פיקוח ועונשים - אחריותם של חברי הנהלה ושל מנהלים (סעיף 27 לחוק)

1. הדין
סעיף 27 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 קובע כדלקמן:

"27. אחריותם של חברי ההנהלה ושל מנהלים (תיקון התשע"ד)
(א) חברה, אגודה שיתופית או כל חבר אנשים אחר, שהעסיקו בניגוד לחוק זה או שלא בהתאם לתקנות או להיתר שניתנו לפיו, רואים כאחראי לעבירה גם כל חבר הנהלה, מנהל או פקיד של אותו חבר אנשים ואפשר להביאו לדין ולהענישו כאילו עבר הוא את העבירה, אם לא הוכיח אחד משני אלה:
(1) שהעבירה נעברה שלא בידיעתו;
(2) שנקט בכל האמצעים הנאותים כדי להבטיח שהוראות חוק זה בקשר לעבירה הנידונה יקויימו".

2. תפקיד הנהלה ותפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי
חוק שעות עבודה ומנוחה אינו מגדיר במדוייק מהו "תפקיד הנהלה" ומהו "תפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי" וספק אם ניתן בכלל להגדיר במדוייק מושגים אלה. החוק נוקט לשון כללית וגמישה, בבחינת כיוון כללי בלבד, ומותיר את ההכרעה לגבי תחולת החוק במקרה מסויים לנתונים המיוחדים המובאים בפני בית-הדין. לצורך בחינת כל עניין, יש לתת את הדעת למהותו של כל תפקיד כפי שהוא בא לידי ביטוי במסגרת העסקה הנתונה, למאפייניו, לסמכויותיו, למיקומו בארגון וכיוצאים באלה מאפיינים, כל זאת על רקע מטרת החוק והמגמה לפרש את הסייגים שבו בצורה מצמצמת.

מלאכה זו אינה פשוטה כלל ועיקר, במיוחד לאור קיומם של סוגים שונים של ארגונים אשר אין ללמוד בהכרח מן האחד על השני ולאור ההתפתחות שחלה בארגונים, בצורת תפקודם ובמעמדם של "תפקידי הנהלה" בהם {ראה בעניין זה את מאמרן המאלף של רות בן ישראל ואמירה גלין " 'מיהו מנהל' בעידן שנות האלפיים", שנתון משפט העבודה, כרך ו' (1996), 121}.

מבלי להיכנס לסבך הסוגים השונים של הארגונים המעסיקים עובדים ולהבחנות ביניהם, ננסה לאפיין להן מספר מרכיבים היכולים להיות רלבנטיים לשאלת הגדרת גבולותיו של "תפקיד הנהלה" במשמעות סעיף 30(א)(5) לחוק שעות עבודה ומנוחה. אין צורך לאמר שמאפיינים אלה יש לבחון על רקע טיבו ואופיו של כל ארגון ובכל מקרה אין הם בבחינת רשימה סגורה וממצה {ע"פ 16/08 מדינת ישראל - משרד התעשיה המסחר והתיירות נ' בסט ביי רשתות שיווק בע"מ ואח', תק-אר 2009(1), 4 (2009)}.

3. מאפיינים של "תפקיד הנהלה"
בכל ארגון קיימים תפקידים הנושאים תואר של "מנהל" במיגוון של צורות, כגון: "מנהל בכיר", "מנהל מקצועי" "מנהל אזורי", וכיוצאים באלה כינויים היכולים להתאים, כלשונם, למושג "תפקיד הנהלה" הקבוע בחוק שעות עבודה ומנוחה. אלא שכינויו של תפקיד מסויים בארגון אינו יכול לשמש ראיה או סימן להיותו של אותו תפקיד בגדר "תפקיד הנהלה" כמשמעותו בחוק. לא השם, הכינוי או התואר יקבעו את מעמדו של "תפקיד הנהלה" אלא טיבו ומהותו האמיתיים של התפקיד, על רקע הנתונים המיוחדים למסגרת הארגונית הנתונה.

