אישור לעובד על תקופת עבודתו (סעיף 8 לחוק)

1. הדין
סעיף 8 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001 קובע כדלקמן:

"8. אישור לעובד על תקופת עבודתו (תיקון התשע"ד)
(א) מעסיק ייתן לעובדו, בסיום העבודה, אישור בכתב בדבר תחילתם וסיומם של יחסי עבודה.
(ב) לא נתן מעסיק לעובד אישור כאמור בסעיף-קטן (א) עד תום ארבעה-עשר ימים מיום העבודה האחרון של העובד או עד תום שבעה ימים מיום דרישת העובד בכתב, לפי המוקדם מביניהם, דינו - קנס כאמור בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").
(ג) נושא משרה בתאגיד חייב לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירה כאמור בסעיף-קטן (ב) על ידי התאגיד או על ידי עובד מעובדיו; המפר הוראה זו, דינו - מחצית הקנס האמור בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין; לעניין סעיף זה, "נושא משרה" - מנהל פעיל בתאגיד, שותף למעט שותף מוגבל, ופקיד האחראי מטעם התאגיד על ניהול כוח-האדם בתאגיד.
(ד) נעברה עבירה לפי סעיף-קטן (ב) על ידי תאגיד או על ידי עובד מעובדיו, חזקה היא כי נושא משרה הפר את חובתו לפי סעיף-קטן (ג), אלא-אם-כן הוכיח שעשה כל שניתן כדי למלא את חובתו.
(ה) שר העבודה והרווחה רשאי, באישור ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת, לקבוע פרטים נוספים שיש לכלול באישור."

2. כללי
חובת מתן הודעה מוקדמת לעובד או למעסיק על הכוונה לסיים את יחסי העבודה בין הצדדים, מקורה בהסכמים בין הצדדים ובפסיקת בית-הדין. חובה זו עוגנה בהמשך בהוראות חוק הודעה מוקדמת לפיטורים והתפטרות, התשס"א-2001. על רקע זה יש לפרש את פסיקת בתי-הדין עד לחקיקת החוק. עם חקיקת חוק הודעה מוקדמת, הפכה חובת מתן ההודעה לחובה סטטוטורית ובצידה נקבע, כי בסיום העבודה, על המעסיק למסור בידי העובד מכתב המפרט את תקופת עבודתו {סעיף 8(א) לחוק הודעה מוקדמת}. בצד הוראה זו נקבעה אף סנקציה פלילית להפרתה {סעיף 8(ב) - (ד) לחוק הודעה מוקדמת}.

תכלית ההודעה המוקדמת היא לאפשר לעובד תקופת התארגנות למקום עבודה חלופי, עת מופסקת עבודתו {ע"ע 28597-03-11 דבוש נורית נ' מנעולי ירדני אחזקות (2005) בע"מ, תק-אר 2015(1), 1192 (2015); ראה הצעת חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2000, ה"ח 2961 מיום 19.12.00; דב"ע 3-107/98 אורי ארבל - H.P.H. PRODUCTS Ltd., פד"ע לב 156, 168 (1999)}.

3. חילופי מעסיקים והחובה ליתן אישור כמפורט בסעיף 8
העובדה, כי בעת חילופי מעסיקים, מקום העבודה מוסיף להתקיים והמעסיק החדש מוכן לקלוט את העובד ולהמשיך את העסקתו ברציפות, אין משמעה כי יש בכך כדי לפטור את המעסיק הראשון ממילוי חובתו על-פי דין והנימוקים לכך הם שניים.

הנימוק הראשון, לשון החוק: הוראות חוק הודעה מוקדמת, הקובעות את חובת מתן ההודעה המוקדמת, מורות: "(א) מעסיק המבקש לפטר עובד ייתן לו הודעה מוקדמת לפיטורים, לפי חוק זה". הוראות אלה אינן כוללות כל הסתייגות לחובת המעסיק ליתן לעובד הודעה מוקדמת וזאת כל אימת שהוא בוחר לפטר את העובד. חובת מתן ההודעה המוקדמת הינה מוחלטת {ראה: ע"א 10961/04 המוסד לביטוח לאומי נ' מתן גוטר ואח' ואח', תק-על 2006(3), 3565 (2006)}.
הנימוק השני, מקורו בעקרונות יסוד של משפט העבודה. משנקודת המוצא במשפט העבודה היא, כי אין להתייחס לעובד כ"כלי על לוח השחמט" {ע"ע 14039-07-11 חנה סולטני נ' מדינת ישראל, תק-אר 2013(4), 1178 (2013)} וכי העובד הוא האחראי להחלטותיו ורשאי להחליט היכן ובשירות מי הוא מבקש לעבוד, הרי שעצם ההחלטה "להעבירו" ממעסיק למעסיק, מאיינת את יכולתו של העובד להיות אדון להחלטותיו ושוללת ממנו את זכות הבחירה, וזאת גם אם בסופו-של-יום מחליט העובד להמשיך לעבוד במפעל תחת המעסיק החדש.

