ערעור לפני בית-הדין הארצי (סעיף 26 לחוק)

1. הדין
סעיף 26 לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 קובע כדלקמן:

"26. ערעור לפני בית-הדין הארצי (תיקונים: התש"ן, התשע"ב (מס' 5))
(א) פסק-דין של בית-דין אזורי לפי סעיף 24(א) ניתן לערעור לפני בית-הדין הארצי; כל החלטה אחרת של בית-דין אזורי ניתנת לערעור אם נתקבלה רשות לכך מנשיא בית-הדין הארצי או סגנו או שופט של בית-הדין הארצי שנתמנה לכך על-ידי הנשיא. רשות כאמור בסעיף-קטן זה, לגבי החלטה אחרת, תינתן אם שוכנע בית-הדין כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק-הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה.
(א1) על-אף הוראות סעיף-קטן (א), לא תינתן רשות ערעור על סוגי החלטות ששר המשפטים קבע, בצו, בהתייעצות עם שר התעשיה המסחר והתעסוקה, ובאישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת; נקבע סוג החלטה בצו כאמור, יחול הצו על החלטה שהתקבלה לאחר תחילתו.
(ב) פסק-דין של בית-דין אזורי לפי סעיף 24(ב) ניתן לערעור לפני בית-הדין הארצי; בערעור כאמור ידון בית-הדין הארצי בשלושה שופטים בלבד, ויחולו בו סדרי הדין ודיני הראיות החלים בערעורים פליליים בבית-משפט.
(ג) פסק-דין בערעור לפי סעיף-קטן (ב) דינו לעניין ערעור נוסף כדין פסק-דין של בית-משפט מחוזי בערעור פלילי."

2. כללי
סעיף 26(א) לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, קובע, כי רשות לערער על החלטה אחרת של בית-דין אזורי תינתן "אם שוכנע בית-הדין, כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק-הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה" {בר"ע 32525-09-15 יבגני סלין נ' אירינה לדנובסקי, תק-אר 2015(3), 1834 (2015)}.

עניין ההוצאות לבדו אינו מצדיק מתן רשות ערעור וקיום דיון בערעור בשלב זה, נוכח הוראת סעיף 26(א) לחוק בית-דין לעבודה {ראה: בר"ע 27885-01-15 חגית קרקש נ' סוזן שרעבי, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.01.15); בר"ע 39850-05-15 נגה כרמי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2015(3), 1426 (2015)}.

3. תיקון פרשת תביעה וסעדים זמניים
ב- בר"ע 20925-08-15 {דניאל כהן נ' פ. מ. אל אנרגיה בע"מ, תק-אר 2015(3), 1005 (2015)} נדונה בקשת רשות ערעור על החלטת בית-הדין האזורי, בה אושרה בקשת המשיבים לתיקון כתב התביעה.

בית-הדין דחה את התביעה וקבע, כי באשר לתיקון כתב התביעה, ההחלטה להתיר את תיקון כתב התביעה היא החלטה דיונית מובהקת ובכגון אלה, ערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב. יתרה-מזאת, גם אם נפלה שגגה בהחלטה, ועל פני הדברים לא מצא בית-הדין, כי כך הוא, וזאת מטעמי בית-הדין האזורי המתייחסים לכך שעסקינן בסעדים חלופיים, הרי שניתן יהיה לתקוף את ההחלטה במסגרת הליכי הערעור על פסק-הדין, ככל שיהיה בהם צורך.

עוד הוסיף בית-הדין, כי אם יידחה הערעור על ההחלטה למסגרת הערעור על פסק-הדין לא "יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה", כקבוע בסעיף 26(א) לחוק בית-הדין לעבודה.

באשר לסעדים הזמניים, קבע בית-הדין, כי ככלל, החלטה אם ליתן סעד זמני אם לאו, מסורה לשיקול-דעתה של הערכאה הדנה בהליך, ואין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בשיקול-דעתו של בית-הדין האזורי בכל הנוגע למתן או לאי-מתן סעדים זמניים אלא אם שיקול-הדעת הופעל שלא כהלכה.

במקרה הנוכחי ניתנה ההחלטה על סעד ארעי במעמד הצדדים, ולאחר שמיעתם, בדיון מיום 08.07.15. באותה החלטה נקבע, כי הדיון בבקשה לסעד זמני ידחה לאחר ההחלטה בנוגע לתיקון כתב התביעה. בהחלטה מושא בקשת רשות הערעור הותר תיקון כתב התביעה ואשר לבקשה לסעד זמני הוחלט לאחד את הדיון בה עם הדיון בתיק העיקרי.

בהחלטה זו, שלמעשה משמרת את ההחלטה בסעד הארעי וטרם הכריעה בסעד הזמני, אין כל מקום להתערב, ודאי נוכח לוח הזמנים המהיר שנקבע לבירור התיק העיקרי. לאור האמור לעיל, הבקשה נדחתה.

ב- בר"ע 28089-05-15 {חזנה פרג' נ' מדינת ישראל, תק-אר 2015(2), 1566 (2015)} בית-הדין קבע בדחותו את הבקשה, כי ההחלטה אם ליתן סעד זמני אם לאו, מסורה לשיקול-דעתה של הערכאה הדנה בהליך.

ככלל, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בשיקול-דעתו של בית-הדין האזורי בכל הנוגע למתן או לאי-מתן סעדים זמניים אלא אם שיקול-הדעת הופעל שלא כהלכה {דב"ע נה/3-247 המרכז הרפואי שערי צדק נ' ד"ר אורלי פרט, פד"ע כט 244 (1995)}.

