בזיון בית-הדין (סעיף 38 לחוק)

1. הדין
סעיף 38 לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 קובע כדלקמן:

"38. בזיון בית-הדין
לשופט יהיו כל הסמכויות על-פי סעיפים 5 עד 8 לפקודת בזיון בית-המשפט, בשינויים המחוייבים, ולעניין סעיף 8 לפקודה יהיו לבית-הדין הארצי, במותב של שלושה שופטים, הסמכויות של בית-המשפט העליון."

2. כללי
בהתאם לסעיף 38 לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, לשופט בית-הדין לעבודה הסמכויות על-פי סעיפים 5 עד 8 לפקודת בזיון בית-המשפט בשינויים המחוייבים, ולעניין סעיף 8 לפקודה יהיו לבית-הדין הארצי, במותב של שלושה שופטים, הסמכויות של בית-המשפט העליון.

הליך בזיון בית-המשפט מהווה מסגרת המאפשרת אכיפה של צווים שיפוטיים בדרך של הטלת סנקציות מסוג קנס או מאסר על אדם שאינו מציית לצו שיפוטי שניתן בעניינו עד לקיומו של הצו.

ככזה יש להליך על-פי פקודת בזיון בית-משפט אופי דואלי הכולל שילוב של מאפיינים אזרחיים ומאפיינים פליליים. אחת מן ההשלכות של אופי דואלי זה באה לידי ביטוי באופן ההשגה על החלטות המתקבלות במסגרת הליך בזיון בית-המשפט, כך שבאופן חריג דרך ההשגה על פסק-הדין או ההחלטה נגזרת מן התוצאה וההכרעה שנתקבלה בגדרם.
יצויין, כי למרות שדרך המלך בהליכי בזיון היא קביעת סנקציה "על תנאי" בגין הפרות עתידיות, במקרים המתאימים רשאי בית-הדין להטיל קנס על אתר בעקבות התנהגות המפר עד למועד הטלת הקנס, ובלבד שמטרת הקנס אינה ענישה על התנהגות בעבר, אלא הרתעה כנגד הפרה בעתיד. נפסק, כי מדובר ב"מקרים שבהם הפרת הצו בעבר היתה כה קשה ובוטה, עד כי נסיון העבר מצדיק, נקיטת אמצעים מידיים נגד המפר, על-מנת להמריצו באופן יעיל שלא להמשיך בהפרת הצו.

הליך הבזיון הוא הליך בעל אופי מיוחד "המצוי בתחום הדמדומים שבין הליך אזרחי "רגיל" להליך פלילי. ההליך נושא אופי מיוחד באשר אינו מטיל אחריות פלילית, אך גם אינו הליך אזרחי "טהור" במובנו הרגיל. אין הוא עונשי במהותו ומטרתו העיקרית להביא לאכיפת ההחלטה השיפוטית במבט צופה פני עתיד. הסנקציה בהליך זה היא סנקציה של "כפיה".

בנוגע ליסוד העובדתי של ההתנהגות המבזה נקבע שעל המבקשת להוכיח התנהגות מבזה של המשיבים, בהווה או בעבר, אשר ממנה ניתן יהיה להסיק על התנהגותם הצפויה בעתיד. עוד נקבע שיש להוכיח את היסוד העובדתי באמצעות בדיקה אובייקטיבית, דהיינו כיצד האדם הסביר היה מבין את הצו הרלוונטי ולאחר-מכן לבחון אם אכן הוכחה הפרה של אותו צו.

באשר ליסוד הנפשי נקבע, כי מכיוון שאין מדובר בהליך פלילי מובהק, די בהוכחת "מודעות" למעשה ההפרה. נפסק, כי מודעות זו יכולה להילמד גם מ"עצימת עיניים" או "רשלנות".

בית-המשפט העליון דן בעניין עזרא בשאלה אם יש לנקוט בהליכים על-פי פקודת בזיון שעה שמדובר בהפרה נטענת של הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין, נוכח קיומה של מחלוקת פרשנית בין הצדדים בכל הנוגע להוראות הסכם הפשרה.

נפסק כי:
"כאמור, מטרת סעיף 6 לפקודת הבזיון הינה אכיפתית. לשם הגשמת מטרה זו, חיוני הוא שהליכי האכיפה לפי סעיף זה יתבררו במהירות וביעילות. עניינו של הצד הנפגע - הפונה בבקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון לאכוף על הצד המפר לקיים את פסק-הדין - הוא ביצוע פסק-הדין במהירות האפשרית. כאשר הצדדים חלוקים בשאלת פרשנותו של ההסכם שבבסיס פסק-הדין, הצורך לשמוע ראיות ועדויות, שמטרתן להתחקות אחר כוונתם הקונקרטית או המשוערת של בעלי הדין, עשוי לסכל זאת.

דברים אלה יפים גם לגבי הסכם פשרה בלתי-ברור, שאושר כפסק-דין, כשהצדדים חלוקים בשאלת פרשנותו ובשאלה אם הופר אם לאו. הסכם כזה, שניתן ליותר מפירוש אחד אינו ניתן לאכיפה בהליכי בזיון... עם-זאת יצויין, כי יש הסכמים המקבלים תוקף של פסק-דין וניתן וראוי לאוכפם על-פי פקודת הבזיון. אין לתחום קו חד וברור בין הסכמים שאושרו כפסק-דין הניתנים לאכיפה באמצעות פקודת בזיון, לבין אלה שאינם ניתנים לאכיפה כזו. גם הסכמים שנויים במחלוקת שקיבלו תוקף של פסק-דין יכול שיינתנו לאכיפה על-פי פקודת הבזיון. כל הסכם לפי מאפייניו ולפי נסיבותיו..."

בעניין יקבי ירושלים קבע בית-המשפט העליון, כי כאשר קיימת מחלוקת פרשנית בדבר הוראותיו של הסכם שקיבל תוקף של פסק-דין יש להיזקק להליך בזיון בית-משפט "רק כאשר ההכרעה במחלוקת היא מידית ומתבקשת מאליה {כך שלמעשה חלוקת של ממש} או כאשר עמדת אחד הצדדים נגועה בחוסר תום-לב".

הרציונל העומד בבסיס קביעה זו היא שאין זה ראוי להיזקק להליך בזיון כאשר יש מחלוקת בתום-לב בין הצדדים, בשל התוצאה המעין פלילית של ההליך, זאת במיוחד שעה שמדובר בפסק-דין שנתן תוקף להסכמות הצדדים ושאינו כולל הכרעות שיפוטיות.

