botox
הספריה המשפטית
הקודקס המקיף של דיני העבודה במשפט בישראל - דין, הלכה ומעשה

הפרקים שבספר:

דיון בדלתיים סגורות (סעיף 10א לחוק)

1. הדין
סעיף 10א לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 קובע, כי:

"10א. דיון בדלתיים סגורות (תיקונים: התשנ"ה (מס' 2), התשנ"ח (מס' 2))
(א) בהליך לפי חוק זה בשל פגיעה שמקורה אחד העניינים המנויים בסעיף 7(א), או בשל הפליה מחמת נטיה מינית כאמור בסעיף 2(א), רשאי בית-הדין לעבודה לדון בדלתיים סגורות; ביקש תובע או מתלונן לדון בדלתיים סגורות, ייעתר בית-הדין לבקשה, זולת אם החליט אחרת מטעמים מיוחדים שיירשמו.
(ב) החליט בית-הדין לעבודה על עריכת דיון בדלתיים סגורות, רשאי הוא להרשות לאדם או לסוגי בני אדם להיות נוכחים בעת הדיון בדלתיים סגורות, כולו או מקצתו.
(ג) לא יפרסם אדם דבר על דיון שהתנהל בדלתיים סגורות, אלא ברשות בית-הדין לעבודה.
(ד) העובר על הוראות סעיף-קטן (ג), דינו - מאסר שישה חודשים."

2. כללי
עקרון פומביות הדיון הוא מעקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית, ומעוגן בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה ובסעיף 68(א) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, החל בבית-הדין לעבודה מכוח סעיף 39 לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969. היטיב לתארו שופט בית-המשפט העליון (בדימוס) מישאל חשין:

"עקרון-העל, העיקרון הפורש אברת-כנפיו על כל סוגיית הפרסום, הוא עקרון פומביות הדיון המשפטי. בימים שמכבר ישבו הזקנים לדין בשער העיר, וכמותו של השער הקדום כן הם בתי-המשפט בימינו שדלתותיהם פתוחות לרווחה לפני המבקשים לבוא בהם. ניהולו של משפט, של כל משפט - למעט חריגים - נעשה בפומבי, ופרסום ברבים של הנעשה והנשמע באולם בית-המשפט אינו אלא נגזרת מאותה פומביות. בכפיפות לשיקולי קיבולת זכאי כל אדם להיות נוכח לעת דיון באולם בית-המשפט, ופרסום הנעשה על מה שהתרחש באולם בית-המשפט כמו מרחיב הוא את האולם גם למי שלא נכח בגופו לעת הדיון...

בעשותו במלאכת השיפוט, לעולם יראה עצמו שופט כמו יושב הוא בבית זכוכית או בחלון ראווה הנשקף אל הרחוב; כל עובר-ושב רשאי להתבונן בו, לבחון אותו ולבקר אותו. וגם לשבחוֹ ולהשתבח בו. בתרגומם של ערכים אלה לשפת המשפט מדברים אנו גם על חופש הביטוי וגם על חופש התקשורת כנגזר מזכות הציבור לדעת. אכן, התקשורת למיניה אינה אלא שלוחתו של הציבור. מהווה היא מעין מגבר-שמע ומגבר-ראיה לאירועים המתרחשים במקום מסויים ובזמן מסויים...

מעשה שיפוט הנעשה בפומבי מבטיח שקיפות מרבית, ושקיפות מבטיחה בקרת-חוק ובקרת-איכות. כך יוכל הציבור לדעת, כי הליכי-משפט מתנהלים כראוי ובאורח תקין, וכך יוכל הצדק לא רק להיעשות אלא גם להיראות לאור השמש. מאותם טעמים עצמם נודעת חשיבות נעלה בהקשר זה לחופש הביטוי, לזכות הציבור לדעת, לחופש העיתונות, קרא ליכולת להביא לידיעת הכלל אירועים שאירעו בבתי-המשפט. העיתונות משמשת לעניין זה כ'זרועו הארוכה של הציבור'..., והיא מעין מגבר-שמע ומקרב-ראות לאירועים שהיו בבית-המשפט. נוסיף, כי עקרון פומביות הדיון תכליתו העיקרית היא טובת הציבור ושמירה על ערכי הדמוקרטיה, ואולם יש שעשויה היא לשרת גם את אינטרס בעלי הדין או מי מהם...".
שתי זרועות הכרוכות ושלובות זו בזו מסייעות בהגשמת עקרון הפומביות: האחת היא ניהול המשפט בדלתיים פתוחות, כך שכל החפץ לנכוח בדיון, זכאי לעשות כן {כמובן בכפוף לקיומו של מקום פנוי באולם, לציות לכללי התנהגות ולבוש וכיוצא בזה מגבלות}; האחרת היא פרסומו ברבים של תוכן ההליך השיפוטי, כיום בעיקר בכלי התקשורת השונים. תוכן ההליך כולל את כל פרטי הדיון, לרבות שמותיהם של בעלי הדין, העדים מטעמם, מומחים שמונו מטעם בית-המשפט, שמו של המותב היושב בדין וכיוצא בזה. הזיקה המובהקת בין שתי הזרועות האמורות באה לידי ביטוי בכך שכל אימת שהדיון מתקיים בדלתיים פתוחות, מותר לפרסם כל פרט בו, אלא אם נאסר; ולהיפך, שעה שהדיון מתנהל בדלתיים סגורות, חל איסור לפרסם כל פרט ממנו, אלא אם הותר.

שורשיו של עקרון פומביות הדיון בשיקולים שבמדיניות ציבורית ראויה, והטעמים לו חזרו ונשנו בפסיקה, ואלה העיקריים שבהם {רע"א 3614/97 אבי יצחק, עו"ד נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד נג(1), 26, 47-45 (1998); ע"א 4963/07 ידיעות אחרונות בע"מ נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.02.08); בג"ץ 6126/94 סנש נ' רשות השידור, פ"ד נג(3), 817 (1999); רע"א 3007/02 יצחק נ' מוזס, פ"ד נו(6), 592 (2002)}:

הטעם הראשון, עקרון הפומביות מהווה הגשמת זכותו של הציבור לקבל מידע על דרך פעולתן של רשויות הציבור ובהן הרשות השופטת.

הטעם השני, עקרון הפומביות הוא חלק מהאמצעים המרכזיים להבטיח ניהול משפט הוגן וחסר פניות.

הטעם השלישי, יש בעקרון הפומביות כדי לתרום להגברת אמון הציבור בבתי-המשפט.

הטעם הרביעי, עקרון הפומביות נשען אף על זכות הציבור לדעת, במיוחד שעה שמדובר בסוגיות בעלות חשיבות ציבורית, אז, ככלל, גוברת זכותו של הציבור לקבל מידע העשוי לסייע לו לכלכל צעדיו ולעצב השקפותיו ודעותיו.

יחד-עם-זאת, ככל יתר הערכים והעקרונות שבבסיס קיומה של מדינה דמוקרטית, אף עקרון הפומביות אינו עיקרון מוחלט, ולעיתים יש להסיגו מפני ערכים נעלים לא פחות. אולם זאת אך ורק מכוח הוראת חוק מפורשת, או מכוח צו שיפוטי, שניתן על-פי חוק.

כך, בסעיף 68(ב) לחוק בתי-המשפט נקבעה סמכותו של בית-המשפט לדון בדלתיים סגורות, אם ראה בכך צורך לשם שמירה על ביטחון המדינה; מניעת פגיעה ביחסי החוץ של המדינה; הגנה על המוסר; הגנה על עניינו של קטין או חסר ישע; ועוד. גם בסעיף 68(ה) לחוק בתי-המשפט נקבעו מספר עניינים שנקודת המוצא בהם היא דיון בדלתיים סגורות. בנוסף, מכוח סעיף 70(ד) לחוק בתי-המשפט, רשאי בית-המשפט לאסור על פרסום בקשר לדיוניו, "במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד מהם...".

במקביל, סעיף 70ג(א) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי-המשפט") קובע כך:

"ציווה בית-המשפט על איסור פרסום לפי סעיף 70(ד), (ה) או (ה1), רשאי מי שמעוניין בביטול האיסור, לרבות כלי תקשורת, להגיש לבית-המשפט שנתן את הצו בקשה לביטולו..."

בפסיקת בית-המשפט העליון נקבע, כי "כאשר מתבקש בית-המשפט לפגוע בעיקרון פומביות הדיון, עליו לבחון שתי שאלות: האם מתקיימת עילה העשויה לכאורה להוות בסיס לבקשה; והאם השיקולים השונים מצדיקים את הפגיעה בעקרון פומביות הדיון" {ע"פ 11793/05 חברת החדשות הישראלית בע"מ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.04.06)}.

באיזון בין הערכים המתנגשים, הכלל הוא, כי החריגים לעקרון פומביות הדיון יפורשו בדרך הצמצום וכי לעולם תיטה הכף אל עבר פתיחת הדלתיים והתרת הפרסום. כן חזרה הפסיקה ועמדה על עדיפותו של עקרון הפומביות, ככל שגדלה מידת חשיבותו הציבורית של העניין שבו מדובר. ועוד נקבע, כי במסגרת הערכה של עוצמת הפגיעה בעקרון הפומביות, יש להידרש לא רק לשאלת החשיבות הציבורית של העניין, אלא אף לפרמטרים נוספים, ובכלל זה משך ההגבלה. היינו, למשך איזו תקופה ייאסר הפרסום ומה מידת החשיבות שבפרסום מיידי.