בית-הדין קבע, כי המקרה הנדון לא מצדיק חריגה מן הכלל ושמיעת ערעור על החלטתו של בית-הדין האזורי. על פני הדברים, צדק בית-הדין האזורי בקביעתו, כי נוכח פרק הזמן הקצר שנותר עד תום שנת הלימודים אין מקום לערוך שינוי נוסף בשיבוץ המורים בבית-הספר, וכי ככל שהמבקשת תוכיח, כי נפגעה זכותה הסעד הראוי בהתייחס לשנת הלימודים הנוכחית הוא סעד כספי.

כמו-כן, קבע בית-הדין, כי ככל שייקבע, כי המבקשת היתה זכאית לשיבוץ, היא תוכל לתבוע גם סעד של מתן ניקוד שהיה ניתן לה אילו שובצה למשרה. עוד הדגיש בית-הדין, כי קביעותיו של בית-הדין האזורי בהחלטתו היו לכאוריות בלבד, ואין בהן למנוע קביעות ומסקנות אחרות בהליך העיקרי.

באשר לחיוב המבקשת בהוצאות, סעיף 26(א) לחוק בית-הדין לעבודה קובע, כי בית-הדין הארצי ייתן רשות ערעור על החלטה אחרת של בית-דין אזורי "אם שוכנע בית-הדין, כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק-הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה".

במקרה הנדון, קבע בית-הדין, כי אין בהחלטת הביניים בעניין ההוצאות כדי להשפיע על המשך התנהלות ההליך בבית-הדין האזורי, או לגרום למבקשת נזק של ממש, או להשפיע באופן ממשי על זכויותיה, במיוחד בהתחשב בשיעור ההוצאות שנפסקו, שאינו חורג מהמקובל.

לפיכך, קבע בית-הדין, כי לא מתקיימות הנסיבות הקבועות בסעיף 26(א) לחוק בית-הדין לעבודה המצדיקות מתן רשות ערעור בעניין חיוב המבקשת בהוצאות. לאור האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחתה.

4. בקשה לביטול פסק-דין
ב- בר"ע 58236-03-15 {שותפות הר גיא נ' NIRUT TANONSRI, תק-אר 2015(2), 113 (2015)} קבע בית-הדין, כי מקרה זה בא בגדר אותם מקרים המנויים בסעיף 26(א) לחוק בית-הדין לעבודה. דהיינו, אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק-הדין ולא באופן מיידי לא "יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה".

עוד הוסיף בית-הדין, כי ככלל אין מקום לקבל בקשת רשות ערעור על החלטה שהיא קבלת בקשה לביטול פסק-דין או לביטול החלטה. שכן, ככלל עומדת למבקש האפשרות להשיג על החלטה זו בתום ההליך. לעניין זה ניתן ללמוד גזירה שווה מהוראת סעיף 1(7) לצו בתי-המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 {ייקרא להלן: "הצו"}. אכן הצו אינו חל ישירות על בתי-הדין לעבודה אך אין מניעה מלהקיש ממנו לצורך בחינת מילוי הוראת סעיף 26(א) לחוק בית-הדין לעבודה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי במקרה זה אין הצדקה לסטות מהכלל האמור. לערכאה הדיונית שיקול-דעת רחב בבקשות כגון אלה, ובית-הדין לא מצא כל הצדקה להתערב בהחלטת בית-הדין האזורי שתואמת את ההלכה הפסוקה בדבר בחינת בקשות אלה במשקפיים של "צדק" ובמשקפיים של "שיקול-דעת".

בהקשר זה הוסיף בית-הדין, כי לא הועברה למשיב דרישה להגשת כתב הגנה כמצוות תקנה 27 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. בבקשת המבקשים למתן פסק-דין בהעדר הגנה שהוגשה לבית-הדין האזורי ביום 25.03.14 נטען, כי למשיב נמסר כתב התביעה ביחד עם דרישה לכתב הגנה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי בנסיבות אלה של פגם לכאורה בהמצאת הדרישה להגשת כתב הגנה, מוצדק היה לבטל את פסק-הדין שניתן בהעדר כתב הגנה.

המבקשים הטילו את עיקר כובד המשקל על הטענה לפיה לבא-כוח המשיב אין ייפוי-כוח לייצג את המשיב בהליך במסגרתו הגישו המבקשים תובענה כנגד המשיב. זאת להבדיל מההליך האחר במסגרתו הוגשה תובענת המשיב כנגד המבקשים.
אכן ייפוי-כוח הוא תנאי חשוב ויסודי ליכולתו של בא-כוח לפעול בשם תובע או נתבע. אלא שבא-כוח המשיב הגיש לבית-הדין האזורי ייפוי-כוח עליו חתם המשיב ואשר הסמיך אותו לייצגו באופן כללי.

בית-הדין קבע, כי המבקשים לא התמודדו עם ייפוי-כוח זה. טענתם הכללית נסמכה על סעיף 5 לחוק השליחות, התשכ"ה-1965, אך הם התעלמו מה"הרשאה מפורשת" שנתן המשיב לבא-כוחו, בין היתר, להופיע בשמו בפני "כל בית-משפט..." ועוד כהנה וכהנה פעולות שפורטו בייפוי-הכוח. על-כל-פנים קבע בית-הדין, כי אין מניעה שטענות הנוגעות לייפוי-הכוח תתבררנה, ככל שיהיה בהן צורך במסגרת ההליך גופו.

באשר לטענת המבקשים, כי בית-הדין האזורי לא התייחס לטעמים המיוחדים המצדיקים את הארכת המועד להגשת הבקשה לביטול. קבע בית-הדין, כי אכן בית-הדין האזורי לא התייחס לטענה זו אך מנגד מעיון במערכת נט-המשפט לא עלה, כי פסק-הדין בכלל הומצא למשיב. במערכת נט-המשפט צויין, כי ההודעה על פסק-הדין שנשלחה למשיב חסרה מ"סיבה אחרת" והיא "אין מען".