4. פיצוי בשל אובדן הזכות לדמי אבטלה
אין לקבוע כלל גורף לפיו בכל מקרה שמעביד מסרב למסור לעובד מכתב פיטורים הוא יחוייב בתשלום פיצוי בשיעור דמי אבטלה שהיו עשויים להגיע לעובד. לא פעם, קיימים חילוקי-דעות ממשיים בדבר נסיבות סיום קשר העבודה, ואין מקום, כי בכל מקרה בו תידחה גרסתו של המעביד לעניין נסיבות סיום קשר העבודה, הוא יחוייב אוטומאטית בתשלום פיצוי בשיעור דמי האבטלה. יחד-עם-זאת, ככל שהעובד יוכיח נזק קונקרטי בגין אי-קיום החובה למסור לו מכתב פיטורים {כגון: סירוב המוסד לביטוח לאומי לשלם דמי אבטלה; איחור בתשלום דמי אבטלה; הוצאות הכרוכות בהתדיינות מול המוסד לביטוח לאומי וכו'}, וככל שיוכיח, כי הימנעות המעסיק ממסירת מכתב פיטורים היתה בלתי-סבירה, יוכל לתבוע פיצוי בעד נזק שנגרם לו עקב אי-מתן מכתב פיטורים על-פי חוק הודעה מוקדמת או עקב אי-מתן מסמך אחר שהמעסיק חייב למסור לעובד {ע"ע 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ נ' אלי אפרים, תק-אר 2008(4), 433 (2008)}.

5. קביעת מתחם הענישה
במסגרת פרשת מוחמד סעד {ע"פ 8641/12 מוחמד סעד נ' מדינת ישראל, תק-על 2013(3), 4312 (2013)} קבע בית-המשפט העליון את המתווה לפיו יש לגזור את עונשם של מורשעים בהתאם לתיקון מספר 113 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, שעניינו הבניית שיקול-הדעת השיפוטי בענישה {ייקרא להלן: "תיקון 113"}.
בין השאר, קבע בית-המשפט העליון את הדברים הבאים: בתיקון 113 קבע המחוקק מנגנון תלת-שלבי לגזירת העונש. בשלב הראשון, המקדמי, נדרש בית-המשפט לבדוק האם הנאשם שלפניו הורשע בכמה עבירות, להבדיל מהרשעה בעבירה יחידה. במידה ומדובר בכמה עבירות, על בית-המשפט לקבוע האם הן מהוות אירוע אחד או כמה אירועים נפרדים.

אם מדובר באירוע אחד, ימשיך בית-המשפט "כרגיל", אל שני השלבים הבאים {קרי, יקבע מתחם ענישה לאירוע כולו ויגזור עונש כולל לכל העבירות הקשורות לאותו אירוע (סעיף 40יג(א) לחוק העונשין)}. לעומת-זאת, במידה ובית-המשפט מצא, כי בעבירות שבהן הורשע הנאשם מדובר בכמה אירועים, יקבע עונש הולם לכל אירוע בנפרד, ולאחר-מכן יוכל לגזור עונש נפרד לכל אירוע {בד בבד עם קביעה האם ירוצו העונשים בחופף או במצטבר}, או עונש כולל לאירועים כולם {סעיף 40יג(ב) לחוק העונשין}.

בעקבות המסקנה שהתקבלה בשלב הראשון ימשיך בית-המשפט לשני השלבים הבאים: בשלב השני, קובע בית-המשפט מתחם ענישה ראוי בהתחשב בעבירה ובנסיבות הקשורות בביצוע. ובשלב השלישי נבחנות הנסיבות שאינן קשורות לעבירה, ובהתחשב בהן גוזר בית-המשפט על הנאשם עונש המצוי במתחם הענישה שנקבע בשלב השני {אלא אם מתקיים אחד משני חריגים שיפורטו להלן}.

כאן המקום לציין, כי הנסיבות הקשורות לביצוע העבירה הנבחנות בעת קביעת מתחם הענישה {כמפורט בסעיף 40ט לחוק העונשין}, והנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה הנבחנות בגזירת העונש {כמפורט בסעיף 40יא לחוק העונשין} אינן רשימה סגורה, ואין בנסיבות שציין המחוקק ופרטן במפורש, כדי לגרוע מסמכות בית-המשפט לשקול נסיבות נוספות {סעיף 40יב לחוק העונשין}.

הנתיב שעל בית-המשפט לילך בו בבואו לקבוע את מתחם הענישה, מעוגן בסעיף 40ג(א) לחוק העונשין:
"בית-המשפט יקבע מתחם עונש הולם למעשה העבירה שביצע הנאשם בהתאם לעיקרון המנחה, ולשם כך יתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה כאמור בסעיף 40ט."

מתחם הענישה יקבע איפוא בהתאם לעיקרון ההלימות, ועל-מנת ליישמו יתחשב בית-המשפט בשלושה אלה: ראשית, בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה ובמידת הפגיעה בו; שנית, במדיניות הענישה הנהוגה; ושלישית, בנסיבות הקשורות בביצוע העבירה. נבאר שיקולים אלו להלן, אך לפני כן נדגיש, כי עקרון ההלימות מביא בחשבון את חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ואת מידת אשמו של הנאשם. כלומר, יש להתחשב לא רק בסוג העבירה שבוצעה, אלא גם בנסיבות שבהן בוצעה ובמידת אשמו של הנאשם בביצועה.

