסעיף 24(א)(1ב) לחוק בית-הדין לעבודה.

ככל שבאה עילת תביעה נזיקית, כגון בגין הפרת חובה חקוקה, בגדר סמכותו של בית-הדין כאמור והתביעה מופנית גם נגד עובד הציבור, יש מקום לבחון את שאלת חסינותו על-פי סעיף 7 לפקודת הנזיקין. כל זאת, ככל שהבקשה ונסיבות העניין עונות על דרישות הדין, ובכפוף לכך שכתב התביעה מלכתחילה מגלה עילת תביעה נזיקית נגד עובד הציבור מושא בקשת החסינות.

לגבי עילות תביעה שאינן נזיקיות, המקימות חבות אישית, בין מכוח הוראת דין מפורשת ובין מכוח פסיקה, במקרים אלו אין תחולה ישירה לסעיף 7 לפקודת הנזיקין, לעניין חסינות עובד ציבור.

בענייננו, קבע בית-הדין, כי משהחלטתו של בית-הדין האזורי בבקשת החסינות עולה בקנה אחד עם האמור לעיל, אזי דין הבקשה להידחות.

22. סמכות בית-הדין לעבודה אל מול סמכות בית-משפט השלום בעילת התביעה הנזיקית
ב- בר"ע 30003-09-13 {רועי ערוסי נ' י. דבאח אחזקות 2008 בע"מ ואח', תק-אר 2013(4), 215 (2013)} קבע בית-הדין, כי עילת התביעה בבית-המשפט השלום היתה על-פי סעיפים 52, ו/או 56, ו/או 58 ו/או 31 לפקודת הנזיקין. משמע, שלפי הוראות סעיפים 24(א)(1) ו- 24(א)(1ב) לחוק בית-הדין לעבודה, אין לבית-הדין לעבודה סמכות ייחודית לדון בתביעה זו, ובית-משפט השלום דן בתביעה שהגישה החברה על-פי סמכותו.

23. סמכותו העניינית של בית-הדין לדון בהפרת עילת הייצוג
ב- ע"ע 617-09 {דוד בונדקר ו - 42 אח' נ' ע"ע 8964-06-10 , תק-אר 2013(2), 1347 (2013)} קבע בית-הדין, כי סמכותו העניינית של בית-הדין לדון בהפרת עילת הייצוג ההוגן נלמדת גם מהוראת סעיף 24(א)(4) לחוק בית-הדין לעבודה, לפיה לבית-הדין האזורי סמכות עניינית לדון ב"תובענות שבין עובד לארגון עובדים הקשורות בחברות או בתחום פעילותו של הארגון בענייני עבודה".

24. על פסק-דינו של בית-הדין האזורי לעבודה, ניתן לערער ברשות לבית-הדין הארצי לעבודה
ב- ע"ע 55191-11-12 {אליעזר זר חן נ' פקיד שומה כפר סבא , תק-אר 2013(2), 1299 (2013)} קבע בית-הדין, כי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי העניק לנפגעי עבודה לפי חוק הביטוח הלאומי, זכות ערעור לבית-הדין האזורי לעבודה על החלטת הוועדה הרפואית לעררים, אך הבהיר, כי על פסק-דינו של בית-הדין האזורי לעבודה, ניתן יהיה לערער ברשות לבית-הדין הארצי לעבודה, והוא הדין לגבי "זכות הערעור" על החלטות הוועדה הרפואית לעררים לפי פקודת מס הכנסה.

ודוק, הקביעה בסעיף 123 הנ"ל אינה קביעה שרירותית, אלא הגיונה בצידה, שכן ממה נפשך, עסקינן בענייננו למעשה בשלוש ערכאות ערעור: הראשונה, הוועדה הרפואית לערעורים, אשר כשמה כן היא, וועדה אליה ניתן לערער בזכות על החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון, השניה, בית-הדין האזורי לעבודה אליו ניתן לערער בזכות על החלטת הוועדה הרפואית לעררים, והשלישית, בית-הדין הארצי לעבודה, אשר הערעור אליו יוגש ברשות בלבד.

עוד הוסיף בית-הדין, כי כשם שהדין הכללי אינו מכיר בשלוש ערכאות ערעור בזכות, כך גם אין הצדקה לאפשר שלוש ערכאות ערעור בזכות, בענייננו.

אשר-על-כן, קבע בית-הדין, כי התוצאה היא שהערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי לעבודה שבנדון, הינו ערעור ברשות. אי-לכך, קבע בית-הדין, כי על המזכירות לשנות את סיווגו של התיק ל"בקשת רשות ערעור".

25. סמכותו של בית-הדין לעבודה מותנית, בקיומם של שני תנאים מצטברים: זהות הצדדים ומהות העילה - הבקשה נדחתה
ב- בר"ע 46464-01-13 {יוסף לוי נ' עולם הבית בע"מ, תק-אר 2013(1), 899 (2013)} קבע בית-הדין, כי סמכותו של בית-הדין לעבודה מותנית, בקיומם של שני תנאים מצטברים: זהות הצדדים ומהות העילה, כאשר הובהר במפורש שלבית-הדין לעבודה אין סמכות לדון בתובענות בין עובד למעביד שעילתן בפקודת הנזיקין.

בענייננו למקרא כתב התביעה שהגישה המשיבה כנגד שלושת הנתבעים לבית-הדין קמא, עלה, כי כתב התביעה ייחס לנתבעים כולם ובכלל זה למבקש עוולה שמתחום דיני הנזיקין, ועל-כן לא מדובר בשאלת פיצול הדין כסברת המבקש אלא בקיומו בפני ערכאה שאינה מוסמכת.

אשר-על-כן, קבע בית-הדין, כי בהעדר "טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד להגשת הערעור, יש לדחות את בקשת המבקש להארכת המועד להגשת בקשת רשות הערעור שבנדון.