עוד הוסיף בית-הדין, כי צדק בית-הדין האזורי בקביעתו, כי העובדה שהמבקשים לא יידעו את בא-כוח המשיב על דבר הגשת התובענה כנגד המשיב בהליך נפרד, עולה כדי חוסר תום-לב דיוני. ודאי משעסקינן במשיב שהוא עובד זר, המצוי במשמורת. לאור האמור לעיל, הבקשה נדחתה.

5. בקשה לגילוי מסמכים
ב- בר"ע 14008-03-15 {מוחמד אברהים אבו עיאש נ' ברוש ניר עבודות הנדסה ובניין בע"מ, תק-אר 2015(1), 2554 (2015)} נדונה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-הדין האזורי בירושלים, שבה נדחתה בקשתו של המבקש לגילוי מסמכים ספציפי, והוטל עליו חיוב בהוצאות בסך של 750 ש"ח, בשל אי-הגשת תצהיר גילוי מסמכים במועד.

המבקש הוא תושב השטחים. המבקש הגיש תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, פנסיה, חגים, כלכלה, דמי הבראה, שכר עבודה, ביגוד, חופשה שנתית, קרן השתלמות, מתנת חג, ופיצוי על אי-מסירת תלושי שכר ופיצוי על דיווח לא נכון בתלושי השכר. בין היתר, טען המבקש כי הדיווח של המשיבה לשירות התעסוקה אינו משקף את תקופת עבודתו, ימי עבודתו ושכרו. לטענת המבקש, עבד מדי חודש 20 יום לפחות, ושכרו עמד על 250 ש"ח ליום עבודה.

המבקש הגיש בקשה לגילוי מסמכים ספציפי בה עתר לחייב את המשיבה לגלות לו מסמכים וכן פרטי מנהלי העבודה כדי לזמן מנהלים אלה ליישיבת ההוכחות ככל שאין בכוונת הנתבעת לזמנם כעדים מטעמה.

המבקש אף ציין, כי הוא מבקש שתצהיר גילוי המסמכים ייערך לפי נוסח הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי, דהיינו גם מסמכים שהיו בשליטתה או ברשותה של המשיבה.

בתגובתה לבקשה לגופה טענה המשיבה, כי היא בונה באתרי בניה שונים ברחבי הארץ, ובאתריה עובדים מאות פועלים; במסגרת פעילותה השוטפת למשיבה התקשרויות רבות; ההתקשרות הרלוונטית למבקש היא עם חברת א.ט.ג. השקעות וניהול בע"מ, שנותנת למשיבה שירותים משירותים שונים ובהם גם שירותים להעסקת פועלים, וביניהם המבקש; המשיבה פנתה לברר את נתוני ההעסקה והנוכחות של המבקש כפי שנמסרו לידיה מאטג, וצירפה לתצהיר גילוי מסמכים את הנתונים שקיבלה מאטג בכל הנוגע להעסקת המבקש; במסמך שצורף אין מלוא נתוני ההעסקה, אולם זה החומר שעלה בידי המשיבה לאתר בלוח הזמנים שנקבע, והמבקש יכול לעתור לבקשה לגילוי מסמכים אצל אטג; בנוסף, צורפו אסמכתאות להוצאות שהוציאה המשיבה בגין שירותי הסעה של הפועלים, ואסמכתאות לתשלומים ששילמה המשיבה לאטג; לטענת המשיבה היא צירפה את המסמכים למרות שאינם רלוונטיים.

בית-הדין האזורי קבע, כי המשיבה צירפה לתגובתה תצהיר גילוי מסמכים וכן את המסמכים שעלה בידה לאתר ואשר נתבקשו במסגרת בקשתו של המבקש; משגילתה המשיבה את המסמכים המצויים בידה הסתיים הליך גילוי מסמכים על-ידה, וזאת גם לנוכח הגשת תצהיר גילוי המסמכים על-ידי המבקש עצמו; המבקש עצמו לא הגיש את תצהירו במועד על-אף החלטות חוזרות ונשנות של בית-הדין, ולכן נקבע, כי יש לחייבו בתשלום הוצאות בסך של 750 ש"ח, ללא קשר לתוצאות ההליך.

בבקשת רשות הערעור טען המבקש, כי מתצהיר גילוי המסמכים עלה, כי חברה חדשה, אטג, היתה מעורבת בהעסקתו, ושההתקשרות איתה יכולה לתת הסבר על הסכומים בפועל שקיבל בעד עבודתו אצל המשיבה; בית-הדין האזורי טעה בקביעתו, כי בכך שהמשיבה גילתה מסמכים שבידה הסתיים הליך גילוי מסמכים, שכן נתבקשו גם מסמכים שהיו ברשותה או בשליטתה של המשיבה או מסמכים שהיו מצויים ברשותה או בשליטתה; המשיבה לא התייחסה ליומני נוכחות שנערכו על-ידה אלא צירפה דיווח שעות שנערך על-ידי חברה אחרת; לא ברור אם החשבוניות שצירפה המשיבה הן החשבוניות עם אותו צד ג' בעד עבודות שביצע המבקש; ברור שבהסכמים בין המשיבה לבין צד ג' קיימת התייחסות ברורה לעניין המבקש ועל-כן יש לגלות מסמכים אלה ולא להסתפק רק בגילוי החשבוניות; לא ניתנה התייחסות להתחשבנות עם המסיע, ולא גולו חשבוניות לכל תקופת עבודתו של המבקש; בית-הדין האזורי לא התייחס לבקשתו לגילוי מסמכים מהם ניתן ללמוד על זהות מנהל העבודה באתרים בהם עבד המבקש, כאשר מנהל העבודה הוא העד הרלוונטי. כן טען המבקש, כי לא היה מקום לחייבו בהוצאות בשל הגשת תצהיר גילוי מסמכים באיחור, כי תצהיר גילוי המסמכים מטעמו הוגש במועד.