על-כן, קבע בית-המשפט, כי אין זה מן הנמנע כלל, שלאותה עבירה יהיו כמה מתחמי ענישה שונים הנגזרים מן הנסיבות הספציפיות שבהן נעברה. אולם גם זאת יש לעשות במידה, כפי שכתב השופט ג'ובראן:

"כמוסכם על הכל, נקודת המוצא לבחינת העונש ההולם דבר עבירה הוא בקביעת מתחם הענישה הראוי לעבירה בנסיבותיה {ובכללן מידת האשם של מבצע העבירה}. ברי, כי אין משמעות הדבר שבכל מקרה ומקרה 'יומצא הגלגל מחדש', וייקבע מתחם ענישה המותאם לנסיבות הספציפיות של ההליך. קביעה שכזאת היתה מרוקנת מתוכן את סעיף החוק והיא נוגדת את תכליתו. מאידך, אין לקבוע מתחם ענישה כללי, הכולל קשת רחבה מאוד של מעשים אפשריים. ככל שעסקינן בעבירות דוגמת עבירת השוד, בה ניתן להצביע על מדרג של חומרה, עלינו לזהות את מתחם הענישה הראוי לקבוצות המעשים הדומים בנסיבותיהם..."
{ע"פ 7655/12 אדריס פייסל נ' מדינת ישראל, תק-על 2013(2), 669 (2013)}

ודוק: רק השיקולים הקשורים בעבירה משוקללים בקביעת מתחם הענישה. נסיבותיו האישיות של הנאשם אינן מובאות בחשבון בשלב זה, וממילא לא יובילו לשוני בין מתחמי הענישה של שני נאשמים אשר לקחו חלק דומה בביצוע אותה עבירה באותן הנסיבות. נסיבותיו האישיות של הנאשם יובאו במניין השיקולים בקביעת העונש המתאים בתוך מתחם הענישה, לא בקביעת המתחם עצמו. עוד מן הראוי לציין בהקשר הזה, כי המחוקק אמנם לא התייחס להיקפו הרצוי של מתחם הענישה, אולם ברי, כי מתחם רחב מאוד לא ישרת את תכליתו של תיקון 113 {השופט עמי קובו "פירוש לתיקון מס' 113 לחוק העונשין בעניין הבניית שיקול-הדעת בענישה" עלון השופטים, 3, 14 (2012)}.

אלה הן אמות-המידה אשר אותן יבחן בית-המשפט בבואו לקבוע את מתחם הענישה:

(א) הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה ומידת הפגיעה בו. קרי, חומרת העבירה.

(ב) מדיניות הענישה הנוהגת.

(ג) נסיבות הקשורות בביצוע העבירה כמפורט בסעיף 40ט.

בבואו לבחון את הנסיבות המפורטות להלן, יתחשב בית-המשפט "בהתקיימותן... ובמידה שבה התקיימו, ככל שסבר שהן משפיעות על חומרת מעשה העבירה ועל אשמו של הנאשם" {סעיף 40ט(א) לחוק העונשין}. הנסיבות המפורטות שם הן מגוונות. יש שבכוחן להשפיע לקולא או לחומרה; יש שלקולא בלבד; ויש שלחומרה בלבד {סעיף 40ט(ב) לחוק העונשין}. הנסיבות שבכוחן להשפיע לקולא או לחומרה הן {לפי ספרורן שם}: (1) התכנון שקדם לביצוע העבירה; (2) חלקו היחסי של הנאשם בביצוע העבירה ומידת ההשפעה של אחר על הנאשם בביצוע העבירה; (3) הנזק שהיה צפוי להיגרם מביצוע העבירה; (4) הנזק שנגרם מביצוע העבירה; (5) הסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה. הנסיבות שבכוחן להשפיע לקולא בלבד הן: (6) יכולתו של הנאשם להבין את אשר הוא עושה, את הפסול שבמעשהו או את משמעות מעשהו, לרבות בשל גילו; (7) יכולתו של הנאשם להימנע מהמעשה ומידת השליטה שלו על מעשהו, לרבות עקב התגרות של נפגע העבירה; (8) מצוקתו הנפשית של הנאשם עקב התעללות בו על ידי נפגע העבירה; (9) הקרבה לסייג לאחריות פלילית כאמור בסימן ב' לפרק ה'1. הנסיבות שבכוחן להשפיע לחומרה בלבד הן: (10) האכזריות, האלימות וההתעללות של הנאשם בנפגע העבירה או ניצולו; (11) הניצול לרעה של כוחו או מעמדו של הנאשם או של יחסיו עם נפגע העבירה {ת"פ (ב"ש) 1193/09 מדינת ישראל נ' אהרון חמו ובניו (ש.י.א.) בע"מ, תק-עב 2015(2), 22719 (2015)}.

5.1 גזירת עונשו של הנאשם
לאחר שבית-המשפט קבע את מתחם הענישה ההולם למעשה העבירה, עליו לגזור את העונש המתאים לנאשם בתוככי אותו מתחם שנקבע בשלב הקודם. בעשותו כך, על בית-המשפט להתחשב בנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, כאמור בסעיף 40ג(ב) לחוק העונשין:

"בתוך מתחם העונש ההולם יגזור בית-המשפט את העונש המתאים לנאשם, בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה כאמור בסעיף 40יא, ואולם בית-המשפט רשאי לחרוג ממתחם העונש ההולם בשל שיקולי שיקום או הגנה על שלום הציבור לפי הוראות סעיפים 40ד ו- 40ה."

הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה מפורטות בסעיף 40יא לחוק העונשין. בית-המשפט רשאי להתחשב בהתקיימותן "ובמידה שבה התקיימו, ככל שסבר כי ראוי לתת להן משקל בנסיבות המקרה" (שם). אלה הן הנסיבות: (1) הפגיעה של העונש בנאשם, לרבות בשל גילו; (2) הפגיעה של העונש במשפחתו של הנאשם; (3) הנזקים שנגרמו לנאשם מביצוע העבירה ומהרשעתו; (4) נטילת האחריות של הנאשם על מעשיו, וחזרתו למוטב או מאמציו לחזור למוטב; (5) מאמצי הנאשם לתיקון תוצאות העבירה ולפיצוי על הנזק שנגרם בשלה; (6) שיתוף הפעולה של הנאשם עם רשויות אכיפת החוק; ואולם כפירה באשמה וניהול משפט על ידי הנאשם לא ייזקפו לחובתו; (7) התנהגותו החיובית של הנאשם ותרומתו לחברה; (8) נסיבות חיים קשות של הנאשם שהיתה להן השפעה על ביצוע מעשה העבירה; (9) התנהגות רשויות אכיפת החוק; (10) חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה; (11) עברו הפלילי של הנאשם או העדרו.

ככלל יגזור בית-המשפט את העונש המתאים לנאשם בתוך מתחם הענישה, אשר נועד כאמור להגשים את עקרון ההלימות. ברם, בית-המשפט מוסמך לקבוע עונש החורג ממתחם הענישה, במידה והתקיים אחד משני חריגים: האחד הוא חריג לקולה, אם "מצא כי הנאשם השתקם או כי יש סיכוי של ממש שישתקם" {סעיף 40ד(א) לחוק העונשין}; והשני הוא חריג לחומרה, אם "מצא כי יש חשש ממשי שהנאשם יחזור ויבצע עבירות, וכי החמרה בעונשו והרחקתו מהציבור נדרשות כדי להגן על שלום הציבור" {סעיף 40ה לחוק העונשין}.

שני שיקולים נוספים שבית-המשפט רשאי להתחשב בהם בבואו לקבוע את עונשו של הנאשם הם הרתעה אישית והרתעת הרבים {סעיפים 40ו ו- 40ז לחוק העונשין}. אולם, בשונה משני השיקולים הראשונים שצוינו לעיל {שיקום והגנה על שלום הציבור}, בגינם רשאי בית-המשפט לחרוג ממתחם הענישה, הרי שבית-המשפט איננו מוסמך לחרוג ממתחם הענישה בשל שיקולי הרתעה {ראה: ע"פ 8641/12 מוחמד סעד נ' מדינת ישראל, תק-על 2013(3), 4312 (2013); ת"פ (ב"ש) 1193/09 מדינת ישראל נ' אהרון חמו ובניו (ש.י.א.) בע"מ, תק-עב 2015(2), 22719 (2015)}.

6. אישור לעובד על תקופת עבודתו - התובע לא הצביע על הנזק שנגרם לו כתוצאה מאי-מתן אישור העסקה - התביעה התקבלה בחלקה
ב- סע"ש (חי') 14166-05-13 {סלבין גנריך נ' אריה שירעד בע"מ, תק-עב 2015(3), 13900 (2015)} התובע טען, כי לאחר סיום עבודתו בנתבעת, התובע לא קיבל מהנתבעת אישור על תקופת העבודה.

בית-הדין קבע, כי הפרת סעיף 8 לחוק אינה מזכה בפיצוי כספי בגין אי-מתן אישור העסקה, אלא קובעת קנס פלילי אשר אופן חישובו מעוגן בתקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי - אישור לעובד על תקופת עבודתו), התשס"ב-2002.

עוד הוסיף בית-הדין, כי החוק אינו מקנה סמכות לפסוק פיצוי כספי בהליך אזרחי בגין הפרת ההוראה ליתן אישור על תקופת ההעסקה. כך גם, ככל שהתובע מבקש פיצוי מכוח הפרת חובה חקוקה, התובע לא הצביע על הנזק שנגרם לו כתוצאה מאי-מתן אישור העסקה. לפיכך, בית-הדין דחה את התביעה לפיצוי בגין אי-מתן אישור על תקופת העבודה.

במקרה דומה, ב- סע"ש (ת"א) 56169-06-13 {חיים בלקין נ' צדוק טרשי, תק-עב 2015(2), 17903 (2015)} בית-הדין קבע, כי הנתבעת לא הכחישה את טענת התובע, כי לא ניתן אישור על תקופת העסקתו. בהקשר זה, טענת הנתבעת, כי ניתן לתובע אישור העסקה כאשר פוטר במהלך שנת 2102 אינה מרפאה את הפגם שבהתנהלותה, מאחר והיה על הנתבעת ליתן לתובע אישור על מלוא תקופת העסקתו בפועל.

מעבר לדרוש, הוסיף בית-הדין, כי הנתבעת אף לא הוכיחה את טענתה, כי ניתן לתובע אישור כאמור בשנת 2012. גם דין טענת הנתבעת, כי התובע לא העלה את דרישתו זו בפניה טרם הגשת התביעה להידחות, שעה שעסקינן בחובת הנתבעת למסור לתובע הודעה זו.

עוד הוסיף בית-הדין, כי הקנס הקבוע בסעיף 8 לחוק הודעה מוקדמת בדבר הפרת הסעיף בעניין מתן אישור בכתב בדבר תקופת העבודה, הוא קנס פלילי וסעיף זה לחוק הודעה מוקדמת אינו מקנה לבית-הדין סמכות לפסוק פיצוי כספי בהליך אזרחי בגין הפרת הוראה זו.