מיקום בהירארכיה הארגונית: כל ארגון בנוי בדרך-כלל בצורה הירארכית ובו דרגים שונים הנמצאים האחד מעל השני. חוק שעות עבודה ומנוחה נועד לחול על מירב העובדים שבארגון, כך שהמושג "תפקיד הנהלה" עליו לא יחול החוק צריך להתפרש כמתייחס לשכבת ההנהלה הבכירה בארגון אשר באופן טבעי מזוהה עם מעמד "המעסיק" או שהיא נועדה לייצג אותו. מדובר בדרג הנושא באחריות הכוללת הגבוהה ביותר לתפקוד הארגון והוא זה הנדרש בדרך-כלל לבצע את עבודתו בלא מסגרת קבועה ונוקשה של שעות עבודה מוגדרות. כך, נפסק לעניין זה, כי:

"תפקיד הנהלה אינו מתייחס למנהל בדרג הזוטר, הממונה הישיר {SUPERVISOR} או מי שנמנה על ההנהלה בדרג הביניים של המפעל {MIDDIE MANAGEMENT}. משמעותו של "תפקיד הנהלה" היא מנהל בכיר, שתפקידו כרוך בעבודה הדורשת שעות רבות. הדוגמה הטובה לכך היא בעלי התפקידים הבאים במפעל גדול: מנכ"ל המפעל, חברי ההנלה המצומצמת, מנהלי האגפים הראשיים כמו: מנהל הייצור, מנהל הכספים, ומנהל משאבי אנוש."
{דב"ע נג/188-3 אי. בי. סי. ניוז אינטרקונטיננטל אינק - בנימין מור, פד"ע כח(1), 284}.

קביעת מדיניות: תפקיד הנהלה אינו נבחן לפי רמת הבכירות שלו בלבד. קיימים סממנים נוספים היכולים לתת אינדיקציה להיותו של תפקיד מסויים "תפקיד הנהלה" ובהם סממן קביעת המדיניות. לעניין זה פסק הנשיא אדלר בפרשת "רבות" לאמור:

"מנהל הוא מי שקובע את מדיניות הנהלת המפעל, מיישם את החלטות ההנהלה ומביאן לכלל ביצוע, ויש לו שיקול-דעת עצמאי בביצוע מדיניות ההנהלה ובהתאמתה למציאות המשתנה... 'תפקיד ניהול' אינו כולל עובד המבצע את מדיניות הנהלת המפעל תוך קבלת החלטות וביצוע פעולות הנובעות מאותה מדיניות, אם אלה אינן מחייבות שיקול-דעת עצמאי, ואינן נעשות מחוץ למסגרת המדיניות הקבועה."
{דב"ע מט/7-2 מישל רבות נ' הורמון שירותי אחזקה (אילת) בע"מ, פד"ע כא (1), 117}

הנה כך, אין די בעובדה שמוטלת על מנהל מסויים אחריות רבה או שניתנות בידיו סמכויות נרחבות כדי להצביע על כך שתפקידו הוא "תפקיד הנהלה". בכדי שניתן יהיה להגדיר תפקיד כלשהו כ"תפקיד הנהלה" יש צורך שבעל התפקיד יהיה מעורב בהתוויית מדיניות הנהלת החברה תוך הפעלת שיקול-דעת עצמאי שאינו מוכתב על-ידי מדיניות זו.

שכר ותנאי עבודה: תפקיד הנהלה, הכרוך בדרך-כלל בעבודה בשעות חריגות ובתנאים מיוחדים, נהנה באופן טבעי משכר גבוה ומתנאים נילווים מיוחדים שאינם נחלתם של העובדים "הרגילים". שכר ותנאי העסקה מיוחדים וחריגים יכולים לשמש אינדיקציה להיותו של התפקיד בגדר "תפקיד הנהלה". כך, לעניין זה נפסק:

"על כל אלה נוסיף כי משכורת גבוהה ששולמה לעובד, תשמש אחד המבחנים החשובים שיש להתחשב בהם לגבי החריגים לחוק... משכורתו של מור... היתה משכורת גבוהה באמות-מידה ישראלית."
{דיון נג/188-3 אי. בי. סי. ניוז אינטרקונטיננטל איזק נ' בנימין מור, פד"ע כ"ח, 284, 292}

הטעם לדבר הוא, כפי שציין פורסם באתר האינטרנט נבו בפרשת "עדרבי", שעובדים בתפקידי הנהלה "אינם זקוקים לחוק המגן כדי להבטיח שכר ראוי והולם לעבודתם והגנה מפני ניצול בדמות העסקה ללא גמול משך שעות רבות."
{ע"ע 248/07 מדינת ישראל נ' תמי עדרבי, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.11.07)}

טיבו של התפקיד: מאפיין נוסף היכול להצביע על היותו של תפקיד מסויים במעמד של "תפקיד הנהלה" במובן החוק הוא טיבו של התפקיד ומעמדו בארגון. מאפיין זה קשה להגדרה מדוייקת אך הכוונה היא לאותם תפקידים בארגון בהם נדרש העובד, בין אם על-פי דרישות המעסיק ובין אם בשל טיבו ומהותו של התפקיד, לעמוד לרשות המעסיק בשעות לא שגרתיות או לעבוד בלא מסגרת קבועה של שעות עבודה.

כפי שנאמר, מאפיינים אלה אינם בבחינת רשימה סגורה ואפשר שבמקרה נתון יתקיימו מאפיינים נוספים, או שלא יתקיימו כל המאפיינים עליהם עמדנו. בכל מקרה שאלת תחולת סעיף 30(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה במקרה נתון תיקבע על-ידי שילובם של המאפיינים ובחינתם לאור אופיו של הארגון בו מדובר, טיבו ומתכונת פעילותו, כל זאת על רקע תכלית החוק להחלת הוראותיו על ציבור עובדים גדול ככל האפשר {ע"פ 16/08 מדינת ישראל - משרד התעשיה המסחר והתיירות נ' בסט ביי רשתות שיווק בע"מ ואח', תק-אר 2009(1), 4 (2009)}.

4. תפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי
חוק שעות עבודה כרך יחדיו לעניין אי-תחולתו, את "תפקיד הנהלה" עם "תפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי". כריכה זו אינה יוצרת בהכרח זהות בין שני סוגים אלה של תפקידים, אף שיכולים להיות להם מאפיינים משותפים.

כל בעל תפקיד בארגון נדרש לאמון כללי ואישי כלפי מעסיקו או כלפי הממונים עליו. מכאן שמרכיב האמון האישי, בתור שכזה, אינו מחריג את העובד מתחולת החוק:

"... כל עובד חייב נאמנות למעבידו ומכאן שכל תפקיד דורש מידה מסויימת של אמון אישי. "יחסי עובד ומעביד הם ביסודם יחסים של אמון ומהימנות" (דב"ע לג/4-2 רון - המועצה המקומית מצפה רמון, פד"ע ד' 386). אולם, סעיף 30(א)(5) לחוק מתייחס למידה מיוחדת של אמון אישי."
{דב"ע מט/7-2 מישל רבות נ' הירמן שרותי אחזקה אילת בע"מ, פד"ע כ"א 117, 121}.

כדי שחוק שעות עבודה ומנוחה לא יחול על עובד בשל "מידה מיוחדת של אמון אישי", צריכה להתקיים זיקה קרובה ומיוחדת של בעל התפקיד בו מדובר ל"תפקיד הנהלה" עליו לא חל החוק, כגון, מנהל לשכה של מנהל חברה גדולה או נהג המנכ"ל {דב"ע נג/188-3 אי. בי. סי. ניוז אינטרקונטיננטל איזק נ' בנימין מור, פד"ע כ"ח, 284}.