26. בית-הדין לעבודה אינו קונה סמכות עניינית בגררא - הבקשה נדחתה
ב- בר"ע 29402-11-12 {פרופ' דוד מנדלוביץ' ואח' נ' ד"ר אמנון ברק, תק-אר 2013(1), 418 (2013)} קבע בית-הדין, כי כתב התביעה לא העלה, כי הוא מבסס טענה או עילה לגרם הפרת חוזה או הפרת חובה חקוקה. עילת התביעה כנגד המבקש הוגבלה לטענה של "אחריות אישית", קרי, הפרת חובת תום-הלב של המבקש כאורגן של הקרן.

כמו-כן, עיון בכתב התביעה מעורר ספק גדול בשאלה, אפילו יוכח כל הנטען בו, האם אכן הוא מקים עילה של חבות אישית כנגד המבקש באופן שמוצדק יהיה לקבוע שהאורגן {המבקש} חרג מגדר סמכותו. לא בכדי דומה, כי בתשובה לבקשת רשות הערעור הוסט עיקר כובד המשקל לעילות של גרם הפרת חוזה והפרת חובה חקוקה ולהיותו של המבקש "צד דרוש". יחד-עם-זאת, סילוק על-הסף יעשה במשורה וכאשר ברור הוא שדין התביעה להידחות.

עוד הוסיף בית-הדין, כי אפילו תוכח עילת ה"אחריות אישית", שאלה היא האם לבית-הדין לעבודה סמכות עניינית לדון בתובענה, זאת בשים לב ל"מבחן הצדדים". בעניין זה יש שתי גישות שונות ואין חובה בשלב זה של הדיון להכריע בשאלה. שכן גם אם אין סמכות עניינית, הרי שמבחינת יעילות הדיון נראה שעדיף צירופו של המבקש כ"צד דרוש", על-מנת שההכרעות בתובענה הנוכחית יבססו השתק פלוגתא אשר ישמש במסגרת תובענה שתוגש, אם תוגש, לערכאה המוסמכת.

באשר לסמכות העניינית של בית-הדין, קבע בית-הדין, כי ראוי להעיר שתי הערות: האחת, על פני הדברים המבקש אינו בגדר חליף של הקרן, ולפיכך חלופה זו בסעיף 24(א)(1) לחוק בית-הדין לעבודה, אינה רלוונטית לעניינו; השניה, בית-הדין לעבודה אינו קונה סמכות עניינית בגררא, עניין זה נקבע במפורש בפרשת פי.או.אס שלעיל.

לאור האמור, קבע בית-הדין, כי אין כל הצדקה להתערב בהחלטת בית-הדין האזורי הדוחה את בקשת המבקש לסילוק התובענה כנגדו על-הסף.

27. חוק הגנת השכר וחוק חופשה שנתית, נמנים על התוספת השניה לחוק בית-הדין לעבודה - הבקשות נדחו
ב- המ"ד 30355-11-12 {מדינת ישראל נ' תנופה שירותי ניהול ושכר בע"מ, תק-אר 2012(4), 711 (2012)} קבע בית-הדין, כי סעיף 24(ב) לחוק בית-הדין לעבודה מורה, כי "לבית-דין אזורי תהא הסמכות לדון בעבירות על החיקוקים המפורשים בתוספת השניה והתקנות על-פיהן; ... בהליכים לפי סעיף-קטן זה ידון שופט יחיד ויחולו סדרי הדין ודיני הראיות החלים בהליכים פליליים בבתי-המשפט".

עוד הוסיף בית-הדין, כי חוק הגנת השכר וחוק חופשה שנתית, שהפרתם היא מושא האישומים נגד המבקשים, נאשמים 3 ו-4, נמנים על התוספת השניה לחוק בית-הדין לעבודה.

בהתאם, קבע בית-הדין, כי חלים על ענייננו סדרי הדין הפלילי, לרבות קביעת מקום שיפוט. בכל הנוגע למקום השיפוט, חלה הוראת סעיף 6(א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 לפיה "דנים נאשם בבית-המשפט אשר באזור שיפוטו נעברה העבירה, כולה או מקצתה, או נמצא מקום מגוריו של הנאשם".

28. גם כאשר מדובר בהליך פלילי, על המבקש הארכת מועד להראות טעם לאי-הגשת ההליך במועד - הבקשה נדחתה
ב- ע"פ 1483-03-12 {אבי חביב אביטל נ' מדינת ישראל, תק-אר 2012(2), 891 (2012)} קבע בית-הדין, כי גם כאשר מדובר בהליך פלילי, על המבקש הארכת מועד להראות טעם לאי-הגשת ההליך במועד, וכן יש לבחון את סיכויי הערעור.

עוד הוסיף בית-הדין, כי כאשר מדובר בבקשה להארכת מועד בהליך פלילי, יש לאזן בין הנסיבות האישיות של המבקש לבין האינטרס הציבורי של עקרון סופיות הדיון והאכיפה היעילה של הדין הפלילי {בש"פ (עליון) 10845/04 יוסף מזרחי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.12.04); בש"פ (עליון) 11461/04 יוסף מזרחי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.12.04)}.

במקרה הנדון קבע בית-הדין, כי גם על-פי אמת-המידה להארכת מועד להגשת ערעור בהליך פלילי, המקלה יותר מאמת-המידה בהליך אזרחי, דין הבקשה להידחות.

כאמור, המועד להגשת הערעור היה יום 19.02.12, והבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 01.03.12. משך האיחור בהגשת הבקשה להארכת מועד הוא משמעותי, בן 11 ימים. בנוסף, מהבקשה להארכת מועד לא ניתן היה ללמוד על מצבו הרפואי של בן משפחת בא-כוח המבקש בתקופה הרלבנטית להגשת הערעור, במשך 45 יום לאחר קבלת פסק-הדין על-ידיו.