עם-זאת נפסק, כי כאשר מדובר במחלוקת "מדומה" או כזו המבוססת על עמדה חסרת תום-לב של אחד הצדדים וניסיון להתחמק מביצוע הוראות פסק-הדין ניתן וצריך להכריע במחלוקת במסגרת הליכי בזיון {ראה: סע"ש (ת"א) 11641-03-15 אלבה פתרונות טכנולוגיים מתקדמים בעמ נ' אריה אהרן שמעון אלמלם, תק-עב 2015(2), 25028 (2015)}.

3. הערכאה שתדון בבקשה לפי פקודת הבזיון
מושכלות ראשונים הם, כי מקומה של בקשה לפי פקודת בזיון בית-משפט להידון בערכאה הדיונית, אף אם ערכאת הערעור נתנה החלטה שונה, כך נפסק בהאי לישנא:

"הערכאה היושבת לערעור נותנת אותו פסק-דין, אשר הערכאה הדיונית צריכה היתה לתיתו. יש איפוא להתייחס לפסק-הדין של בית-משפט זה כהחלטה המתקנת את החלטתו של בית-המשפט קמא.

לאור שיקולים אלה, אם אין בעל דין מציית לנאמר בפסק-הדין, ולו גם לאחר שתוקן בערעור, המוסמך לכוף ציות לנאמר שם הוא בית-המשפט קמא.
{דב"ע נו/3-216 מודקון בע"מ נ' דוד בש, פד"ע לא 613, 628 (1998); ב"ש 743/85 (ע"א 57/84) א.ג.ספרון נ' ר.ספרון, פ"ד לט(3), 195,196 (1985)}

בקביעה זו יש היגיון רב גם לאור העובדה שלעיתים יש צורך בבירור עובדתי וראייתי במסגרת הבקשה לבזיון בית-משפט, כפי שנדרש במקרה שלפנינו, ולכן נכון הוא, כי בירור זה ייעשה בראש ובראשונה במסגרת הערכאה הדיונית. ניתן כמובן לערער או לבקש ראשות לערער, לפי העניין, על החלטתו של בית-הדין האזורי לאחר שתינתן {עב"ל 39073-08-11 פלג מרדכי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2012(2), 1454 (2012)}.

4. היסוד העובדתי הנדרש להליך הבזיון
ב- ע"ע 745/07 {מועצה מקומית הר אדר ואח' נ' עמיחי אופיר, תק-אר 2008(3), 419 (2008)} בית-הדין הקדים אחרית לראשית וקבע, כי דין ערעורם של המועצה וראש המועצה, להידחות.

כבר נפסק, כי ה - actus reus של בזיון צו בית-משפט הוא היסוד העובדתי שבבסיס ההליך. "הקביעה מהו היסוד העובדתי, היא קביעה אובייקטיבית, היינו, כיצד אדם סביר היה מבין את התכלית, ולא כיצד הנתבע הספציפי הבין אותה" {דב"ע נו/ 5-18 אמונים פיתוח ושירותי הספקת כוח-אדם נ' שרעבי, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.12.96).

בענייננו, קבע בית-הדין, כי בחינה אובייקטיבית של החלטת בית-הדין האזורי בהליך הזמני בכלל, ובפן האופרטיבי שלה, בפרט, ברורה וחד-משמעית. המערערים נצטוו להחזיר את המשיב לעבודה סדירה במועצה "ברצף לעבודתו הקודמת כמזכיר" עד להכרעה בתיק העיקרי. המסקנה המתחייבת מקביעה זו על-פי תכליתה הינה, כי המועצה והאורגנים שבה לרבות ראש המועצה, אינם רשאים להמשיך ולנקוט נגד המשיב הליך פיטורים או שימוע נוסף באותה עילה אשר עמדה בבסיס החלטת הפיטורים מושא הבקשה לסעד הזמני.

ועוד זאת. טענות המערערים בדבר אופיו של השימוע שקיימו למשיב אינן קוהרנטיות. מחד-גיסא, טענו בערעורם, כי מדובר בשימוע חדש "הנוגע גם לנושאים אחרים אשר כלל לא הועלו בעבר" ומשהתנהל "הליך שימוע חדש, ובזימון חדש לשימוע, הרי שמדובר במסכת עובדתית שונה בתכלית השינוי אשר חורגת ממסגרת הבקשה לצו מניעה זמני, מכתב התביעה העיקרי" ומהחלטת בית-הדין בהליך הזמני.

מאידך גיסא, בתמצית הטענות שהגישו בערעור היתה גרסתם, כי מדובר בשימוע חוזר או מאוחר אשר נועד לרפא את הפגם שנפל בשימוע הראשון שנערך למשיב. טיעון זה, על הסתירה שבשני פניו, אין בו כדי לסייע בידי המערערים.
בית-הדין קבע, כי ככל שטענת המערערים היא, כי ערכו למשיב שימוע חוזר או מאוחר על החלטת הפיטורים הראשונה מושא צו המניעה הזמני, הרי שכבר הוטעם, כי בית-הדין האזורי הורה על בטלות החלטת הפיטורים הראשונה, וממילא לא נדרש שימוע נוסף או חוזר בנדון זה. משכך הוא, לא נמצא כל טעם בקיום שימוע חוזר או נוסף, כהגדרת המערערים, על החלטת פיטורים שעברה מן העולם.

ואם תאמר, כגרסתם האחרת של המערערים, כי מדובר בשימוע חדש עובר להחלטת פיטורים לאחר השבתו לעבודה מכורח צו המניעה, הרי שבכך מקור הרעה והפרת צו המניעה.

שכן, לא עלה בידי המערערים להוכיח, כי עילות חדשות עמדו ביסוד הכוונה שלא להמשיך בהעסקתו במועצה. לפי שקבע בית-הדין האזורי, הזמנתו של המשיב לשימוע החדש נעשתה על בסיס טענות אשר מרביתן הועלו בהליך השימוע הראשון ו"חלקן הגדול נדון בהחלטת בית-הדין". אשר-על-כן, הזמנת המשיב לשימוע החדש טרם פיטורים מחדש, נעשתה בהפרת הצו.

על האמור ובנסיבות המקרה, הוסיף בית-הדין, כי זימונו של המשיב לשימוע חודשיים בלבד לאחר החזרתו לעבודה, מהווה כשלעצמו הפרת הוראתו של בית-הדין בצו הזמני לעשות "מאמץ ראוי" להחזירו לתפקידו.

לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי בדין קבע בית-הדין האזורי, בהתייחס לתכלית החלטתו בהליך הזמני, כי "כל אדם סביר היה מפרש החלטה זו כחיוב להשבת המבקש לעבודה תקינה ומימוש זכותו של המבקש לעבוד, ולא כפי שטוענת המועצה, כהחלטה המתייחסת לקיומו של הליך השימוע הראשון בלבד". אשר-על-כן, קבע בית-הדין, כי אין לקבל את טענת המערערים, כי התנהלותם בדבר הליך שימוע "מאוחר" או "חדש" למשיב הינה בבחינת "פרשנות סבירה" להחלטתו של בית-הדין האזורי בהליך הזמני.

מסקנת הדברים היא, כי הוכח היסוד העובדתי הנדרש להליך הבזיון. בניגוד לצו שניתן בהליך הזמני, נקטו המערערים בהליך שימוע חדש למשיב בהתייחס להחלטת פיטורים. זאת, בסמוך לאחר החזרתו לעבודה ולמרות שלא היו רשאים "להחיות" את החלטת הפיטורים באמצעות שימוע חדש כפי שנהגו.

אף מהתנהלות המועצה וראש המועצה עובר לשימוע החדש עלה, כי התקיים היסוד העובדתי הנדרש לבזיון. המועצה וראש המועצה לא מילאו אחר הוראתו של בית-הדין האזורי בצו הזמני להחזיר את המשיב "לעבודה סדירה במועצה ברצף לעבודתו הקודמת כמזכיר" ו"להימנע מפגיעה בתנאי העסקתו, בתפקידו, בזכויותיו".

לפי שנקבע בפסק-דינו של בית-הדין האזורי, לאחר החזרתו לעבודה ניטלו מהמשיב, באופן חד-צדדי, סמכויות סטטוטוריות כגון, זימון לוועדות, וניהול פרוטוקול הוועדות, וכן ניטלו ממנו סמכויות לבר-טטוטוריות בנושאים בהם טיפל בעבר {על סמכויותיו השונות והנרחבות של מזכיר המועצה ראה בפסק-דינו של הנשיא סטיב אדלר ב- ע"ע 3/98 גאסר אבו עראר נ' עלי גיעד (לא פורסם, 1998).

נישול המשיב מסמכויותיו כמזכיר המועצה הוסבר על-ידי המערערים בחובתם להעסיקו במסגרת סמכויותיו הסטטוטוריות בלבד, ובתגובה לטענותיו בהליך הזמני לפיהן "עומס העבודה המוטל עליו הינו רב ביותר ומעבר לאלו הנגזרות מתפקידו כמזכיר".

התנהלות זו של המועצה והעומד בראשה אינה עולה בקנה אחד עם עיקרון תום-הלב, ואף אינה מתיישבת עם הוראתו של בית-הדין האזורי לצדדים לעשות "מאמץ ראוי... לנסות לתפקד בדרך המלך ולהביא את הדברים לתיקונם" מבלי לפגוע בתפקודו של המשיב. מכל מקום, הוצאת סמכויות לבר-סטטוטוריות מגדר פעילותו של המשיב, אינה יכולה להיעשות באופן חד-צדדי ובדרך שנעשתה, כעולה לכאורה מחומר הראיות שהובא בפני בית-הדין האזורי ובפני בית-הדין.

עוד הוסיף בית-הדין, כי תכליתו של צו מניעה זמני להקפיא מצב קיים עד אשר יבחן בית-הדין את חוקיות הפיטורין ודרך ביצועם. עם-זאת, הצו כשלעצמו אינו חליפת מגן לעובד מפני פיטורים בעילה מוצדקת, לאחר שבית-הדין הורה על החזרתו לעבודה.

כך דרך-כלל כך גם בענייננו. ככל שלאחר מתן הצו קמה עילה חדשה לפיטורי המשיב ולהליך שימוע נוסף במסגרתו, באופן המצדיק עשיית שינוי בצו המניעה הזמני, היה על המערערים לחזור ולפנות לבית-הדין האזורי בבקשה להסרת הצו תוך שיבססו טענה של שינוי נסיבות.

המערערים לא פעלו כן, אלא הקדימו ועשו דין לעצמם, בכך ששינו מהוראתו של צו המניעה שהוציא בית-הדין האזורי וזימנו את המשיב לשימוע נוסף טרם פיטורים. על התנהלות כגון זו אמרה סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין בפסק-הדין בעניין עיתים {עפ"א 1002/00 עתי"ם - סוכנות חדשות הישראליות בע"מ נ' האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.01.04)}: "אין ספק כי חזרה על אותו אקט ובשל אותן סיבות, אינה עונה על כוונת הצו שהוצא".

הלכה היא, כי חיובו של בעל דין במסגרת הליך הבזיון אינו טעון הוכחת יסוד נפשי מיוחד ו"אין צורך בכוונה להפר את צו בית-המשפט, אלא די במודעות למעשה ההפרה" {ע"פ 1914/99 יוסף קייזר נ' ליאור פוקס, (1999)}. "אפילו נעשו האקטים המפרים נושא ההליך בתום-לב ומתוך אמונה כנה שמעשים אלה אינם ממרים את הצו, אין טעם שלא לכפות על הממרה את ביצועו של צו-המניעה בעתיד, לאחר שהובהר לו במסגרת אותו הליך, כי מעשיו אינם עולים בקנה אחד עם צו-המניעה" {ע"פ 2351/95 "מובי" בירנבאום נ' שמעוני, פ"ד נא(1), 661 (1997)}. אף "אין הכרח כי בלב הנתבע תשכון 'מחשבה פלילית' ספציפית של 'כוונת הפרה' או של מצב נפשי בדומה לה. די בכך שהנתבע מודע למעשיו או למחדליו ו'בזיון בית-המשפט' קם ונהיה" {עניין מובי}; או די כי תוכח "כוונה המגיעה לפחות לידי רשלנות, היינו, התנהגות שאדם סביר היה צריך לצפות שהיא אינה ראויה, על-פי החלטת בית-המשפט" {ע"פ 180008/98 יוסף בן דב נ' ק.ח. טכנולוגיות לרכב בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.01.07)}.

בענייננו, טענו המערערים, כי לא התגבש היסוד הנפשי של הבזיון, שכן בפעולותיהם כלפי המשיב לאחר החזרתו לעבודה, סמכו על ייעוץ משפטי שקיבלו בישיבת המליאה במהלכה התקיים השימוע החדש למשיב. כאשר הייעוץ המשפטי ניתן להם על-ידי היועץ המשפטי של המועצה כגורם מוסדי ועל-ידי באי-כוחם שנטלו חלק באותה ישיבה. בית-הדין לא קיבל טענה זו.