סעיף 10(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית, קובע את סמכותו הייחודית של בית-הדין לעבודה לדון בהליכים אזרחיים שעניינם הטרדה מינית, התנכלות ואחריות מעסיק במסגרת יחסי עבודה {כפי שמפורט בסעיפי-המשנה (א)(1) - (א)(3) לסעיף 10 לחוק למניעת הטרדה מינית}, ומחיל על הליכים אלה את הוראות סעיפים 10, 10א, 12 ו- 13 לחוק שוויון הזדמנויות.

סעיף 10א לחוק שוויון הזדמנויות חל, בין-היתר, על הליכים בקשר להטרדה מינית גם מכוח סעיף 7(א) לחוק שוויון הזדמנויות, האוסר על מעסיק או ממונה מטעמו לפגוע בעובד או בדורש עבודה על רקע של הטרדה מינית.

עולה איפוא, כי בהליכים לפי החוק למניעת הטרדה מינית, או בהליכים בקשר להטרדה מינית לפי סעיף 7(א) לחוק שוויון הזדמנויות {או בשל אפליה מחמת נטיה מינית}, רשאי בית-הדין לעבודה לדון בדלתיים סגורות. בנקיטתו את המילה "רשאי" שמר המחוקק על הכלל בדבר פומביות הדיון, אך הותיר אפשרות רחבה יותר מזו הקבועה בחוק בתי-המשפט, לחרוג מכלל זה ולקיים את הדיון בדלתיים סגורות. בשונה מחוק בתי-המשפט, בהליכים אלה בית-הדין אינו מוגבל בשיקול-דעתו בעניין סגירת הדלתיים לשיקולים ספציפיים דווקא.
כך למשל, כאשר עולה עניין של פגיעה בפרטיות, סעיף 10א לחוק השוויון אינו מציב כתנאי לסגירת הדלתיים, כי אותה פגיעה בפרטיות תהיה חמורה דווקא, כפי שנדרש בסעיף 70(ד) לחוק בתי-המשפט.

מנגד, אם תובע או מתלונן מבקש לקיים את הדיון בדלתיים סגורות, חל היפוך היוצרות: הכלל הוא, כי יש להיעתר לבקשה ולקיים את הדיון בדלתיים סגורות, והחריג הוא שלא להיעתר לבקשה, מטעמים מיוחדים שיירשמו {דב"ע (ארצי) נו/3-293 פלונית נ' חברת אלמונית בע"מ, פד"ע לא 209; ע"ע (ארצי) 120/07 אזרחים למען מינהל תקין וחברתי ומשפטי נ' פלונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.10.07)}. יודגש, כי היפוך היוצרות נעשה רק שעה שהמבקש את הדלתיים הסגורות הוא "תובע או מתלונן".

פעמים רבות הערך שעליו מבקשים להגן, הוא הזכות לפרטיות. ואולם, בענייננו הגורם המבקש את איסור הפרסום הוא תאגיד, החברה, ושאלה לא פשוטה היא אם לתאגידים עומדת הזכות לפרטיות.

בענייננו, מאחר שהחברה העמידה את טיעוניה על זכויות אחרות ולא על זכותה לפרטיות, ציין בית-הדין, כי ישנו קושי מושגי לא מבוטל לייחס לתאגידים זכות לפרטיות {ראה בהקשר זה: סעיף 3 לחוק הגנת הפרטיות, המוציא תאגידים מהמונח "אדם", ביחס לסעיפים רבים באותו החוק. מנגד, ראה סעיף 7(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע, כי "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו", מבלי להגדיר את המילה "אדם". ללא הגדרה יש לפנות להגדרה הקבועה בפקודת הפרשנות (נוסח חדש), שלפיה " 'אדם' - לרבות חברה או התאחדות או חבר-בני-אדם, בין שהם מואגדים ובין שאינם מואגדים". התייחסות נוספת לשאלה זו ראה בספרו של מ' בירנהק מרחב פרטי - הזכות לפרטיות בין משפט לטכנולוגיה (תשע"א), 126 עד 132}, וכי קושי זה גובר כשמדובר בחברות ציבוריות. מכל מקום שאלה זו טרם הוכרעה בפסיקה, ומאחר שהחברה אינה טוענת בעניין זה, בית-הדין לא נדרש לכך אף במסגרת החלטה זו.
הזכות לשם טוב נדונה לעיתים תכופות יחסית בפסיקת בתי-המשפט, בהליכים משפטיים מסוגים שונים ומגוונים, בערכאות השונות, ודובר בה נכבדות. אין חולק על מעמדה החוקתי ועל ההגנה הנתונה לה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כך נקבע, כי:

"ככלל, ההגנה על שמו הטוב של אדם אינה זקוקה לצידוקים חיצוניים-תועלתניים, והיא מושתתת על ערכו העצמי והפנימי של השם הטוב. 'כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעיתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר. בתודעתנו החברתית תופס שמו הטוב של אדם מקום מרכזי. מקורותינו מציינים, כי 'לשון הרע הורגת', וכי כל המלבין פני חבריו ברבים 'כאילו שופך דמים'... בתרבות המודרנית נתפס שמו הטוב של אדם כזכות יסוד, ובישראל מוגנת זכות זו באמצעות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" {עניין אבי יצחק, 48 לפסק-הדין, שלעיל; ראה גם ע"א 8345/08 עו"ד עופר בן נתן נ' מוחמד בכרי, פ"ד סה(1), 567 (2011); ע"א 6871/99 משה רינת נ' משה רום, פ"ד נו(4), 72 (2002)}.

על ההצדקות לזכות לשם טוב עמדה השופטת פרוקצ'יה בפרשת בן גביר {רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.11.06)}, תוך שהיא מדגישה את הקשר ההדוק שבין שמו הטוב של אדם ובין זכותו לכבוד. הצדקה נוספת של זכות זו נובעת מכך ששמו הטוב של אדם נתפס כחלק מקניינו, וצידוק נוסף, שבבסיסו אינטרס ציבורי, עוסק בחשיבות ההגנה על כבודו של אדם ועל שמו, המשפיעה על "פניה של החברה כולה" {דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, פ"ד נב(3), 1, 75 (1998)} ואשר בהעדרה משליכה האווירה ה"מורעלת" הנוצרת "על אופיה של החברה כולה" {עניין בכרי שלעיל, בסעיף 21 לפסק-דינו של השופט י' דנציגר}. בעניין רינת נאמר עוד, כי "פגיעה בשמו הטוב (של אדם) פוגעת במעמד שיוחד לו בקהילה", כי הזכות לשם טוב היא ענף "בעץ... כבוד האדם", וכי "החירות היא סוד אושרו של האדם... והשם הטוב הוא חלק מעושרו - נכס מקניינו".

מופעים שכיחים של הזכות לשם טוב ניתן למצוא בהליכים מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, ובהליכים פליליים שונים, אלא שהם על-פי רוב בהקשר של אנשים בשר ודם, להבדיל מתאגידים. עם-זאת, ניתן למצוא פסקי- דין העוסקים, גם אם באופן עקיף, בשאלת זכויותיהם {וחובותיהם} של תאגידים, בהקשרים שלרוב מיוחדים ל"אדם" בשר ודם. כזהו למשל פסק-הדין בעניין חברת נמלי ישראל {רע"פ 8487/11 חברת נמלי ישראל נ' פיתוח ונכסים בע"מ נ' מדינת ישראל, המשרד להגנת הסביבה, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.10.12)} שבמסגרתו דן בית-המשפט העליון בענישת תאגידים ובמסגרת זו הטעים:

"התאגיד הוא אובייקט לזכויות וחובות ובעל קיום נורמטיבי עצמאי... הרשעת תאגיד עלולה - במקרים מסויימים - לפגוע במוניטין העסקי שרכש, דבר שעלולות להיות לו השלכות על עתידו העסקי. ככלל, במישור האזרחי, הזכות לשם טוב עומדת לתאגיד כשם שעומדת היא לאדם בשר ודם, והפגיעה בה עלולה להביא, בשינויים המתחייבים, לגיבושה של עילת תביעה... במישור הפלילי, הרשעה בפלילים כשלעצמה עלולה להסב נזק לתאגיד. בפגיעה בשמו הטוב של התאגיד יש - למצער בכוח ואולי גם בפועל - כדי לפגוע ברצונם של אחרים להתקשר עמו, כגון עובדים, לקוחות ובעלי עניין... בפסיקת בית-משפט זה נקבע בעבר, כי כשם שנושא תאגיד באחריות הפלילית, ראוי עקרונית, כי יעמדו לו אותן הגנות שהחוק מקנה לאדם בשר ודם..."

ובעניין מודיעים {ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4), 364 (1991)} נקבע בהקשר לתורת האורגנים, כי תורה זו:

"אינה מבוססת על תפיסה פורמאלית טכנית. היא יונקת חיותה מתפיסה של מדיניות משפטית, לפיה התאגיד הוא אובייקט לזכויות ולחובות (במובן הרחב) כמו אדם בשר ודם. התאגיד אינו יצור מלאכותי. אכן, אם התאגיד הוא מלאכותי, כי אז גם הבעלות והזכות והחוזה ושאר המושגים והמוסדות המשפטיים הם מלאכותיים.

