botox
הספריה המשפטית
הקודקס המקיף של דיני העבודה במשפט בישראל - דין, הלכה ומעשה

הפרקים שבספר:

הוראות כלליות - תשלום הוצאות - סכום ההוצאות - אכיפת ההוצאות - עורך דין שהוא בעל דין (תקנות 116-113 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין))

1. הדין
תקנות 116-113 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 קובעות כדלקמן:

"113. הכלל בדבר הוצאות
בכפוף להוראות כל חיקוק, יהיה עניין ההוצאות בכל תובענה, ערעור או הליך אחר, מסור לשיקול-דעתו של בית-הדין או של הרשם, ואם בבקשה פלונית או בדיון פלוני ניתן צו להוצאות לא ייפגע צו זה על-ידי כל צו אחר להוצאות שיינתן לאחר-מכן שלא בדרך ערעור על הצו הראשון.

114. סכום ההוצאות
(א) בית-הדין או הרשם, כשהוא פוסק ההוצאות, רשאי לקבוע סכום קצוב, ואם לא קבע סכום קצוב, ישום הרשם את ההוצאות.
(ב) חייב בית-הדין בעל דין בתשלום הוצאותיו של בעל הדין שכנגד, רשאי הרשם לקבוע סכום הוצאות אלה - במידה שהן אגרות בית-הדין, מס בולים, שכר בטלת עדים, שכר מומחים ודמי לינה - לפי החומר שבתיק בית-הדין, בלי שיהיה צורך בהגשת בקשה ושלא בפני בעל הדין, ובין שנקבע גם סכום שכר-טרחת עורך-דין ובין שלא נקבע.

115. אכיפת צו הוצאות
צו לתשלום הוצאות ניתן להוציא לפועל כדרך שמוציאים לפועל פסק-דין של בית-הדין לתשלום סכום כסף.

116. עורך-דין שהוא בעל דין
עורך-דין שהוא בעל דין וטוען לעצמו, הוא גופו או באמצעות משרדו, ונפסקו לו הוצאות, זכאי הוא שייכללו בשומה ההוצאות שהיה מקבל אילו העסיק עורך-דין."

2. פסיקת הוצאות - כללי
סמכותו של בית-הדין לעבודה לפסוק הוצאות משפט הוסדרה במסגרת תקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין) במסגרת תקנה 113 הקובעת כי בכפוף להוראות כל חיקוק, יהיה עניין ההוצאות בכל תובענה, ערעור או הליך אחר, מסור לשיקול-דעתו של בית-הדין או של הרשם, ואם בבקשה פלונית או בדיון פלוני ניתן צו להוצאות לא ייפגע צו זה על-ידי כל צו אחר להוצאות שיינתן לאחר-מכן שלא בדרך ערעור על הצו הראשון.

היקף שיקול-הדעת המוקנה לבית-הדין, מכוח תקנות בית-הדין לעבודה, בהשוואה לזה המוקנה לבתי-המשפט בתקנות סדר הדין הינו רחב יותר, כאשר התעריף המינימאלי שנקבע בכללי לשכת עורכי-הדין אינו מחייב את בית-הדין {ע"ע (ארצי) 100003/98 זכנון ג'אן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.06.00)}.

עלה כי השיקולים שנשקלו היו דומים במהותם לאלה שהנחו ערכאות אחרות אלא שנקודת האיזון שבין שיקולים אלה הובילה לחריגה מן הכלל של פסיקת הוצאות ריאליות בטווח רחב יותר של מקרים והטתה את הכף לרוב לעבר פסיקת הוצאות מתונות.

בהתאם לכך נקבע, כי במדיניות פסיקת ההוצאות בבית-הדין לעבודה נלקחת בחשבון גם המגמה של מניעת ייקור ההליכים למימוש זכויות בתחום יחסי העבודה והביטחון הסוציאלי {דב"ע (ארצי) לד/0-13 מתיתיהו שילון נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ה' 309, 311; ע"ע (ארצי) 164/06 חברת יהודה ובני שירותי ביובית בע"מ נ' שפר, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.10.06)}.

הלכה למעשה פוסקים בתי-הדין לעבודה במרבית המקרים הוצאות משפט בסכומים הפחותים מאלה שנקבעו בתעריף המינימאלי של לשכת עורכי-הדין.