כמו-כן, לבקשה לא צורף כל אישור רפואי או תצהיר התומך בטענות ולא הובהר מדוע מנע מצבו הרפואי של בן המשפחה להגיש, למצער, בקשה להארכת מועד בתוך המועד החוקי להגשת הערעור. מעבר לכך, בא-כוח המבקש התבקש, פעמיים, להמציא תצהיר לאימות העובדות הנטענות בבקשה, אך לא עשה כן.

משאלו הם פני הדברים, קבע בית-הדין, כי לא ניתן לקבוע, כי אכן נבצר מבא-כוח המבקש לטפל בענייניו עקב מחלת בן משפחתו בתקופה הרלבנטית להגשת הערעור.

בנוסף לכך, גם סיכויי הערעור אינם גבוהים. בית-הדין האזורי קבע, כי המבקש לא הוכיח שהעובדים אשר נצפו בנכס שבבעלותו, במועד הביקורת, הועסקו בידי אחר.

29. לבית-הדין האזורי לעבודה סמכות ייחודית לדון בכל עניין הקשור ברישום, פרסום ותחולה של צו הרחבה - התביעה נדחתה
ב- סק"כ 51-09 {סאוט אלעאמל - להגנת זכויות העובדים והמובטלים נ' שר התעשיה המסחר והתעסוקה, תק-אר 2012(1), 1972 (2012)} בית-הדין קבע, כי לפי הוראתו של סעיף 33ד לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, לבית-הדין האזורי לעבודה סמכות ייחודית לדון בכל עניין הקשור ברישום, פרסום ותחולה של צו הרחבה.

שאלה היא, האם מחלוקת בנוגע לתוכנו של הסכם קיבוצי כללי ויישומו, תידון תחילה בבית-הדין האזורי לעבודה, כפי הוראת סעיף 24(א)(1) לחוק בית-הדין לעבודה או האם מקומה של מחלוקת ממין זה לבוא לדיון בפני בית-הדין הארצי לעבודה בשבתו כערכאה ראשונה, לאור תכלית הוראתו של סעיף 25(1) לחוק בית-הדין לעבודה.

על הרציונאל שביסוד הוראת סעיף 25(1) לחוק בית-הדין לעבודה עמד בית-דין זה בעניין מרכז השלטון המקומי {ס"ק (ת"א) 44835-01-15 הסתדרות המורים בישראל נ' מרכז השלטון המקומי בישראל, תק-עב 2015(4), 7345 (2015)}, בציינו, כי "רצונו של המחוקק, כי סכסוכים 'ארציים', שבדרך-כלל יש להם היבט מיוחד במינו {unique} יתבררו ישירות בפני בית-הדין הארצי".

עוד הוסיף בית-הדין, כי שאלת מהותם של סכסוכים הראויים להתברר בפני בית-הדין הארצי כערכאה ראשונה, עלתה גם בעניין התאחדות התעשיינים. באותה בפרשה, הגישה ההסתדרות לבית-דין זה, בקשת צד נגד התאחדות התעשיינים והמדינה.

בבקשת הצד התבקש סעד הצהרתי לקביעת בטלותן של הוראות פרק י"ד לחוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו- 2004), התשס"ג-2003 בהן נקבעה רפורמה כוללת בענף הפנסיה.

המבקשות טענו, כי חקיקה זו אינה חוקתית, ופוגעות בתקנוני קרנות הפנסיה ההסתדרותיות ובהסכמים קיבוציים.

המדינה מצידה הגישה בקשה למחיקה על-הסף, תוך שטענה, כי בית-הדין הארצי נעדר סמכות עניינית להידרש לבקשת הצד, וכי מקומו של הסכסוך להתברר בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק.

בית-הדין הארצי, מפי הנשיא אדלר, דחה את טענת המדינה בדבר העדר סמכותו העניינית, תוך שעמד על "מהות העילה" ותכלית הוראתו של סעיף 25(1) לחוק, וכך ציין:

"פירוש מילולי ודווקני של המונח 'צדדים להסכם קיבוצי כללי' שבסעיף 25(1) לחוק בית-הדין לעבודה עולה בקנה אחד עם עמדת המדינה, שכן המדינה במעמדה השלטוני אינה צד להסכם קיבוצי כללי והעתירה אינה מכוונת כנגד המדינה בכובעה כמעסיקה הגדולה במשק. אולם, פירוש המתחשב במערכת יחסי עבודה, במתכונתה כיום, מוביל לאימוץ עמדה אחרת.

תכליתו של סעיף 25(1) לחוק בית-הדין לעבודה היא להעביר למסלול של הכרעה מהירה סכסוך ארצי מרכזי, ובמיוחד סכסוך שעניינו ביחסי עבודה במשק כולו.

מדובר בסכסוכים יוצאי דופן, כגון שביתה כללית במשק או שינוי קיצוני במערכת הפנסיה. סכסוכים שמעצם טיבם דרושה בהם הכרעה מהירה של הערכאה העליונה בתחום משפט העבודה והביטחון הסוציאלי. בנסיבות מיוחדות שכאלה ישמע בית-הדין הארצי ראיות ובעיקר יציג שאלות למומחים שנתנו תצהירים... פסקי-הדין של בית-הדין הארצי נתונים לביקורתו ולבחינתו של בג"צ.

בדרך זו סכסוכים מרכזיים ורבי חשיבות עבור המשק כולו יוכרעו על-ידי שתי ערכאות, לרבות ערכאה שיכולה ביתר קלות לשמוע ראיות. כך תמצא הערכאה המפקחת והמכריעה הסופית בשאלות חוקתיות נהנית ממומחיותו של בית-הדין הארצי לעבודה.

