היחס שבין חוק שוויון הזדמנויות והחוק להגברת אכיפה

סעיפים 10 ו- 11 מן התוספת הראשונה לחוק דנים בהפרת הוראות חוק שוויון ההזדמנויות בעטיים יוטל עיצום כספי מדובר בסעיפים הבאים:

"10) איסור דרישת פרופיל צבאי לפי סעיף 2א(א) לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988;

(11) איסור פרסום מודעה בדבר הצעת עבודה או שליחה להכשרה מקצועית, בניגוד להוראות סעיף 8 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988..."

תחום היקפו של חוק שוויון הזדמנויות רחב יותר ועל-כן יש להביא מן ההלכה הפסוקה המתייחסת לחוק שוויון הזדמנויות כולל גם זו שאיננה בהכרח מהווה הפרה שהיא נושא לחוק הגברת האכיפה.

בראיה זו ייתכן שהיה מקום להרחיב את סעיפי ההפרה כך שיכללו הפרה של כל הוראה שבחוק שוויון ההזדמנויות.

ב- ע"פ 50155-08-10 {חברת השמירה בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד התעשיה, המסחר והתעסוקה, תק-אר 2012(4), 113 (2012)} הוגש ערעור על הכרעת דין של בית-הדין האזורי לעבודה, אשר הרשיע את המערערת, חברה העוסקת במתן שירותי שמירה בעבירה על סעיפים 2 ו- 15 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה.

הרקע להרשעה היה דחיית מועמדותה של המתלוננת על-ידי מנהל שירות אזורי בחברה וסגנו מלאייש משרת אבטחה מחמת היותה אישה דתית.

המנהל וסגנו הורשעו בבית-הדין קמא בעבירות לפי סעיפים 2, 15 ו- 16 לחוק שוויון הזדמנויות, כאשר על החברה הוטל קנס בסך 25,000 ש"ח, תשלום פיצוי כספי של 5,000 ש"ח למתלוננת, וחתימה על התחייבות, בגובה הקנס המקסימאלי, להימנע מביצוע העבירות למשך 3 שנים.

הרשעת המנהל וסגנו בוטלה ועל כל אחד מהם הושת צו לביצוע עבודות שירות לתועלת הציבור.

הדיון נסב אודות השאלה האם העבירות בהן הורשעה המערערת היו עבירות מסוג אחריות קפידה וככל שלא היו, מי מבין עובדי החברה ייחשב כ"אורגן" שלה לצורך הטלת אחריות פלילית עליה.

בית-הדין הארצי לעבודה קיבל את הערעור בחלקו בקובעו כי סעיף 2(א) לחוק שוויון הזדמנויות אוסר על הפליה של עובדים ודורשי עבודה, בין היתר מחמת מין ודת {ראה לעניין זה גם סק"כ 51/09 סאוט אלעאמל להגנת זכויות העובדים והמובטלים נ' שר התעשיה, המסחר והתעסוקה, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.01.12)}.

בית-הדין קבע כי עבירה על סעיף 2 לחוק שוויון הזדמנויות אינה עבירת אחריות קפידה, אלא עבירה המחייבת הוכחת מחשבה פלילית מסוג מודעות.

בית-הדין הדגיש כי אין בקביעה הזו כדי להשליך על דרך הפרשנות של סעיף 2 לחוק שוויון הזדמנויות בהיבטיו האזרחיים, לרבות בנוגע לנטלי ההוכחה והיעדר הצורך בהוכחת יסוד נפשי כלשהו.

בפסיקה הודגש, כי בנוגע להיבטיו האזרחיים של סעיף 2 לחוק שוויון ההזדמנויות, לכוונה ולרצון להפלות אין רלוונטיות בבחינת קיומה של הפליה, כאשר התוצאה היא הרלוונטית {ע"ע 203/09 רשת הגנים של אגודת ישראל נ' שמחה בוסי, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.10.11)}.

לצורך הוכחתה של אפליה אין צורך לפיכך להוכיח כוונה להפלות, כאשר גם כוונה טובה לא תסייע כטענת הגנה ככל שהמעשים והתוצאה מדברים בעד עצמם {דב"ע נו/3-129 שרון פלוטקין נ' אחים אייזנברג בע"מ, פד"ע לג 481 (1997); בג"צ 104/87 נבו נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד מד(4), 749 (1990)}.

כב' השופט חשין סבר כי הפליית נשים לרעה הפליה היא, גם אם אין כוונה מיוחדת ליצירתה של הפליה ובחינתה של הפליה היא בחינה אובייקטיבית, וכוונת העושה אינה רלוונטית כלל {בג"צ 6845/00 ניב נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נו(6), 663 (2002)}.

בית-הדין פסק כי בנסיבות המקרה, ובהתחשב בתכלית סעיף 2 לחוק שוויון הזדמנויות, המאשימה הוכיחה כי המנהל וסגנו היו בעלי התפקידים אשר בהתחשב בתפקידם, סמכויותיהם ואחריותם בניהול ענייני החברה יש לראות את מעשיהם ומחשבתם הפלילית כמעשיה ומחשבתה הפלילית של החברה.

ההנמקה לכך התבססה על מעמדם ההיררכי ועל סמכותם הפונקציונאלית בנוגע לקבלת מועמדים לעבודה ודחיית מועמדותם, וזאת כאשר עצם הענקת הסמכות המעשית הבלעדית למנהל וסגנו מטעם החברה, לדחות את מועמדותה של המתלוננת די בה כדי לראותם כ"אורגנים" לצורך ביצוע העבירה שבסעיף 2 לחוק שוויון הזדמנויות.