אפשר גם שהחוק לא יחול על עובד השותף לסודות המפעל או שהוא איש סודה של ההנהלה {פרשת רבות} וכיוצאים באלה מקרים. גם לעניין זה ניתן לבחון את רמת השכר הניתנת לעובד ומידת חריגותה מתנאי השכר המקובלים בארגון {ע"פ 16/08 מדינת ישראל - משרד התעשיה המסחר והתיירות נ' בסט ביי רשתות שיווק בע"מ ואח', תק-אר 2009(1), 4 (2009)}.

5. חוק העבירות המינהליות
מכוח חוק העבירות המינהליות הוסבו עבירות פליליות לעבירות שבשלן ניתן להטיל קנס בדרך מינהלית {"עבירה מינהלית"}. כאשר לממונה מטעם הרשות יש יסוד סביר להניח, כי אדם עבר עבירה שדינה קנס מינהלי, רשאי הוא להטיל עליו את הקנס המינהלי שנקבע לאותה העבירה.

ההליך של קנס מינהלי הוא ב"מסלול המינהלי". "המסלול הפלילי" באשר לעבירות מינהליות, מתקיים, ככלל, כאשר האדם שמייחסים לו עבירה מינהלית בוחר להישפט או כאשר "תובע" מחליט להגיש כתב אישום בגין עבירה מינהלית, כאשר הוא סבור שהנסיבות מצדיקות זאת, מטעמים שיירשמו {ראה: סעיף 15 לחוק העבירות המינהליות}.

נציין, כי עיון בתוספת לחוק העבירות המינהליות מעלה, כי שורה ארוכה של עבירות שנקבעו כעבירות מינהליות הן מתחום משפט העבודה.

על מטרתו של חוק העבירות המינהליות עמד בית-המשפט העליון בג"צ 5537/91 {אליהו אפרתי נ' עו"ד כרמלה אוסטפלד ו- 3 אח', פ"ד מו(3), 501 (1992).

"עניינו העיקרי (של חוק העבירות המינהליות) הוא בהסבת הליכים פליליים להליכים מינהליים. הצורך ביצירתן של 'עבירות מינהליות', ובצידן 'קנסות מינהליים', תחת עבירות פליליות רגילות הנדונות בבתי-משפט מן-המניין, משתית עצמו על כמה וכמה יסודות, ובהם: שיפור האכיפה של דברי חוק הקובעים עבירות ההופכות מעבירות פליליות רגילות לעבירות מינהליות; הקלה על מערכת התביעה ומערכת בתי-המשפט; ומתן אפשרות למי שעברו עבירה מינהלית לשאת בעונש מתאים בלא שיוכתמו בכתם של מי שעברו עבירה פלילית, אלא בנסיבות מיוחדות... החוק... נותן סמכות בידי שר המשפטים לקבוע בתקנות, כי עבירות פלוניות תהיינה 'עבירות מינהליות', ובתקנות אף אמור להיקבע לכל עבירה מינהלית קנס שניתן להטילו בדרך מינהלית, והוא 'קנס מינהלי'... לביצוע החוק מתמנות רשויות מוסמכות... והחוק מוסיף וקובע דרכים והליכים להטלתו של קנס מינהלי ולתשלומו. הוא שאמרנו: הליכים פליליים עוברים מעין הסבה להליכים מינהליים: 'עבירה מינהלית' גוררת 'קנס מינהלי' ובהליכים מינהליים, לאמור, הליכים שלא בפני בית-משפט" {פ"ד מו(3), 501, 509-508, פרשת אפרתי}.

וברוח דומה:

"אחת המטרות שביסוד קביעתן של עבירות כעבירות מינהליות, הוא להבדילן מעבירות פליליות. טעם הדבר הוא, מתן אפשרות למי שעבר עבירה מינהלית לשאת בתשלום קנס מתאים בלא שיוכתם בכתם של מי שעבר עבירה פלילית... המדובר בעבירות אשר אין בהן, על-פי התפיסה המקובלת, פגם במוסר או קלון. לפיכך, בצד היתרון של הקנסות המינהליים בהקטנת העומס של ניהול משפטים בגין עבירות אלה המוטל על התביעה ועל בתי-המשפט, נמנעת גם הדבקת תווית של הרשעה בפלילים על מי שעבר עבירה מינהלית. אכן, הנטייה היא להעביר שורה של עבירות המתאימות לכך למישור המינהלי..."
{בג"צ 2126/99 מתי דה הס נ' עיריית תל-אביב-יפו ואח', פ"ד נד(1) 468, 479 (2000)}