בית-הדין קבע, כי דין הבקשה להידחות. עם-זאת נקבע, כי ככל שהמשיבה לא תזמן לעדות את המסיע של המבקש ואת מנהלי העבודה באתרים בהם עבד המבקש, יהיה המבקש רשאי להגיש בקשה לקבל פרטים על המסיע את המבקש ומנהלי העבודה באתרים בהם עבד המבקש, כדי לאפשר לו לזמנם לעדות.

עוד הוסיף בית-הדין, כי כידוע, השאלה הראשונה אותה יש לבחון בהכרעה בבקשה לגילוי מסמכים היא שאלת הרלבנטיות. בעניין זה קבע בית-הדין הארצי בעניין אבנצ'יק, כי למבחן הרלבנטיות שני היבטים: ההיבט הצר {או תנאי-הסף} וההיבט הרחב {ע"ע 494/06 (ארצי) מדינת ישראל - נציבות המים נ' קלרק אבנצ'יק, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.03.07)}.

ככל שמתקיים מבחן הרלבנטיות, על שני היבטיו, על בית-הדין להידרש לאיזון הראוי בין זכות הגילוי לבין זכויות ואינטרסים לגיטימיים המוכרים בהלכה כשוללים גילוי, כגון חסיון סטטוטורי, חסיון מכוח המשפט המקובל, וחיסיון מכוח ההלכה הפסוקה.

במסגרת זו, על בית-הדין לשקול האם קיימת דרך חלופית למיצוי זכויותיו של המבקש, שלא על דרך הגילוי. זאת, תוך בחינת נסיבותיו של כל מקרה לגופו {עניין אבנצ'יק; ע"ע (ארצי) 28222-05-10 מכתשים מפעלים כימיים בע"מ נ' יהודה פלצ'י, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.09.10)}.

בית-הדין קבע, כי מתן או סירוב ליתן צו לגילוי מסמכים נתון לשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית, ולא בנקל תתערב ערכאת הערעור בהחלטה זו {דב"ע (ארצי) נד/16 - 4 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' ההסתדרות הכללית, פד"ע כז 225 (1994); דב"ע (ארצי) נז/102 3 ד"ר דבורה נבות-פיקל נ' ד"ר מרדכי ריכטר, פד"ע לב 460 (1997)}.

עוד הוסיף בית-הדין, כי במקרה הנדון לא התקיימו נסיבות המצדיקות מתן רשות ערעור על החלטתו של בית-הדין האזורי.

בהחלטה מיום 20.01.15 בית-הדין האזורי קיבל את בקשתו של המבקש בעניין יומני הנוכחות שנערכו על-ידי המשיבה, וקבע, כי המבקש זכאי לקבלם.

המבקש הגיש בקשה לגילוי מסמכים נרחב של "חוזי עבודה, חשבוניות, אישור של תשלומים, שיקים", אולם כלל לא היה ברור אם במסמכים אלה יש מידע על ימי עבודתו של המבקש ועל שיעור התשלום ליום עבודה ששולם למבקש, שכן מדובר בהסכמי התקשרות כוללים בין המבקשת לבין גופים אחרים, ולא בהסכם המתייחס ספציפית למבקש ולעבודות שביצע המבקש.

בנוסף, גילוי המסמכים מהווה פגיעה בפרטיות של צדדי ג' אשר אינם צד להליך. בנסיבות אלה, קבע בית-הדין, כי אין מקום לחייב את המשיבה לגלות מסמכים בנושאים אלה מעבר למסמכים שכבר גולו על-ידה.

גם בעניין ההסעות, קבע בית-הדין, כי אין מקום להורות על גילוי מסמכים נוסף, ואין שום הוכחה, כי יש תיעוד מפורט של הסעותיו של המבקש.

לאור האמור לעיל, בית-הדין דחה את בקשת רשות הערעור בכפוף לכך שלאחר הגשת תצהירי עדות מטעם המשיבה, ככל שהמשיבה לא תזמן לעדות את המסיע של המבקש ואת מנהלי העבודה באתרים בהם עבד המבקש, יהיה המבקש רשאי להגיש בקשה לקבל פרטים על המסיע את המבקש ומנהלי העבודה באתרים בהם עבד המבקש, כדי לאפשר לו לזמנם לעדות.

6. בקשה למתן אורכה להגשת כתב הגנה
ב- בר"ע 34207-03-15 {יצחק בורובסקי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2015(1), 2320 (2015)} נדונה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-הדין האזורי בתל-אביב, שבה ניתנה למוסד לביטוח לאומי ארכה נוספת להגשת כתב הגנה, וכן נקבע, כי התיק נקבע להוכחות לפני מותב, וכי על המבקש להגיש תצהירי עדות ראשית בתוך 60 יום מקבלת כתב ההגנה. בנוסף, נקבע בהחלטה, כי ככל שהמוסד לביטוח לאומי לא יגיש כתב הגנה עד יום 20.03.15 יחוייב המוסד לביטוח לאומי בהוצאות לטובת המבקש בשיעור שייקבע.

המבקש טען, כי מדובר בארכה חמישית במספר להגשת כתב הגנה, ולא היה מקום למתן ארכה נוספת להגשת כתב הגנה למוסד לביטוח לאומי; על בית-הדין היה ליתן פסק-דין המקבל את תביעתו כבר לפני חודשיים, עקב אי-הגשת כתב הגנה על-ידי המוסד לביטוח לאומי, בניגוד להחלטות בית-הדין; בהחלטתו התיר בית-הדין האזורי לעובדי המוסד לביטוח לאומי שהם עדים חיוניים לחמוק ממתן תצהירים ומחקירה; החלטת בית-הדין האזורי מקנה מעמד "מועדף" למוסד לביטוח לאומי; יש להטיל על המוסד לביטוח לאומי הוצאות בשיעור של עשרות אלפי שקלים. לחלופין, וככל שתידחה הבקשה למתן פסק-דין, יש לחייב את עובדות המוסד ליתן תצהירים כדי להיחקר עליהם, להקדים את מועד הדיון, ולפסוק הוצאות של עשרות אלפי שקלים לטובת המבקש.

