הפסקות (סעיף 20 לחוק)

1. הדין
סעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 קובע כדלקמן:

"20. הפסקות (תיקונים: התש"ס, התשע"ד)
(א) ביום עבודה של שש שעות ולמעלה, תופסק העבודה למנוחה ולסעודה ל- � שעה לפחות, ובכלל זה תהיה הפסקה רצופה אחת של חצי שעה לפחות; ביום שלפני המנוחה השבועית וביום שלפני חג ההפסקה היא של חצי שעה לפחות.
(ב) הפסקה לפי סעיף-קטן (א) לא תעלה על שלוש שעות.
(ג) בעת הפסקה לפי סעיף-קטן (א) הנמשכת חצי שעה או יותר רשאי העובד לצאת מהמקום שבו הוא עובד, אלא אם נוכחותו במקום העבודה היא הכרח לתהליך העבודה או להפעלת הציוד והשימוש בו, והעובד נדרש על-ידי מעסיקו להישאר במקום העבודה, ובמקרה זה ייחשב זמן ההפסקה כחלק משעות העבודה.
(ד) עובד רשאי להתפלל במהלך יום עבודתו בהתאם לדרישות דתו; זמן התפילה ייקבע במקום העבודה בהתאם לצורכי העבודה ואילוציה, ובהתחשב בדרישות דתו של העובד."

2. פרשנות המונח "הפסקה"
המונח "הפסקה" הקבוע בסעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 תלוי במכלול העובדות של כל מקרה, ויש להעמיד כל מקרה במבחן "עמידה לרשות העבודה", וזאת בשים לב לתפקידו של העובד, מקום עבודתו, חובת נוכחות במקום העבודה, מיקום המפעל, האם העובד רשאי לצאת מהמפעל, האם העובד ישן במקום העבודה כעניין שבשגרה ועוד. יש מקרים בהם העובד ישן, נח או אוכל במקום העבודה בזמן "הפסקה", אך רק לפי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה ניתן להכריע האם מדובר בשעות עבודה אם לאו.

זאת ועוד, שעות העבודה לצורך יום עבודה רגיל אינן בהכרח כשעות העבודה לצורך הפסקה. בשעות שאינן שעות עבודה רגילות חופשי העובד לעשות כרצונו בלי להיות בקרבת המפעל או להיות מוכן לחזור למפעל. בהפסקה של חצי שעה העובד לא אמור להיות מוגבל. עם-זאת, נעיר, כי בהפסקה של חצי שעה שבמהלכה רגילים העובדים לאכול ארוחה במזנון המפעל, סביר שהעובד נמצא בשטח המפעל, ולא יוצא אותו, ואין בכך בלבד, כדי לקבוע האם מדובר בזמן "הפסקה" אם לאו {ע"ע 131/07 גלעד גולדברג ואח' נ' אורטל שירותי כוח-אדם בע"מ ואח', תק-אר 2009(2), 220 (2009)}.

3. מבחן ה"עמידה לרשות העבודה"
המבחן הנפוץ לצורך קביעה אם מדובר בשעה עבודה הינו, האם העובד עומד לרשות העבודה. בפרשת יקואל אמר בית-הדין הארצי על מבחן זה כדלקמן:

"...'שעות עבודה' פירושו - הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה. 'הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה' נאמר, ולא הזמן שבו מצוי העובד במקום העבודה, ללמדך שיכול והעובד יימצא במקום העבודה והשעות לא תהיינה שעות עבודה, ויכול ויימצא בבית, והשעות תהיינה שעות עבודה. הקובע הוא אם העובד עומד 'לרשות העבודה', או לרשות עצמו..."

בפסק-דין בעניין אשר מאיר התייחס, השופט רבינוביץ, לעניין חובותיו של איש אחזקה כתורן בבית-ספר שדה ואמר:

"התורן חייב איפוא להיות מוכן ומזומן בכל עת לטפל בכל בעיה שתתעורר במשך התורנות, ואין זה משנה אם תהיינה בעיות אם לאו. עצם השהות שלו במקום תוך זמינות ומוכנות לענות לכל קריאה שתהיה - מעידה כאלף עדים, שמדובר בשעות עבודה מובהקות כמשמעותן בחוק שעות עבודה ומנוחה."

יוער, כי באותה פרשה, נקבע, כי העובדים יצאו את שטח המפעל בזמן ההפסקה ועל-כן אינם זכאים לתשלום בגין זמן ההפסקה אשר ניתנה להם.

אחד המאפיינים של "זמן הפסקה" קבוע בסעיף 20(ג) לחוק שעות עבודה ומנוחה ומוגדר באמצעות המילים "רשאי העובד לצאת מהמקום שבו הוא עובד". בתקופה בה המאבטחים לא היו רשאים לצאת את שטח המפעל, יש בכך כדי להצביע על היותו של "זמן ההפסקה" כזמן הנחשב כשעות עבודה. אחד המאפיינים של זמן הפסקה הוא היות העובד חופשי לעשות כרצונו בזמן זה, בין אם מדובר באכילה, מנוחה ובין אם מדובר ביציאה לסידורים אישיים כאלו ואחרים. בזמן ההפסקה, על העובד להיות נתון לרשות עצמו, להיות משוחרר מחובתו כלפי מעסיקו, ובפרט על המעסיק להיות אדיש לנוכחותו או לאי-נוכחותו של העובד במפעל.