עיקר הסכסוך שבפנינו הוא בתחום יחסי העבודה והביטחון הסוציאלי. מדובר בסכסוך ארצי, כללי ויוצא דופן בחשיבותו. משכך, קבע בית-הדין, כי יש לפרש את סעיף 25(1) לחוק בית-הדין לעבודה על-פי תכליתו ולקבוע, כי עניינו של הסכסוך הוא בסמכותו של בית-דין זה.

טובים הדברים ונכוחים אף במקרה שלפנינו. בענייננו, מהות עילתן של התובענות, במובנה הרחב, מעלה כי מדובר ב"שינוי קיצוני במערכת הפנסיה" המהווה "סכסוך ארצי, כללי ויוצא דופן בחשיבותו" וההכרעה בו נוגעת לחלקים נרחבים באוכלוסיה בתחום משפט העבודה והביטחון הסוציאלי. שהרי, במסגרת ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה נעשה שינוי מהותי במערך החובות והזכויות בנוגע להפרשות פנסיוניות לעובדים, לרבות באמצעות קביעת גיל מינימום לתחולת החובה להפרשה לפנסיה, מושא התובענות שלפנינו. ולהסדר זה, של פנסיה חובה לעובד, השפעה רחבה על המשק בכללותו. משכך הוא, ולאור מהות העילה, מן הנכון והראוי כי בירור התובענות יהא בסמכותו של בית-הדין הארצי לעבודה, כערכאה ראשונה."

30. סמכותו העניינית של בית-הדין נקבעת על-פי מהות העילה וזהות הצדדים - הבקשה נדחתה
ב- בר"ע 34729-09-11 {מנורה מבטחים חברה לביטוח בע"מ נ' לויתן מיכאל, תק-אר 2011(4), 165 (2011)} בית-הדין קבע, כי בהתאם לפסיקה, סמכותו העניינית של בית-הדין נקבעת על-פי מהות העילה וזהות הצדדים.

ככל שעילת התביעה מבוססת על הפרת חוקי העבודה או הפרת חוזה עבודה או על הפרת חובות החלות על מעביד או עובד מכוח קיומם של יחסי עובד מעביד {כגון, חובת תום-הלב, חובת הנאמנות}, מוקנית לבית-הדין סמכות עניינית לדון בתביעה.

לכן, העובדה שהסעד המבוקש הוא סעד של פיצויים אין בה כדי לשלול את סמכותו העניינית של בית-הדין לעבודה {ראה: ע"ע (ארצי) 687/05 אלי גור נ' מכתשים מפעלים כימיים בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.11.06)}.

עוד הוסיף בית-הדין, כי בכתב התביעה שכנגד טען המשיב, כי התנהלות המבקשת, עת סירבה לשלם למשיב את המגיע לו על-פי הדין {לגרסתו}, גרמה בין היתר לכך שהמשיב לא יכול היה לעמוד בהסדר תשלומים לפירעון חובו לבנק דיסקונט, וכתוצאה מכך ביטל הבנק את הסדר התשלומים ונקט נגדו הליכי עיקול והוצאה לפועל.

כן טען המשיב, כי "אלמלא התנהגותה ופעולתה של הנתבעת {המבקשת} בחוסר תום-הלב, בניהול כושל ולא אחראי, בחוסר אכפתיות, באי-תשלום כדין, בהתניות שאינן כדין, בניסיון להכפיף תנאים בניגוד לכל דין, באי-ניהול מו"מ בתום-לב גרמו נזקים עצומים לתובע", ועל-כן המבקשת חייבת ב"תשלום פיצוי או שיפוי בגין כספים שנלקחו ממנו בעיקול אצל הנתבעת".

מכתב התביעה שכנגד עלה, כי עילת התביעה אינה עילה נזיקית אלא הפרת חובות המבקשת כמעסיקה, לרבות הפרת חובתה לשלם פיצויי פיטורים במועד בטענות שווא, התניית תשלום פיצויי הפיטורים בתנאים המנוגדים לדין והפרת חובת תום-הלב. מכאן, תביעתו של המשיב לפיצוי או שיפוי היא תביעתה שעילתה "ביחסי עובד מעביד" ולא תביעה שעילתה ב"פקודת הנזיקין", ולפיכך, מצויה בסמכותו העניינית של בית-הדין לעבודה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי יש לדחות את הטענה שלבית-הדין אין מומחיות להכרעה בסוגיות כגון הקשר הסיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק שנגרם למשיב או יכולתה של המבקשת לצפות את הנזק. בית-הדין לעבודה דן בתביעות רבות שעילתן הפרת חוזה עבודה, ובמסגרתן דן בסוגיות אלה. לאור האמור לעיל, הבקשה נדחתה.

במקרה אחר, ב- ע"ע 54991-02-11 {דהן מכלוף נ' נארונגסק צ'האמנאנפרום ואח', תק-אר 2011(2), 248 (2011)} קבע בית-הדין, כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים. המחלוקת היא בדבר עילת התביעה. המבקש טען, כי עילת התביעה לא היתה יחסי עובד ומעביד אלא טפסי 106 אשר נדרשו למשיבים לתקופה בה עבדו אצלו לצורך קבלת החזרי מס. המבקש טען, כי טפסי 106 אינם קשורים ביחסי עובד ומעביד ועל-כן הסמכות אינה לבית-דין קמא ולבתי-הדין לעבודה בכלל.

בית-הדין הארצי קבע, כי מבחן העילה הינו המבחן העיקרי הקובע את שאלת הסמכות העניינית לערכאה המוסמכת, וראוי להעניק לעילה פרשנות רחבה בהתאם לתכלית החוק הנדון.