בית-הדין קבע, כי דין הבקשה להידחות, אף ללא צורך בתגובת המוסד. ההחלטה מושא הבקשה היא החלטה דיונית, הנוגעת לאופן ניהול הדיון. הלכה היא, כי אין ערכאת הערעור מתערבת בהחלטות ביניים בעלות אופי דיוני אותן מקבלת הערכאה הדיונית {דב"ע (ארצי) נד/139 - 3 עאיק ואח' נ' חלבי (לא פורסם, ניתן ב- 1994)}.

עוד הוסיף בית-הדין, כי במקרה הנדון אין מקום לחרוג מהכלל, ולהתערב בשיקול-דעתו של בית-הדין האזורי, להעדיף את בירור התביעה לגופו של עניין על פני מתן פסק-דין בהעדר הגנה.

כמו-כן, אי-חיוב המוסד לביטוח לאומי בהוצאות אינו מצדיק מתן רשות ערעור בשלב זה, נוכח הוראת סעיף 26(א) לחוק בית-הדין לעבודה {בר"ע 27885-01-15 קרקש נ' שרעבי, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.01.15)}. אין בהחלטת בית-הדין האזורי כדי למנוע מהמבקש לטעון בסופו של ההליך, כי יש לחייב את המוסד לביטוח לאומי בהוצאות בשל התנהלותו בהליך עד לשלב הגשת כתב ההגנה, ללא קשר לתוצאות ההליך, או לערער על אי-חיוב המוסד לביטוח לאומי בהוצאות במסגרת ערעור על פסק-הדין הסופי בהליך, ככל שיוגש.

גם בעניין מועד הדיון, קבע בית-הדין, כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית {בר"ע (ארצי) 38234-12-12 שבשבת עיתונות בע"מ נ' חדוה גבאי, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.12.12)}, וחזקה על בית-הדין האזורי, כי קבע את הדיון במועד המוקדם ביותר האפשרי. בכל מקרה, המבקש רשאי להגיש לבית-הדין האזורי בקשה להקדים את מועד הדיון, נוכח נסיבותיו האישיות.

בכל הנוגע לחיוב עובדות המוסד לביטוח לאומי ליתן תצהירי עדות {או תעודת עובד ציבור} קבע בית-הדין, כי גם בנושא זה, או לחלופין בקשה לזמנן לעדות, על המבקש להגיש תחילה את בקשתו לבית-הדין האזורי שלפניו מתנהל ההליך.

לאור כל האמור לעיל, בית-הדין דחה את הבקשה.

7. מחיקת סעיפים מכתב ההגנה
ב- בר"ע 16974-02-15 {ישראל טסלר נ' פינקו לייבוביץ, תק-אר 2015(1), 2104 (2015)} נדונה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-הדין האזורי בתל-אביב. בהחלטה מושא הבקשה התקבלה בקשת המשיב, התובע בהליך העיקרי, למחוק שני סעיפים מכתב ההגנה מהטעם שאינן רלוונטיות להוכחה וביסוס הגנתו של המבקש, הנתבע בהליך העיקרי, ומחמת היותן כוללות אמירות קשות ומבישות כלפי המשיב ובני משפחתו.

כמו-כן, נדחתה בקשתו של המבקש לשלוח הודעות לצדדים שלישיים, קרובי משפחה של המשיב. נוכח התוצאה בשתי הבקשות קבע בית-הדין האזורי, כי המבקש ישא בהוצאות המשיב בסך של 6,000 ש"ח.

בקשת רשות הערעור סבה על החלטת בית-הדין האזורי למחיקת סעיפים מכתב ההגנה ועל חיובו של המבקש בהוצאות "גבוהות במיוחד". המבקש טען, כי הסעיפים שנמחקו מכתב ההגנה דרושים לביסוס טענתו, כי התביעה הוגשה בחוסר תום-לב ותוך שימוש לרעה בהליכי משפט, שכן המשיב אינו עומד מאחורי התובענה והיא אינה משקפת את עמדתו; הסעיפים שנמחקו נוסחו בלשון נקייה ומנומסת ולא נועדו לפגוע במשיב או בבני משפחתו אלה הם נטענו מתוך ידיעה של המבקש את מצב הדברים; בית-הדין אינו "עורך על" של כתבי טענות, ויש לשמור על חופש הטיעון של בעלי הדין; פסיקת הסך הגבוה של 6,000 ש"ח מהווה מקרה חריג המצדיק את התערבותו של בית-הדין הארצי.

בית-הדין קבע, כי דין הבקשה להידחות. ההחלטה מושא הבקשה היא החלטה דיונית. הלכה היא, כי ערכאת הערעור איננה ממהרת להתערב בהחלטות דיוניות של הערכאה בפניה מתנהל ההליך ושבפניה פרושה יריעת ההתדיינות בין הצדדים, למעט במקרים חריגים ויוצאי דופן {ע"ע (ארצי) 270/99 עמותת בית-החולים הכללי משגב לדך ירושלים נ' רמי לוי, פד"ע ל"ד 637 (1999)}.

במקרה הנדון לא התקיימו נסיבות המצדיקות חריגה מהכלל והתערבות בהחלטת בית-הדין האזורי. עיון בכתב ההגנה העלה, כי נוכח הסעיפים הרבים שלא נמחקו מכתב ההגנה, לא נמנעה מהמבקש האפשרות לטעון את טענותיו המהותיות, כי התביעה הוגשה בחוסר תום-לב ותוך שימוש לרעה בהליכי משפט, וכי המשיב אינו עומד מאחורי התביעה.