נוסיף, כי יש להבחין בין מצב דברים בו יציאה מחוץ לשטח המפעל אינה אפשרית, מסיבות אובייקטיביות, כגון שטח המפעל ומיקומו, לבין מצב דברים בו המעסיק אוסר על עובד לצאתו בשעת ההפסקה. על-כן, ככלל, יש לפרש את המונח "מקום העבודה" באופן מרחיב, כך שיכלול את שטח המפעל כולו, ואין נפקא מינה האם יכול העובד לצאת את שטח המפעל בפועל בשעת ההפסקה, אם לאו, מסיבות שאינן תלויות במעסיק.

מאפיין נוסף של "זמן הפסקה", הקבוע בסעיף 20(ג) לחוק מוגדר באמצעות המילים "אם נוכחותו במקום העבודה היא הכרח לתהליך העבודה או להפעלת הציוד והשימוש בו". במקרה כזה העובד אינו חופשי לעשות כפי רצונו בזמן ההפסקה, בו הוא ממשיך להיות קשור לעבודה.

סעיף 20(ג) לחוק שעות עבודה ומנוחה קובע מבחן נוסף להכריע אם מדובר בשעות עבודה והוא דרישתו של המעסיק, כי העובד יישאר במקום העבודה בעת ההפסקה. המעביד, משיקוליו, מגביל את העובד בזמן ההפסקה, ומפיק מכך תועלת, כשלצידה עומדת לו החובה שבחוק לשלם בעבור זמן ההפסקה לעובד. תוצאת הדברים הינה, כי העובד עומד לרשות העבודה ואינו עומד לרשות עצמו.

בית-הדין האזורי פירש את המונח "מקום העבודה" שבהוראת סעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה, כ"עמדת השמירה" ועל-כן קבע, כי למאבטחים ניתנה האפשרות לנצל את ההפסקה מחוץ ל"מקום העבודה", לאמור, בחדר האוכל או בחדר המנוחה שהוקצה להם, גם בתקופה בה הם לא יכולים היו לצאת את שטח המפעל עצמו {ע"ע 131/07 גלעד גולדברג ואח' נ' אורטל שירותי כוח-אדם בע"מ ואח', תק-אר 2009(2), 220 (2009)}.

כאמור, למאבטחים הוקצה חדר מנוחה, שם יכלו הם לעשות ככל העולה על רוחם - לקרוא, לנוח, לצפות בטלוויזיה ועוד כיוצא באלו. ועוד, ניתנו להם תלושי אוכל, על-מנת שיאכלו בחדר האוכל שבמפעל. על-כן, המאבטחים קיבלו חצי שעה בה היו רשאים לעזוב את עמדת השמירה ולגשת למזנון, לחדר המנוחה שהוקצה להם, או לכל מקום אחר במפעל.

ככלל, כאשר עובד עוזב את עמדת עבודתו והולך למזנון, לחדר מנוחה או למקום אחר בו הוא רשאי לעשות כרצונו, יש בכך כדי להעיד, כי הוא בזמן הפסקה. אולם, במקרה דנן יש נסיבות נוספות בהן יש להתחשב כפי שנפרט להלן.

החובה להישאר במפעל, בתקופה מסויימת המאבטחים לא היו רשאים כלל לצאת משטח המפעל. בית-הדין האזורי קבע, כי בשלב מסויים "עלתה דרישה מצד המאבטחים לאפשר להם לצאת מחוץ לשטח המפעל בזמן ההפסקה. לאחר דרישה זו, ניתנה הנחייה, כי כל מי שרוצה לצאת להפסקה מחוץ למפעל רשאי לעשות זאת. הדבר יכול היה להיעשות לאחר פניה של המאבטח ותיאום באשר למחליף של המאבטח בעת יציאתו מחוץ לשטח המפעל". מכאן עולה, כי נוכחותו של מאבטח בשטח המפעל היא הכרחית, שאם-לא-כן, לא היה צורך בתיאום מחליף. ועוד, בתקופה שהמאבטחים לא היו רשאים לצאת מהמפעל, יש בכך כדי להעיד, כי המדובר בשעות עבודה ולא בזמן הפסקה.

ציוד האבטחה ושיקול הכוננות, אין משמעות מכרעת לעובדה שהמאבטחים נשאו איתם את נשקם האישי בזמן ההפסקה. המדובר בנשק אישי, שהאחריות עליו היא רבה, ובדרך-כלל אין מעבירים אותו מיד ליד, או משאירים אותו במקום מסויים, ולעיתים אף לוקחים אותו איתם בעת יציאה משטח המפעל.

עם-זאת, המאבטחים נדרשו לשאת איתם את כל ציוד האבטחה, לרבות מכשיר הקשר, ולא רק את נשקם האישי, בכל זמן ההפסקה.

מכאן, כי המאבטחים נשאו את ציוד האבטחה לא בגלל הקושי לאחסן אותו לחצי שעה אלא בגלל היותם בכוננות. נדמה, שלא יכול להיות חולק, כי אם היה אירוע ביטחוני, היה על המאבטחים להפסיק את הפסקתם ולסייע באבטחת המפעל. בתצהירו של המערער 1 נאמר, בין-היתר, כי כאשר נכח בחדר האוכל בעת ההפסקה, הנוכחות "היתה עם כל ציוד האבטחה - אקדח ומכשיר קשר... מעת לעת ארעו ארועי אבטחה חריגים, בגינם הפסקתי הארוחה וחזרתי למוקד". במובן זה נוכחותם של המאבטחים בשטח המפעל הביאה תועלת למפעל.