אמת הדבר, קיים שוני מהותי בין תאגיד לבן-אדם (בשר ודם). לתאגיד אין קיום טבעי. לבן-אדם יש קיום טבעי. אין תאגיד ללא משפט, אך אין משפט ללא בני-אדם. בן האדם הוא תנאי למשפט, והמשפט הוא תנאי לתאגיד. לשוני מהותי זה השלכה גם בתחומי המשפט. אך מכאן לא נובע כי - אדם הוא "ריאלי" ותאגיד הוא 'מלאכותי'. מכאן רק נובע, כי בין השניים ישנם הבדלים מהותיים וחשובים.

חרף הבדלים אלה, הן התאגיד והן בן האדם פועלי בעולם המשפט. עולם זה הוא עולם נורמטיבי. נושאי הזכויות בו הם הגופים המשפטיים (האישיות המשפטית). לעניין כושרה של תופעה להיות נושא לזכויות ולחובות - אין כל הבדל בין תאגיד לבן-אדם. זה כזה מוכר בעולם המשפט כאישיות משפטית. זה כזה הוא "ריאלי", עד כמה שהמשפט הוא ריאלי, וזה כזה הוא "מלאכותי" עד כמה שהמשפט הוא מלאכותי.

זה כזה הוא "אדם" - להבדיל מבן-אדם - במובן הנורמטיבי. אכן, הריאליות או המלאכותיות נבחנות ביחס לתכונות אנושיות ולקיום אנושי. בהקשר זה הבחנות אלה הן רלוואנטיות ותקפות. אין הן רלוואנטיות ואין הן תקפות ביחס לקיום הנורמטיבי. קיום זה הוא ריאלי ומלאכותי בעת ובעונה אחת. לתאגיד קיום נורמטיבי, והוא "אדם" בעולם הנורמטיבי."

אף שהדברים נכתבו בהקשרים של הליכים פליליים, ועל אף השוני המהותי בין הליכים פליליים ובין הליכים אזרחיים, יפים הם אף לעניין האזרחי שלפנינו. והעולה מהם הוא, כי אף לתאגיד זכות לשם טוב.

מונח נוסף המתייחס לשמו הטוב של אדם, לרבות תאגידים, הוא המונח "מוניטין", המתייחס בעיקר לתדמיתו של אדם בעיני אחרים, תדמית הנקבעת לאור הדרך שבה הוא מתנהל. בעניין מסויים שהובא לפתחו של בית-המשפט העליון {ע"א 945/06 Genreral Mills Inc נ' משובח תעשיות מזון בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.10.09)} נאמר, כי:

"הגדרתו המדוייקת של המושג מוניטין אינה פשוטה והיא נדונה באריכות בספרות ובפסיקה. נפסק, כי מוניטין הוא 'תדמיתו החיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר הודות לה קיים שוק של לקוחות בכוח, אשר מעוניינים ברכישתו' ...."

בית-המשפט הבחין בין שני סוגים של מוניטין. האחד "קשור למוניטין של היצרן {או של גורם רלוונטי אחר...}. בסוג זה של מוניטין תדמיתו החיובית של היצרן בעיני הציבור מקרינה על מכלול המוצרים המיוצרים על-ידו ויוצרת את המוניטין שלהם". הסוג האחר של מוניטין "קשור למוצר עצמו, גם אם היצרן אינו מוכר לציבור או אינו זוכה לתדמית חיובית בעיני הציבור. מוניטין זה נוצר בעקבות השם הטוב שהמוצר קונה לעצמו בקרב הצרכנים...".

במקרה שלפנינו, קבע בית-הדין, כי עיקר המוניטין של החברה הוא מהסוג הראשון, אם כי לא מן הנמנע שישנם מוצרים מסויימים המיוצרים על-ידי החברה, הזוכים למוניטין לכשעצמם. בין כה ובין כה, ברי, כי מוניטין של תאגיד מהווה אינטרס בר-הגנה{ראה בעניין זה: ההגנות בחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, ועוולת "גניבת עין" הקבועה בסעיף 59 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש)}.

בנוסף, נראה שלא יהא חולק, על כי פגיעה בשמה הטוב של חברה ובמוניטין שלה, עשויה לגרום לפגיעה בקניינה, ואף מבחינה זו נראה, כי נתונה לה הגנתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו {סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע, כי "אין פוגעים בקניינו של אדם"}.

ייחוס של עוולה מכוח החוק למניעת הטרדה מינית לאדם, בדומה לעבירות מין {הגם שבעוצמה פחותה}, כרוך בהטלת קלון מיוחד. אין מדובר בהכרח במונח המשפטי "קלון", העשוי למנוע מאדם, שנקבע לגביו, כי דבק קלון במעשיו, להתמנות {ואף להתמודד} למשרות ציבוריות מסויימות {בג"ץ 5699/07 פלונית (א') נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סב(3), 550 (2008)}. הכוונה היא לקלון במובן הפשוט והבסיסי ביותר של מונח זה, על תוצאותיו הקשות. היינו, כתם מוסרי-ערכי הדבק באדם, הפוגע בשמו הטוב ומרתיע אחרים מלכרוך בו את שמם ועניינם, על כל הנובע מכך, הימנעות מלהימצא בקרבתו, מלהיות מזוהים עמו, מלפעול באופן שיקנה לו טובה כלשהי וכיוצא בזה.

התוצאות הקשות הנובעות מייחוס "כותרת" של ביצוע עבירת מין או עוולת מין, ולו כזו שנמצאת ברף חומרה נמוך יחסית, לאדם כלשהו, לרבות תאגיד, מחייבות שימוש מושכל וזהיר ביותר בהטלת "כותרת" שכזו.

כאמור, סוגיית פומביות הדיון עולה לעתים תכופות בהקשרים שונים, כל הקשר ומאפייניו המיוחדים, כל נושא ותכליותיו המיוחדות, כל הליך ונסיבותיו הקונקרטיות. בכל הנוגע להליכים שעניינם הטרדה מינית, הכלל שנקבע בפסיקת בית-הדין הארצי הוא, כי הדיון בהם יתקיים בדלתיים סגורות, תוך הענקת שיקול-דעת לבית-הדין לאפשר את פתיחתן במקרים מתאימים. על התכלית העומדת בבסיס כלל זה עמדה השופטת (כתוארה אז) נילי ארד, בפרשת אומ"ץ {ע"ע (ארצי) 120/07 אומ"ץ אזרחים למען מינהל תקין וחברתי ומשפטי נ' אלמונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.10.07)}:

"התכלית הרעיונית של סייג איסור הפרסום בהוראות חוק אלה מעוגנת במטרתו המוצהרת של המחוקק להגן על כל המעורבים בעבירות של הטרדה מינית, מתלוננים ותובעים, חשודים, נאשמים ונתבעים '... מפני פגיעה קשה בצנעת הפרט העלולה להיגרם להם כתוצאה מניהול ההליך המשפטי בעקבות חשיפת פרטים אינטימיים ביותר של חייהם'... כאשר לבד מן הפגיעה בצנעת הפרט הנגרמת בגין אותה חשיפה, עלול פרסום ברבים של פרטים אלה, להרתיע אחרים כמותם ובהם מתלוננים ועדים אחרים מלהעיד במשפט..."

ואכן, לא היתה מחלוקת בין הצדדים על כך שהדיון, לרבות בערעור, צריך להתנהל בדלתיים סגורות. שכן בלעדי סגירת הדלתות, יהיה זה כמעט בלתי-אפשרי להגן על צנעת הפרט של המעורבים בעניין, אפילו של העובדת {שהיא ה"תובע או מתלונן"}.

משהדיון מתקיים בדלתיים סגורות, מתעוררת השאלה מהם הפרטים שניתן להתיר את פרסומם. שאלה זו כרוכה בהיקף "ההגנה" שיש ליתן לצדדים המעורבים ולזכויותיהם ובטיבה של הגנה זו, בידיעה שמחירה הוא פגיעה בעקרון פומביות הדיון. השופטת ארד ציינה כי:

"בהפעילו את שיקול-הדעת, אם לאסור את הפרסום או להתירו, יבחן בית-הדין את האינטרסים הנוגעים לעניין ומשקלם, ויאזן ביניהם, בשים לב לנסיבות המקרה הנדון לפניו. זאת, תוך שיבחן את מהות האינטרס של המבקש את התרת הפרסום והעניין הציבורי בפרסום, לעומת מהות האינטרס באיסור הפרסום והנזק העלול להיגרם לכל אחד מהצדדים."