באשר לחיוב בהוצאות, בית-הדין קבע, כי ככלל, לא יתערב בית-דין שלערעור בשיקול-דעתו של בית-הדין האזורי, כערכאה דיונית, בקביעת שיעור הוצאות משפט {ע"ע (ארצי) 48431-02-11 משה חננאל נ' אינטרפייס פרטנרס אינטרנשיונל לימיטיד (2014)}.

מעבר לאמור, סעיף 26(א) לחוק בית-הדין לעבודה קובע, כי בית-הדין הארצי ייתן רשות ערעור על החלטה אחרת "אם שוכנע בית-הדין, כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק-הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה".

במקרה הנדון, קבע בית-הדין, כי אין בהחלטת הביניים בעניין ההוצאות כדי להשפיע על המשך התנהלות ההליך בבית-הדין האזורי, או לגרום למבקש נזק של ממש, ולא מתקיימות הנסיבות הקבועות בסעיף 26(א) לחוק בית-הדין לעבודה המצדיקות מתן רשות ערעור.

עוד הוסיף בית-הדין, כי המבקש רשאי לבקש מבית-הדין האזורי, כי בפסיקת ההוצאות בפסק-הדין בהליך יביא בחשבון את חיובו בהוצאות בהחלטה מושא בקשת רשות הערעור ואת טענותיו בעניין זה. כמו-כן המבקש יהיה רשאי להעלות את טענותיו בעניין חיובו בהוצאות גם בערעור על פסק-הדין הסופי, ככל שיוגש ערעור. לאור האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחתה.

8. צו למסירת שאלון
ב- בר"ע 28854-11-14 {דוד חן סאלחני נ' חברת סונול בע"מ, תק-אר 2015(1), 18 (2015)} נדונה בקשת רשות ערעור על החלטות בית-הדין האזורי בתל-אביב, שבהן נדחו בקשות המבקש למתן צו למסירת שאלון ולהורות למשיבה להגיש תצהיר גילוי מסמכים מתוקן.

המבקש עבד אצל המשיבה כנהג מיכלית דלק מיום 16.10.08 עד לפיטוריו לאלתר ביום 14.11.13.

המשיבה טענה, כי המבקש פוטר מעבודתו לאחר שנתפס ותועד גונב דלק ממיכלית הדלק אותה נהג.

המבקש הכחיש את טענת המשיבה וטען, כי ביצע ניקוז של המשאית לפני מסירתה לטיפול במוסך, כדי למנוע סכנת דליקה והתלקחות של המשאית. המבקש העלה בכתב התביעה טענות קשות כנגד הליך חקירתו על-ידי חוקרים מטעם המשיבה וכנגד הליך פיטוריו. המבקש טען, כי פוטר שלא כדין, בהעדר שימוע, בחוסר תום-לב ותוך פגיעה בשמו הטוב, ותבע פיצוי בסך של 150,000 ש"ח בגין פיטוריו שלא כדין. בנוסף טען, כי הוא זכאי לזכויות שונות בקשר לעבודתו ובקשר לסיום עבודתו.

המבקש הגיש בקשה למתן צו למסירת שאלון, אשר כלל 201 שאלות. בית-הדין האזורי דחה בקשה זו של המבקש, על יסוד הפסיקה שלפיה מתן צו למסירת שאלון הוא החריג לכלל, וייעשה רק בנסיבות מיוחדות ומטעמים מיוחדים שיירשמו, אשר לא מתקיימים במקרה הנדון; משקיים סדר ברור להבאת ראיות בהליך, השאלות המופיעות בשאלון יתבררו במהלך החקירה הנגדית או באמצעות זימון עדים {ככל שזימונם יאושר ובכפוף למבחן הרלוונטיות}, ככל שימצא המבקש לעשות כן; שאלון אינו מהווה תחליף לעדים, גם אם מדובר בעדים רבים; גם הטענה, כי מרבית העובדות שנויות במחלוקת אין בה כדי להוות טעם מיוחד המצדיק מתן צו למסירת שאלון.

בית-הדין האזורי חייב את המבקש בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגין הבקשה בסך של 2,500 ש"ח.

המבקש טען, כי תצהיר גילוי המסמכים שהוגש על-ידי המשיבה חלקי ופגום ואינו ערוך כדין לפי טופס 11 ובהתאם לתקנות {הכוונה לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984}; המשיבה גילתה רק את המסמכים המצויים בידיה כיום ולא ציינה מה הם המסמכים שהיו ברשותה בעבר והיכן הם כיום; המשיבה ציינה רק מה המסמכים שבידה, ונמנעה מלציין מה המסמכים שבשליטתה או שהיו בשליטתה.

בית-הדין האזורי דחה את הבקשה וקבע, כי תכליתה של תקנה 46(א) לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 היא להוביל לחשיפת האמת ולעשיית הצדק, ולייעל את הדיון באמצעות ניהולו ב"קלפים פתוחים"; תצהיר גילוי המסמכים כפי שהוגש אינו פוגם כהוא זה בתכלית המפורטת לעיל; הפעלת כלל "נוקשה" במקרה דנן אינה עולה בקנה אחד עם הוראות סעיפים 32 ו- 33 לחוק בית-הדין לעבודה.

בניגוד לנטען בבקשה, בסעיף 3 לתצהיר נאמר, כי התצהיר נערך "לאחר חקירה ודרישה" שביצעה המצהירה; אין פסול בהצהרת המשיבה, כי היא שומרת על זכותה לצרף מסמכים נוספים ככל שיגיעו לידיה, ואין בהצהרה זו כדי להעיד שמצויים בידיה מסמכים נוספים; המבקש הגיש תשובה לתגובת המשיבה, והליך זה טעון רשות. נוכח דחיית הבקשה, חייב בית-הדין האזורי את המשיב בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגין הבקשה בסך של 2,500 ש"ח.