לכן, בית-הדין דחה את תביעתו של התובע לפיצוי. כמו-כן הוסיף בית-הדין, כי אין בידיו לקבל את טענות התובע, כי התקשה במציאת מקום עבודה אחר בהיעדר אישור כאמור, מאחר וזו לא הוכחה על-ידי התובע ומאחר ואין בהיעדר אישור כאמור, לפגוע באפשרות התובע למצוא מקום עבודה חדש, כאשר התובע יכול היה למסור בעל-פה את משך תקופת עבודתו. בנוסף, בית-הדין לא קיבל את טענתו של התובע, כי נמנעה ממנו האפשרות לקבל דמי אבטלה בהעדר אישור זה, מאחר ולמוסד לביטוח לאומי יש סמכות לקבל תביעה לדמי אבטלה, גם בלעדי אישור המעסיק, במקרה בו קיימת מחלוקת בין העובד למעביד לעניין נסיבות סיום יחסי העבודה.

במקרה אחר, ב- סע"ש (חי') 41997-04-13 {נטלי שינדלר נ' יחיאל אמנון, תק-עב 2015(1), 18209 (2015)} בית-הדין קבע, כי התובעת לא הצביעה על מהות הנזק שנגרם לה בגין אי-מתן אישור על תקופת העבודה. אשר-על-כן, התביעה לפיצוי בגין אי-מתן אישור על תקופת העבודה, נדחתה.

7. אישור לעובד על תקופת עבודתו - העובדים לא קיבלו הודעה בדבר תחילתם וסיומם של יחסי העבודה - הנאשמים הורשעו בחלק מן העבירות
ב- ת"פ (יר') 16121-07-11 {מדינת ישראל נ' י. בעיר אחזקות (1995) בע"מ, תק-עב 2015(3), 7182 (2015)} ייחסה המאשימה לנאשמת, כי לא מסרה לאביאל אמר, אורה סעידיאן ונופר ביתן, אישור בכתב בדבר תחילתם וסיומם של יחסי העבודה {אישום שני לכתב האישום}. בגין זאת, ייחסה המאשימה לנאשמת עבירה על סעיף 8(ב) לחוק הודעה מוקדמת. לנאשם ייחסה המאשימה עבירה של אחריות מנהלים לפי סעיף 8(ג) לחוק הודעה מוקדמת.

שלושת העובדים העידו, כי אכן לא קיבלו הודעה בדבר תחילתם של יחסי העבודה וסיומם במועד סיום יחסי העבודה. אורה סעידיאן העידה, כי במועד סיום יחסי העבודה "לא קיבלתי כלום". נופר ביתן העידה גם היא שלא קיבלה אישור על תקופת העסקתה בסיום עבודתה. בדומה, היה אביאל אמר נחרץ בעדותו וטען, כי לא קיבל אישור כאמור במועד סיום עבודתו.

הנאשמים טענו, כי הנאשמת מסרה לכל העובדים הודעות על תקופת העסקתם, וכי שלושת העובדים שבאישום 2 עזבו את מקום העבודה בפתאומיות ומבלי להודיע על כך לאיש, ועל-כן לא ניתן להם האישור. אלא שבחקירתם הנגדית הכחישו אורה סעידיאן ואביאל אמר, כי עזבו את מקום העבודה מבלי ליידע על כך את הממונים עליהם. נופר ביתן העידה שהיא הודיעה לממונים עליה שהיא לא יכולה להמשיך לעבוד יותר במסעדה.

בית-הדין קבע, כי הנאשמים לא הציגו ראיה כלשהי שיש בה לסתור את עדות העובדים. עוד הוסיף בית-הדין, כי העובדה, שהעובדים הודיעו לממונים עליהם, כי החליטו לסיים את עבודתם במקום הנה גם הגיונית וסבירה. אשר-על-כן, בית-הדין העדיף את עדות העובדים על-פני טענת הנאשמים, שנטענה במידה רבה בעלמא. משכך, נדחתה טענת ההגנה של הנאשמים.

עוד ציין בית-הדין מעבר לדרוש, כי הוא מקבל את טענת המאשימה, לפיה גם במקרה שעובד עוזב בפתאומיות ומבלי להודיע על כך למעסיק, הרי שעדיין חלה חובה על המעסיק לשלוח לו הודעה בדבר תחילת יחסי העבודה ביניהם וסיומם. סעיף 8(ב) לחוק הודעה מוקדמת קובע כלל ברור וקטגורי בדבר חובת המעסיק והוא אינו מסייג עצמו בנסיבות הפסקת העבודה. על-כן משהתברר למעסיק, כי יחסי העבודה עם עובד הגיעו לסיומם, הרי שקמה עליו חובה להמציא לעובד את ההודעה האמורה. בית-הדין קיבל גם את טענת המאשימה, לפיה מעסיק יכול לצאת ידי חובתו על-ידי המצאת ההודעה בדואר למענו הידוע של העובד, אך הנאשמת לא הניחה בפני בית-הדין אישורים על משלוח דואר כאמור.

אשר-על-כן, בית-הדין הרשיע את הנאשמת בעבירה אחת על סעיף 8(ב) לחוק הודעה מוקדמת, ואת הנאשם בעבירה של אחריות מנהלים לפי סעיף 8(ג) לחוק הודעה מוקדמת.