במכלול נסיבות המקרה, בזמן ההפסקה, המאבטחים לא היו חופשיים לעשות כרצונם אלא עמדו לרשות המעסיק, ועל-כן קבע בית-הדין, כי יש לראות את ההפסקה כשעות עבודה. על-כן, קיזוז חצי שעת ההפסקה משכרם של המאבטחים שהיו בשטח המפעל בעת ההפסקה של חצי שעה נעשתה שלא כדין {ע"ע 131/07 גלעד גולדברג ואח' נ' אורטל שירותי כוח-אדם בע"מ ואח', תק-אר 2009(2), 220 (2009)}.

4. זמני ההפסקות של התובעת לא היו "שעות עבודה" בגינן היא זכאית לשכר עבודה - התביעה התקבלה בחלקה
ב- סע"ש (יר') 61347-06-13 {לאה אדלר נ' סער ביטחון בע"מ, תק-עב 2015(4), 9192 (2015)} העד מטעם הנתבעת העיד בבית-הדין, כי התובעת היתה רשאית לצאת ממקום עבודתה ולנסוע למרכז העיר, או לכל מקום אחר, בתנאי שהיא שבה לאחר חצי שעה למקום עבודתה.

בית-הדין קבע, כי אמנם, מר אליהו לא נכח פיסית במתחם התחנה המרכזית במהלך המשמרת של התובעת, אך עדותו התקבלה כמי שמתוקף תפקידו כסגן מנהל סניף ירושלים, הכיר את הפרויקט בו שובצה התובעת, את תנאי עבודתה ובכלל זה את האיסורים המוטלים עליה, בין אם איסורים אלה הוטלו עליה על-ידי הנתבעת ובין אם הם הוטלו עליה על-ידי מזמין העבודה בפועל.

עוד הוסיף בית-הדין, כי מעבר לכך, התובעת לא נקבה בשם של הגורם שאסר עליה לצאת ממתחם התחנה המרכזית במהלך זמני הפסקת האוכל שניתנו לה {היא אף לא פירטה אם אותו גורם היה מי מטעם המזמין, או מי מטעם הנתבעת} ועל-כן לא ניתן היה לעמת אותה בעדותה עם גרסתה או לזמן את אותו גורם לעדות בבית-הדין.

התובעת גם לא פירטה בתצהירה אף לא דוגמה אחת של מקרה שבו היא נדרשה להפסיק את הפסקתה ולחזור לעבודה. על-כן ובשים לב לכך שעדותו של מר אליהו היתה מהימנה על בית-הדין והיא לא נסתרה, נקבע, כי זמני ההפסקות של התובעת לא היו "שעות עבודה" בגינן היא זכאית לשכר עבודה והם לא יובאו בחשבון לצורך חישוב תביעתה לגמול בעד עבודה בשעות נוספות.

5. התובעים קיבלו הפסקה ארוכה {לא בגדר זמן עבודה} ושתי הפסקות קצרות {בגדר זמן עבודה} - התביעה התקבלה בחלקה
ב- סע"ש (ב"ש) 47756-02-13 {יעקב זמסקי נ' תבניות כל בע"מ, תק-עב 2015(3), 21072 (2015)} בית-הדין קבע, כי ההכרעה בשאלה אם פרק הזמן שבו שהה העובד ב'הפסקה' הוא חלק משעות עבודתו תלויה בנסיבות כל מקרה ומקרה. כך פסק הנשיא אדלר בפסק-הדין ע"ע 131/07 {גלעד גולדברג ואח' נ' אורטל שירותי כוח-אדם בע"מ ואח', תק-אר 2009(2), 220 (2009)}:

"המונח 'הפסקה' הקבוע בסעיף 20 לחוק תלוי במכלול העובדות של כל מקרה, ויש להעמיד כל מקרה במבחן 'עמידה לרשות העבודה', וזאת בשים לב לתפקידו של העובד, מקום עבודתו, חובת נוכחות במקום העבודה, מיקום המפעל, האם העובד רשאי לצאת מהמפעל, האם העובד ישן במקום העבודה כעניין שבשגרה ועוד. יש מקרים בהם העובד ישן, נח או אוכל במקום העבודה בזמן 'הפסקה', אך רק לפי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה ניתן להכריע האם מדובר בשעות עבודה אם לאו.

זאת ועוד, שעות העבודה לצורך יום עבודה אינן בהכרח כשעות העבודה לצורך הפסקה. בשעות שאינן שעות עבודה רגילות חופשי העובד לעשות כרצונו בלי להיות בקרבת המפעל או להיות מוכן לחזור למפעל. בהפסקה של חצי שעה העובד לא אמור להיות מוגבל. עם-זאת, נעיר, כי בהפסקה של חצי שעה שבמהלכה רגילים העובדים לאכול ארוחה במזנון המפעל, סביר שהעובד נמצא בשטח המפעל, ולא יוצא אותו, ואין בכך בלבד, כדי לקבוע האם מדובר בזמן 'הפסקה' אם לאו."

בית-הדין קבע, כי בפסק-הדין גולדברג, פירט הנשיא אדלר את המאפיינים של זמן 'הפסקה' וכן את המבחנים הרלוונטיים לצורך הכרעה בשאלה אם מדובר בשעות עבודה או ב'הפסקות' כהגדרתן בחוק.

