עבודה מתאימה אחרת או עבודה חלקית (סעיף 3 לחוק)

1. הדין
סעיף 3 לחוק דמי מחלה, התשל"ו-1976 קובע כדלקמן:

"3. עבודה מתאימה אחרת או עבודה חלקית (תיקון התשע"ד)
(א) קבע רופא על-פי ממצאים רפואיים שמחמת מגבלות רפואיות אין העובד מסוגל, בפרק זמן מסויים, לבצע עבודה מסוג פלוני או בתנאים מסויימים, וכתוצאה מכך העובד אינו מסוגל לבצע עבודתו אלא באופן חלקי, והמעסיק הציע לו עבודה מתאימה אחרת, מלאה או חלקית, באותו מקום עבודה - לא יהיה העובד זכאי לדמי מחלה, אך שכרו בעבודה שהוצעה לו לא יפחת מהשכר שהיה מקבל אילו המשיך בעבודתו הקודמת כשהוא מחושב לפי הרכיבים לדמי מחלה כאמור בסעיף 6.
(ב) לא הציע המעסיק עבודה מתאימה כאמור בסעיף-קטן (א), יהיה העובד זכאי לסכום דמי המחלה שהיו מגיעים לו אילולא הוראות סעיף זה.
(ג) לעניין סעיף זה, "עבודה מתאימה" - עבודה שלא חלות לגביה המגבלות הרפואיות כאמור בסעיף-קטן (א) והיא מסוג העבודה העיקרית שבה עבד העובד תוך שלוש השנים שקדמו בתכוף למחלתו או שהיא עבודה אחרת התואמת את הכשרתו המקצועית, רמת השכלתו וכשרו הגופני.
(ד) הצעת עבודה מתאימה כאמור בסעיף-קטן (א) טעונה התייעצות עם ועד העובדים במקום העבודה; באין ועד העובדים כאמור - יחולו הוראות סעיף-קטן (ב) כאילו לא הציע המעסיק עבודה מתאימה.

2. ניסיונות כנים מצד המעסיק למציאת "עבודה מתאימה" לעובד מתבקשת מכוח חובת תום-הלב וההגינות ביחסי עבודה - התביעה התקבלה בחלקה
ב- ס"ע (ת"א) 7830-08-10 {אלכסנדר חובאילו נ' לאופר - שחף שרותי ניהול בע"מ, תק-עב 2013(1), 13623 (2013)} התובע טען, כי הוא עבד אצל הנתבעת כמנופאי החל מ- 01.06.00 עד ליום 15.04.10, עת נאלץ להתפטר משהנתבעת לא מצאה לו עבודה מתאימה למצבו הרפואי.

הנתבעת טענה, כי התובע לא עבד ברציפות אלא תוך הפסקות עבודה עקב עזיבותיו מעת לעת ביוזמתו, יחסי העבודה הסתיימו סופית ב- 10.04.10 בשל התפטרותו משיקוליו וביוזמתו.

בית-הדין קבע, כי התובע לא התפטר עקב מצבו הרפואי ואף לטענתו, לא ביקש להתפטר על-פי סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים. התובע טען, כי הוא התפטר שכן הנתבעת לא פעלה למציאת עבודה מתאימה למגבלותיו הרפואיות כפי שנקבעו בהמלצה רפואית של רופא מטעמו.

לפיכך, קבע בית-הדין, כי אין להידרש לבחינת קיומם של התנאים הקבועים בסעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים או לשאלה האם ההתפטרות היא כדין פיטורים המזכה בפיצויי פיטורים מכוח חוק פיצויי פיטורים.

עוד הוסיף בית-הדין, כי בהתאם לסעיף 3 לחוק דמי מחלה, רשאי מעסיק להציע לעובד בתקופה בה הוא מוגבל באופן חלקי לבצע את עבודתו הרגילה, עבודה אחרת.

בית-הדין דחה את טענות הנתבעת על איכות ותוכן האישורים הרפואיים, לרבות הטענות, כי התובע לא הציג אישור מרופא תעסוקתי או לכך, כי לא חלה החמרה במצבו הרפואי, זאת משהנתבעת לא דרשה מהתובע להתייצב לבדיקה אצל רופא תעסוקתי או רופא אחר מטעמה ולא פעלה להזמת המצויין באישורים הרפואיים שהמציא לה ולבחינתם.

אדרבא, הנתבעת קיבלה את אישורי המחלה, בלי שהלינה על כך ואף לגרסתה, האמינה לתובע, לא הערימה עליו קשיים, אלא ניסתה למצוא לו עבודה חלופית בהתבסס על דיווחיו.