בבקשת רשות הערעור נטען, כי במקרה הנדון יריעת המחלוקת בין הצדדים היא עצומה, והכחשות המשיבה בכתב ההגנה הן סתמיות וגורפות, והיא לא הציגה גרסה פוזיטיבית; מתן צו למסירת שאלון יביא לחיסכון בזמן שיפוטי ויחסוך זימון עדים רבים, שעדותם דרושה לצורך בירור המחלוקת ויביא לייעול ההליכים; גם אם בית-הדין סבר שהשאלון מכביד, יכול היה להורות על צמצום השאלון ולא לפוסלו כליל; בית-הדין האזורי טעה בהשתת הוצאות גבוהות ובלתי-סבירות כנגד עובד התובע את זכויותיו בגין בקשות מקדמיות שהוגשו במסגרת הלגיטימית המתאימה.

לאחר בחינת טענות המבקש וכלל החומר שבתיק, קבע בית-הדין, כי דין הבקשה לעניין צו למסירת שאלון להידחות, וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה. ההחלטה מושא הבקשה היא החלטה דיונית. הלכה היא, כי ערכאת הערעור איננה ממהרת להתערב בהחלטות דיוניות של הערכאה בפניה מתנהל ההליך ושבפניה פרושה יריעת ההתדיינות בין הצדדים {ע"ע 270/99 עמותת בית-החולים הכללי משגב לדך ירושלים ואח' נ' רמי לוי, פד"ע ל"ד 637, 645}.

לאחר בחינת כלל החומר שבתיק, קבע בית-הדין, כי מקרה זה לא מצדיק חריגה מהכלל. בית-הדין האזורי בחן את כתבי הטענות מטעם הצדדים ואת השאלון, ויישם נכונה את ההלכה הפסוקה בעניין זה.

9. בקשה למתן סעד זמני
ב- בר"ע 43083-12-14 {הלאל זבידאת נ' מדינת ישראל נ' משרד החינוך, תק-אר 2014(4), 2464 (2014)} נדונה בקשת רשות ערעור על החלטת בית-הדין האזורי, בה נדחתה בקשת המבקש לסעד זמני שיורה למשיבה להעבירו מבית-הספר היסודי אלבורג' בשפרעם לבית-ספר יסודי באזור מגוריו.

המבקש, תושב סח'נין, הינו עובד הוראה קבוע המשמש כמורה בבית-ספר יסודי למקצוע דת האסלאם. עד לסוף שנת הלימודים התשע"ב, הועסק המבקש בבית-ספר יסודי במחוז הדרום, והחל משנת הלימודים תשע"ג, הוא הועסק במחוז הצפון, בבית-ספר יסודי אלבורג' בשפרעם.

ביום 12.05.13 זומן המבקש לשימוע לפני העברה יזומה, זאת עקב צמצום בתקן בית-הספר. השימוע נערך בפני ד"ר חמד טרביה, מפקח כללי במחוז הצפון. במסגרת השימוע, ביקש המבקש לעבור לסח'נין ולחילופין לכפר עראבה או לדיר חנא. המבקש קיבל הודעה על העברתו היזומה לקראת שנת הלימודים תשע"ד. בסופו-של-יום, ההעברה היזומה לא יצאה לפועל ובשנת הלימודים תשע"ד, המשיך המבקש ללמד בבית-הספר בשפרעם.

ביום 24.02.14 פנה המבקש, באמצעות בא-כוחו, למר עומר ח'אלדי, מנהל בית-הספר בשפרעם ולמפקח בטענה, כי המנהל מתנכל לו החל מיום עבודתו הראשון בבית-הספר. לטענת המבקש, המנהל נהג בו בעויינות מופגנת, השמיע כלפיו גידופים ודברי נאצה והבהיר לו "שאיננו אישיות רצויה בבית-הספר" וכי הוא ידאג שהמורים והתלמידים "יקיאוהו" מקרבם.

המבקש הוסיף וטען, כי המנהל מצר את צעדיו הפדגוגיים והמקצועיים ומצהיר, כי "ידאג להעיף" את המבקש מסגל ההוראה. לטענת המבקש, בתחילה, תמך בו המפקח והפגין נחישות כנגד מעשיו של המנהל, ואולם בהמשך הוא התחמק מטיפול בנושא תוך ביטול פגישות שנקבעו לצורך פתרון הסכסוך בין המבקש לבין המנהל.
ביום 05.03.14 פנה בא-כוח המבקש למפקח בטענה לפרסום לשון הרע על המבקש באמצעות העברת מסרונים למבקש ולמר גסאן גנאיים. המבקש דרש מהמפקח להתנצל בכתב בפני כל הנמענים שקיבלו את המסרונים ולשלם לו פיצוי כספי בסך של 100,000 ש"ח.

בית-הדין האזורי דחה את הבקשה, תוך שהוא מדגיש שכל קביעותיו הן לכאורה בלבד "ואין בהן כדי להשליך על ההכרעה הסופית, אשר תינתן לאחר הבאת המסכת העובדתית המלאה".

באשר לזכאותו לכאורה של המבקש קבע בית-הדין האזורי, כך:

ראשית, העברה יזומה נעשית ביוזמת המערכת ובהתאם לצרכיה, ולמבקש אין זכות להעברה יזומה. כאשר מתבקשת העברה יזומה בשל צמצום בתקן בית-הספר, לא ניתן לדעת עד ליום 15 לחודש יולי באותה שנה, האם יהיו צמצום או עליה בתקן. נתון זה נבדק במהלך חודש אוגוסט במעמד ועדת השיבוצים. ככל שנמצא שאין צמצום בתקן, ההעברה לא תאושר ועל המורה להתייצב בבית-הספר בו הוא הועסק.

שנית, לקראת שנת הלימודים תשע"ד ותשע"ה התקבלו המלצותיו של המפקח להעביר את המבקש מבית-הספר לבית-ספר אחר מחמת צמצום בתקן בית-הספר. למבקש נשלחה הודעה מתאימה, ובה צויין במפורש, כי "אם לא תקבל/י הודעה על שיבוצך כאמור לעיל, עליך לחזור למקום עבודתך הקודם, במלוא משרתך", לפיכך, מנוסח ההודעה עלה בבירור, כי ייתכנו שינויים כך שבסופו-של-יום ההעברה היזומה לא תצא לפועל והמבקש ימשיך לעבוד בבית-הספר הקודם.