במקרה אחר, ב- ס"ע (ב"ש) 41679-02-12 {סולימאן אלדדה נ' סמרה בנגב חומרי בניה בע"מ, תק-עב 2015(2), 9523 (2015)} התובע טען, כי סיים את עבודתו ביום 19.08.10 בהודעת פיטורין שניתנה לאלתר. הנתבעים מנגד טענו, כי התובע סיים עבודתו בחודש יולי 2010.

בית-הדין קבע, כי הנתבעת הרימה את הנטל להוכיח טענתה זו. הוראות סעיף 8 לחוק הודעה מוקדמת מורות, כי על מעביד לתת לעובד בסיום העבודה אישור בכתב בדבר מועדי תחילה וסיומם של יחסי עובד-מעסיק. בפני בית-הדין לא הובאה כל ראיה שיש בה כדי להעיד שהנתבעת עשתה כן.

עוד הוסיף בית-הדין, כי יש ללמוד גזרה שווה מהוראות חוק הודעה לעובד המחייבות מעסיק ליתן הודעה על תנאי עבודה, ובהעדר מילוי אחר הוראות החוק עובר הנטל להוכיח את המועד על כתפי המעסיק. גם לענייננו, משבוחר מעסיק שלא למלא אחר הוראת חוק, אשר הפרתה מהווה עבירה פלילית שעונשה בצידה, עליו הנטל להוכיח את גרסתו. במקרה זה, בית-הדין לא מצא, כי הנתבעים הרימו נטל זה, ולפיכך גרסת התובע לפיה סיים עבודתו ביום 19.08.10, לא נסתרה.

במקרה אחר, ב- ת"פ (יר') 23003-08-11 {מדינת ישראל נ' יוסף חי נסים, תק-עב 2014(4), 15091 (2014)} בית-הדין קבע, כי על-פי הוראות חוק הודעה מוקדמת, הקנס על אי-מתן אישור לעובד על תקופת עבודתו הוא בסך 14,400 ש"ח. בית-הדין קבע, כי יש להעמיד את הקנס בגין עבירה זו על סך של 10% עד 30% מהקנס המרבי. על-כן, הקנס שניתן בגין אי-מתן אישור לעובד על מועד תחילת וסיום עבודתו הוא בסך 1,440 ש"ח.

8. אישור לעובד על תקופת עבודתו - עבירת אחריות מנהל בתאגיד - הנאשמים הורשעו
ב- ת"פ (ב"ש) 1193/09 {מדינת ישראל נ' אהרון חמו ובניו (ש.י.א.) בע"מ, תק-עב 2015(2), 22719 (2015)} הנאשמים 2 ו- 3 הורשעו, בין-היתר, בעבירת אחריות מנהל בתאגיד - הפרת חובת פיקוח ומניעת עבירה - עבירה על סעיף 8(ג) לחוק הודעה מוקדמת.

בית-הדין קבע, כי ביחס לעבירה על חוק הודעה מוקדמת, למכתב המעביד המציין את תקופת ההעסקה חשיבות גדולה עבור העובד ובין-היתר יש בו כדי לאפשר לעובד לקבל דמי אבטלה, כמו גם צבירת ותק לזכויות שונות במוסד לביטוח לאומי ובקרנות פנסיה.

בנסיבות העניין, במסגרת גזר דינם של הנאשמים, בית-הדין מצא לנכון להעניק משקל לנסיבות הבאות: אין חולק שבמקרה דנן נעברו עבירות, אשר על בית-הדין ליצור הרתעה בקרב הציבור הרחב כדי למנוע הישנותן. מנגד, הנאשמים אינם מנהלים עסק עצמאי משלהם ושניהם עובדים כשכירים. עוד יש לקחת בחשבון את מצבם הכלכלי הקשה, שנתמך במסמכים, וכן את מצבם האישי, כמו גם את הזמן הרב שעבר מאז מועד ביצוע העבירות {שנת 2007}.

עוד הוסיף בית-הדין, כי הנאשמים העסיקו עובדים נוספים לאורך השנים, ולא ביצעו כל עבירה כלפיהם. שני הנאשמים נעדרי עבר פלילי ונראה, כי התנהלותם כלפי העובד נשוא כתב האישום לא היתה בזדון.

לאחר ששקל את הנסיבות, בית-הדין קבע, כי יש לגזור על נאשמים 3,2 בגין העבירה לפי חוק הודעה מוקדמת, קנס בסך של 6,500 ש"ח. כמו-כן, בית-הדין קבע, כי כל אחד מהנאשמים יחתום על התחייבות בסך של 226,000 ש"ח להימנע מביצוע העבירות בהן הורשע, וזאת למשך 3 שנים מיום גזר-הדין, כאמור בסעיף 72 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.

במקרה אחר, ב- תע"א (ת"א) 10688-09 {דוד יוסטר נ' בסט ריל אסטייט אינווסטמנטס בע"מ ואח', תק-עב 2012(3), 11570 (2012)} בית-הדין קבע, כי הנתבע הציג ביודעין תיעוד כוזב ביחס למועד ולנסיבות הפסקת ההעסקה של התובע, במטרה להימנע מתשלום מלוא זכויותיו הכספיות ובאופן שעלול היה לפגוע בתובע אף בבואו לממש זכויותיו מול צדדים שלישיים {ראה: סעיף 8 לחוק הודעה מוקדמת}

בנסיבות אלה, נוכח אופי העילות שהיטו את הכף לעבר הסטה של מסך ההתאגדות, נוכח חומרת הנסיבות, היותו של מר אנקורי בעל מניות יחיד ומנהל של בבסט ריל ואחראי בלעדי לשימוש לרעה בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, קבע בית-הדין, כי יש מקום להרים את מסך ההתאגדות ביחס למלוא הסכומים שנפסקו לזכות התובע.