חוק העבירות המינהליות מעמיד בפני אדם אשר הוטל עליו קנס מינהלי, בשל ביצוע עבירה שדינה קנס מינהלי, מספר אפשרויות:

האפשרות הראשונה, לשלם את הקנס המינהלי, תוך 60 ימים לאחר המצאת ההודעה על הטלת הקנס {סעיף 16 לחוק העבירות המינהליות};

האפשרות השניה, להגיש בקשה לביטול ההודעה על הטלת הקנס המינהלי, תוך 30 ימים מיום שהומצאה לו ההודעה {סעיף 8א לחוק העבירות המינהליות};

האפשרות השלישית, להודיע, בכתב, כי ברצונו להישפט על העבירה. הודעה כאמור תומצא תוך 30 ימים לאחר שהומצאה לו ההודעה על הטלת הקנס המינהלי {סעיף 8(ג) לחוק העבירות המינהליות}.

מכוח הוראת סעיף 13(ב) לחוק העבירות המינהליות, רשאי בית-משפט, "מנימוקים שיירשמו", לקיים משפט בעבירה מינהלית, גם אם הודעת הנקנס על רצונו להישפט ניתנה באיחור {ראה חוק העבירות המינהליות (תיקון מס' 4), התשס"ג-2002, ס"ח 1875 (21.11.02), עמוד 76}.

בטרם תוקן החוק, כאמור, ההלכה הפסוקה היתה, כי לבתי-הדין לא מסורה סמכות להאריך את המועד להגשת בקשה להישפט. וכך נפסק:

"... אם נכיר בסמכותם של בתי-הדין לעבודה ליתן הארכות מועד להגשת בקשות להישפט בגין עבירות אלה, יגרור הדבר עידוד התדיינויות, וחשוב מכך, יעשה פלסתר את מטרת המחוקק בהפכו עבירות אלה לעבירות מינהליות. אוסיף, כי אל לנו לשכוח שהמחוקק לא מנע ממי שנקנס בקנס מינהלי לפנות לבית-המשפט בבקשה להישפט, אלא תחם את הדבר בזמן." {עפ"א 1004/01 קשת היפרטוי שותפות מוגבלת בע"מ נ' מדינת ישראל, פד"ע לח 181, 189 (01.12.02)}.

על רקע כל האמור, נבחן מה גדר סמכותו של בית-הדין, להאריך את המועד להגשת בקשה להישפט, בהתאם להוראת סעיף 13(ב) לחוק העבירות המינהליות.
כאמור, מכוח חוק העבירות המינהליות, אדם אשר הומצאה לו הודעת קנס, רשאי, בין-היתר, להגיש בקשה להישפט על העבירה בגינה הוטל הקנס, תוך 30 ימים מיום שהומצאה לו ההודעה. לאמור: המחוקק הגביל בזמן את האפשרות העומדת לנקנס להגיש בקשה להישפט וקבע פרק זמן מוגדר של 30 יום בלבד.

בהמשך, המחוקק מצא לנכון להתיר לבית-המשפט לקיים את המשפט, גם אם הודעת הנקנס, כי ברצונו להישפט ניתנה באיחור, זאת "מנימוקים שיירשמו". הנה-כי-כן, כיום ישנה הוראת חוק מפורשת, מכוחה מסורה לבתי-הדין הסמכות להאריך את המועד להגשת בקשה להישפט, "מנימוקים שיירשמו".