בית-הדין פסק, כי אחד המאפיינים של זמן הפסקה הוא האם רשאי העובד לצאת מהמקום שבו הוא עובד והיותו חופשי לעשות כרצונו בזמן זה, כאשר המעסיק אדיש לנוכחותו או לאי-נוכחותו במקום העבודה וכן האם נוכחות של העובד היא הכרח לתהליך העבודה או להפעלת הציוד והשימוש בו. כן עלינו לבחון האם המעסיק דרש מהעובד להישאר במקום העובדה בזמן ההפסקה.

לפיכך, בית-הדין בחן האם בנסיבות המקרה שבפנינו פרקי זמן ההפסקה בהם שהו התובעים {40 דקות באופן מרוכז ועוד 2 הפסקות בנות 10 דקות כל אחת} הינן בגדר "שעות עבודה" כטענתם או שמא מדובר בהפסקה כהגדרתה בחוק כטענת הנתבעת.

לתובעים ניתנה מידי יום משך 40 דקות, הפסקה מרוכזת {שהחלה בשעה 11:00 ועד 11:40}, אלא שלטענת התובעים עמדו הם בזמן זה לרשות העבודה ולא היו משוחררים מחובותיהם כלפי הנתבעת. טענתם זו של התובעים לא הוכחה.

כך בעדותם הודו התובעים, כי למעשה בזמן ההפסקה המרוכזת שהו בחדר האוכל ולא ליד מכונות המפעל. בעדותו של מר זמסקי תחילה טען, כי לא הלך לחדר האוכל, ולאחר שעומת עם תצהירו הודה, כי לעיתים הלך לחדר האוכל ולעיתים אכל ליד המכונות.

בית-הדין קבע, כי עדותו זו היתה בלתי-מהימנה שכן היא היתה מנוגדת לתצהירו ובית-הדין העדיף את גרסתו כפי שהוצגה בתצהירו לפיה אכל בחדר האוכל בזמן ההפסקה המרוכזת.

גם מר איוון הודה, כי בזמן ההפסקה שהה בחדר האוכל משך 40 דקות וכך גם מר גיטין. גם המפעל בו עבדו התובעים הוא כזה שאינו מחייב הימצאותם של התובעים במפעל גם במשך ההפסקה ובעניין זה העידו התובעים, כי המכונות במפעל מופעלות על-ידי אדם ואינם עובדות באופן שוטף.

כך הודה מר זמסקי בתצהירו, כי המכונות במפעל אינן פועלות מעצמן אלא אם מישהו מפעיל אותן. מר זמסקי אף לא טען בתצהירו, כי היה הכרח בהימצאותו במפעל בזמן ההפסקה וכאשר עומת עם הנושא בחקירתו, תשובתו היתה "הייתי צריך לרשום את זה?". גם מר איוון הודה, כי לא היה מוכרח להישאר בשטח המפעל בזמן ההפסקה.

מן האמור עלה, כי התובעים שהו בזמן ההפסקה בחדר האוכל ולא ליד מכונות המפעל וכי לא היה כל הכרח, כי יישארו בזמן ההפסקה בשטח המפעל.

לפיכך קבע בית-הדין, כי עצם העובדה שהתובעים אכלו בחדר האוכל, שנמצא בשטח המפעל, אין בכך בלבד כדי להצביע על כך, כי זמן זה הינו זמן עבודה ולמעשה נקבע, כי הם היו רשאים לעשות כרצונם, ואף לצאת משטח המפעל, אך מבחירה לא עשו כן.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי יש לראות את 40 הדקות בהם שהו התובעים בהפסקה, כזמן הפסקה שאין הם זכאים בגינו לשכר עבודה.

שונים הם פני הדברים באשר להפסקות בנות 10 דקות, אשר ניתנו לתובעים פעמיים מידי יום כנטען על-ידי הנתבעת. בעניין זה הודתה הגב' חממי, כי הפסקות אלו לא היו הפסקות מוגדרות ומרוכזות, כי העובדים לא דיווחו על ההפסקות הללו ולא היה פיקוח לגביהן וכי למעשה כאשר העבודה אפשרה זאת, הם היו יוצאים להפסקה של 10 דקות. הגב' חממי אף לא ידעה להעיד לשם מה נועדו ההפסקות הקצרות הללו מלבד שתיית קפה, בעוד שהתובעים העידו כי שתו את הקפה ליד המכונות.

כמו-כן העידו התובעים, כי לא קיבלו הפסקה בת 20 דקות. אמנם אכן בתצהיריהם לא טענו התובעים, כי לא ניתנו להם ההפסקות הללו בכלל, אלא רק, כי בזמן זה עמדו לרשות העבודה אך בין כך ובין כך, קבע בית-הדין, כי אין בהפסקות בנות 10 דקות כדי לאפשר לתובעים להיות משוחררים מחובותיהם כלפי המפעל וכי הם אף לא היו "רשאים לצאת מתחומי המפעל" בדקות ספורות אלו.

בית-הדין התרשם מעדותם של התובעים, כי הם היו מכינים קפה דקות בודדות ושבים למכונות {ולעיתים אף שותים את הקפה ליד המכונה}, המדובר בהפסקות הנכנסות תחת ההגדרה של שעות עבודה כאמור בחוק שעות עבודה ומנוחה, דהיינו הפסקות "קצרות ומוסכמות הניתנות לעובד להחלפת כוח ואוויר" ואשר הינן בגדר שעות עבודה.

לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי יש לראות ב-20 הדקות אשר קוזזו משעות עבודתם של התובעים מידי יום, בגין הפסקה, כשעות עבודה בגינן הם זכאים לשכר עבודה, ומאחר שהמדובר בזמן עבודה שהינו לאחר 9 שעות עבודה רגילות, זכאים הם לשכר בגין 20 הדקות בשיעור של 125%.

6. התובעת עמדה לרשות העבודה גם בזמן ההפסקות - התביעה התקבלה
ב- סע"ש (ת"א) 16117-08-13 {נטליה מרטין נ' עמותת פיסגן הר הכרמל, תק-עב 2015(3), 17954 (2015)} בית-הדין קבע, כי התובעת עמדה לרשות העבודה גם בזמן ההפסקות ומכאן שאין להפחית הפסקות משעות העבודה, שכן, ראשית, נדחתה מכל וכל טענת הנתבעת, כי לא ניכתה בפועל את זמן ההפסקה משכרה של התובעת.

מתלושי השכר ודוחות הנוכחות עלה באופן חד-משמעי, כי הנתבעת ניכתה לתובעת את זמני ההפסקה, 54 דקות מכל יום עבודה. בדו"חות הנוכחות, נרשם מפורשות, כי השעות הרגילות לחישוב השכר, הינן בקיזוז ההפסקה, בעוד שתלושי השכר משקפים, כי כך נעשה.

שנית, מן הראיות שהוצגו בפני בית-הדין עלה, כי הנתבעת נהגה לאכול במסגרת עבודתה, וכי קיבלה הפסקות במהלך היום לצאת לעשן סיגריה. אולם, בית-הדין קיבל את גרסת התובעת, כי ההפסקות לא היו עקביות או מסודרות, אלא תוך כדי העבודה.

כמו-כן, במסגרת תצהירה העידה התובעת, כי הפסקות העישון שלה היו קצרות ולא מתוך זמן הפסקה מוגדר שהיה לה וכי הנתבע אסר עליה לקחת הפסקה כדי לאכול, ודרש שהצוות יהיה עם הילדים כל הזמן, גם כשהם ישנים. כמו-כן, העידה, כי לא היה זמן מוגדר להפסקה או הפסקות סדירות וכי אף בשעת שנת הצהריים, הילדים מטבע הדברים אינם נרדמים בו זמנית, וממילא תמיד יש מהם מי שנשארים ערים.

שלישית, בית-הדין קבע, כי הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח, כי התובעת קיבלה הפסקות, ולו אחת ביום, בהן היתה חופשיה לעשות כרצונה ולצאת ממתחם הגן, אלא שקיבלה זמן קצר לאכול ולעשן במהלך יום העבודה.

הנתבעת לא הציגה גרסה סדורה באשר לזמני ההפסקות של התובעת, מתי היו ומה היה משכן אלא טענה בעלמא, כי התובעת נטלה הפסקות ארוכות לעישון וכי כל עובדת נדרשה לשתי הפסקות בנות חצי שעה, אולם מבלי להבהיר באילו שעות, באיזו מתכונת וכיוב', ומקל וחומר לא הוכיחה, כי התובעת היתה חופשיה לעזוב את שטח הגן ולנצל את זמן ההפסקה כרצונה. נוסף על האמור, הנתבעת אף לא העלתה כל נימוק מדוע נוכו דווקא 54 דקות באופן שרירותי למדי מכל יום עבודה אלא שטענה ללא פירוט, כי לא עולה מתלושי השכר ניכוי כאמור, כאשר לא כך הדבר ממילא.

עוד הוסיף בית-הדין, כי אילו היו ניתנות הפסקות סדורות במהלך העבודה, לאכילה או למנוחה, בפרט כשמדובר ביציאה בתורות על-מנת שבכל רגע נתון תהיה כמות מספקת של אנשי צוות המשגיחים על הילדים, היה לכך נוהג כלשהו אשר ניתן היה להעיד עליו ולהביאו בפני בית-הדין. מעבר לכך, אף אם התובעת יכולה היתה "לשבת ולנוח" לעיתים בעת שהתקיימו חוגי העשרה או בעת שהילדים ישנו, אין בכך משום "הפסקה" אשר יש לנכות בגינה שכר, שהרי מהאופן בו מתנהלים גני ילדים ככלל, לו היה אחד הילדים נזקק לטיפול, התובעת היתה דואגת לכך, כך שהיתה זמינה לעבודה כל העת בה שהתה בגן, לרבות בעת ההפסקה.

לאור כל האמור, קבע בית-הדין, כי התובעת לא קיבלה הפסקות בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה והפסיקה הרלוונטית, ולא היה מקום להפחית שעות הפסקה מסך כל שעות עבודתה אצל הנתבעת. לפיכך מכיוון שמדוחות הנוכחות עלה שאכן נוכו זמני ההפסקה בפועל הרי שהתובעת זכאית להחזר הסכומים כפי שתבעה.
7. נוכח תפקידו, לא יכול היה התובע לצאת להפסקות מסודרות, ולכן הוא נהג לאכול תוך כדי העבודה, כאשר לא יוחד לו זמן הפסקה מוגדר - התביעה התקבלה
ב- סע"ש (ב"ש) 29456-09-12 {דוד שרעבי נ' קבוצת ממן אילת בע"מ, תק-עב 2015(3), 18257 (2015)} התובע טען, וטענתו לא נסתרה, שנוכח תפקידו, לא יכול היה לצאת להפסקות מסודרות, וכי נהג לאכול תוך כדי העבודה, כאשר לא יוחד לו זמן הפסקה מוגדר.