בית-הדין קבע, כי כפי שנקבע בפסק-הדין בעניין מובי, ייעוץ משפטי כשלעצמו אינו מהווה פטור מהתגבשות היסוד הנפשי הנדרש בהליך הבזיון. באותה פרשה, התייחסה השופטת שטרסברג כהן לדין האנגלי והאמריקני, במקרים בהם נקבע, כי הנתבעים הפרו את צו-המניעה, וכי יש לחייבם בבזיון בית-משפט "אף שעשו את מעשיהם בתום-לב ובאמונה סבירה שאינם מפרים את הצו, ולאחר שקיבלו ייעוץ משפטי".

ועוד זאת. בנסיבות המקרה שלפנינו, קבע בית-הדין, כי ניתן לייחס לראש המועצה ולחברי המליאה מודעות למעשה ההפרה, אף בשים לב לטענות שהועלו נגד המשיב בשימוע החדש.

טענות שלא היו שונות במהותן מאלה שהועלו נגדו בשימוע הראשון עובר לפיטוריו, ואשר נדחו על-ידי בית-הדין האזורי בהחלטתו. בכך, התנהגותם של המערערים היתה כזו "שחוקיותה נבחנת קרובה יותר ל'גרעין הקשה' של העבירה", היא האיסור על-פי הצו הזמני {ע"פ 845/02 מדינת ישראל נ' מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית לישראל בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.01.08)}.

עוד הוסיף בית-הדין בנוסף על כך, כי היה על ראש המועצה ועל חברי המליאה, נוכח בכירות מעמדם, להפעיל שיקול-דעת עצמאי ולא להשליך יהבם אך ורק על הייעוץ המשפטי שקיבלו במהלך ישיבת השימוע החדש.
התנהלות זו על רקע מכלול הנסיבות כשלעצמה היא בבחינת עצימת עיניים ואין לראותה כסבירה, או כמסירה מעליהם אחריות לקיום החלטת בית-הדין האזורי ככתבה וכלשונה.

זאת במיוחד, כאשר עולה מפרוטוקול השימוע החדש, כי למרות הייעוץ המשפטי ולאחריו, הביעו חלק מחברי המליאה הסתייגותם מעמדת היועץ המשפטי וחזרו ושאלו אם הם נוקטים בהליך הראוי.

וכלל הוא, כי "כאשר הלקוח אינו טועה מבחינה סובייקטיבית טעות כנה בנוגע לדין הפלילי, או כאשר הלקוח חושד בכך שמעשהו הוא אסור, הרי נתקיים בו היסוד הנפשי שבעבירה ולא יהיה בחוות-דעתו של עורך-דינו ואף לא של גורם מייעץ אחר, כדי לפטור אותו מאחריות פלילית {עניין תוצרת חקלאית, פסקאות 35 - 38; וכן ראו: ע"פ 1672/06 אברהם בלילי נ' מדינת ישראל הרשות להגבלים עסקיים, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.03.08)}.

הנה-כי-כן, על רקע כלל נסיבות המקרה, קבע בית-הדין, כי טענת ההסתמכות על ייעוץ משפטי אינה מצדיקה את הפרת הצו הזמני, ואינה פוטרת את המערערים מקיומו של היסוד הנפשי בהתנהלותם כלפי המשיב.

הפרת הצו הזמני באה לידי ביטוי לא רק בהליך השימוע החדש אליו זומן שלא כדין, אלא גם בהתנהלות המערערים כלפי המשיב, המגבשת אף היא את היסוד הנפשי.

בית-הדין האזורי עמד על הפגמים הרבים והמצטברים בהתנהלות המועצה כלפי המשיב לאחר החזרתו "הכפויה" לעבודה בצו הזמני. עם-זאת ראוי לחזור ולהטעים, כי הפגיעה החד-צדדית בסמכויותיו של המשיב נעשתה ביודעין ולמצער מתוך מודעות לפגיעה בסמכויות שהיו לו עובר לפיטוריו. וזאת, מבלי שהוכח, כי "החלטה בדבר העברת הסמכויות התקבלה מתוך דאגה לטובת המועצה וענייניה ומתוך האחריות שמטלות המועצה יבוצעו כראוי" {עניין אבו עראר לעיל}.
התנהלות פגומה זו, גם אם נעשתה תוך עצימת עיניים או התרשלות, מגבשת אף היא את היסוד הנפשי הנדרש כלפי המועצה והעומד בראשה בהליך של בזיון {לניתוח היסוד הנפשי של מודעות או עצימת עיניים ראה: ע"פ 22/06 מדינת ישראל משרד המסחר והתעשיה נ' יעקב רוזן, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.03.07); ע"פ 16/06 שלמה באשר נ' מדינת ישראל - משרד התמ"ת, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.12.06)}.

היסוד העובדתי והיסוד הנפשי להוכחת הבזיון המתקיימים במועצה מתקיימים אף בראש המועצה. כלל נקוט הוא, כי הליך בזיון "יוגש לא רק נגד מי שהיה צד ישיר להליך, אלא גם נגד כל מי שידע עליו וגרם לסיכולו" {ע"ע 561/06 גיטנר אולג נ' משה זאק, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.10.06); וראה: עניין בן דב; ע"פ 1613/05 אמיר מסיקה נ' יצחק בראשי, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.05.05)}.

הלכה זו חלה "אף לעניין אחריותם של עובדים ושלוחים, אשר בהתנהגותם במהלך העבודה ותוך ביצוע תפקידיהם הביאו לידי כך, כי המעביד או השולח יפר צו מניעה המחייבו כדין" {ע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' ביטון, פ"ד לד(4), 232 (1980)}. בענייננו, קבע בית-הדין, כי בדין פסק בית-הדין האזורי, כי צו הבזיון יופעל גם נגד ראש המועצה. זאת, נוכח הזיקה ההדוקה בין הליך הבזיון ובין התנהלותו של ראש המועצה במסגרתה הכשיל במודע את קיום צו המניעה. וזאת, למרות שכאורגן הבכיר במועצה היה מופקד על קיום הצו ככתבו וכלשונו.