במקרה שלפנינו הסעד שנתבע נובע מיחסי עובד ומעביד בין הצדדים. הדיווח בטופס 106 נולד בשל עבודת המשיבים אצל המבקש. על-כן הטענה, כי מקומה של תביעה להמצאת טפסי 106 אינו בבתי-הדין לעבודה אינה יכולה להיחשב כהגנה אשר סיכוייה טובים.

לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי טעותו של המבקש אינה עולה כדי טעם מיוחד וסיכויי ערעורו אינם גבוהים, על-כן הבקשה נדחתה {ראה גם: ע"ע 55004-02-11 ממן מנחם ציון נ' טהפ מיסוק ואח', תק-אר 2011(2), 145 (2011) ; ע"ע 55007-02-11 זפרני יצחק נ' פאירט סוקארום ואח', תק-אר 2011(2), 214 (2011)}.

31. העובדה שהסעדים המבוקשים הם פיצויים בגין נזקים שנגרמו לתובעת אין משמעותה, כי מדובר בתביעה שעילתה בפקודת הנזיקין - התביעה נדחתה
ב- סע"ש (יר') 21577-09-13 {אוראל יברבאום נ' משרד החוץ, תק-עב 2015(4), 9766 (2015)} קבע בית-הדין, כי אין ממש בטענת הנתבעת, כי בית-הדין נעדר סמכות עניינית לדון בתביעת התובעת בהיותה תביעת נזיקין. בטענה זו הסתמכה הנתבעת על החריג שבסעיף 24(א)(1) לחוק בית-הדין לעבודה לפיו בית-הדין מוסמך לדון בתובענות בין עובד למעביד שעילתן ביחסי עבודה, למעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין. ואולם, תביעת התובעת אינה תביעה שעילתה בין עובד למעביד, אלא היא "תובענה שעילתה במשא-ומתן לקראת כריתתו של חוזה ליצירת יחסי עבודה", כאמור בסעיף 24(א)(1א) לחוק בית-הדין לעבודה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי העובדה שהסעדים המבוקשים הם פיצויים בגין נזקים שנגרמו לתובעת אין משמעותה, כי מדובר בתביעה שעילתה בפקודת הנזיקין. עילת התביעה הנטענת היא הפרת חובת תום-הלב במשא-ומתן לקראת כריתתו של חוזה, והתובעת במפורש הסתמכה על סעיף 12(ב) לחוק החוזים, ולא על פקודת הנזיקין.

סעיף 12(ב) לחוק החוזים מקנה למי שהופרה כלפיו חובת ניהול משא-ומתן בתום-לב זכות לפיצויים "בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא-ומתן או עקב כריתת החוזה", וכאמור, תביעה מעין זו הינה בסמכות בית-הדין לפי סעיף 24(א)(1א) לחוק בית-הדין לעבודה. לא למותר לציין, כי מצג רשלני במשא-ומתן לקראת כריתתו של חוזה יכול להוות בסיס עובדתי לתביעת נזיקין אך בה במידה יכול להוות סטיה מסטנדרט אובייקטיבי של התנהגות בתום-לב במשא-ומתן לקראת כריתתו של חוזה {ד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובניין בע"מ ואח' נ. קסטרו, פ"ד לז(4), 674 (1986); ראה גם: סע"ש (יר') 30951-12-14 פאדי אבדאח נ' מלך הג'ונגל בע"מ, תק-עב 2015(4), 3878 (2015) שם קבע בית-הדין, כי נוכח רכיבי התביעה שכנגד, ומשלא מדובר בתביעה נזיקית, הרי שהתביעה שכנגד הנה בסמכותו הייחודית של בית-הדין}.
32. טענות התובעת היו נזיקיות במהותן ולא בסמכות בית-הדין לעבודה - התביעה נדחתה
ב- ס"ע (ת"א) 13838-07-10 {תלמה מגד נ' איילון חברה לביטוח בע"מ, תק-עב 2015(4), 10384 (2015)} איילון טענה, כי המדובר בעילות תביעה נזיקיות שאינן בסמכותו העניינית של בית-הדין לעבודה, על-פי סעיפים 24(א)(1) ו- 24(א)(3) לחוק בית-הדין לעבודה. עוד הוסיפה, כי המדובר בעילות תביעה שהתיישנו ולפיכך דינן להידחות.

בית-הדין קבע, כי ב- ע"ע (ארצי) 625/08 {מירב תותי אשבל נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.09.09)} חזר בית-הדין הארצי על ההלכה שנפסקה בעניין שמואל לם {ע"ע (ארצי) 407/05 שמואל לם נ' מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.06.06)} לפיה, מתוקף הוראתו של סעיף 24(א) לחוק בית-הדין לעבודה, לא תבוא בגדר סמכותו הייחודית של בית-הדין לעבודה תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין (נוסח חדש), למעט, תובענות שעילתן מפורטת בסעיף 24(א)(1ב) לחוק בית-הדין לעבודה.

הוראות אלה חלות בהתאמה אף על תובענות בין עובדים, מעסיקים וקופות גמל לפי סעיף 24(א)(3) לחוק בית-הדין לעבודה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי בעניין תותי עמד בית-הדין הארצי על השיקולים המנחים בבחינת הסמכות העניינית והזיקה בין עילת התביעה לבין משפט העבודה והביטחון הסוציאלי. בתוך כך נקבע, כי יש לבחון האם "התביעה על-פי מהותה נוגעת בטבורם של יחסי העבודה והביטחון הסוציאלי... תובענות בהן המחלוקת גופה נובעת באופן ישיר מנושא ביטוחי מובהק, שאין לו קשר ליחסי העבודה, למשפט העבודה והביטחון הסוציאלי, לא יבואו בגדר סמכותו העניינית של בית-הדין לעבודה.