בעניין מייסון הוסיף בית-הדין וקבע כי הכללים הנוגעים לתעריף המינימאלי לצורך פסיקת הוצאות משפט לא אומצו בבתי-הדין לעבודה כי אין זו "השמטה" מקרית וכי העדר ההוראה נובע מאופיין המיוחד של ההתדיינויות בבתי-הדין בתחום משפט העבודה והביטחון הסוציאלי שבהן יש לקבוע אמת-מידה שונה מזו שנקבעה בתעריף המינימאלי בבתי-המשפט.

לבתי-הדין לעבודה שיקול-דעת רחב, בכל הנוגע לפסיקת הוצאות, ועליהם לתת ביטוי לשיקולים אותם התווה בית-המשפט העליון בהקשר זה, כאשר נקודת האיזון צריך שתקבע תוך שימת הדגש על מהות ההליכים המתנהלים בבתי-הדין בתחום יחסי העבודה והביטחון הסוציאלי, על אפיונים משותפים של חלק ניכר מאוכלוסיית בעלי הדין הבאים בשעריו או עשויים לבוא בשעריו ועל תפקידו הייחודי של בית-הדין כפי שעוד ידובר בו בהמשך בחיזוק הלכידות החברתית.

קווי מתאר אלה מצדיקים בחינה מחודשת, ברמת רזולוציה גבוהה יותר של מכלול האפיונים הנוגעים לקיום הליכים בבתי-הדין לעבודה לצורך פסיקת הוצאות ומכאן גם לפסיקה מגוונת יותר מבעבר הנוגעת לגובה ההוצאות, לרבות פסיקתן של הוצאות ריאליות בטווח רחב יותר של מקרים מבעבר מצד אחד, וביסוס מחודד יותר של ההצדקות לפסיקת הוצאות מתונות במקרים אחרים.

נדמה כי תפיסה זו הרואה במדיניות פסיקת ההוצאות, במימושה הלכה למעשה של זכות הגישה לערכאות ובקידום הלכידות החברתית, שלוש חוליות שלובות זו בזו באותה שרשרת סיבתית, רלוונטית ביותר לבית-הדין לעבודה כערכאה המרכזית המופקדת והאמונה על הכרעה בסכסוכים בתחום החברתי {דפנה ברק ארז, אייל גרוס "הזכויות החברתיות והמאבק על אזרחות חברתית בישראל מעבר לזכות לכבוד" ספר דליה דורנר (תשס"ט), 217-189}.

משכך, יש בתפיסה זו להצדיק התווית נקודות איזון ייחודיות על-ידי בית-הדין, בין מכלול השיקולים הרלוונטיים לפסיקת הוצאות משפט.

זאת, באופן הנותן ביטוי הולם הן למהות ההליכים ולמכנה המשותף של חלק ניכר מן הסכסוכים המובאים בפניו, המעלים שאלות חברתיות חשובות או נוגעים לזכויות יסוד והן לאפיונים הייחודיים המשותפים של חלק ניכר מבעלי הדין הבאים בשעריו שניחנו ברגישות מיוחדת לחסמי כניסה בדרך למימושה של זכות הגישה לערכאות.

מדובר על חסמים שמקורם בטעמים פסיכולוגים הנוגעים לתפיסת המערכת המשפטית כזרה ומנוכרת לבעלי דין אלה, לשוני תרבותי, למגבלות שפה, לנחיתות כלכלית וכן לעליה ברמת ה"משפוט" של יחסי העבודה.

אלו חסמים העלולים להיות למכשול בדרכן של אוכלוסיות רבות ובעיקר מוחלשות למימוש זכויותיהן.

זאת אף בשים לב למורכבות ההולכת וגדלה של מבנה שוק התעסוקה, וכפועל יוצא מכך גם של הדין וההלכה הנדרשים להתמודד עמה וכן, נוכח הקושי להשיג זכויות כלכליות ולתרגם אותן לסעדים משפטיים שניתן לאכפם.

אשר לייחוד ההליכים המתבררים בפני בית-הדין, אותו יש להביא בחשבון לצורך פסיקת ההוצאות, הרי שבהקשר זה מדובר בעיקר על תביעות למימוש זכויות בתחום הביטחון הסוציאלי ו"זכויות ליבה" מכוח משפט העבודה המגן {דוגמת שכר עבודה, פיצויי פיטורים, ביטוח פנסיוני, חופשה, הבראה, הודעה מוקדמת, תביעות לאכיפת הזכות למנוחה ולשעות עבודה סבירות, תביעות לאכיפת עקרונות השוויון בתעסוקה ו/או תביעות אחרות המעוררות שאלות חוקתיות של צדק חלוקתי, לרבות הזכות לקיום בכבוד}.