טענת המערערים על כך שלא ניתנה להם אפשרות לחקור את המשיב על תצהירו, אין בה כדי לשנות מהכרעת בית-הדין בערעור. כלל נקוט הוא, כי "הליכי אכיפה לפי פקודת בזיון בית-המשפט מיועדים מעצם טבעם להתברר במהירות וביעילות כדי לאכוף צווים הברורים על פניהם, או שניתן ללמוד על משמעותם ללא טרחה יתירה, ואין מקום להפוך את הדיון בהם למשפט מלא עם ראיות ועדויות" {עניין אולג לעיל וראה גם: רע"א 4231/90 אתת טכנולוגיות (1985) בע"מ נ' מכ"ש, מפסקי כרם שלום, פ"ד מה(1), 617 (1990)}.
בית-הדין האזורי ציין בפסק-דינו, כי "לתגובה לבקשה מטעם המועצה לא צורף כל תצהיר. כן, לא הוגשו מסמכים או כל ראיות הסותרות את טענותיו של המבקש או את תצהירו. בפני בית-הדין עמדה בקשת המבקש לה צורף תצהיר וצורפו מסמכים ואלו לא נסתרו". עוד נקבע, כי משלא צורפו "תצהיר או מסמכים או ראיות המפריכים" את טענות המשיב והמסמכים מטעמו נמצאה "גרסתו מבוססת". בפרוטוקול הדיון בבית-הדין האזורי לא מצא בית-הדין כל בקשה לחקור את המשיב על תצהירו. אף אין ראיה לכך שהתבקשה חקירת המשיב על תצהירו לאחר הדיון בהליך הבזיון ועובר למתן פסק-הדין.

באשר להטלת הקנסות, קבע בית-הדין, כי הטלת הקנסות "על אתר" בדין יסודה. כפי העולה מפסיקתו של בית-הדין האזורי, למרות הוראתו המפורשת והברורה להחזיר את המשיב לעבודתו כמקודם, נהגו המערערים כלפי המשיב בחוסר תום-לב מובהק, תוך שנעלו בפניו כל אפשרות לחזרה לתפקוד תקין במועצה על כל סמכויותיו, הלכה ולמעשה.

"קבלת הפנים" שערכו לו בחזרתו לעבודה התבטאה בנעילת חדרו, החלפת המנעול ואי-מתן רשות כניסה לו. משנמצאו לו חדר וכסא, נטלה המועצה, בהוראתו של ראש המועצה תפקידים סטטוטוריים ואחרים שהיו למשיב עובר לפיטוריו, לא אפשרו לו "לחזור לעבודתו התקינה ובאופן מלא, הערימו קשיים על תפקודו, לא החזירו לו את רכבו ואת מכשיר הפלאפון שלו, אלא רק לאחר מספר ימים ולאחר מספר התכתבויות עם ב"כ המועצה" ולא נעשה "מאמץ ראוי" להחזירו לתפקידו כפי שהיה עובר לשימוע הראשון "ולהביא את הדברים לתיקונם".

אם לא די בכך הוסיף בית-הדין האזורי וקבע, כי "בהנחייתו של ראש המועצה לגורמים שונים שלא לשתף פעולה עם המבקש, ובזימונו של המבקש לשימוע לאחר ולמרות החלטת בית-הדין, יש משום פעולה פוזיטיבית של ראש המועצה ושל המועצה שלא לקיים את הצו".

הנה איפוא, המועצה בהנחייתו היזומה של ראש המועצה, פעלו באופן שיטתי נגד החזרתו של המשיב לתפקידו כמזכיר המועצה, תוך פגיעה קשה בכבוד האדם של המשיב כאדם וכעובד. כל זאת בתקופה של כחודשיים ימים בלבד, מאז החזרתו הכפויה למועצה, כאשר המשיב מצא עצמו ניצב פעם נוספת במעמד שימוע נוכח כוונתם המחודשת של המערערים לחזור על הליך הפיטורים.

חומרה יתירה בהתנהלותם זו של ראש המועצה והמועצה ראה בית-הדין במעמדם כגוף ציבורי ונבחר. על רקע זה יש לראות בהפרת צו בית-הדין האזורי פגיעה לא רק במשיב אלא גם באינטרס הציבורי. אף לכך מכוון הליך הבזיון והסנקציה שננקטה בעקבותיו כלפי המערערים.

נוכח הפרת הצו הקשה והבוטה, קבע בית-הדין, כי צדק בית-הדין האזורי בהטלת קנסות "על אתר" הן על המועצה והן על ראש המועצה. ודוק. אין מדובר בענישה על הפרת הצו בעבר, כי אם על החשש הסביר והמבוסס לפיו אף בעתיד ימשיכו המועצה וראש המועצה בהפרת צו האכיפה עליו הורה בית-הדין.

לאור כל האמור לעיל, בית-הדין דחה את הערעור.

ב- בר"ע 22958-09-15 {קובי ויצמן נ' מפעלי אנקורי (1971) בע"מ, תק-אר 2015(3), 1405 (2015)} קבע בית-הדין, כי החלטת בית-הדין בבקשה מכוח פקודת בזיון בית-המשפט ניתנה על-ידי מותב, על-אף שאמורה היתה להידון על-ידי השופט לבדו {סעיף 38 לחוק בית-הדין לעבודה}. בהתאם להלכה הפסוקה, פגם זה הפך את ההחלטה לבטלה מעיקרה {ע"ע (ארצי) 44773-08-11 עיריית רמת השרון נ' איילת שושני ג'ינו, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.09.15)}. משכך, קבע בית-הדין, כי אין צורך לדון בשאר טענות המבקש, ואף אין צורך בקבלת תגובת המשיבה, ויש להחזיר את עניינו של המבקש לבית-הדין האזורי לצורך קיום דיון בבקשה בפני הגורם השיפוטי המוסמך.

מעבר לצורך ציין, בית-הדין, כי במסגרת בקשה מכוח פקודת בזיון בית-המשפט יכול היה המבקש לעתור להטלת סנקציות שמטרתן כפיית המשיבה לקיים את ההחלטה כפי שניתנה, כל זאת בכפוף להוכחת היסוד העובדתי והנפשי הנדרשים, ובכפוף לשיקול-דעת בית-הדין האם מתן סעד של בזיון ראוי בנסיבות העניין {ראה: ע"ע (ארצי) 12888-09-10 הפלחה מבואות ירושלים אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' יפה יצחק, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.12.10)}. על פני הדברים, קבע בית-הדין, כי אין אפשרות במסגרת בקשה מכוח פקודת בזיון בית-משפט {קל וחומר במסגרת בקשת רשות ערעור על החלטה מכוח פקודת בזיון בית-משפט} לעתור לקבלת צו מניעה חדש, ובמקרה זה כנגד עריכת שימוע או כנגד פיטורים.

שמורה לפיכך הדרך למבקש, כפי שציין בפניו בית-הדין האזורי, לפתוח הליך חדש בהתאם לכל דין, ולהעלות במסגרתו את כל טענותיו כנגד הפעולות בהן נקטה המשיבה לאחר מתן ההחלטה. למותר לציין, כי גם אם יעשה כן לאחר קיום השימוע, וגם אם ישמיע טענותיו בשימוע, לא ייחשב הדבר כוויתור על איזו מטענותיו או פגיעה באיזו מזכויותיו.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי עניינו של המבקש יוחזר לבית-הדין האזורי לצורך מתן החלטה בבקשה מכוח פקודת בזיון בית-המשפט על-ידי השופט לבדו.