במהלך הדיון בוועדת השיבוצים, בחודש אוגוסט, נבחנה העברתו היזומה של המבקש בהתאם להמלצת המפקח. נמצא, כי תקן בית-הספר בשפרעם עלה בשנתיים האחרונות ולא היה בו כל צמצום בתקן. לפיכך, לא היו צורך או הצדקה להעברה יזומה של המבקש.
ההחלטה האם התקן מצדיק העברה יזומה אם לאו מסורה לשיקול-דעת המשיבה. בית-הדין האזורי לא מצא שהחלטת המשיבה לפיה אין צורך בהעברה יזומה של המבקש חורגת ממתחם הסבירות.

כמו-כן, המבקש לא הוכיח, "ולו ברמה הלכאורית", התנכלות של המנהל כלפיו. טענות המבקש בעניין זה, כמו גם בקשר ללשון הרע, נטענו בכלליות ובכוללניות, ללא פירוט וללא ראשית ראיה. יתרה-מזאת, חרף האמור בהודעת בא-כוחו והזמן הרב שחלף מאז, לא הובאה ראיה, כי המבקש פנה לרשות כזו או אחרת, למשרד החינוך, להסתדרות המורים או לבית-הדין בכדי להפסיק את ההתנכלות הנטענת. זאת ועוד, טענותיו של המבקש אינן מתיישבות עם העובדה שהמנהל לא ביקש להעביר את המבקש בשל חוסר התאמה לאקלים בית-הספר ומעולם אף לא עלתה על-ידי הגורמים המוסמכים טענה בנוגע לאי-התאמת המבקש לאקלים בית-הספר. ולבסוף, טענותיו אינן מתיישבות עם העובדה שהמבקש עצמו לא מצא לנכון להגיש בקשה להעברתו לפי נוהל שיבוצים והעברות.

סיכם בית-הדין וקבע, כי "מסקנת הדברים היא שלא מצאנו פגמים בהתנהלות המשיבה בכך שלא העבירה את המבקש בהעברה יזומה".

בית-הדין האזורי קבע, כי "לאור כל האמור לעיל, לאחר שלא שוכנענו, לכאורה, כי למבקש קיימת עילה להיעתר לבקשתו ולאור מאזן הנוחות, אנו דוחים את הבקשה לסעדים זמניים". בית-הדין האזורי חייב את המבקש לשלם למשיבה הוצאות משפט בסך של 3,000 ש"ח.

המבקש הלין, בין היתר, על כך שבית-הדין האזורי בחן את הזכאות במשקפיים של ההעברה היזומה בלבד, שככזו אינה עומדת למבקש כזכות קנויה. אך בית-הדין לא בחן את ההתנהלות הכללית של המשיבה ואת חוסר הסבירות שלה, נוכח הסתמכות המבקש על הודעות חוזרות בדבר העברה יזומה.

הוסיף המבקש וטען, כי בית-הדין פרש את נוהל ההעברות בצורה שגויה, שכן החלטה על העברה יזומה צריכה להיעשות לאחר שכבר בוצע הצמצום. עוד הוסיף המבקש וטען, כי אף אם יתקבל פירוש המשיבה לנוהל, לפיו החלטת המפקח היא רק המלצה, עדיין האופן בו נהגה המשיבה במקרה של המבקש אינו ראוי, ומותיר אותו חשוף להחלטות מאוחרות מנוגדות, דבר המהווה חוסר סבירות קיצונית הנגוע בשיהוי מינהלי.

בית-הדין קבע, כי דין הבקשה להידחות, זאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה, מהטעמים הבאים:

ראשית, ככלל, החלטה אם ליתן סעד זמני אם לאו, מסורה לשיקול-דעתה של הערכאה הדנה בהליך, ואין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בשיקול-דעתו של בית-הדין האזורי בכל הנוגע למתן או לאי-מתן סעדים זמניים אלא אם שיקול-הדעת הופעל שלא כהלכה. לא נפל פגם בשיקול-דעתו של בית-הדין האזורי.

שנית, לא עלה בידי המבקש להוכיח לכאורה, כי הופרה זכותו. גם אם היה נקבע, כטענת המבקש, כי נפל פגם בהתנהלות המינהלית של המשיבה, בין לאור הפירוש שלטעמו יש לתת לנוהל ובין מטעם אחר, הסעד היחיד האפשרי הוא לא רק סעד של "אכיפה", להבדיל מסעד כספי. לא-כל-שכן, בדרך של מתן צו עשה זמני, שכידוע הוא החריג.

שלישית, בית-הדין קבע, כי אין הצדקה להתערב בהחלטת בית-הדין האזורי, כי הבקשה לוקה בשיהוי, ועל-כל-פנים, גם אם לא לקתה הבקשה בשיהוי, די במאזן הנוחות עליו הצביע בית-הדין כדי להצדיק את דחיית הבקשה.

לאור האמור, קבע בית-הדין, כי אין צורך להידרש לטענות המבקש באשר לצירוף צדדים שלישיים. אכן, על פני הדברים מדובר בצדדים שלישיים בלתי-מסויימים, ולפיכך יש קושי לזקוף את אי-צירופם לחובת המבקש. כך או כך, די במשיבה כדי להציג את השלכות מתן הסעד הזמני המבוקש על אותם צדדים שלישיים.

בית-הדין קבע, כי במקרה זה לא מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 26 לחוק בית-הדין לעבודה למתן רשות ערעור. לפיכך, הבקשה נדחתה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

ערעור לפני בית-הדין הארצי (סעיף 26 לחוק)