בית-הדין קבע, כי התמונה העולה מן האמור היא, כי גם אם ניתנה לתובע אפשרות לאכול, לא יוחד לכך זמן הפסקה מוגדר, כאשר הדבר נעשה בחיפזון, וכאשר "הפסקות" אלה לא היו קבועות ומסודרות וגם במהלכן נדרש התובע לעמוד לרשות המעביד, באופן שהתובע אוכל תוך כדי העבודה.

לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי יש לראות באתנחתאות שהיו לתובע, שעות עבודה. במכלול נסיבות המקרה, התובע לא קיבל הפסקה בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה, והרי אין האתנחתאות שניתנו לתובע, ככל שניתנו, בגדר הפסקה כאמור בסעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה.

נוכח האמור, קבע בית-הדין, כי התובע אכן זכאי לתשלום עבור ניכוי שעות ההפסקה ונראה כי לא בכדי, הנתבעת ציינה בסיכומיה, כי הכינה עבור התובע המחאה בגין רכיב זה.

8. לא נסתרה טענת העובד, כי בפועל לא נוכה זמן ההפסקה מתחשיב השכר כפי שבוצע אצל המעסיקה - התביעה התקבלה
ב- ד"מ (חי') 28875-06-14 {אלכסנדר מרמור נ' אומגה כרסום וחריטה בע"מ, תק-עב 2015(3), 7029 (2015)} המעסיקה טענה, כי מכיוון שבפועל ניתנה הפסקה לעובד במשמרת הלילה, יש להפחית מהתחשיב שייערך את זמן ההפסקה.
בית-הדין קבע, כי סעיף 20(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה קובע, כי הפסקה רצופה בת חצי שעה לא תיכלל במסגרת שעות העבודה של העובד, והמעביד אינו חייב בתשלום בגינה.

אלא שבנסיבות המקרה כאן לא נסתרה טענת העובד, כי בפועל לא נוכה זמן ההפסקה מתחשיב השכר כפי שבוצע אצל המעסיקה, וזאת במשך כל תקופת העבודה בת כשנה.

מדרך ביצוע התשלום בפועל לאורך כל תקופת ההעסקה, ובהעדר כל אינדיקציה אחרת, קבע בית-הדין, כי יש להסיק, כי אכן זו היתה כוונת הצדדים וזו היתה ההסכמה ביניהם, ואין מקום לסטות מהכלל לפיו סכום המשולם לעובד כשכר מבטא את הסכום המגיע לו.

אמנם, "....במקרים מסויימים רשאי המעסיק לערוך חשבון מדוייק עם העובד על תשלומי יתר, ועצם תשלום סכום לעובד אינו קביעה מוחלטת של זכאות או נכונות הסכום. אולם, כאשר אין הסכם מפורש בעניין, ההתחשבנות של המעסיק עם העובד חייבת להתבצע תוך זמן סביר ובתום-לב" {ע"ע (ארצי) 1260/00 מרקוביץ' נ' אקורד הנדסה בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.08.02)}.

בנסיבות המקרה כאן, קבע בית-הדין, כי משטענות המעסיקה בעניין תשלום ביתר בגין זמן הפסקה הועלו רק כטענות הגנה בהליך כאן, ואינן מעוגנות בהסכם שבין הצדדים הקובע אחרת, אין מקום לנכות את שוויה של הטבה זו, הגם שהיא חורגת מהזכאות הקבועה בדין.

9. קיזוז זמני הפסקות - התביעה התקבלה בחלקה
ב- ד"מ (ת"א) 3761-06-13 {GEBREZGI MESERET נ' ישראהוטל כוח-אדם בע"מ, תק-עב 2015(3), 2144 (2015)} הנתבעת טענה בסיכומיה, כי עבור משמרת עבודה רגילה של 8 שעות התובעת היתה זכאית לשכר עבור 7.5 שעות עבודה לאחר קיזוז זמני הפסקות.
בית-הדין קבע, כי לא הוגשה כל ראיה בנוגע לזמני ההפסקות שקיבלה לפי טענה זו התובעת. כמו-כן, הנתבעת לא טענה ברמה העובדתית שהתובעת ניצלה בפועל הפסקות במהלך תקופת עבודתה בהיקף שכזה. יוספי שהעיד מטעמה אף הודה שאין הנתבעת יכולה להעיד דבר בנוגע לזמני הפסקות שקיבלה התובעת, ובעניין זה רק נמסר לה על-ידי קלינור שדו"חות הנוכחות כוללים הפסקה על-פי חוק ועל-כן צריך לקזז זמני הפסקות משעות העבודה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי על-פי דו"חות הנוכחות, זמני הפסקות תועדו וקוזזו בפועל רק בחלק בודד מחודשי העבודה. בנסיבות שכאלה, נקבע, כי יש לקזז זמני הפסקות על-פי דו"חות הנוכחות בלבד, עליהן אין התובעת ממילא חולקת. מעבר לכך, קבע בית-הדין, כי אין להורות על קיזוז זמני הפסקות, שהרי אין בידי בית-הדין מידע באשר להפסקות שנטלה התובעת בפועל והאם אכן אין לחשב הפסקות אלה כזמן עבודה בהתאם להסדר הקבוע בסעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה.