עוד קבע בית-הדין, כי יש לבחון את מהות ההסדר ומהות הזכות הנפגעת במסגרתו ובכלל זה: "האם החוזה הביטוחי הינו במהותו ביטוח פנסיוני ותכליתו סוציאלית; מהותה של הזכות הנפגעת מושא התביעה. לאמור, האם מקור הפגיעה הנטען הוא בהיבט הביטוחי, סוציאלי, שאז יבוא בגדר הסמכות העניינית של בית-הדין לעבודה. ככל שמהות הפגיעה הנטענת הינה בהיבט הביטוחי המסחרי, במסגרת יחסי המבוטח והקופה, לא תבוא התובענה בגדר הסמכות העניינית של בית-הדין לעבודה".

בית-הדין קבע, כי טענות התובעת, כי מסמכי הביטוח זויפו, כי רומתה ברכישת הביטוח, וכי הכיסוי הביטוחי בפוליסה משנת 1998 והגדלת סכומי הביטוח בעקבות העלאת שכרה, נעשו בניגוד לרצונה. טענות אלה נזיקיות במהותן, ולפיכך, בית-הדין אינו האכסניה המתאימה לבירורן {ראה גם: פ"ה (ב"ש) 12357-07-13 קארמטר ישראל בע"מ נ' טל בנימין, תק-עב 2015(4), 5638 (2015)}.

במקרה אחר, ב- ב- סע"ש (ת"א) 59084-12-13 {ק א נ' סיגל לוי, תק-עב 2015(4), 3957 (2015)} התובע טען בבקשה, כי בית-הדין לעבודה נעדר סמכות עניינית לדון ברכיב זה של התביעה. בנוסף, הנתבעת צירפה לראשונה חוות-דעת רפואית לתצהירה ולא לכתב התביעה וזאת בניגוד להוראות תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. הנתבעת התנגדה לבקשה.

בית-הדין קבע, כי סמכותו של בית-הדין נקבעת לא רק על-פי הצדדים המתדיינים אלא בעיקר על-פי העילה והמהות. במקרה דנן התקיימו יחסי עובד ומעביד והעילות המפורטות בכתב התביעה שכנגד מבוססות על יחסי העבודה שהתקיימו בין הצדדים.

הפיצוי הנזיקי נגרם ממעשיו והתנהגותו של התובע, אשר סירב למסור את המשאית והטלפון הנייד השייכים לנתבעת והמהווים כלי עבודה של הנתבעת, ואשר הועמדו לרשות התובע לצורך ביצוע עבודתו.

עוד הוסיף בית-הדין, כי הנתבעת לא כפרה בכך, כי מדובר בפיצוי נזיקי ולא בפיצוי המבוסס על עילה חוזית.

בית-הדין קבע, כי את מסגרת הסמכות העניינית יש לפרש באופן דווקני, כאשר שאלת הסמכות מועלית אף על-ידי בית-הדין עצמו, גם כאשר הצדדים לא העלו אותה {דב"ע נד/4-22 ההסתדרות הכללית, הסתדרות המהנדסים - תעשיות לישראל בע"מ, פד"ע כ"ז 479; דב"ע נג/3-254 יהושע אורנשטיין הוצאת ספרים בע"מ נ' אררט בע"מ, פד"ע כ"ז 425; דב"ע נד/3-188 מנחם מאיר נ' אררט בע"מ, פד"ע כ"ח 202}.
המסקנה הנובעת מכאן היא, כי ההכרעה בשאלת הסמכות אינה תלויה בשלב בו הועלתה על-ידי הצדדים וכאמור, אף בית-הדין מעלה אותה במקרים המתאימים מיוזמתו.

בתביעה לפי סעיף 24(א)(1) לחוק בית-הדין לעבודה, הוגדרה סמכותו של בית-הדין על-פי זהות הצדדים {עובד ומעסיק} ועל-פי עילות התביעה {יחסי עבודה}.

לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי משמדובר בעילה נזיקית אשר לא הוחרגה, הבקשה מתקבלת.

33. תביעה המופנית כנגד הליך פיטורים של עובד בשירות המדינה המבוססת על הוראות התקשי"ר, תתברר בדרך של תביעה אישית והיא אינה מתאימה לסכסוך קיבוצי - הבקשה לסילוק על-הסף התקבלה
ב- ס"ק (ת"א) 44835-01-15 {הסתדרות המורים בישראל נ' מרכז השלטון המקומי בישראל, תק-עב 2015(4), 7345 (2015)} בית-הדין קבע, כי ארגון עובדים רשאי להגיש תובענה קיבוצית, על-פי סעיף 24(א)(2) לחוק בית-הדין לעבודה, לא רק על בסיס חלקו האובליגטורי של הסכם קיבוצי אלא גם בגין הפרת הוראות נורמטיביות, וזאת "אם יש לארגון העובדים עניין בו, בשים לב לאופיו, להיקפו ולמידת חשיבותו התקדימית, העקרונית והפרשנית של הסכסוך, ואם הוא נוגע לכל העובדים או שהוא עניינה של קבוצה מבין העובדים" {דב"ע שן/10-4 קרן היסוד נ' הסתדרות האקדמאים במדעי החברה והרוח, פד"ע כב 111; דב"ע נד/4-22 הסתדרות הכללית נ' תע"ש תעשיות לישראל בע"מ, פד"ע כז 479; דב"ע נז/4-22 ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים נ' עיריית נצרת עילית, פד"ע לב 513}.