נוכח זאת שהוכח כי המנהל וסגנו היוו אורגנים של החברה לצורך סעיף 2 לחוק שוויון הזדמנויות, קבע בית-הדין הארצי, כי דינה של הרשעת החברה, שהתבססה על מעשיהם ומצבם הנפשי, להתאשר ולפיכך ערעור החברה בנוגע להכרעת הדין נדחה.

ב- ס"ע (ת"א) 47986-07-10 {ליה נאידור נ' כוח עצמה שירותי אבטחה וסיור בע"מ, תק-עב 2013(4), 21132 (2013)} עסיקנן בתביעת עובדת, שעבדה כמאבטחת שהוצבה לעבוד במתחם רידינג של חברת החשמל {להלן: "הנתבעת 2"}.

התובעת עבדה באמצעות הנתבעת 1, שלאחר מכן נכנסה להליכי פירוק וניתן נגדה צו לעיכוב הליכים.

התובעת טענה כי הופלתה מחמת מינה, בשלב קבלתה לעבודה, במהלך עבודתה ובפיטוריה.

בית-הדין האזורי לעבודה קיבל בחלקה את התביעה נגד הנתבעת 2 כאשר נגד הנתבעת 1 היה קיים באותה העת צו עיכוב הליכים.

בית-הדין פסק כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובעת לבין הנתבעת 2 וכי מדובר במיקור חוץ אותנטי.

עוד נפסק, כי מהראיות עלה שאין בעניין הנדון מיקור חוץ מוסווה של עובדים או ניסיון לפגוע בזכויותיהם, אלא החלטה ניהולית לבצע מיקור חוץ של אבטחת המתקן בתפעול מתוך שיקולים ענייניים.

דובר במיקור חוץ אותנטי לרכישת שירותים בדרך של הפעלת כוח אדם לצורך ביצוע משימות מוגדרות וספציפיות בנוגעות לאבטחת מתחם רידינג שחברת החשמל מסרה את ביצועם לנתבעת 1.

משכך נקבע, כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובעת לבין הנתבעת 2 ועל-כן, רכיבי התביעה שעניינם היו ניכויים שבוצעו שלא כדין משכרה של התובעת, ותמורה בגין עבודה בשעות נוספות במשמרות לילה, אשר נבעו מיחסי עובד ומעביד, נדחו בשל חוסר סמכות עניינית.

כך גם נדחתה תביעת התובעת לסעד הצהרתי בכל הנוגע לבטלות סעיפי ההעסקה, וזאת מעבר להיותו של הסעד תיאורטי.

על-אף הקביעה לפיה לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובעת לבין הנתבעת 2 שכן דובר במיקור חוץ אותנטי, נקבע, כי זו אינה חוסמת את עילת התביעה כנגד הנתבעת 2, בנוגע לטענה בדבר הפרת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, וכי יש מקום להחיל את הוראות חוק שוויון הזדמנויות בעבודה במיקור חוץ אותנטי, ולפיכך, בית-הדין החיל את חוק שוויון הזדמנויות בעבודה גם במסגרת היחסים בין התובעת לנתבעת 2.

בנוגע לשאלה האם הנתבעת 2 הפרה את החוק ביחס לתובעת, פסק בית-הדין כי התובעת הרימה את הנטל הראשוני להוכחת הנדרש ממנה בנוגע להפלייתה, וזאת כאשר התובעת הוכיחה כי ביקשה לעבוד בתפקיד מאבטחת ליוויים וכי עמדה בתנאים הנדרשים לו.

עוד יצויין כי התובעת הרימה את הנטל להוכיח כי יחד עמה הגישו מועמדותם לאותו תפקיד מאבטחים נוספים שחלקם התקבלו לתפקיד.

הנתבעת 2 היתה מעורבת בהליך קבלת התובעת לעבודה והיא זו שהחליטה כי התובעת תשמש כמאבטחת מתקן בלבד, וזאת כאשר הוכח כי היו תקנים למאבטחי ליווים במועד בו התקבלה התובעת לעבודה, וכי התובעת היתה היחידה שלא הועברה להשתתף בקורס ההכשרה לליווים.

סיכומו-של-דבר נקבע, כי די בכך בכדי לקבוע כי התובעת עמדה בנטל הראשוני להוכיח את טענתה בדבר הפלייה לפי חוק שוויון הזדמנויות לעבודה, ולהעביר את הנטל לנתבעת 2 להוכיח את טענתה, לפיה התובעת לא הופלתה לרעה.

במקרה הנדון הנתבעת 2 לא הרימה את הנטל הנדרש להוכיח כי לא הפרה את חוק שוויון הזדמנויות לעבודה בנוגע לאפליית התובעת בשל מינה, וזאת בנוגע לאי-שיבוצה בקורס מאבטחי ליווים.

מנגד, לא הוכח כי התובעת הופלתה מחמת מינה במהלך תקופת העסקתה ובסיומה.

בנסיבות העניין בית-הדין חייב את הנתבעת 2 לשלם לתובעת פיצוי בגין הפרת הוראת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה בגין נזק לא ממוני בגובה 30,000 ש"ח.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

היחס שבין חוק שוויון הזדמנויות והחוק להגברת אכיפה