בעניין פלונית {דב"ע (ארצי) נו/3-293 פלונית נ' חברה אלמונית בע"מ ואח', פד"ע לא 209, 230 (1997)} הדגיש הנשיא (כתוארו אז) סטיב אדלר את התכלית של "חינוך מעסיקים ועובדים כיצד להתנהג וכהתראה שתמנע אנשים מלהטריד מינית עובדת או עובד", כאחת התכליות לעקרון הפומביות בהקשר של מניעת הטרדה מינית. עוד צויין שם, כי יש למצוא פתרון שיפגע פחות ככל הניתן בכל אחת מהזכויות המתנגשות, וכי הקושי העיקרי נובע מפרסום פרטי ההליך בשלב שבו טרם נקבעו העובדות. בפרשת פלונית האמורה קבע הנשיא אדלר כי דיון בתובענה בעניין הטרדה מינית יהיה בדלתיים סגורות עד מתן פסק-הדין. ואלה היו נימוקיו:

"בכך ניתנת הגנה לעובדת (וגם למואשם בהטרדה) נגד פרסום עובדות שאינן נכונות, וכן מושגת המטרה שהציבור ידע על פסקי-דין בנושא הטרדה מינית. על-פי השיטה המוצעת, הפגיעה בזכות הציבור לדעת מצטמצמת באופן זה מ"פגיעה" מוחלטת של חוסר ידיעה מוחלט לפגיעה יחסית של חוסר הידיעה בתקופת המשפט.

פגיעה בציבור על-ידי דחיית המידע על המשפט עד לפרסום פסק-הדין קטנה בהשוואה לנזק שייגרם למתלוננת על-ידי הפרסום בעת המשפט. מניעת מידע על העדויות לפני מתן פסק-הדין תמנע את הדיווחים הסנסציוניים והבלתי מוכחים בכלי התקשורת, דיווחים שהציבור אינו לומד מהם דבר מהותי כלשהו. לעומת-זאת, פרסום פסק-הדין הסופי יספק לציבור את מלוא המידע הדרוש כדי לחנך אותו ולהשפיע על התנהגותו.

כמו-כן, ההגנה המוענקת למתלוננת משמעותית ביותר, שכן הפגיעה הגדולה בה תתאפשר על-ידי פרסום עדויות שאינן נכונות. דיווח בזמן המשפט "יאותת" לציבור שלא כדאי לאישה להגיש תובענה על הטרדה מינית, בשל ההשפלה הכרוכה בניהול המשפט, ואילו דיווח לאחר מתן פסק-הדין יראה לציבור שלא כדאי להטריד עובדת מינית. באשר להגנה שתינתן לעובדת לאחר מתן פסק-הדין, רשאית העובדת להגיש בקשה לאסור את פרסום שמה ונתונים מזהים בפסק-הדין, ובית-הדין יכריע על-פי נסיבות המקרה, כאשר הכלל יהיה פרסום פסק-הדין הסופי. נמצא, שבאיזון בין האינטרסים התומכים בקיום הדיון כולו בדלתיים פתוחות לבין האינטרסים התומכים בקיום הדיון כולו בדלתיים סגורות ידם של האחרונים על העליונה.

בסיכום, הכלל צריך להיות, כי דיון בתובענה בעניין הטרדה מינית יהיה בדלתיים סגורות עד מתן פסק-הדין."

נוסחת האיזון של הנשיא אדלר אומצה בעניין אחר {ע"ע (ארצי) 29212-05-12 פלוני נ' אלמונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.01.13)}, במילים אלה:

"האיזון הנכון בין הזכויות המתנגשות כמו גם בין ההסדרים הנורמטיביים השונים החלים על התביעות ההדדיות מושא הדיון הינו איסור פרסום בתקופת ניהול המשפט, והיתר פרסום, לאחר מתן פסק-הדין, כמוצע על-ידי הנשיא אדלר בפרשת פלונית. זאת תוך מתן אפשרות לבית-הדין לבחון אם קיימת הצדקה לאיסור על הפרסום גם בתום ההליך."

פתרון זה נבחר גם בהחלטת בית-הדין הארצי בעניין פלונית נ' פלוני {בש"א (ארצי) 678/06 פלונית נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.02.07)}.

יש להדגיש, כי בניגוד למצב הדברים בענייננו, הרי שבשלושת המקרים הללו, שבהם אומצה הנוסחה של הנשיא אדלר, התמקדה שאלת הפרסום במתלוננת ובנילון ולא בחברה המעסיקה. כמו-כן, החלטות בית-הדין בעניין הפרסום ניתנו בשעה שההליכים בבתי-הדין האזוריים היו תלויים ועומדים וטרם ניתן בהם פסק-דין סופי. בהמשך יהא עלינו להידרש, אם כן, לשאלה אם נוסחת איזון זו יפה אף בענייננו, שעה שהגורם המבקש את איסור הפרסום, ושהמבקשים, מנגד, עותרים לחשיפת שמו, הוא תאגיד, ושעה שעל פסק-דינו של בית-הדין האזורי הוגשו ערעורים, ועל-כן קביעותיו הן העובדתיות והן המשפטיות, אינן חלוטות.

בעניין אומ"ץ {ראה גם: ע"ע (ארצי) 212/08 ידיעות אחרונות נ' פלונית (2008)} נדרש בית-הדין לשיקולים הרלוונטיים בבואו להכריע בבקשה לאיסור פרסום או להתרת פרסום בעניינים שכרוכות בהם טענות להטרדה מינית, ובהם: "העניין הציבורי" שבפרסום: ככל שמעמדו של הנתבע בכיר יותר, והשפעתו על ענייני ציבור רבה יותר, תיטה הכף להתרת הפרסום; טיבו של המידע שפרסומו מבוקש: יש לבחון אם יש במידע "תועלת מיוחדת" - למשל בכך שיגרום לגיבוש דעתם של בני הציבור בעניינים ציבוריים, או אם יש בו כדי להגן על הציבור. במסגרת זו יש לבחון שמא מדובר במידע רכילותי גרידא, או שהרצון לפרסמו נובע, למשל, מיצר נקם ; מידת הביסוס של המידע: האם המידע עבר בחינתו של גורם חיצוני אובייקטיבי, אם לאו.

עוד שיקולים להם נדרש בית-הדין הם: תוצאת ההליכים שהתנהלו: האם הם מבססים אשמה או ספק ; מאזן הנזקים: יש לאמוד את הנזק הצפוי להיגרם לציבור כתוצאה מאי-פרסום ההליך, ואת הנזק הצפוי למי מהצדדים המעורבים בהליך כתוצאה מהתרת הפרסום. בהקשר זה יש להזכיר, כי באופן טבעי כרוך כל הליך משפטי במידה מסויימת של פגיעה, כפועל יוצא ממימוש עקרון הפומביות. לפיכך, רק פגיעה שהיא מעבר לפגיעה ה"רגילה" וה"שגרתית" עשויה להצדיק סגירת הדלתיים; מידת "חזקת החפות" העומדת לנפגע כפועל יוצא ממעמדו בהליך השיפוטי: ככל שמידתה של חזקת החפות העומדת לנפגע גדולה יותר {למשל אם הוא בבחינת חשוד בלבד}, תיטה הכף להגן עליו יותר.

בית-הדין ציין, כי בהליכים שאינם פליליים, כמו ענייננו אנו, ניתן לדבר על "חזקת חפות" של הנתבע במספר דרגות: א. כשההליך שהנתבע צד לו מצוי בבירור בערכאה הראשונה וטרם ניתן פסק-הדין; ב. כשניתן פסק-דין בערכאה הדיונית וחלף המועד להגשת הערעור, ועל-כן קביעות פסק-הדין הפכו חלוטות; ג. כשניתן פסק-דין בערכאה הדיונית וטרם חלף המועד להגשת הערעור; ד. כשניתן פסק-דין בערכאה הדיונית והוגש ערעור, כאן עשויה להיות אבחנה בין עניינים שונים, הנעוצה בזהות המערער, בטיב הטענות בערעור ועוד. בנוסף יש לציין כי נקודת האיזון במקרים שבהם כבר ניתן פסק-דין תלויה במידה לא מבוטלת בתוצאתו.

אף שאין חולק על מעמדו הרם של עקרון פומביות הדיון, הרי שעל רקע זמינותו של מידע רב במדיה האלקטרונית ויכולות אחזור המידע, הולכים וגוברים הקולות הקוראים לשינוי באופן מימושו, באופן שמחד גיסא יוסיף למלא את תכליותיו ככל הניתן, ומאידך גיסא, ימנע פגיעה קשה בזכויות אחרות, ובראשן הזכות לפרטיות והזכות לשם טוב.

בעניין זה יצויין, כי בשנת 2011 החלו דיוניה של ועדת אנגלרד, בראשות השופט בדימוס פרופ' יצחק אנגלרד. הוועדה מונתה על-ידי שר המשפטים, לנוכח תלונות הולכות ורבות של אזרחים על אודות פגיעה בפרטיותם הנגרמת בשל יכולות אחזור המידע במדיה אלקטרונית. מטרתה לבחון את האיזון הראוי בין עקרון פומביות הדיון לעניין הליך פרסום פסקי-דין ופרוטוקולים של דיונים בבתי-המשפט בפורמט אלקטרוני ומתן יכולת אחזור מדיה לגביהם מחד גיסא, והגנת הפרטיות במידע מאידך גיסא {ראה דו"ח לשנת 2011 של הרשות למשפט, טכנולוגיה ומידע, הפועלת במשרד המשפטים. יצויין כי ועדת אנגלרד אינה הוועדה הראשונה העוסקת בפגיעה בפרטיות. ראה למשל הוועדה להגנה בפני פגיעה בצנעת הפרט, ירושלים, תשנ"ז-1977}. למעשה, ועדת אנגלרד עוסקת, לראשונה בישראל, בשאלת ה"זכות להישכח". במועד חתימת החלטה זו טרם סיימה ועדת אנגלרד את מלאכתה.