עוד הוסיף בית-הדין, כי הסכסוך הקיבוצי לא יכול שיהא אך ורק בעניינו של היחיד בלא מימד קיבוצי של הסכסוך. האבחנה בין סכסוך קיבוצי לבין סכסוך אישי שאומץ על-ידי הארגון היציג, נוסחה על-ידי בית-הדין הארצי ב- דב"ע נז/4-68 {ארגון סגל המחקר במערכת הביטחון נ' מדינת ישראל, לא(1988), 1988), פורסם באתר האינטרנט נבו (25.04.96)}, כך:

"המחוקק הבחין בין תובענה שבין עובד ומעבידו שעילתה ביחסי עבודה לבין תובענה בסכסוך קיבוצי בין מי שיכולים להיות צדדים להסכם קיבוצי {ראה סעיפים 24(א)(1) ו- (2) ו- 25(1) לחוק בית-הדין לעבודה}.

הצדדים בשני סוגי התובענות הם צדדים שונים, עילות התביעה הן שונות, מהות הסעדים היא שונה וסדרי הדין בהם שונים {ראה: דב"ע מה/12-4 מדינת-ישראל נ' ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל, פד"ע יז 3, 13-12}."

יש כמובן לראות בחיוב את התייצבותו של ארגון עובדים לשמירה על זכויותיו של עובד במקום העבודה. עם-זאת, יש לשאול את השאלה האם התייצבות זו צריכה להיות בדרך של סיוע ותמיכה בתביעה האינדיבידואלית של העובד או שהיא ניתנת להיעשות בדרך של ניהול "סכסוך קיבוצי" נגד המעביד.

"המכנה המשותף להגדרות הרבות של הסכסוך הקיבוצי-מול סכסוך היחיד, הוא שבסכסוך הקיבוצי מעורבת קבוצה וקיים אינטרס קיבוצי בנושא הסכסוך. יכול ואימוץ על-ידי הקבוצה יביא סכסוך למסגרת הסכסוך הקיבוצי, אלא אם הנושא מוגבל ליחיד. התשובה לשאלה: עניינו של מי הוא נושא הסכסוך, היא שתקבע אם מוגבל הנושא ליחיד."
{שם/2-4 הסתדרות עובדי המדינה, מועצת פועלי נצרת עלית נ' מ"י, פד"ע כרך י"ב עמ' 182}

בפרשת ארגון סגל המחקר שלעיל, קבע בית-הדין הארצי, כי תביעה המופנית כנגד הליך פיטורים של עובד בשירות המדינה המבוססת על הוראות התקשי"ר, תתברר בדרך של תביעה אישית והיא אינה מתאימה לסכסוך קיבוצי.

אף בענייננו, קבע בית-הדין, כי אין כל מימד קיבוצי בסכסוך המובא במקרה זה. אין ההליך הקיבוצי מתאים והולם את בירור השאלה העומדת לדיון בעניין פיטוריו של מר עווידה אשר פוטר בנימוק של "אי-התאמה" ובשל כשלים בתפקודו. אף טענתו של מר עווידה להתנכלות אישית ולפיטוריו שלא כדין עניינן בגדר סכסוך היחיד. התביעה כוללת גם תביעה כספית הנוגעת לאי-הפרשות פנסיוניות ולקרן השתלמות לזכות מר עווידה.

אשר-על-כן, קבע בית-הדין, כי הבקשה לסילוק על-הסף מתקבלת ובקשת הצד נדחתה.

34. החזקה ושימוש במקרקעין, זהו עניין המצוי בסמכותו הייחודית של בית-משפט השלום - התיק הועבר לבית-משפט השלום
ב- פ"ה (יר') 19174-10-15 {נגריה ושיש עין ראפה בע"מ נ' שיש ומטבחים עין ראפה דיזיין בע"מ, תק-עב 2015(4), 2610 (2015)} המבקשת הגישה "בקשה דחופה למתן צו מניעה ארעי מתוקן במעמד צד אחד", בה היא ביקשה להורות על סילוק ידם של הנתבעים מבית העסק שבהחזקתה.
בית-הדין קבע, כי העניין השנוי במחלוקת הוא החזקה והשימוש במקרקעין, בית העסק. עניין זה מצוי בסמכותו הייחודית של בית-משפט השלום.

עוד הוסיף בית-הדין, כי סעיף 24 לחוק בית-הדין לעבודה קובע את גדרי סמכותו של בית-הדין לעבודה לדון בתביעות שעניינן סכסוכים בין עובד למעסיקו ולהפך. לטענת התובעת, הנתבע 2 עבד אצלה כ- 20 שנה. עם-זאת, מכתב התביעה ומהבקשה עלה, כי הנתבע אינו עובד אצלה כיום. ממילא, הסעדים הנתבעים ביחס להתנהלותו היום בנכס המקרקעין, אינם נובעים מיחסי העבודה שהתקיימו בעבר בין הצדדים. אף בסעיף 24(א)(ג1) לחוק בית-הדין לעבודה אין כדי להקנות סמכות לדון בתביעה לגבי מקרקעין, שעה שעילת התביעה אינה נעוצה בסכסוך עבודה בין הצדדים אלא בסכסוך עסקי.

אין בכך שהנתבע 2 עבד בעבר אצל התובעת, כדי להקנות סמכות לבית-הדין לעבודה לדון בעניינים ששנויים במחלוקת בין התובעת לנתבעים לגבי סכסוכים שהתגלעו לאחר סיום יחסי העבודה. לא-זו-אף-זו, הנתבעת 1 הינה חברה ובוודאי לא מתקיימים בינה לבין התובעת יחסי עבודה.

למותר לציין שהסכמת הצדדים אינה יכולה להקנות לבית-הדין לעבודה סמכות לדון בעניין מקום שזו לא הוקנתה לו בדין.