במקרה אחר, ב- ס"ע (חי') 29634-12-11 {מ. שניר - שירותים טכנולוגיים בע"מ נ' איתמר אליה, תק-עב 2015(3), 508 (2015)} קבע בית-הדין, כי החברה היתה זכאית לקזז חצי שעת הפסקה מיום עבודתו של התובע, ולכן גם חישבה נכון את השעות הנוספות החל מהשעה התשיעית.

במקרה אחר, ב- סע"ש (ת"א) 27172-03-14 {PRASAN CHANO נ' משק פסקל עולש בע"מ, תק-עב 2015(2), 20719 (2015)} קבע בית-הדין, כי התובע קיבל הפסקה בת חצי שעה מדי יום עבודה. על-פי סעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה, ביום עבודה של שש שעות ומעלה, זכאי העובד להפסקה רצופה אחת של חצי שעה לפחות.

בהפסקה זו הנמשכת חצי שעה או יותר רשאי העובד לצאת מהמקום שבו הוא עובד, אלא אם נוכחותו במקום העבודה היא הכרח לעבודה, והוא נדרש על-ידי המעסיק להישאר במקום העבודה. במקרה שכזה, ייחשב זמן ההפסקה כחלק משעות העבודה {ע"ע 131/07 גלעד גולדברג ואח' נ' אורטל שירותי כוח-אדם בע"מ ואח', תק-אר 2009(2), 220 (2009)}.

התובע הודה בעדותו שקיבל הפסקת אוכל בת חצי שעה בשעה 10:00. עקיבא העיד שניתנה לתובע הפסקה של חצי שעה לארוחת בוקר בין השעות 10:00- 10:30. על-כן, קבע בית-הדין, כי בהיעדר ראיה לסתור, הנתבעת רשאית לקזז את זמני ההפסקות משעות העבודה.

במקרה אחר, ב- סע"ש (חי') 34283-11-12 {מיכאל בילנקי נ' א.פ. - איב סחר והפצה בע"מ, תק-עב 2015(2), 7855 (2015)} בית-הדין קבע, כי התובע לא קיבל זמני הפסקה למנוחה וסעודה, בהתאם להוראת סעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה. לכל היותר מדובר היה באתנחתאות יזומות קצרות, לצורך ריענון או עישון, תוך כדי ביצוע עבודת חלוקת דברי הדואר.

הדבר עלה גם מעדותה של אינגה, מטעם הנתבעת, אשר העידה על כ- 10 דקות הפסקה ביום עבודה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי אמנם צדקה הנתבעת, כי בסוג עבודה כשל התובע, יכול היה לקחת לעצמו הפסקה כאוות רצונו, ואולם, לא די בכך בכדי להוכיח שעשה כן בפועל. הנתבעת לא פעלה בין עובדיה בכדי ליידע אותם על זכותם לקחת הפסקה, לא הנחתה אותם לצאת להפסקה ואף תגמלה אותם לפי תפוקה, דבר שתמרץ אותם לא לצאת להפסקה, וכל זאת באספקלריה של המונח "הפסקה" לפי הגדרת סעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה, דהיינו 30 דקות רצופות לפחות.

לכאורה, מכיוון שמדובר בעבודה אשר שכרה משולם לפי תפוקה של חלוקת דברי הדואר, נראה שהאינטרס של העובדים היה לסיים את יום העבודה מוקדם ככל שניתן.

לפיכך, קבע בית-הדין, כי הוא דוחה את הטענה, כי יש להפחית זמני הפסקה מיום עבודתו של התובע, לצורך קביעת שכרו.

10. הפסקה מעל שלוש שעות שבהן העובד לא נדרש לעמוד לרשות המעסיק קוטעת רציפות של שתי משמרות - התביעה התקבלה בחלקה
ב- ס"ע (יר') 4883-12-11 {רטובסקי סרגיי נ' סער ביטחון בע"מ, תק-עב 2015(2), 23652 (2015)} בית-הדין קבע, כי כל הפסקה מעל שלוש שעות שבהן העובד לא נדרש לעמוד לרשות המעסיק קוטעת רציפות של שתי משמרות, זאת בהתאם לסעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה. כך ששעות העבודה במשמרת השניה, כולן או חלקן, אינן בגדר שעות נוספות. כך בפסק-הדין של בית-הדין הארצי ב- ע"ע 233/06 {א.נ. נתניה בע"מ נ' לב טרנרידר, תק-אר 2007(4), 775 (2007)} נדחתה הטענה לפיה משלא חלה הפסקה של 8 שעות בין יום למשנהו יש לראות בשעות שמעבר לשעות הרגילות כשעות נוספות, כדלקמן:

"נוסיף עוד, כי דוחים אנו את טענתו של העובד, כי משלא חלה הפסקה של 8 שעות בין יום אחד למשנהו, יש לראות בשעות שעבד המערער מעבר לשעות הרגילות, כשעות נוספות. סברה זה איננה עולה מהוראות סעיף 21 לחוק שעות עבודה ומנוחה, ועל-כן אין לקבלה."