עוד יש לציין בהקשר זה, כי אך לאחרונה ניתנה פסיקתו של בית-הדין האירופי לצדק, שחייבה את חברת Google המפעילה מנוע חיפוש פופולארי במרשתת {האינטרנט}, להיענות במקרים מסויימים לבקשות משתמשים להסרת קישורים {לינקים} למאמרים או לאתרים הכוללים מידע אישי אודותיהם. בית-הדין ציין, כי יש ליתן למשתמשים יכולת להשפיע על התוצאות העולות במנוע החיפוש עם הקלדת שמותיהם.

בין הפתרונות המוצעים כאיזון הראוי בין הזכויות המתנגשות בסוגיית פרסומן של החלטות שיפוטיות, שב ועולה זה המצדד בפרסום החלטות ללא ציון שמותיהם של בעלי הדין ושל גורמים נוספים הנזכרים בפסק-הדין. כך למשל עת מדובר בהחלטות הכוללות התייחסויות למצבו הרפואי של אדם; בהחלטות שפרסומן במלואן יפגע בסיכויי השיקום של בעל הדין ועוד {ראה מאמרו של ת' מוסקוביץ "ההגנה על הפרטיות בפרסומי בתי-המשפט - האם ראוי לפרסם שמות בפסקי-דין", משפטים יח 431 ; ז' סגל "הזכות לפרטיות מול הזכות לדעת", עיוני משפט ט 175}.

כן ראה והשווה בהקשר זה את דבריו של שופט בית-המשפט העליון אליקים רובינשטיין {ע"א 438/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול), פורסם באתר האינטרנט נבו (23.07.14), סעיף ז'}, בהקשר של תובענה לפיצויים בגין נזקי גוף:

"לטעמי ניתן איפוא, ואף ראוי, לפרש את הדיבור 'פגיעה חמורה' באופן המביא בחשבון את כל האמור מעלה, ועל-כן באורח הנוטה לעבר כיבוד הפרטיות. בפרסום הפרשה עצמה בלא השם המלא, כפלוני (רצוי) או בראשי תיבות, די ככלל להבטיח את זכויות הציבור לדעת ואת הפומביות."

עינינו הרואות, כי בשאלת האיזון הראוי בין עקרון פומביות הדיון ובין ערכים אחרים המתנגשים בו, לא נאמרה עדיין המילה האחרונה, ונראה, כי הדין, המחוקק ובתי-המשפט, יצטרכו להתאים עצמם למציאות המתפתחת ולאתגרים שהיא מזמנת {ע"ע 13359-12-13 חן מענית - עיתונאי נ' אלמונית, תק-אר 2014(3), 974 (2014)}.

ב- ע"ע 39314-01-14 {פלונית נ' אלמוני, תק-אר 2014(4), 1503 (2014)} קבע בית-הדין, כי סמכותו של בית-הדין לחרוג מן העיקרון של פומביות הדיון בהליכים על-פי החוק למניעת הטרדה מינית נקבעה בסעיף 10(ג) לחוק זה, המפנה לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, ומחיל על הליכים אזרחיים מכוח החוק למניעת הטרדה מינית את הוראות סעיף 10א לחוק שוויון הזדמנויות.

בפסיקה נקבע, כי הוראות החוק דלעיל, הקנו לבית-הדין שיקול-דעת רחב, בכל הנוגע לחריגה מן הכלל של פומביות הדיון, בין-היתר, מטעמים של הגנת הפרטיות {ראה: ע"ע 13359-12-12 חן מענית ואח' נ' אלמונית (2014), שלעיל}. בית-הדין הוסיף והסביר את הרחבת היקפו של שיקול-הדעת האמור, ובהתייחס לבעל דין שהינו נתבע, גם בקלון הנלווה למעשי ההטרדה, הכרוך בהטלת "כתם מוסרי ערכי הדבק באדם הפוגע בשמו הטוב ומרתיע אחרים מלכרוך בו את שמם ועניינם".

באשר לאופן הפעלתו של שיקול-הדעת נקבע כלל מנחה לפיו, הדיון בתובענה בעניין הטרדה מינית יתקיים בדלתיים סגורות עד מתן פסק-הדין, תוך בחינת ההצדקה לאסור על הפרסום גם בתום ההליך {ראה: דב"ע נו/3-293 פלונית נ' חברה אלמונית בע"מ ואח', פד"ע לא (1998), 209 (14.10.97); בש"א (ארצי) 678/06 פלונית נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.02.07); ע"ע 29212-05-12 פלוני נ' אלמונית (2013), שלעיל, וכן עניין מענית}.

כמו-כן נקבע, כי לצורך ההכרעה בשאלת קיומה של הצדקה לאסור על הפרסום גם בתום ההליך, ובהתייחס לפרסום של פרטי בעל דין, יובאו בחשבון מגוון של שיקולים ובכלל אלה: העניין הציבורי שבפרסום, מעמדו ואפיונו של הנתבע לו מיוחס מעשה ההטרדה, טיבו של המידע שפרסומו מבוקש, המידה שבה מידע זה עשוי לקדם את גיבוש דעתו של הציבור בעניינים בעלי משמעות ציבורית או המידה שיש בו להגן על הציבור. כמו-כן נקבע, כי יש להביא בחשבון גם שיקולים הנוגעים לתוצאות ההליכים ולמידה בה הם מבססים "אשמה" וכן, למאזן הנזקים; קרי, לתועלת העשויה לצמוח לציבור כתוצאה מהפרסום, לעומת הנזק הצפוי למי מהצדדים המעורבים בהליך או לצדדים שלישיים כתוצאה מהתרת הפרסום.

כפי האמור, סוג הנזק שיש להתחשב בו, הנוגע לבעלי הדין בהליך ולעדים, קשור, בין-היתר ובמידה רבה, לפגיעה אפשרית בפרטיות ולשם טוב או לפגיעה עקיפה בקניין. שעה שמדובר בבעל דין שהינו נתבע הרי שנזק זה נוגע גם לקלון המוסרי הדבק במעשים של הטרדה מינית ולהדרה החברתית הנגזרת ממנו.

הזכות לפרטיות והקלון הנלווה לפרסום פרטיו של מי שביצע מעשה שהוגדר כ"הטרדה מינית" ניתנים לכריכה על-פי אחת ההצדקות המקובלות של הזכות לפרטיות, כזכות שאיננה מהווה אך ורק תכלית בפני עצמה אלא גם אמצעי לקידום היקף "השליטה" של הפרט על מידע הקשור בו, על אופן הפצתו וכן, על אופן השפעתו. אופן השפעה שעלול להיות לעיתים גם מדיר ומרחיק מבחינה חברתית ומשכך שלוב במושג "הקלון". על זיקה זו שבין הזכות לפרטיות לבין תפיסת "השליטה", כהצדקה אפשרית לביסוסה ולאופן יישומה של הזכות לפרטיות, עמד המלומד מיכאל בירנהק וכך כתב:

"גישה אחרת המבקשת לזהות את מותר הפרטיות מאינטרסים אחרים היא שעיקרה של הפרטיות היא שליטה של האדם בעצמו ובעיקר במידע על אודותיו. בשליטה עצמית אין הכוונה כמובן לאיפוק שהאדם נוקט אלא לכך שהוא ורק הוא יקבע מה יעלה בגורל המידע על אודותיו."
{ראה: מ' בירנהק מרחב פרטי: הזכות לפרטיות בין משפט לטכנולוגיה (הוצאת אוניברסיטת בר אילן, תשע"א), 89}

על רקע דברים אלה, בחן בית-הדין את השאלה, האם קיימת הצדקה לחריגה מן הכלל של איסור הפרסום ביחס למי מן המשיבים וקבע, כי יישומן של ההצדקות המבססות את עיקרון פומביות הדיון, שעה שהן נבחנות אל מול סוג והיקף הנזקים שעלולים להיגרם למשיבה, כתוצאה מן הפרסום המבוקש, ובהתחשב בתחולה המסוייגת אם בכלל של הגנת הפרטיות על המשיבה כתאגיד, צריך להוביל למסקנה, כי יש להתיר את הפרסום המבוקש ביחס למשיבה, שכן, במסגרת פסק-הדין נזקפו, כאמור לחובת המשיבה שורה של הפרות חוק הנוגעות לאופן טיפולה הלקוי בתלונתה של המערערת.

המשיבה הינה תאגיד המוכר היטב לציבור הרחב, מספק לו שירותים שונים ומעסיק עובדים רבים. משכך היא ניחנה, בתור שכזו, בכוח להשפיע על התווית נורמות בשוק התעסוקה. כוח שיש בו להצדיק קיומה של ביקורת ציבורית על התנהלותה כמו גם על התנהלותם של תאגידים אחרים דוגמתה {ראה לעניין זה של אחריות תאגידים וחשיבות הביקורת הציבורית על התנהלותם, בירנהק 130}.