בית-הדין קבע, כי אמת-המידה אשר ראוי, כי תנחה את בתי-הדין בבואם להכריע בבקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט, היא זו של טעם מוצדק או סביר לאיחור. להלן נבהיר את הטעמים לכך:

ראשית, ככלל, בבוא בית-הדין להחליט האם להאריך את המועד להגשת בקשה להישפט, עליו לאזן בין חשיבותו של עקרון סופיות הדיון והצורך בהקפדה על המועדים הקבועים בחוק לבין השאיפה להגביר את הנגישות לערכאות ולביקורת שיפוטית.

שנית, סעיף 13(ב) לחוק העבירות המינהליות, מותיר את שיקול-הדעת לגוף שיפוטי בפניו מתנהל ההליך וקובע שעליו החובה לערוך איזון ראוי בין האינטרסים המונחים על כף המאזניים. בהקשר זה נציין, כי החובה שהטיל המחוקק על ערכאה שיפוטית להעלות על הכתב את הנימוקים למתן האורכה, מלמדת מעצמה על החשיבות שהמחוקק מבקש ליתן לאותם הנימוקים לגופם.

אומנם, תכליתו של חוק העבירות המינהליות, היא לקבוע הליך מינהלי מתוך כוונה לקצר, לייעל ולפשט את ההליכים המשפטיים. בנוסף, הסמכויות הכלליות מכוח החוק מצומצמות בהיקפן ונוגעות ככלל לקנסות כספיים, שככל שמדובר בסמכותם של בתי-הדין לעבודה, מוטלים הם בשל הפרה של הוראות חוק סוציאליות במהותן.

בהקשר זה נביא את שנפסק לעניין סמכות "תובע", להגיש כתב אישום בגין עבירה מינהלית, כאשר הוא סבור שהנסיבות מצדיקות זאת, מטעמים שיירשמו:

"עיקרו של החוק הוא, כאמור, בהסבת עבירות פליליות לעבירות מינהליות; מגמה זו תלמדנו, וזה הפירוש הראוי שיש ליתן לחוק, כי עבירות שנקבעו כעבירות מינהליות - בהן העבירות שבגינן הוגש כתב אישום נגד העותר - דרך המלך היא להטיל בגינן קנס מינהלי, ובהליך מינהלי; זו דרך המלך, ואילו יוזמת הפרקליטות להגיש אישום פלילי בגין עבירה מינהלית הוא החריג והיוצא לכלל.

מסקנה זו, כי הגשת אישום בגין עבירה מינהלית הינה חריג ויוצא, נדרשת לא אך ממגמתו הכללית של החוק אלא אף מלשונו של סעיף 15 לחוק שעות עבודה ומנוחה גופו: תובע, כי יבקש להגיש כתב אישום בגין עבירה מינהלית, סמכותו עומדת לו, ואולם זאת רק 'כאשר הוא סבור שהנסיבות מצדיקות זאת מטעמים שיירשמו'.

החוק כמו מטיל על תובע נטל של הסבר על שום מה ולמה אומר הוא לנקוט בהליך פלילי תחת הליך מינהלי: מוסמך הוא לעשות כן רק אם הוא סבור שהנסיבות מצדיקות זאת 'מטעמים שיירשמו'. ומתוך שהמדובר ביוצא לכלל, ממילא חייב להימצא בצידו הצדק ראוי.

יתירה מזאת: החובה להעלות על הכתב נימוקים להגשתו של אישום פלילי... מלמדת מעצמה על החשיבות שהמחוקק מבקש ליתן לאותם נימוקים שחובה לרושמם..."
{פרשת אפרתי, עמוד 509}

עינינו הרואות, כי דרך המלך הינה "המסלול המינהלי", תשלום הקנס המינהלי ולא "המסלול הפלילי".

יחד-עם-זאת, בענייננו מדובר בבקשה להישפט, לאמור: בבירור הליך פלילי. לטעמנו, יש ליתן את הדעת לכך שעסקינן גם בהעברת החלטה של גוף מקצועי-מינהלי {מפקח או רשם המתמנים מכוח חוק העבירות המינהליות}, תחת שבט הביקורת של גוף שיפוטי.