כמו-כן, נדחתה גם הטענה, כי התובע לא המציא אישור על אשפוזו, ממילא, הנתבעת לא טענה, כי היא פנתה לקבלת האישור מהתובע וכי סורבה לכך וכאמור לגרסתה, אף פעלה למציאת עבודה מתאימה.

גם ככל שלאחר חזרתו מחופשת מחלה, עבד התובע "כרגיל", כמנופאי, במשך 8 שעות ברציפות בלי שהלין על כך, לא שינה ממסקנת בית-הדין. לפיכך, קבע בית-הדין, כי אין לקבל את טענות הנתבעת בדיעבד, משעה שלא פעלה בזמן אמת להזמת דיווחי המחלה של התובע ואף פעלה על פיהם.

כמו-כן, אין חולק, כי הנתבעת הציעה לתובע עבודה באתר בניה בלוד.

בית-הדין קבע, כי התובע עצמו לא העמיד לנתבעת הזדמנות אמיתית וכנה ואפשרות למצוא לו עבודה מתאימה, בטרם הסתיימו יחסי העבודה ולמעשה, התובע הוא זה שהביא לסיומם של יחסי העבודה.

כך, התובע חזר מחופשת מחלה ביום 19.02.10 ושובץ לעבודה לסירוגין. לבקשתו, שהה בחופשה עד 10.04.10. הניסיון שלא צלח לשבצו בלוד היה ביום 13.04.10. כעבור יומיים בלבד ביום 15.04.10, התייצב התובע בלשכת העבודה ביוזמתו ועל דעתו.

התובע לא הודיע על כוונתו להתפטר באם לא תימצא לו עבודה חלופית מתאימה, בטרם התייצב בלשכה, ואף לא הודיע בדיעבד לנתבעת, כי התייצב בלשכת התעסוקה.
אומנם, במכתב מיום 11.04.10 צויין, כי במידה ולא תוצע לתובע עבודה המתאימה למצבו וזאת בתוך 3 ימים הוא יפנה לשרות התעסוקה כך שלכאורה גילה דעתו בעניין זה, אלא שהתובע גם טען, כי "בעקבות המכתב" יוסי יצר עמו קשר ולאחר-מכן הוא התייצב באתר בלוד; דהיינו, הנתבעת פעלה וניסתה לאתר לתובע עבודה מתאימה אחרת {לכל הפחות בקשר עם דרישתו}; ככל שהתכוון ורצה להמשיך לעבוד אצל הנתבעת וכן, נוכח ניסיונה של הנתבעת לאתר עבודה אחרת מיד בסמוך לאחר פנייתו, ברי, כי אין בהתנהלותו אלא ללמדנו כי התובע לא העמיד לנתבעת הזדמנות אמיתית לבחון במשותף מציאת משרה מתאימה.

בנוסף, במכתב הנתבעת מיום 16.04.10 נכתב כי על התובע להגיע למשרדי החברה על-מנת לקבל עבודה חילופית בהתאם למצבו הרפואי, וכי אם הוא לא יגיע החברה תראה בכך כהתפטרות.

לא למותר לציין, כי ממכתב הנתבעת עולה, כי הנתבעת ביקשה להציע לתובע תפקיד דומה לתפקיד שהופנה אליו על-ידי לשכת התעסוקה.

בית-הדין קבע, כי יש להבין את התנהגותו {ובמיוחד שעה שכבר היה מיוצג} כהתנהגות מחושבת ומכוונת שאין משמעה אלא התפטרותו ממקום העבודה. מה גם שאף מאוחר יותר לא פנה שוב לנתבעת לבירור עניין זה במטרה למצוא עבודה מתאימה ובמקום זאת הגיש את תביעתו.

לכך יש להוסיף עוד, כי התובע ניצל את כל ימי המחלה שלו.

לפיכך, קבע בית-הדין, כי כל עוד היתה לתובע מניעה רפואית לעבוד במקצועו אצל הנתבעת, וכל זמן שלא הוכח, כי הנתבעת פעלה בחוסר תום-לב או בחוסר הוגנות במציאת עבודה אחרת, היה עליו להמתין למציאת עבודה אחרת עבורו. התייצבותו בלשכת העבודה כיומיים בלבד לאחר שכשל ניסיון העבודה בלוד, וניתוק הקשר עם הנתבעת, אין משמעם בנסיבות העניין, אלא כהתפטרות לכל דבר ועניין. לאור האמור לעיל, התביעה ברכיב זה נדחתה.