35. בין המבקשת לתובע אין יחסי עבודה - הבקשה נדחתה
ב- פ"ה (חי') 43326-06-15 {מועצה מקומית מזרעה נ' מדינת ישראל - משרד החינוך, תק-עב 2015(3), 23144 (2015)} בית-הדין קבע, כי הפלוגתאות בתובענה זו עניינן בפיטורי התובע כמנהל בית הספר, היינו, הן בין התובע {העובד} ובין הנתבע {המעסיק}, ולא בין התובע למבקשת. בין המבקשת לתובע אין יחסי עבודה ולפיכך התנאי בדבר זהות הצדדים בהתאם לסעיף 24 לחוק בית-הדין לעבודה, אינו מתקיים. כמו-כן, לתובע אין עילות תביעה כנגד המבקשת.

עוד הוסיף בית-הדין, כי אומנם הסוגיה הנדונה בפני בית-הדין היא אינהרנטית למבקשת, והיא שמה דגש על החינוך. אולם אין באלה להופכה לצד ישיר להליך שעניינו פיטורי עובד שהיא איננה מעסיקתו, ומשכך גם נוכחותה אינה דרושה להכרעה בהליך. בפסיקת בית-הדין הארצי נקבע, כי על-מנת שלבית-הדין תהא סמכות עניינית צריכה להיות עילת תביעה בעלת זיקה למשפט העבודה, ואין זה מתקיים בעניינו.

כמו-כן, הוסיף בית-הדין, כי צירופה של המבקש כנתבעת עלול לסרבל את ההליך, בפרט כאשר נשמעות טענות בדבר חילוקי-דעות פוליטיים, ולפיכך צירופה יעמוד לצדדים לרועץ להשלמת הדיון בהליך במהרה, ובניגוד לקביעת בית-הדין הארצי בהחלטתו מיום 21.08.15.

לנוכח האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי אין צורך בצירופה של המבקשת כנתבעת ודין בקשתה להידחות.

36. פרשנות מרחיבה על-ידי בית-המשפט העליון ובית-הדין הארצי לעבודה, הכוללת גם את סכסוך היחיד ולא רק סכסוך עבודה - התביעה התקבלה באופן חלקי ביותר
ב- ס"ע (חי') 42448-05-10 {יגאל כהן נ' הוט - מערכות תקשורת בע"מ, תק-עב 2015(3), 20026 (2015)} קבע בית-הדין, כי לא הוכח בפניו, כי נכרת חוזה עבודה בין התובע לבין נקסטקום.

לאור האמור, בית-הדין דחה את טענת התובע ולפיה הוא פוטר מעבודתו בנקסטקום, לא-כל-שכן בחוסר תום-לב.

זאת ועוד, משזו קביעת בית-הדין, נקבע כי יש לדחות גם את תביעתו של התובע כנגד הוט לפיצויים בגין גרם הפרת חוזה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי צדקה הוט שככלל סמכותו של בית-הדין לעבודה יוחדה לדיון בתובענות בין עובד למעביד שעילתן ביחסי עבודה {סעיף 24(א)(1) לחוק בית-הדין לעבודה}. דא עקא, שסעיף 24(א)(1ב) המהווה חריג לכלל בדבר מהות העילות שבסמכות בית-הדין קובע, כי לבית-הדין לעבודה סמכות עניינית לדון ב: "תובענה שעילתה בסעיפים 29, 31, 62 או 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) בקשר לסכסוך עבודה".

הנה-כי-כן, במסגרת החריג כאמור לכלל, מוסמך בית-הדין לדון בעוולת "גרם הפרת חוזה" שבסעיף 62 לפקודת הנזיקין בקשר לסכסוך עבודה.

למונח "סכסוך עבודה" כאמור בסעיף 24(א)(1ב) לחוק בית-הדין לעבודה, ניתנה פרשנות מרחיבה על-ידי בית-המשפט העליון ובית-הדין הארצי לעבודה, הכוללת גם את סכסוך היחיד ולא רק סכסוך עבודה כמשמעותו בחוק ישוב סכסוכי עבודה, התשי"ז-1957 {ראה: ע"א 683/80 כהן נ' קולומבוס ואח', פ"ד לז(4), 16 (1982); דב"ע נא/3-156 סימס יעקב נ' בנימין יוחננוף, פד"ע כד,19}.

לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי בכל הנוגע לסמכות לדון בתביעה, הרי שלבית-הדין הסמכות לדון בתביעת התובע כנגד הוט לפי סעיף 62 לפקודת הנזיקין בקשר עם סכסוך עבודה, זאת גם אם הוט איננה מעבידתו של התובע וגם אם המדובר בתביעה שעילתה בדיני הנזיקין.

37. לשון הרע במקום העבודה - הבקשה נדחתה
ב- סע"ש (ת"א) 14348-03-15 {אמיר חצרוני נ' יגאל כהן אורגד, תק-עב 2015(3), 17260 (2015)} נדונה בקשת הנתבע לדחיית התביעה על-הסף שהוגשה כנגדו מחמת חוסר סמכות עניינית.

עניינה של תביעה זו, לטענת התובע, בטיהור שמו בשל פרסום דיבתי משמיץ שנאמר על-ידי הנתבע במהדורת סוף השבוע של העיתון מעריב מיום 27.02.15 במדור הרכילות "ליאורה".

בית-הדין קבע, כי בענייננו, אין מחלוקת שהתובע היה נושא משרה באוניברסיטה {גם אם לטענת הנתבע היה מושעה בעת פרסום הדברים}, והנתבע היה נגיד האוניברסיטה.

זאת ועוד, אין מחלוקת, כי הדברים נאמרו על רקע יחסי העבודה העכורים שבין הצדדים. בנסיבות אלה, לאור מהות העניין, קבע בית-הדין, כי הערכאה הנכונה לדון בסכסוך זה היא בית-הדין לעבודה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

סמכות בית-דין אזורי (סעיף 24 לחוק)