9. אישור לעובד על תקופת עבודתו - התובעת לא הצביעה על בסיס משפטי לדרישתה, כי הנתבעת תשנה את מכתב סיום העבודה שניתן לה - התביעה נדחתה
ב- ס"ע (יר') 2021-04-12 {שגית רביבו נ' חב' דוד אקרשטיין בע"מ, תק-עב 2015(1), 20016 (2015)} בית-הדין קבע, כי במכתב סיום עבודתה של התובעת מיום 31.08.11 אכן אינו מציין במפורש כי התובעת פוטרה, באופן שצד ג', כמו המוסד לביטוח לאומי, יוכל לקבוע בבירור רק על-סמך מכתב סיום ההעסקה, כי התובעת פוטרה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי אין לפסוק לפסוק לתובעת פיצוי בגין אי-מסירת מכתב מעבר למכתב סיום ההעסקה שניתן לתובעת ביום 31.08.11. בסעיף 8 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות נקבע, כי על מעסיק לתת בסיום העבודה, אישור בכתב בדבר תחילתם וסיומם של יחסי עובד ומעביד. כך עשתה הנתבעת במכתב הפסקת העבודה מיום 31.08.11. התובעת לא הצביעה על בסיס משפטי לדרישתה, כי הנתבעת תשנה את מכתב סיום העבודה שניתן לה. מעבר לכך, הוסיף בית-הדין, כי התובעת לא הוכיחה, כי הגישה תביעה לדמי אבטלה וכי היא נדחתה בשל לשונו של מכתב הפסקת העבודה שניתנה לתובעת ביום 31.08.11.

10. אישור לעובד על תקופת עבודתו - אישור על תקופת העסקה שניתן באיחור - התביעה התקבלה באופן חלקי
ב- סע"ש (ת"א) 46007-11-12 {רועי קרליץ נ' אוליב סנדביץ' בר בע"מ, תק-עב 2015(1), 20160 (2015)} התובע הלין שהנתבעות מסרו לו אישור על תקופת העסקתו רק ביום 14.01.12, כחודשיים לאחר סיום עבודתו, למרות העובדה כי היה עליהן לעשות כן תוך 14 יום ממועד סיום עבודתו. ברכיב זה נתבע פיצוי בסך 14,400 ש"ח.

בית-הדין קבע, כי סעיף 8 לחוק הודעה מוקדמת המטיל חובה על מעביד למסור הודעה כאמור, קובע סנקציה פלילית במקרה של הפרתו, אולם אינו כולל סנקציה דומה בתחום האזרחי. מעבר לכך, בנסיבות שבפנינו, כאשר האישור הומצא לתובע זמן קצר יחסית לאחר סיום עבודתו, אף טרם הגיש את התביעה לבית-הדין, נקבע, כי אין לפסוק לזכות התובע פיצוי כלשהו בעניין זה.

11. אישור לעובד על תקופת עבודתו - התובע טען שהוא מתפטר בדין מפוטר - התביעה התקבלה בחלקה
ב- סע"ש (ב"ש) 57377-01-13 {ישי דהן נ' שאול שאתי, תק-עב 2014(3), 6485 (2014)} התובע טען, כי משלא שולמו זכויותיו במלואן על אף שחזר ודרש את תשלומן רשאי היה להתפטר בנסיבות המזכות אותו בתשלום פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. לטענתו, הנתבע לא מסר בידיו אישור על תקופת עבודתו וזאת בניגוד להוראות סעיף 8 לחוק הודעה מוקדמת.

בית-הדין קבע, כי הצדק עם הנתבע בטענתו, כי ככל שהלין התובע לפני פיטוריו על פגיעה בזכויות, אלה נגעו אך לעניין הרכב שלטענתו הובטח לו. כמו-כן קבע בית-הדין, כי לא נסתרה טענת התובע, כי מידי חודש שולם שכרו לאחר המועד הקבוע בחוק. אולם, לא הוכח, כי התובע התריע על כוונתו לעזוב את העבודה בשל כך ואפשר לנתבע לתקן את דרכיו. משכך, לא הרים התובע את הנטל להוכיח את קיומם של התנאים המצדיקים התפטרות בדין מפוטר תוך זכאות לקבלת פיצויי פיטורים, ותביעת התובע לתשלום פיצויי פיטורים, נדחתה. עוד הוסיף בית-הדין, כי משלא הוכח שנגרם לתובע נזק, אין מקום לפסיקת פיצוי בגין הפרת החובה למסור אישור על תקופת העבודה.

12. אישור לעובד על תקופת עבודתו - התובע החל לעבוד אצל מעסיק אחר טרם סיום עבודתו בנתבעת - התביעה התקבלה בחלקה
ב- תע"א (ת"א) 9893-09 {אדעיף מואיד נ' גהצנית שרי בע"מ ואח', תק-עב 2013(4), 4464 (2013)} התובע טען, כי הנתבעים לא מסרו אישור בכתב בדבר תחילתם וסיומם של יחסי העבודה ועל-כן, זכאי הוא לפיצוי בגין הפרת החוק.