3. לא עלה בידי הנתבעת לספק לתובע עבודה מתאימה למגבלותיו הרפואיות - התביעה התקבלה בחלקה
ב- תע"א (חי') 4431-07 {עיזמי פואד נ' כרמל מערכות מיכלים בע"מ , תק-עב 2012(3), 12962 (2012)} בית-הדין קבע, כי יחסי העבודה בין התובע לנתבעת נותקו לראשונה ולמעשה בפעם היחידה בחודש אוקטובר 2006.

ובאשר לשאלה מה היה המניע שהביא לניתוק הקשר בין הצדדים, האם פיטורים או התפטרות, הרי שלעניין זה קובע סעיף 3(א) לחוק דמי מחלה, כי כאשר נבצר מעובד להמשיך בעבודתו מטעמי בריאות, על המעביד להציע לו עבודה חלופית.

בענייננו, וגם אלמלא עדותו של התובע באשר לנסיבות סיום עבודתו בנתבעת, די לנו בעדות המצהיר מטעם הנתבעת כמפורט לעיל, כדי ללמוד על כך שלא עלה בידי הנתבעת לספק לתובע עבודה מתאימה למגבלותיו הרפואיות, בהתאם להמלצות הרופא התעסוקתי אליו נשלח התובע על-ידי הנתבעת עצמה.

אי-לכך, בית-הדין קבע, כי אין זאת אלא שהנתבעת היא שפיטרה את התובע מעבודתו אצלה, משלא שיבצה אותו לעבודה בהתאם למגבלותיו הרפואיות, כמתחייב על-פי דין, ותחת זאת ערכה לו גמר חשבון ו"שיחררה" לזכותו את כל הכספים שנצברו עבורו בקרן הפנסיה בצירוף טופס 161.

לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי התובע פוטר מעבודתו בנתבעת וזאת ביום 03.10.06.

לכן, קבע בית-הדין, כי התובע לא חזר לעבודה עקב אי-כושרו לבצעה על-פי התעודות הרפואיות שהציג, ואשר אף היו מקובלות על הנתבעת בזמן אמת עת שילמה לו את תמורת ימי המחלה עבור התקופה שצבר {ודוק, הנתבעת לא טענה כנגד נכונותם של האישורים הרפואיים שהמציא התובע}, אין זאת אלא שהתובע היה זכאי לדמי המחלה בהתאם למכסה שצבר ואין הוא רשאי לוותר על זכות זו.

4. עבודה מתאימה אחרת או חלקית - הוצעה לתובע עבודה חלופית והוא סרב לקבלה - התביעה נדחתה ברובה {התקבל רק רכיב דמי המחלה}
ב- ע"ב (ת"א) 6820/02 {יעקב (ג'קי) הר ציון נ' מודיעין אזרחי בע"מ, תק-עב 2004(2), 6523 (2004)} הצדדים היו חלוקים בשאלה, האם הוצעה לתובע עבודה אחרת במהלך התקופה בה היה מוגבל בעבודתו הרגילה.

הנתבעת טענה, כי היא הציעה לתובע עבודה בשמירה על אדם זקן ובמסגרת זו אמור היה לשבת ולגרום לכך שאותו אדם לא יברח. לגרסת הנתבעת, לא מדובר בעבודת אבטחה. התובע טען, כי כל שהוצע לו היו עבודות שמירה ואבטחה במקומות שונים וכי במצבו הרפואי, לא יכול היה לבצע את העבודה שהוצעה לו. התובע העיד, כי ביקש עבודה מינהלתית אולם הנתבעת טענה שאין לה עבודה מסוג זה.

בית-הדין קבע, כי מכוח סעיף 3 לחוק דמי מחלה, רשאי מעביד להציע לעובד עבודה אחרת בתקופה בה מוגבל העובד באופן חלקי לבצע את עבודתו הרגילה. התובע הודה, כי הוצעה לו עבודה אחרת אלא שטען, כי לא יכול היה לבצעה והוסיף וציין, כי הנתבעת דרשה ממנו אישור של רופא תעסוקה אשר ממנו יעלה, כי אין הוא מסוגל לבצע את המטלות במסגרת העבודה החלופית שהוצעה לו.