ב- סע"ש (חי') 50888-11-14 {המבקש נ' המשיבים, תק-עב 2015(3), 2091 (2015)} קבע בית-הדין, כי באשר לזהות הצדדים לבקשה, סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית-משפט שהוחל בבית-הדין לעבודה מכוח סעיף 38 לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, קובע, כי לערכאות השיפוטיות כאמור תהא סמכות:

"... לכוף אדם בקנס או מאסר, לציית לכל צו שניתן על ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה."

לאור האמור, קבע בית-הדין, כי מטרתו של סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט הינה לכוף אדם לציית לכל צו שניתן על-ידי בית-הדין, כאשר הכלים לכך הם קנס או מאסר, לרבות קנס שיוטל על אדם מסויים.

לא-זו-אף-זו, בשל אופיו המיוחד של ההליך, אף קובע סעיף 6(2) לפקודת בזיון בית-המשפט, כי הליך על-פי הפקודה ייפתח בדרך של הזמנה מיוחדת, כפי שהומצאה למשיבים, כדלקמן:

"לא יינתן צו המטיל קנס או מאסר אלא-אם-כן הוזמן הממרה להופיע ונענה להזמנה, או, כשלא בא מעצמו, הובא לפני בית-המשפט בצו תפיסה כדי להראות טעם מדוע לא ינתן נגדו צו כזה". ללמדך, כי ההליכים מכוח הפקודה, הן לאור טיבם והן לאור הכלים שהועמדו להבטחתם מכוונים כלפי אדם בשר ודם.

משכך ובהינתן, כי המשיבה היא תאגיד משפטי ולא אדם בשר ודם, הרי שהצדדים הנכונים לבקשה זו הם הן המשיבה עצמה כצד לפסק-הדין והן המשיב בהיותו מנהל המשיבה והפועל מטעמה."

5. כל ספק בדבר משמעותו של צו בית-המשפט צריך לפעול לטובת הנתבע הנאשם בביזוי - הבקשה נדחתה
ב- צ"ו (יר') 37698-11-13 {נגאש מזנגייה נ' מודיעין אזרחי בע"מ חברות, תק-עב 2015(2), 6143 (2015)} קבע בית-הדין, כי כל ספק בדבר משמעותו של צו בית-המשפט צריך לפעול לטובת הנתבע הנאשם בביזוי, וזאת מאחר שההליכים לפי הפקודה הם מעין פליליים {בש"א (ת"א) 3984/01 בראונשטיין נ' שרותי בריאות כללית, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.08.01); רע"א 4231/90 אתת טכנולוגיות (1985) בע"מ נ' מכ"ש, מפסקי כרם שלום, פ"ד מה(1), 617 (1990)}. במקרה זה אף לא נוצר ספק בדבר מילוי הצו. אך לו היה ספק היה פועל לטובת הנתבעת.
משכך עובדתית עמדה הנתבעת {המשיבה} בדרישת שלב א' על-פי הפסיקה, כי קיימה את צו בית-הדין בפרשנות סבירה ובכלל .

עוד הוסיף בית-הדין, כי המבקשת כשלה ולא הוכיחה בזיון צו זה, ולו לכאורה. המבקשת הניחה הנחות לגבי קיומם של הסכמים ולא הניחה בסיס להנחה זו ולו בראשית ראיה. כך למשל לא בדקה אם קיים הסכם קיבוצי המופיע במסמך, ומה כתוב בו והאם מפנה לסעיפים עלומים כלשהם. ראיה בסיסית הניתנת להבאה לכאורה שהמבקשת לא הביאה.

לפיכך, משהגיע בית-הדין למסקנה, כי מבחינה עובדתית קיימה המשיבה את הצו, שניתן לאחר שקיבלה רשות לצמצם את ההחלטה המקורית, אין צורך עוד להוכיח את היסוד הנפשי הדרוש לצורך ביסוס טענת הבזיון {פרשת אמונים לעיל}.

מכל מקום נטל הוכחת קיום היסוד הנפשי בנתבעת מוטל על המבקשת. המבקשת לא הרימה נטל זה. על מהות היסוד הנפשי אמר בית-הדין הארצי כדלקמן:

"מצב זה צריך להיות מצב של מודעות להפרה האסורה. לא די במודעות למעשה אלא צריך שתהיה מודעות לכך שהמעשים שנקבעו מפרים צו של בית-משפט. כשמדובר ביסוד נפשי מדובר במצב נפשי סובייקטיבי, של כוונה להפר ומודעות להפרה... הליך של בזיון הוא גם הליך אזרחי, ולעניין היותו הליך אזרחי אין צורך בכוונה אלא מדובר באחריות מוחלטת. מאידך בהתייחסנו להליך כאל הליך מעין פלילי ולא אזרחי יש להוכיח יסוד נפשי, mens rea. דרוש היסוד של רצייה. נראה לי שגם אם נראה את ההליך כהליך אזרחי דרוש יסוד נפשי כלשהו, יסוד של רשלנות" {ע"פ 180008/98 יוסף בן דב נ' ק.ח. טכנולוגיות לרכב בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.01.07)}.

לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי אין מדובר באחריות מוחלטת, אלא בכוונה המגיעה לפחות לידי רשלנות, היינו, התנהגות שאדם סביר היה צריך לצפות שהיא אינה ראויה, על-פי החלטת בית-המשפט. התנהגות כזו יכול שתנבע מאי-ביצוע בזדון, או מאי-ביצוע ללא כוונת זדון.

המשיבה, עת סברה שההחלטה המקורית עלולה לפגוע בה או בצד ג' פנתה בבקשה מנומקת לבית-הדין והסבירה מדוע יש לצמצם את ההחלטה המקורית. דהיינו לא רק שפעלה אלא אף ביקשה לשכנע את בית-הדין בהיבטים משפטיים וכלכליים של משמעות ההחלטה המקורית אשר לדעתה היתה רחבה מידי.

בית-הדין קבע, כי לא ניתן לזקוף להתנהלות זו זדון או רשלנות, ההיפך יש בכך גילוי אחריות ופעולה לגיטימית במסגרת הליכי בית-דין. אין לזקוף כוונת זדון או רשלנות למסמכים שגולו על-פי ההחלטה המאוחרת המצמצמת. יש בהם מידע רב.

עוד הוסיף בית-הדין, כי המבקשת לא הוכיחה, כי התקיים במשיבה יסוד נפשי מכוון ובזדון ואף לא של רשלנות. על-כן גם בעניין זה לא הורם הנטל על-ידי המבקשת והכל כאמור למעלה מהצורך, כי לכתחילה לא הוכיחה המבקשת קיום פן עובדתי של בזיון בית-משפט, שהוא הנדבך הראשון.