נוכח האמור, קבע בית-הדין, כי תחשיב התובע לגמול בגין עבודה בשעות נוספות באופן בו צורפו משמרות שההפסקה ביניהן היא מעל שלוש שעות, בטעות יסודו ואין לקבלו.

11. במסגרת עבודת התובע בבית המלון, התובע עמד לרשות העבודה מלוא זמן המשמרת, 12 שעות - התביעה התקבלה בחלקה
ב- ס"ע (נצ') 56083-05-11 {האני סאלח נ' אס.אי.אס. שירותי שמירה ואבטחה בע"מ, תק-עב 2015(2), 14570 (2015)} בית-הדין קבע, כי במסגרת עבודת התובע בבית המלון, התובע עמד לרשות העבודה מלוא זמן המשמרת, 12 שעות.

מר דמוני, שעבד בבית המלון במועד ההוכחות, ציין בתצהירו כי הוא מועסק במשמרות בוקר - מ- 06:00 ועד 18:00. לטענתו, במסגרת יום עבודה, "יש לו" הפסקה של "בין שעה וחצי לשעתיים, לפחות". לטענתו, עם קבלתו לעבודה הודיעו לו, כי אלו פני הדברים, כי במהלך ההפסקה הוא יכול לעשות כל שיעלה על רוחו, וכי לא ישלמו לו בעד זמן ההפסקה.

העד דמוני תיאר את מהלך המשמרת כך: בשעות הבוקר העבודה מתבצעת בשער בית המלון, אולם בשעה 09:00 הוא סוגר את השער, והחל מאותו מועד רק הוא "יכול" לפתחו. במידה ואינו נמצא {באזור השער}, אז מתקשרים אליו והוא פותח את השער. לפיכך, כאשר באמתחתו או בקרבתו אמצעי תקשורת {פלאפון}, אין מניעה, כי "יסתובב" בשטח המלון בזמן העבודה. הוא הוסיף וציין, כי כאשר הוא יוצא להפסקה, הוא "יכול" לאכול, לנוח, להתקלח, אבל לא לצאת מתחומי המלון.

מחקירתו הנגדית עלתה התמונה הבאה: המלון מאובטח 24 שעות ביממה. כאשר שומר במלון יוצא להפסקה, אין מי שמחליף אותו; אולם, אין פירוש הדבר שבאותה עת המלון לא מאובטח, שכן השער סגור, וכשמגיע רכב, הוא "פותח עם השלט", לאחר שבחן את המתדפקים בשער המלון {"לא מכניס כל אחד"}. על רקע זה, אישר מר דמוני, כי גם כאשר הוא בהפסקה, הוא לא בהפסקה.

בחקירתו החוזרת, ניכר כי ניסה למתן את שנאמר בחקירתו הנגדית ושינה מעדותו, משציין, כי ההפרעות בזמן ההפסקות אינן הפרעות, והן אף מתרחשות בתדירות נמוכה.

התובע נשאל האם היו לו הפסקות וכך הוא השיב: "...לא, זאת עמדה שיש לידי שירותים ויש לי בתוך החדר מקרר אם אני רוצה לאכול אז לא היתה לי הפסקה, כי הייתי רק עושה סיור ולוקח פלאפון נייד שאם בא מישהו לשער שיצלצל לי, אני לא יכול לעזוב את השער תקופה גדולה, כי באים אצל אדון טוני אנשים, אצל לביניה, באים לאחזקה, למטבח חומרים והיו באים אנשים רוצים להיכנס יש כמו מסלול שם וביקשו תקופה שאסור להיכנס שם אז הייתי מונע אותם. אני לא יכול לעזוב את השער שם."

מר ארמלי וגב' ג'השאן העידו, כי הוסכם עם הנתבעת על שמירה במשך 7 ימים בשבוע, 24 שעות ביממה. איהאב אישר, כי הנתבעת התחייבה לספק לבית המלון "שמירה 24/7", והתובע היה שומר יחיד במשמרת.

הנה-כי-כן, קבע בית-הדין, כי התובע לא רשאי היה לצאת משטח המלון כל זמן המשמרת, ובמקרים שבהם לא היה מצוי בשער המלון היה בכוננות. בנסיבות אלו, אף אם נאמר, כי בזמן הכוננות הותר לתובע לבצע פעולות אישיות כאלו ואחרות, הרי שאין בכך לשנות מן המסקנה, כי התובע עמד באותה עת לרשות העבודה {ראה: ע"ע 305/05 אשר מאיר ואח' נ' החברה להגנת הטבע, תק-אר 2007(1), 445 (2007)}.

בנסיבות אלו, קבע בית-הדין, כי טענת הנתבעת שהוסכם עם התובע שישולם לו שכר בעד 10.5 שעות בלבד, שקולה להסכמה של עובד לקבל שכר רק בעד חלק משעות עבודתו. אין מדובר, אם-כן, בהסכמה שניתן לאכפה.

אשר-על-כן, קבע בית-הדין, כי לא הוכח שבתקופת עבודתו במלון ניתנו לתובע הפסקות כלשהן, כמובנן בחוק שעות עבודה ומנוחה. לפיכך, התובע זכאי לשכר בעד 12 שעות עבודה ליום, ולא בעד 10.5 שעות, כפי שהנתבעת הודתה, כי שילמה לו.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הפסקות (סעיף 20 לחוק)