פרסום פרטיה של המשיבה במקרה שלפנינו, עשוי איפוא לקדם את רמת הביקורת הציבורית על התנהלותה בתחום של כיבוד החוק ומיגור התופעה של הטרדה מינית בכלל והטרדה מינית במקום העבודה בפרט. כפועל יוצא מכך, עשוי הפרסום להוות חוליה אחת בשרשרת, שמטרתה לייצר "אטמוספרות תעסוקתיות" שיאפשרו שוויון הזדמנויות אמתי בין המינים במקום העבודה וסביבת עבודה חפה מכל התנהגות הטומנת בחובה הטרדה מינית.

פרסום כאמור עשוי לתמרץ את המשיבה לתקן את דרכיה בעתיד, בכל הנוגע לטיפול בתלונות על הטרדה מינית והתנכלות. זאת, במטרה להימנע מפרסומים דומים ולשפר את תדמיתה ובכך, לתעל את השפעתה המסחרית והחברתית לעבר התוויתן של נורמות ראויות ביחסי עבודה העולות בקנה אחד עם הוראות החוק ותכליותיו. מעבר לכך, פרסום כאמור עשוי ליצור הרתעה מפני הפרה של הוראות החוק אצל מעסיקים אחרים, נוכח חששם מפרסומים דומים, העלולים לפגוע בתדמיתם העסקית במקרה של הפרת החוק שתזכה אף היא לפרסום.

מנגד, המשיבה לא השכילה להצביע על נזק משמעותי שעלול להיגרם לה, ככל שיותר הפרסום המבוקש, שיש בו להצדיק חריגה מן הכלל של פומביות הדיון ולהוות משקל נגד להצדקות התומכות בו כפי שיוסבר להלן:

באשר לנזק שעניינו פגיעה בזכות לפרטיות יאמר, כי בספרות המשפטית ניתן למצוא אחיזה לדעה לפיה, זכות זו איננה מתייחסת כלל לתאגיד ובמיוחד לתאגיד מסוגה של המשיבה. בית-המשפט העליון אף מצא לציין את מורכבותה של סוגיה זו כמו גם את העמדות השונות והמנוגדות שהובעו ביחס אליה בספרות. זאת לצד העובדה שסעיף 3 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 מסייג את תחולתם של חלק מסעיפי החוק הנ"ל על תאגידים ואילו ההגנה החוקתית על הזכות לפרטיות, מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו איננה מוכפפת לסייג זה {ראה: עע"מ 1386/07 עיריית חדרה נ' שנרום בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.07.12)}.

עם-זאת, נראה, כי גם אם נאמץ את הגישה המרחיבה לפיה, הזכות לפרטיות חלה גם על תאגיד, הרי שניתן יהיה לומר, כי לאור תוכנן של ההצדקות המקובלות לעצם ההכרה בה, היקף ההגנה שייגזר מכוחה על תאגיד, יהיה צר מזה שיחול על אדם בשר ודם. בהקשר זה נכתבו הדברים הבאים היפים גם לענייננו:
"...הכרה בזכות כזו (לפרטיות) צריכה לבוא לא רק מתוך תפיסת התאגיד במשפט אלא גם מתוך הבנת הזכות לפרטיות. הדיון בהצדקות של הזכות הראה, כי כובד המשקל של הזכות הוא באדם עצמו, בכבוד האדם ובהכרה בצרכים פסיכולוגיים וחברתיים של האדם.

כל אלה פשוט אינם רלוונטיים לתאגיד, כבוד האדם במובנו הסגולי (dignity) אינו רלוונטי לתאגידים. התאגיד אינו זקוק למרחב וירטואלי לפיתוח אישיותו, האישיות המשפטית של התאגיד אינה זקוקה לאי-הפרעה מהסוג שמעניקה הזכות לפרטיות. התאגיד אינו נפגע אותה פגיעה כאשר נועצים בו מבט ובוחנים אותו. תאגיד אינו מנהל קשרי זוגיות ושאר היחסים המקצועיים של התאגיד זקוקים אולי להגנה אבל לא זו של הזכות לפרטיות."
{ראה בירנהק, 128 - 129}

דברים אלה ביחס לחוסר הרלוונטיות של ההנמקות דלעיל לעצם ההכרה בזכות לפרטיות בנוגע לתאגיד מקבלים משנה תוקף גם בשים לב לאופי ההפרות המיוחס למשיבה, להבדיל מאלה המיוחסות למשיב.

על רקע זאת ולצורך הערכת סוג והיקף הנזק שעלול להיגרם למשיבה, כפועל יוצא מן הפרסום המבוקש, יכול ויש להתמקד בפגיעה במרחב אחר של צרכים קרי, בפגיעה התדמיתית העלולה להיגרם למשיבה, כתוצאה מן הפרסום ומכאן גם לפגיעה קניינית אפשרית הנגזרת מן הפגיעה התדמיתית.

בהקשר זה יש לציין, כי נוכח העובדה שהפגיעה התדמיתית כאמור מהווה כשלעצמה מרכיב חיוני ומרכזי להצדקת הפרסום, כמרכיב הנעוץ בעיקרו בשיקולי הרתעה {להבדיל משיקולים של אזהרת הציבור ועידוד הגשת תלונות נוספות כשיקולים רלוונטיים ביחס למשיב}, הרי שעליה לקבל, לאור זאת, את המשקל המתאים לצורך יישומם של מבחני המידתיות.
במקרה דנן, קבע בית-הדין, כי המשיבה לא הצביעה למעשה על פגיעה תדמיתית או קניינית בלתי-סבירה ובלתי-מידתית שעלולה להיגרם לה, כתוצאה מהפרסום המבוקש; פגיעה שאיננה נדרשת כדי לקדם הרתעה או עולה מעבר לדרוש לצורך יצירתה של הרתעה יעילה. משכך לא נמצאה במקרה זה כל הצדקה לחרוג מן העיקרון של פומביות הדיון ביחס למשיבה.

בית-הדין קבע, כי שונה המצב ביחס למשיב, לגביו ניתן לומר, כי פרסום פרטיו המזהים יהיה כרוך, בנסיבותיו של המקרה, בפגיעה בלתי-מידתית ב"גרעינה הקשה" של הזכות לפרטיות. זאת למול "התועלת הציבורית" המועטה, אם בכלל, של הפרסום המבוקש הנוגע לו, כפי שיבואר להלן:

חלקו של פסק-הדין, הנוגע למשיב, טומן בחובו שני מאפיינים ייחודיים, הרלוונטיים לסוגיית הפרסום המבוקש ואף לאבחנה שבינו לבין המשיבה:

האפיון האחד, עניינו אי-הלימה בולטת בין שורת הטענות החמורות שהועלו כנגד המשיב, לאורך כל ההליך, לבין הממצא שנקבע לגביו בסופו-של-יום על-ידי בית-הדין שהתמצה באמירה לא ראויה שהוגדרה כמעשה הטרדה "מינורי".

האפיון השני, נוגע לעצם סיווגה של האמירה כאמור כ"הטרדה מינית" ולמיקומה בשוליו של מתחם הביטויים שהינם "בעלי אופי מיני" ובמרחק לא רב ממתחם הביטויים הגורמים ל"מבוכה או מורת רוח" שאינם מהווים הטרדה מינית.

אפיונים אלה משליכים על קביעת היקפו של האינטרס הציבורי שבפרסום פרטיו המזהים של המשיב מחד ועל הערכת היקף הפגיעה בפרטיות וב"שליטה" של המשיב מנגד.

חשיפת פרטיו של מי שנימצא לגביו, כי הוא ביצע מעשים של הטרדה מינית עשויה, במקרים המתאימים, לעלות בקנה אחד עם אינטרס ציבורי חשוב, כפי שכבר צויין לעיל. שכן, פרסום זה עשוי לקדם בנסיבות מסויימות, הגשת תלונות נוספות כלפי אותו מטריד מצד מי שחששו או נרתעו מכך בעבר. הפרסום אף עשוי להרתיע את המטריד, לתמרץ אותו לשנות את דרכיו בעתיד וכן, להזהיר ולהגן על הציבור מפני המטריד. פרסום כאמור אף עשוי לשמש כגורם מרתיע ביחס ל"מטרידים פוטנציאלים" ולהפחית את היקף התופעה של הטרדה מינית. שכן, יש בפרסומם של פרטיו המזהים של מי שנקבע לגביו, כי הוא הטריד מינית, לגרום למי שנחשף לפרסום לנקוט במשנה-זהירות ביחס לדבריו ולמעשיו שלו, לבל ידבק בהם ולו "אבק של הטרדה מינית". זאת בשל החשש מן "הקלון" הצפוי במקרה של הפרה שתביא למיצוי הדין באופן פומבי.

עם-זאת, נראה כי בנסיבותיו של המקרה שלפנינו, פרסום פרטיו המזהים של המשיב איננו נדרש לצורך קידום המטרות הללו של הרתעת המשיב, אזהרת הציבור והרתעת הציבור מפני ביצוע מעשים של הטרדה מינית: באשר להרתעת המשיב, הרי שנראה, כי בהליך המשפטי שהתאפיין כאמור באי-הלימה בין חומרת "ההאשמות" לבין מעשה ההטרדה המינורי אותו ביצע, יש די כשלעצמו לייצר הרתעה כואבת של המשיב אשר יש להניח, כי הוא "יזהר בצוננין", ישקול את דבריו בעתיד במשנה-זהירות וימנע מאמירות העלולות להתפרש כ"הטרדה מינית".