לאור כל האמור לעיל, בית-הדין דחה את הבקשה לבזיון בית-משפט.

6. המשיבה הפרה הוראה שיפוטית - הבקשה התקבלה
ב- ס"ע (חי') 28330-02-14 {מועצה מקומית ביר אלמכסור נ' אשרף חוג'יראת, תק-עב 2014(3), 17049 (2014)} בית-הדין קבע, כי פסק-הדין אינו מקויים הלכה למעשה, שכן המבקש לא שובץ לתפקיד מתאם הרשות למלחמה בסמים ובאלכוהול באותם תנאי שכר קודם יציאתו לחופשה ללא תשלום {חל"ת}.

לפיכך, משעה שהמבקש לא הוחזר לתפקידו כמתאם הרשות למלחמה בסמים ואלכוהול, אין מנוס מהמסקנה שהמשיבה אינה מכבדת את פסק-הדין.

בתגובתה טענה המשיבה, כאמור, שהוסכם עם העובד הממלא כיום את תפקיד מתאם הרשות למלחמה בסמים ואלכוהול, שהוא יעבור לתפקיד אחר, אולם לאחר פסק-הדין חזר בו העובד האחר מהסכמתו. במעמד הדיון בבקשה, טען בא-כוח המשיבה, כי "לא נעשתה בדיקה יסודית מספיק לתפקיד החדש שהוצע לעובד האחר, על-מנת שיעבור אליו, והתברר לאחר הדיון שהוא לא מתאים לתפקיד הזה". בנסיבות אלה מתקיים במשיבה היסוד הנפשי של מודעות להפרת הוראות פסק-הדין, כנדרש בהליך לפי פקודת הבזיון.

בתגובתה הוסיפה המשיבה וטענה, כי "הואיל ומדובר במשרה ייעודית המתוקצבת על-ידי הרשות למלחמה בסמים, אין כל אפשרות להעסיק או להכשיר עובד נוסף, מה גם שאין לרשות כל נחיצות בעובד נוסף לאייש את התפקיד".

לטענת המשיבה, משרד הפנים דורש קיומו של מכרז לאיוש משרת מתאם הרשות למלחמה בסמים, ובין המשיבה לבין הרשות למלחמה בסמים ואלכוהול נחתם בחודש ינואר 2011 חוזה העסקה על-שם העובד האחר.

בית-הדין קבע, כי ניתן להעלות תהיות רבות בנוגע להתנהלותה של המשיבה, כמו למשל העובדה שהמבקש מילא בעבר תפקיד מתאם הרשות למלחמה בסמים ואלכוהול, טרם יציאתו לחופשה ללא תשלום, והתאפשר לו למלא תפקיד זה מבלי שעבר מכרז לאיוש המשרה, ואף מבלי שנחתם חוזה העסקה מול הרשות למלחמה בסמים ואלכוהול.

זאת ועוד: המשיבה טענה, כי בניגוד למבקש, העובד האחר הממלא את התפקיד כיום הוכשר על-ידי הרשות למלחמה בסמים ואלכוהול. אולם, המבקש מילא תפקיד זה בעבר, ולדבריו אף עבר הכשרה מתאימה, שאם-לא-כן, מדוע הסכימה המשיבה להשיבו לתפקיד זה. כפי הנראה הן המבקש והן העובד האחר לא עברו מכרז לאיוש משרת מתאם הרשות מלחמה בסמים ואלכוהול. עם-זאת, עניין זה כלל אינו רלוונטי, שכן, וזו השאלה העומדת לפתחו של בית-הדין.

עוד הוסיף בית-הדין, כי הדין קובע דרכים לביטול של פסק-הדין, וכל עוד פסק-הדין עומד בעינו ומחייב את המשיבה להשיב את המבקש לעבודתו כמתאם הרשות למלחמה בסמים, הרי שככל שהמשיבה אינה מבצעת את הוראה זו, הרי שהיא מבזה את פסק-הדין.

לאור כל האמור, בית-הדין קיבל את הבקשה וקבע, כי המשיבה מפרה ומבזה הוראה שיפוטית המורה לה להשיב את המבקש לתפקיד מתאם הרשות למלחמה בסמים ואלכוהול. לפיכך, יש מקום להפעיל הליכי בזיון על-מנת לאכוף עליה קיומו של פסק-הדין.

לפיכך, הורה בית-הדין למשיבה לפעול לאלתר להשבת המבקש לתפקיד מתאם הרשות למלחמה בסמים ואלכוהול, באותם תנאי שכר ששולמו לו ערב יציאתו לחל"ת.

עוד נקבע, כי הצו ייכנס לתוקפו ביום 08.09.14 בשעה 14:00, ובית-הדין הטיל על המשיבה קנס בסך 500 ש"ח עבור כל יום שלאחר יום 08.09.14 במהלכו תימשך הפרת פסק-הדין.

7. כאשר מדובר בפסק-דין שנתן תוקף להסכמת הצדדים, נדרש שהפרת ההסכם תהא ברורה וחד-משמעית - הבקשה נדחתה
ב- פ"ה (חי') 10394-10-13 {בילי זיידאן נ' עיריית חיפה נ' אגף לחינוך, תק-עב 2014(3), 3736 (2014)} קבע בית-הדין, כי כאשר מדובר בפסק-דין שנתן תוקף להסכמת הצדדים, נדרש שהפרת ההסכם תהא ברורה וחד-משמעית וזאת הן לאור הצורך לנהל את הליכי האכיפה על-פי פקודת הבזיון במהירות וביעילות והן לאור אופייה הפלילי של הוראת הבזיון.

במקרה שלפנינו, גם אם נקרא לתוך פסק-הדין את הצהרתו של מר נקיבלי כבסיס ההסכמה לבקשה למחיקת ההליך הזמני והעיקרי, הרי שניתן לפרש הצהרה זו כמתייחסת לשיבוץ המבקש בשנת הלימודים 2014-2013 בלבד.

עוד הוסיף בית-הדין, כי לנוכח קיומן של מספר פרשנויות של ההצהרה, לא ניתן לייחס למשיבה יסוד נפשי של מודעות להפרה הנטענת ועל-כן לא ניתן להאשימה בבזיון. יתר-על-כן, הצורך בפרשנות ההצהרה וההסכמה שבסיס פסק-הדין מלמד על כך שהליך לפי פקודת הבזיון אינו מתאים לענייננו. לאור האמור לעיל, הבקשה לפי פקודת הבזיון נדחתה.