זאת להבדיל מתביעות חוזיות בהיקפים כספיים ניכרים, תביעות לתשלום פיצוי כספי כללי בגין "עוגמת נפש" או תביעות ממוניות שבין עובד ומעביד בעלות אופי מסחרי {אלו תביעות שאינן מעלות שאלות הנוגעות למימוש זכויות ליבה בתחום משפט העבודה והביטחון הסוציאלי}.

על אבחנה זו, הנוגעת למהות ההליכים, כשיקול לפסיקת הוצאות עמד בית-דין זה שעה שאישר פסיקת הוצאות משפט ריאליות בסך של 360,000 ₪ נגד עובד שתביעתו נדחתה, זאת בשים לב לסכום התביעה ולאופן ניהול ההליך אך גם בשים לב לסווג ההליך כהליך מסחרי במהותו {ע"ע (ארצי) 48431-02-11 משה חננאל נ' אינטרפייס פרטנרס אינטרנשיונל לימיטיד, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.09.14)}.

נפסק גם כי סיווגה של התביעה כשלעצמו, כתביעה למימוש זכויות מכוח משפט העבודה המגן, אינו מונע שקילתם של מכלול השיקולים המקובלים לצורך פסיקת הוצאות אך יש בו להשפיע על מיקומה של נקודת האיזון שבין מכלול השיקולים.

אשר-על-כן, יש בשיקול זה כדי להביא, בנסיבות המתאימות, להפחתה בהיקף ההוצאות שיפסקו לחובת התובע, במקרה שלא יעלה בידו להוכיח את תביעתו ותביעתו תידחה או לחילופין להגדלת היקף ההוצאות במקרה ותביעתו תתקבל.

השיקולים המביאים בחשבון איפיונים משותפים של אוכלוסיות בעלי דין הבאות בשעריו של בית-הדין לצורך פסיקת ההוצאות, באופן שייתן ביטוי לתפקידו הייחודי של בית-הדין בקידום הלכידות החברתית, אינם נוגעים אך ורק לאוכלוסיות עובדים מוחלשות אלא גם לאוכלוסיות מעסיקים מוחלשות.

כאשר בהקשר זה מדובר על מעסיקים שאינם מעסיקים עובדים לצורך עסקי, כגון אנשים עם מוגבלות המעסיקים מטפל סיעודי, ובנסיבות המתאימות גם ל"עסקים זעירים" או "קטנים" הסובלים לעיתים, לא רק מנחיתות כלכלית בהשוואה לעסקים גדולים ואף בינוניים ומקושי להתחרות במשק ריכוזי אלא גם מהעדר "נראות" חברתית מספקת, על כל המשתמע מכך.

נדמה כי גם באלה יש להתחשב, ככל שמתקיימת נקודת מוצא לפיה, מדינות פסיקת ההוצאות צריכה לקדם צדק חלוקתי ולכידות חברתית.

שיקולים אלה, הנוגעים לסווג התביעות המובאות בפני בית-הדין, לאפיונים הייחודיים של קבוצות בעלי הדין הבאים בשעריו, לזיקתם של כל אלה למימוש הלכה למעשה של זכות הגישה לערכאות ולתפקיד הייחודי של בית-הדין בקידום הלכידות החברתית, צריכים להיבחן על-ידי בית-הדין בבואו לקבוע את שיעור ההוצאות ושכר-טרחת עו"ד בכל מקרה ומקרה, ואין בהם להוביל בהכרח ובאופן גורף לפסיקת הוצאות "מתונות" לכאן או לכאן, לזכות הצד הזוכה או לחובת הצד המפסיד.

בנוסף לכך, שיקולים אלה אף צריכים להשפיע על קביעת המדיניות הראויה בפסיקת הוצאות משפט המתייחסת לבעלי דין שאינם מיוצגים או בפסיקת הוצאות משפט ושכר-טרחת עו"ד המתייחסים לבעלי דין המיוצגים מכוחו הסדר "פרו בונו" או על-ידי ארגוני סיוע מן "המגזר השלישי" שאינם גובים מבעל הדין שכר-טרחה.

זאת יש לעשות באמצעות פסיקת הוצאות שיועברו בסופו-של-יום לגורמים אלה, במקרים המתאימים.