באשר להזהרת הציבור, הרי שנדמה, כי נוכח הגדרת האמירה של המשיב כהטרדה מינית מינורית ונוכח ההרתעה שכבר הורתע המשיב, עליה עמדנו לעיל, ספק אם יש עדיין מקום להזהיר את הציבור מפניו. כמו-כן נראה, כי באי-פרסום פרטיו של המשיב אין כדי לפגוע בהרתעתם של "מטרידים פוטנציאלים". שכן, אין בו ללמד על כללי הפרסום שיחולו בנסיבות "הרגילות". נהפוך הוא, ההחלטה המונעת את הפרסום המבוקש במקרה דנן והנמקותיה הינה בבחינת היוצא מן הכלל המעיד על הכלל.

כן יאמר, כי לא מן הנמנע, כי בסיטואציה מעין זו, שעה שבית-הדין התווה למעשה את עקרונות "האסור והמותר" בשדה לא חרוש של שיח שהיה ממוקם קרוב ל"קו התפר" שבין התבטאות אומללה לבין "הטרדה מינית", ראוי אולי למקד את תשומת הלב בסיווג השיח כ"הטרדה מינית" ובנורמה שהותוותה ולא להסיטה לעבר זהותו של הדובר. הסטה העשויה, במקרים מסויימים, לעורר עניין רכילותי ולא מעבר לכך ולהחליש את כוחה המכוון של אותה נורמה.

מנגד, נראה, כי פרסום הפרטים המזהים של המשיב, בנסיבותיו של המקרה, עלול להסב לו נזק בלתי-סביר ובלתי-מידתי.

בהקשר זה של היקף הנזק שעלול להיגרם למשיב יש לציין, כי הפרסום המבוקש, על רקע האפיון הראשון של פסק-הדין {אי-ההלימה שבין מעשי ההטרדה שיוחסו לו לבין מעשה ההטרדה שהוכח} עלול להעצים את עוגמת הנפש ואת הפגיעה באוטונומיה ובשליטה אותן כבר חווה המשיב, כפועל יוצא מן הנסיבות המרכיבות את האפיון הראשון של אי-ההלימה כאמור.

יתרה-מזו, הפרסום המבוקש על רקע האפיון השני של פסק-הדין {הנוגע לעצם ההגדרה של האמירה כהטרדה מינית מינורית}, עלול לבסס ולהשריש את "תיוגו" ומיצובו של המשיב "כמטריד מינית" ולהוביל להדרה חברתית ארוכת טווח הנגזרת, בין-היתר, מאפיוני הפרסום ובמיוחד זה הנעשה ברשת המקוונת. זאת אך ורק משום אמירה שאמר המשיב, טרם הבהרתה של הנורמה האוסרת עליה ובאופן הטומן בחובו סוג של ענישה ללא אזהרה. מצב דברים העשוי לערער את תחושת "השליטה" כנדבך משמעותי של הזכות לפרטיות ולכבוד.

לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי המסקנה המתבקשת הינה איפוא, כי פרסום פרטיו של המשיב אינו נדרש על-מנת להגשים אינטרס ציבורי או לקדם את תכליתן של הוראות החוק ומאידך יש בו כדי לפגוע קשות בפרטיותו. חוסר מידתיות זה מצדיק איפוא, בנסיבות שלפנינו, חריגה מן הכלל של פומביות הדיון, באופן האוסר על פרסום פרטיו המזהים של המשיב. התוצאה היא, כי הערעור על החלטתו של בית-הדין האזורי לאסור את הפרסום של פרטי המשיבה, מתקבל באופן בו החלטה זו תבוטל ופרסום פרטי המשיבה יתאפשר {למעט פרסום שמותיהם של בעלי התפקידים בה}.

מנגד, בית-הדין דחה את הערעור על ההחלטה הנוגעת למשיב, וקבע, כי ההחלטה האוסרת על פרסום פרטיו המזהים תישאר על כנה.

3. זיהוי העניין המהותי בנסיבות בהן עומדות לבירור תביעות הדדיות לפי החוק למניעת הטרדה מינית וחוק איסור לשון הרע לשם החלטה בדבר היתר פרסום - הערעור התקבל
ב- ע"ע 29212-05-12 {פלוני נ' אלמונית ואח', תק-אר 2013(1), 259 (2013)} בית-הדין קבע, כי בנסיבות בהן עומדות לבירור תביעות הדדיות לפי החוק למניעת הטרדה מינית וחוק איסור לשון הרע כשהן שלובות ואחוזות זו בזו, ועולה הסוגיה בדבר סגירת הדלתיים ואיסור הפרסום, יש לעמוד ראשית כל על זיהוי העניין המהותי המרכזי העומד לבירור.

משנמצא, כי עניין זה הוא ההטרדה המינית, הנכון הוא לבחון את סוגיית פרסום ההליך בכללותו על-פי ההסדר המשפטי החל על הליכים לפי החוק למניעת הטרדה מינית.

משמע, הכלל הוא איסור פרסום והחריג לו הוא פרסום מטעמים מיוחדים שירשמו. במסגרת בחינת קיומם של טעמים מיוחדים לדחיית בקשה לאיסור פרסום, אך טבעי ונכון הוא להתחשב גם בדין החל על סוגיית הפרסום בהליכים לפי חוק איסור לשון הרע.

לאחר בחינת מכלול הטענות שבתביעת המערער כנגד המשיבות, קבע בית-הדין, כי לא קיימים בנסיבות המקרה טעמים מיוחדים המצדיקים את קבלת הבקשה לסגירת הדלתיים ואיסור הפרסום {תביעת לשון הרע של המערער כנגד המשיבות}.
אשר-על-כן, בית-הדין קיבל את הערעור וקבע, כי החלטת בית-הדין האזורי לפיה נדחתה בקשת המערער למתן צו איסור פרסום מתבטלת.

4. בפתיחת הדלתיים ובפרסום לא היה כדי להועיל לניהול ההליך המשפטי גופו - הבקשה התקבלה
ב- ע"ע 6072-10-12 {פלונית נ' אלמוני, תק-אר 2012(4), 101 (2012)} קבע בית-הדין, כי דין הבקשה לחסיון הליך הערעור על דרך סגירת דלתיים ואיסור פרסום להתקבל, בכל הנוגע למבקשת ולמשיב.

זאת, לאור העיקרון לפיו בהליך משפטי שעניינו הטרדה מינית יתקיים הדיון בדלתיים סגורות. בנוסף, בענייננו, התובענה בבית-הדין האזורי התבררה בדלתיים סגורות {ע"ע 536/09 פלונית נ' אלמונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.12.09); ע"ע 584/08 פלונית נ' אלמונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.05.09)}; ההליך בבית-הדין האזורי הסתיים על דרך פסיקה לפשרה מבלי לקבוע פוזיטיבית עובדות {ראה והשווה: עניין אלמונית}; ופסק-הדין ניתן ללא ציון שמם של בעלי הדין.

זאת ועוד. בית-הדין קבע, כי הצדדים בערעור נתנו את הסכמתם לסגירת הדלתיים בהליך הערעור ואי-הפרסום {ראה: עניין פלונית; ע"ע 247/07 פלונית נ' סופיה קוצ'יק, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.09.09)}; הטענות בערעור מתייחסות להטרדות המיניות הנטענות שהן לפי מהותן מצויות ב"ליבת הפרטיות" ויש בחשיפתן כדי לפגוע פגיעה ממשית בזכות הצדדים לפרטיות.

אף לא מן הנמנע, כי טענות המערערת בדבר ההטרדות המיניות יעלו לדיון בערעור גופו {עניין פלונית} וגם מטעם זה אין להורות על סגירת הדלתיים בהליך ואיסור פרסום פרטים מזהים של המבקשת והמשיב.

לבסוף, קבע בית-הדין, כי פתיחת הדלתיים ופרסום ההליך, כמו גם פרטי זהותם של בעלי הדין, "אינם חיוניים להגשמת זכות הציבור לדעת ואינם תורמים לביקורת מערכת המשפט", ובפתיחת הדלתיים ובפרסום אין כדי להועיל לניהול ההליך המשפטי גופו {עניין אלמונית; עניין פלונית}.

אשר-על-כן, קבע בית-הדין, כי בנסיבותיו של מקרה זה, באיזון השיקולים הצריכים לעניין בין האינטרס הציבורי של פומביות הדיון, והאינטרסים של בעלי הדין והדין החל, מוצדקת סטייה מעקרון פומביות הדיון וסגירת הדלתיים בהליך הערעור. לפיכך, הבקשה התקבלה ובית-הדין קבע, כי הדיון בערעור יתקיים בדלתיים סגורות ובאיסור פרסום שמותיהם של המערערת והמשיב, ופרטים מזהים אחרים שלהם.