בנסיבות אלה, נטל הראיה, כי אכן לא יכול היה לבצע את אותה עבודה, מוטל על התובע. התובע רשאי היה במסגרת הדיון, להציג חוות דעת רפואית ממנה ניתן היה ללמוד על מידת מוגבלותו ועל אפשרויות העסקתו בתקופה הרלוונטית. על אף שניתנה לתובע הזדמנות לעשות זאת, לא הוגשה חוות דעת רפואית מטעמו.
עוד הוסיף בית-הדין, כי ביום 17.03.02 פנתה הנתבעת לתובע בין השאר בשאלה, האם הוא מעוניין לקבל עבודה חליפית שבה יוכל לתפקד למרות הבעיה הגופנית הקיימת ומבלי לפגוע בתנאי העסקתו הקודמים.

בהתחשב בנתונים אלו, קבע בית-הדין, כי הוצעה לתובע עבודה חלופית והוא סרב לקבלה. אין באמור כדי לפגוע במסקנה לפיה, זכאי התובע לדמי מחלה עבור 11 ימים נוספים.

5. לא הוכח ואף לא נטען על-ידי הנתבעת, כי נעשה ניסיון כלשהו מצידה לשבץ את התובע בעבודה אחרת - התביעה התקבלה בחלקה
ב- ע"ב (חי') 2960/99 {אשכנזי מנחם נ' גל נח הובלות מטענים בע"מ, תק-עב 2004(1), 4095 (2004)} בית-הדין קבע, כי לא הוכח ואף לא נטען על-ידי הנתבעת, כי נעשה נסיון כלשהו מצידה לשבץ את התובע בעבודה אחרת, שאינה כרוכה בנהיגה, וכאמור הנתבעת אף לא פנתה לרופא תעסוקתי בעצמה על-מנת לברר את מצבו הרפואי של התובע.

כל שהיה לבית-הדין, הן אסמכתאות של הרופא התעסוקתי, אשר התייחסו לתקופה שהחל מחודש מאי 1998, ומהן עלה, כי התובע לא היה כשיר לעבודתו הרגילה, אך היה כשיר לעבודה חלקית אחרת.

השאלה שנדונה היתה, מהן זכויותיו של התובע בנסיבות בהן ממשיכים להתקיים יחסי עבודה בין הצדדים, התובע מוגבל מבחינה רפואית לבצע את עבודתו הרגילה, אך אינו מצוי באי-כושר עבודה מוחלט.

בית-הדין קבע, כי הצדדים לא הצביעו על הסדר הסכמי כלשהו המסדיר את זכויות הצדדים בנסיבות כאמור של מגבלה חלקית לבצע עבודה בזמן קיומם של יחסי עובד ומעביד.

לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי בענייננו, משנקבע על-ידי הרופא התעסוקתי, כי מחמת מגבלות רפואיות אין התובע מסוגל לפרק הזמן המסויים כמצויין באישורים, לבצע את סוג העבודה שביצע ומשלא הציעה הנתבעת לתובע עבודה מתאימה, ודוק אף לא עשתה כל ניסיון לבדוק עבודה מתאימה כאמור, יש להקיש מהוראות חוק דמי מחלה לענייננו, ולפצות את התובע בתשלום ההולם את נסיבות המקרה.

בהינתן, כי תקופת דמי המחלה המירבית לעובד על-פי סעיף 4(א) לחוק דמי מחלה הינה 90 יום, וכי שיעור דמי המחלה לפי סעיף 5(א) לחוק דמי מחלה הוא שבעים וחמישה אחוזים משכר העבודה שהיה העובד זכאי לקבל אילו המשיך בעבודתו, קבע בית-הדין, כי בגין התקופה שמיום 07.05.98 ועד יום 15.11.98 יהא זה צודק ונכון, בנסיבות העניין שבפנינו, לפצות את התובע בסכום כולל בגין מלוא התקופה שמיום 07.05.98 ועד 15.11.98 המשקף 75% מיכולת השתכרותו של התובע במשך תקופה של חודשיים.

בקביעה זו, בית-הדין לקח בחשבון, כי במשך התקופה שמחודש מאי 1998 ועד נובמבר 1998, קיבל התובע לדבריו, גימלה בגין נכות חלקית מהמוסד לביטוח לאומי {הגם שלא הוכח בפני בית-הדין שיעורה}, ודוק בניגוד לנטען על-ידי הנתבעת, אין מניעה, כי התובע ישתכר בעבודה בתקופה שקיבל גימלת נכות זמנית, וזאת במסגרת התקרה הקבועה בחוק.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

עבודה מתאימה אחרת או עבודה חלקית (סעיף 3 לחוק)