מנגד טענו הנתבעות, כי דין הטענה להידחות משהתובע מעולם לא ביקש אישור כאמור ואף לא טען לנזק אשר נגרם. בנוסף אין חולק, כי התובע, כעולה מהודאתו, החל לעבוד אצל מעסיק אחר טרם סיום עבודתו בנתבעת.

עוד נטען, כי לנתבעות לא היה ידוע במשך תקופה ארוכה האם התובע סיים את עבודתו בנתבעת וזאת משסברו, כי ישוב לעבודה כהבטחתו. בנוסף עדות הנתבעת 2 בנושא זה לא הופרכה שעה שכלל לא נחקרה בעניין זה.

בית-הדין קבע, כי הוא מקבל את טענות הנתבעות באשר לאי-מסירת אישור בדבר תקופת העבודה. מתמליל השיחה ונספח ג' לכתב ההגנה עלה, כי הנתבעת 1 היתה שרויה באי-ודאות בכל הנוגע לסיום תקופת עבודת התובע. בנסיבות אלה, בית-הדין לא מצא לנכון להטיל על הנתבעות את האשם בדבר אי-מסירת הודעה. לפיכך, דין תביעת התובע בגין רכיב זה, נדחתה.

13. אישור לעובד על תקופת עבודתו - התובע ביקש להורות לנתבעת להמציא לו "מכתב סיום העסקה" וטופס 161 - הבקשה התקבלה
ב- סע"ש 55073-12-12 {אוסקוב אלכסנדר נ' חברת כפיר ביטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ, תק-עב 2013(1), 14273 (2013)} בית-הדין קבע, כי על הנתבעת להמציא לתובע, באמצעות בא-כוחו, אישור בכתב בדבר תחילתם וסיומם של יחסי עובד-מעביד, בהתאם לסעיף 8 לחוק הודעה מוקדמת וכן טופס 161 - "הודעת מעביד על פרישה מעבודה של עובד", חתום על-ידי הנתבעת.

במקרה אחר, ב- ס"ע (נצ') 22386-03-12 {ח'אלד זועבי נ' רמי לוי שיווק השקמה בע"מ ואח', תק-עב 2012(4), 504 (2012)} נקבע בהסכם פשרה, כי על הנתבע לשלוח לתובע אישור בדבר תקופת העסקה, לפי סעיף 8(א) לחוק הודעה מוקדמת.

ב- תע"א (נצ') 1373-10, זאב אייזק נ' המבדקה לבניין ותשתית בע"מ, תק-עב 2012(3), 11776 (2012)} בית-הדין קבע, כי על הנתבעת לשלוח לתובע אישור בכתב בדבר תחילתם וסיומם של יחסי העבודה בין הצדדים.

14. אישור לעובד על תקופת עבודתו - נמנעה מן התובע האפשרות לקבלת דמי אבטלה מהביטוח הלאומי - התביעה התקבלה בחלקה
ב- תע"א (יר') 1553-08 {יוסף גולדשטיין נ' מאפיית האחים חבה בע"מ, תק-עב 2012(4), 14425 (2012)} בית-הדין קבע, כי יש לקבל את טענתו של התובע, כי הנתבעת מנעה ממנו את האפשרות לממש את זכאותו לקבלת דמי אבטלה מהביטוח הלאומי בכך שלא נענתה לפניותיו למסור לו אישור מעביד ומכתב אודות תאריך תחילת העסקה וסיומה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי אכן החוק מקים חובה על הנתבעת למסור לתובע מכתב ובו תאריך תחילת העסקה וסיומה, כאמור בסעיף 8 לחוק הודעה מוקדמת. משלא עשתה כן, מנעה הנתבעת מהתובע לממש את זכויותיו ולפיכך עליה לפצותו.

יחד-עם-זאת, קבע בית-הדין, כי נוכח מסכת העובדות כמפורט בפסק-הדין, וביניהן, כי התובע פוטר בהוראת בד"ץ העדה החרדית ועקב הפרת משמעת, הרי שיש לפסוק במקרה זה פיצוי חלקי בגין דמי אבטלה בשווי 20% מהסעד המבוקש העומד על 35,0000 ש"ח, היינו 7000 ש"ח.

במקרה אחר, ב- ע"ב (יר') 1700/02 {אלי אפרים ואח' נ' ימית א. ביטחון 1998 בע"מ, תק-עב 2006(1), 2850 (2006)} בית-הדין קבע, כי התובעים פוטרו על ידי הנתבעת, מכך עולה חובת הנתבעת לתת לכל אחד מהתובעים מכתב פיטורים. ואולם אפילו לגרסתה של הנתבעת, אשר טענה, כי לא התכוונה לפטר את התובעים, משלא נמצא תפקיד חלופי הולם לתובעים, המקובל על שני הצדדים, היה עליה לתת לכל אחד מהתובעים לכל הפחות אישור על תקופת העסקתו. במקום שעל הנתבעת חובה חוקית, עליה למלאה גם במחיר בול של רשות הדואר.

בית-הדין קבע, כי התובעים לא הוכיחו, כי הגישו תביעה לדמי אבטלה למוסד לביטוח לאומי, וכי נדחו על-ידו בשל העדר מכתב מן המעסיק. משלא הוכיחו עובדות מקדמיות אלה כנדרש, קבע בית-הדין, כי לא ניתן לחייב את הנתבעת בתשלום הסכומים הנתבעים.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

אישור לעובד על תקופת עבודתו (סעיף 8 לחוק)