5. עקרון פומביות הדיון אל מול הפגיעה בביטחון המדינה והנזק העלול להיגרם לציבור - הבקשה התקבלה בחלקה
ב- עס"ק 8299-06-12 {הסתדרות העובדים הלאומית נ' מיקוד שמירה ואבטחה בע"מ ואח', תק-אר 2012(3), 104 (2012)} בית-הדין קבע, כי במקרה שלפנינו, פרסום ההחלטה בדבר זכות השביתה של מאבטחי השרים מעמיד את עקרון פומביות הדיון אל מול הפגיעה בביטחון המדינה והנזק העלול להיגרם לציבור. איזון ראוי בין השניים מביא למסקנה, כי בנסיבות המקרה הנדון, גובר משקלו של עקרון פומביות הדיון:

ראשית, לפי שהוברר השביתה עליה הכריזה ההסתדרות הלאומית הושהתה, ומאבטחי השרים חזרו לעבודתם ביום 30.07.12. בשלב זה לא ברור אם יחדשו את השביתה, באיזה מועד ובאיזו מתכונת. נמצא איפוא, כי לעת הזו, הוסר החשש מפני פגיעה בביטחון השרים. יתרה-מזו, ככל שבשיקולי ביטחון עסקינן, הרי שבהחלטת בית-הדין מיום 24.06.12 ניתנה למדינה שהות "להתארגנות בכל הנוגע לאבטחת השרים, כנדרש", ככל שתוכרז שביתת מאבטחי השרים. חזקה על המדינה, כי אכן פעלה כנדרש, הלכה ולמעשה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי הערכה כללית וגורפת הנשמעת מפי המדינה, בדבר סיכון לביטחון, והמבוססת על טיבן הכללי של הסוגיות הנדונות, אינה מלת קסם, ואין בה כשלעצמה כדי להוות מחסום המצדיק איסור מוחלט על פרסום החלטת בית-הדין, כפי שגורסת המדינה.

עם-זאת, קבע בית-הדין, כי אין להתעלם משיקולים של האינטרס הציבורי, המחייבים, כי לא יותר פרסום ההחלטה במלואה, שמא יצא שכר עקרון פומביות הדיון בהפסדו. זאת, נוכח ההסתברות לפגיעה באינטרס חיוני של ביטחון המדינה, אם יפורסם הנוסח המלא של ההחלטה, לרבות החלק האופרטיבי שבה, בדבר מתכונת השביתה. במיוחד כן, לעת הזו, כאשר מתכונת השביתה כפי שנקבעה בהחלטת בית-הדין אינה אקטואלית עוד, נוכח השהיית השביתה וחידוש עבודתם של מאבטחי השרים. משכך הוא, פרסום החלקים האופרטיביים של מתכונת השביתה אינו חיוני "להגשמת זכות הציבור לדעת".

בנסיבות המקרה, קבע בית-הדין, כי איזון ראוי בין שיקולים של פומביות הדיון מחד גיסא, ובטחון המדינה מאידך גיסא, מצדיקים את התרת פרסום החלטתו של בית-הדין תוך השמטת החלק האופרטיבי בדבר מתווה השביתה.

6. לא עלה בידי העותרות להוכיח, כי משקלו של הנזק שייגרם לנתבע ועוצמתו, פחותים במשקלם מאינטרס פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת - ערעור העותרות נדחה
ב- ע"ע 120/07 {אומץ - אזרחים למען מנהל תקין וחברתי ומשפטי נ' אלמונית, תק-אר 2007(4), 307 (2007)} בית-הדין קבע, כי בהחלטתו השניה, מושא דיוננו בהליך זה, חזר בו בית-הדין האזורי מההחלטה שיצאה מלפניו כחודש ימים קודם לכן. הפעם נעתר בית-הדין לעתירתם הציבורית של העמותה והעיתונאית תוך שהורה על צמצום צו איסור הפרסום באופן שיחול על פרסום שמה של התובעת ופרטים מזהים בעניינה, בלבד.
השוני העובדתי היחיד העומד בבסיס שתי ההחלטות, נמצא אך ורק בתצהירה של התובעת, אשר צורף להודעתן של העותרות, בדבר הסכמתה לחשוף את פרטי הפרשה ולהסיר את צו איסור הפרסום למעט שמה ופרטים העלולים להביא לזיהויה.

אולם, בית-הדין קבע, כי בהסכמת התובעת להסרת איסור הפרסום, אין די בכדי להקים שוני מהותי המצדיק את התרת הפרסום.

בנסיבות אלה, קבע בית-הדין, כי הסכמתה ומניעיה של התובעת להתרת הפרסום, כפי שבאו לידי ביטוי בתצהיר שהגישו העמותה והעיתונאית לבית-הדין, אין די בהם כדי להפוך את הקערה על-פיה ולהתיר את הפרסום עליו אסר בית-הדין בפסק-הדין ובהחלטתו הראשונה.

משכך הוא, ועל רקע נסיבות המקרה שלפנינו, פנה בית-הדין לבחינת האינטרסים של העותרות ושל הנתבע.

בית-הדין קבע, כי לא עלה בידי העותרות להוכיח, כי משקלו של הנזק שייגרם לנתבע ועוצמתו, פחותים במשקלם מאינטרס פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת.

מנגד, הכריע את הכף, משקלו של אינטרס ההגנה על הפרטיות והשם הטוב של הנתבע ומניעת הנזק העלול להיגרם לו כתוצאה מפרסום ההליכים בתובענה.

לאור כל האמור לעיל, בית-הדין קבע, כי דין ערעורו של הנתבע להתקבל ודין ערעורן של עמותת אומ"ץ וגב' סיני, להידחות.



7. העובדה, כי המשיב 2 הורשע בבית-דין משמעתי וכי פרטי ההרשעה פורסמו בהרחבה בתקשורת יש בהן לשנות את הנסיבות בהן ניתנה החלטת בית-הדין בדבר אי-פירסומו של ההליך - הבקשה התקבלה
ב- בש"א (ת"א) 6336/09 {קטיה בילקביץ' נ' פרופסור מיכאל שגיב ואח', תק-עב 2009(4), 2306 (2009)} בית-הדין התבקש להתיר את פרסומו של ההליך ולדון בו בדלתיים פתוחות. המבקשת תמכה את בקשתה בעובדה, כי המשיב 2 הורשע בבית-דין משמעתי וכי פרטי ההרשעה פורסמו בהרחבה בתקשורת. לשיטתה, נסיבות אלו יש בהן כדי להביא לשינוי החלטת בית-הדין.

המשיב 2 סבר, כי אין להסיר את צו איסור הפרסום אשר הוטל על התיק משלא חל כל שינוי בנסיבות ומשפסק-הדין המשמעתי אינו מהווה ראיה קבילה.

בית-הדין קבע, כי דין הבקשה להתקבל, שכן, בענייננו, שינוי הנסיבות הינו מהותי. בשונה מהמצב ביום הגשת התביעה, הרי שישנה ראיה התומכת בעמדת המבקשת.

המשיב 1 טען, כי פסק-הדין מבית-הדין המשמעתי אינו מהווה ראיה קבילה תוך שהוא מסתמך על סעיף 42 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, העוסק בקבילותו הראייתית של פסק-דין חלוט. מלבד העובדה שבית-הדין אינו קשור בדיני הראיות, אין דעתו כדעת המשיב 1 אף לגופו של עניין. סעיף 42א לפקודת הראיות, אינו בא למעט מקבילותן של ראיות אחרות, אלא להוסיף על איכותו הראייתית של פסק-דין חלוט.

עוד הוסיף בית-הדין, כי העובדה שפרטי ההרשעה פורסמו באמצעי התקשורת בהליך המשמעתי יש בה כדי לשנות את הנסיבות בהן ניתנה החלטת בית-הדין מיום 09.10.07 במידה של ממש.

לכן, קבע בית-הדין, כי אם בהחלטת בית-הדין מיום 09.10.07 ניתן משקל לפרטיות המשיב 1, הרי שלאחר הרשעתו ולאחר פרסום פרטי ההרשעה שיקול זה הפך כמעט לחסר משקל. לסיכום, בית-הדין, קבע, כי צו איסור הפרסום שהוטל בתיק זה מבוטל.

8. לא הוכח, כי יש בפרסום שמו של המטריד כביכול כדי להגן על הציבור או להפיק תועלת אחרת מפרסום זה באופן המצדיק את חשיפת שמו ופגיעה בפרטיותו - הבקשה התקבלה
ב- סע"ש (ת"א) 39600-02-13 {אלמונית נ' פלוני, תק-עב 2013(2), 1778 (2013)} קבע בית-הדין, כי במקרה זה, איזון בין האינטרסים, מצדיק סטייה מעקרון פומביות הדיון וכי בנסיבות המקרה יש להורות על תיקון ההחלטה באופן ששמות הצדדים והעובדים המוזכרים בה יימחקו ובמקומם יבוא הביטוי אלמונית, פלוני ופלמוני.

עוד הוסיף בית-הדין, כי בענייננו, אין עניין ציבורי בפרסום שמות העובדים במבקשת באופן המצדיק את חשיפת זהותם.

המדובר בתביעה אזרחית שעניינה פיטורי המשיב והזכויות הנובעות מפיטורים אלו, אשר במסגרתה נטען, כי הוא הוטרד מינית על-ידי עובד המבקשת. לא הוכח, כי יש בפרסום שמו של המטריד כביכול כדי להגן על הציבור או להפיק תועלת אחרת מפרסום זה באופן המצדיק את חשיפת שמו ופגיעה בפרטיותו. לכך מתווספת העובדה, כי המדובר כאמור בהליך זמני בלבד ולא בהליך העיקרי {ראה גם: בש"א 678/06 פלונית נ' פלוני 1, תק-אר 2007(1), 568 (2007)}.