8. מקום בו חוסר היכולת נובע ממעשיו של המפר עצמו, לא ניתן לחייבו בבזיון בית-משפט - הבקשה נדחתה
ב- תע"א (ת"א) 7838-06 {סידי קליין נ' אלטשולר שחם בע"מ ואח', תק-עב 2013(4), 6528 (2013)} בית-הדין קבע, כי בהתאם לפסיקה, חוסר יכולת לבצע חיוב שבפסק-דין משמש הגנה מפני הליכים של בזיון בית-המשפט {ראה: בר"ם 5657/12 יאיר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה רמלה, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.10.12); ע"פ 221/88 פנחסי נ' חזקי, פ"ד מב(2), 722, 724 (1988)}.

עוד הוסיף בית-הדין, כי בעניין בש"פ 4445/01 {אריאלה גל ואח' נ' אהרון קצובשווילי ואח', פ"ד נו(1), 210 (02.09.01)} נקבע, כי:

"ההליך הקבוע בסעיף 6(א) לפקודת הבזיון אינו אלא אמצעי אינסטרומנטלי, שמטרתו מוגדרת. הוא לא נועד לבטא הוקעה או גינוי. הוא גם לא נועד להוות גמול על מעשה עבירה. מסיבה זו, כאשר לא יכולים האמצעים לפי פקודת הבזיון להביא לביצוע פסק-הדין, לא ייעשה שימוש באמצעי האכיפה שבפקודת הבזיון."

עוד הדגיש בית-הדין, כי על-פי פסיקת בית-המשפט העליון בעניין ע"א 391/80 {מירה ומיכאל לסרסון ואח' - שכון עובדים בע"מ, פ"ד לח(2), 248-247 (11.04.84)}, גם מקום בו חוסר היכולת נובע ממעשיו של המפר עצמו, לא ניתן לחייבו בבזיון בית-משפט:

"ההלכה קובעת "שבית-המשפט לא יצווה על ביצוע-בעין, כאשר נבצר מן הצד המפר לבצע את החוזה, ויהא זה אפילו עקב פעולת אותו צד מפר עצמו" {ע"א 147/63, משה ואלפונסו אג'יב נ' חברה להקמת בנייני דוגמה, פ"ד יז 2192, 2196 (1963)}. מאותה סיבה ממש גם לא יינתן צו מכוח סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט..."

משכך, אף אם בזמן אמת ייתכן והיו בידי המשיבה מסמכים רלוונטיים נוספים על אלו שהועברו לידי המבקשת, מאחר וכיום, בזמן כפיית הציות, אין בידי המשיבה מסמכים נוספים העונים לדרישות הצו, ואף המבקשת עצמה לא הצביעה על כל מסמך המצוי בידי המשיבה שלא הועבר לידיה, אין הצדקה ואף אין כל טעם בשימוש באמצעי האכיפה שבפקודת הבזיון, שכן ממילא אלו לא יסייעו באכיפת הוראות פסק-הדין ולכל היותר יהוו סנקציה "עונשית".

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי בנסיבות אלה בהן המשיבה ביצעה את כל שיכלה על-מנת לקיים את הוראות הצו, יש לדחות את הבקשה לאכוף על המשיבה את ביצוע פסק-הדין בהתאם להוראות סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט.

9. היה צורך בפרשנות ההסכם ולכן, הליכים לפי פקודת הבזיון, שהם כאמור "מעין פליליים" לא התאימו - הבקשה נדחתה
ב- סע"ש (חי') 36054-07-12 {אירנה צולר נ' עיריית נהריה, תק-עב 2013(3), 17209 (2013)} המבקשת טענה, כי המשיבים הפרו את החלטת בית-הדין שחייבה אותם להשאיר אותה בחדר בקומה הרביעית, עד למתן פסק-הדין ואילו המשיבים טענו שהחלטת בית-הדין בדבר הותרת המצב על כנו התייחסה אך ורק לאי-העברתה של המבקשת לקומה השביעית עד שיקבע בפסק-הדין האם ניתן להעבירה לשם אם לאו.

עוד הוסיף בית-הדין, כי כפי שנפסק על-ידי בית-המשפט העליון ב- רע"א 4231/90 {אתת טכנולוגיות (1985) בע"מ נ' מכ"ש - מפסקי כרם שלום, פ"ד מה(1), 617 (1990)}, הליכי אכיפה לפי פקודת הבזיון מיועדים מעצם טבעם להתברר במהירות וביעילות כדי לאכוף צווים הברורים על פניהם או שניתן ללמוד על משמעותם ללא טרחה יתרה, ואין מקום להפוך את הדיון בהם למשפט מלא עם ראיות ועדויות כדי להתחקות אחר כוונתם הקונקרטית או המשוערת של בעלי הדין.

במקרה שבפנינו, קבע בית-הדין, כי יש צורך בפרשנות ההסכם ולכן, הליכים לפי פקודת הבזיון, שהם כאמור "מעין פליליים" אינם מתאימים.

עוד ציין בית-הדין, כי לנוכח קיומן של מספר פרשנויות של ההחלטה, לא ניתן לייחס למשיבים יסוד נפשי של מודעות להפרה האסורה ועל-כן לא ניתן להאשימם בבזיון. לאור האמור לעיל, הבקשה לפי פקודת הבזיון, נדחתה.

10. לנוכח קיומן של מספר פרשנויות לא ניתן היה לייחס למשיבות יסוד נפשי של מודעות להפרה - הבקשה נדחתה
ב- סע"ש (חי') 35011-03-13 {ורד גייטס נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח', תק-עב 2013(2), 14397 (2013)} החלטת בית-הדין קבעה, כי המשיבה לא תבצע שינוי בתפקידה של המבקשת. מעיון בבקשה עלה, כי המבקשת לא הועברה מתפקידה ולא נלקחו ממנה סמכויות.

הפגישות או פעולות ההכנה לקראת יישום הרפורמה אינן עולות כדי שינוי התפקיד של המבקשת. מכל מקום, גם אם ניתן לטעון שפעולות ההכנה מהוות חלק מתהליך השינוי בתפקיד המבקשת, הרי שלנוכח קיומן של מספר פרשנויות לא ניתן לייחס למשיבות יסוד נפשי של מודעות להפרה האסורה ועל-כן לא ניתן להאשימן בבזיון. לאור האמור לעיל, הבקשה לפי פקודת הבזיון נדחתה {ראה גם: פ"ה (חי') 11171-02-13 שלמה בוזגלו נ' עיירית חדרה ואח', תק-עב 2013(1), 11512 (2013)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

בזיון בית-הדין (סעיף 38 לחוק)