הצדקה לפסיקת הוצאות בנסיבות אלה, של הסדרי סיוע נגזרת מן השיקולים המקובלים לפסיקת הוצאות ובמיוחד מן השיקולים הנוגעים לחסמי הנגישות של אוכלוסיות מוחלשות לערכאות ולתפקידם של בתי-המשפט בכלל ושל בית-הדין לעבודה בפרט, בקידום ערכים של לכידות חברתית.
על רקע זה ניתן להצדיק במידה מסויימת פסיקת הוצאות ושכר-טרחת עו"ד לזכות גורמי סיוע כאמור שנטלו חלק בייצוג משפטי שהוביל למיצוי זכויות, אשר אינם גובים שכר-טרחה מבעל הדין לשם קידום מטרות אלה.

3. תקנה 113 - עיקרון אי-ההתערבות של ערכאת הערעור בפסיקת ההוצאות
ככלל, לא יתערב בית-דין שלערעור בשיקול-דעתו של בית-הדין האזורי, כערכאה הדיונית, בקביעת שיעור הוצאות המשפט, אלא במקרים נדירים בהם נתגלתה טעות משפטית או כאשר נמצא כי נפל פגם בשיקול-הדעת של בית-הדין האזורי וכי שיעור ההוצאות שפסק, חורג במידה ניכרת מהסביר ומהמקובל {דב"ע (ארצי) נא/9-6 חברת מייסון בע"מ - קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין ועבודות ציבוריות, אגודה שיתופית בע"מ, פד"ע כג 430, 432 (1991)}.

בתי-משפט שלערעור מתייחסים במורת רוח לערעורים העוסקים אך ורק בסוגיית ההוצאות שהשיתה הערכאה הדיונית, וזאת כאשר לא אחת נקבע, כי רק במקרים חריגים תתערב ערכאת ערעור בפסיקת הוצאות.

עמדה זו של ערכאות הערעור נובעת מכך שלערכאה הדיונית ניתן שיקול-דעת רחב, ואף רחב מאוד, בשאלה מה סכום ההוצאות ושכר-הטרחה שיושת על בעל הדין שהפסיד בדינו, כאשר העניין פשוט וברור, הערכאה הדיונית היא זו שבפניה נשמע ההליך והיא זו המודעת לדרך התנהלותם של בעלי הדין וליתר הגורמים המשפיעים על קביעת שכר-הטרחה וההוצאות.

עוד יצויין כי במדיניות פסיקת הוצאות משפט בבתי-הדין לעבודה נלקחת בחשבון גם המגמה של מניעת ייקור ההליכים למימוש זכויות בתחום יחסי העבודה והביטחון הסוציאלי {דב"ע (ארצי) לד 0-13/ מתתיהו שילון נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ה' 309, 311)}.
בהיותם מונחים במדיניות זו פוסקים בתי-הדין לעבודה, במרבית המקרים, הוצאות משפט בסכומים הפחותים מאלה שנקבעו בתעריף המינימלי {עב"ל 15606-02-11 מעמר מעמר נ' המוסד לביטוח לאומי ואח', תק-אר 2012(2), 946(2012)}.

ב- ק"ג (נצ') 33748-04-15 {הילה קופת גמל לתגמולים ופיצויים נ' נוה עמיאל לנוער העולה בשדה יעקב בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.09.15)} נדונה סוגיית פסיקת הוצאות משפט ושיעורן, באשר היא סוגיה הנתונה לשיקול-דעתו של בית-הדין, אשר בבואו לפסוק הוצאות עליו לשקול את מגוון השיקולים הרלבנטיים אליהם הפנתה ההלכה הפסוקה הנ"ל.

במקרה הנדון בית-הדין קבע כי עמדו לרשות הנתבעת מעל שבועיים ימים במהלכם יכלה להודיע על סיום המחלוקת בתיק, ואף לעמוד על בקשתה לפסוק הוצאות, וזאת מבלי לקיים ישיבה נוספת בעניין.

בנסיבות העניין, לאחר שעיין בית-הדין במכלול החומר שבתיק, לרבות טיעוני הצדדים, ולאחר ששקל את מכלול השיקולים הרלבנטיים בהתאם להלכה הפסוקה, חייב בית-הדין את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך של 531 ₪ וכן שכר-טרחת עו"ד בסך של 1,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 ימים מפסק-דין זה, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.