לטעמנו, כאשר ההליך מושא הבקשה להארכת מועד הינו החלטה של גוף מינהלי-מקצועי, אמת-המידה של טעמים מוצדקים או סבירים היא הראויה. קביעת אמת-מידה של "טעמים מיוחדים", ראויה היא לצורך הכרעה בבקשה להארכת מועד, כאשר מושא הערעור הוא החלטה של גוף שיפוטי. קביעת אמת-מידה נוקשה יתר-על-המידה, עלולה לחסום באופן גורף מידי ביקורת שיפוטית של גוף שיפוטי על ההחלטה המקצועית. למותר לציין, כי אין להסיק מהאמור כי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט תתקבל כדבר שבשגרה {השווה: בר"מ 2340/02 הוועדה לתכנון ולבניה - רמת השרון נ' אגא וכט ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (30.03.03)}.

שלישית, ברור, כי יש ליתן משנה תוקף לשמירה על המועדים הנקובים בחוק. יחד-עם-זאת, הסמכות האמורה בענייננו עולה בקנה אחד עם המגמה, לפיה יש לאפשר מרחב מסויים של גמישות בנוגע להארכת המועדים הקבועים בחיקוקים שונים, גמישות אשר ראוי לעשות בה שימוש, במקרים המתאימים לכך בלבד. מגמה של חוסר גמישות עלולה לגרום לעיתים עוול קשה, בוודאי בנסיבות אישיות מיוחדות בהן האיחור נובע מגורמים אשר אינם בשליטת מגיש הבקשה {כגון: חולי, תאונה, שביתה וכדומה}.

לגישתנו, בחינת רוח הוראות חוק העבירות המינהליות, מביאה למסקנה, כי לא ראוי לאמץ אמת-מידה מחמירה של "טעמים מיוחדים", כפי שסבר בית-הדין האזורי.

רביעית, עלינו לאזן בין זכות הגישה לערכאות, גם בשל הפגיעה הנטענת בקניין לאור הטלת קנס לבין חומרת הפגיעה הנטענת בזכויות סוציאליות וזכויות יסוד של העובדים.

חמישית, יש ליתן משקל לעובדה שהנקנס מקבל מסמך רישמי מרשויות השלטון, המודיע אותו בצורה ברורה ונהירה מה עליו לעשות ומהם פרקי הזמן שנקצבו לכך {ראה: סעיף 8(ב) לחוק העבירות המינהליות ותקנה 4 לתקנות העבירות המינהליות, התשמ"ו-1986}.

מכל האמור לעיל, עולה לטעמנו, כי מתן ארכה סבירה, מטעמים מוצדקים או סבירים, במקרים המתאימים, לא מהווה פגיעה בתכלית החוק ומאפשרת ביקורת של גוף שיפוטי על ההחלטה.

במסגרת השיקולים שעל בית-הדין לשקול בבואו להחליט האם להאריך את המועד להגשת בקשה להישפט אם לאו, עליו לתת את הדעת על שיקולים מסוגים שונים, סובייקטיבים ואובייקטיבים. נקודת המוצא תהא תדיר, העובדה שהמחוקק מצא לנכון לתחום את המועד להגשת בקשה להישפט וקצב לכך 30 ימים בלבד; זאת בהתאם למטרות ולתכלית המונחות ביסוד חוק העבירות המינהליות, ומכאן:

יש לבחון את נסיבותיו האישיות של הנקנס, לרבות ביצוע עבירות קודמות, איתנותו הכלכלית, היקף ביצוע העבירה.

בחינת העבירה גופה: האם מדובר בחקיקת מגן; האם נפגעו זכויות או חירויות יסוד.

בחינת הסיבות בעטיין נגרם האיחור: האם המדובר בזלזול או בהתרשלות; האם מדובר בהתעלמות מהוראות חוק; האם מדובר במחלה, תאונה או מוגבלות אחרת שמנעה מהמבקש ידיעה או אפשרות לטפל בעניין.

בנוסף, יש לבחון את מידת האיחור בהגשת הבקשה וכן האם נפל פגם בהליך ההמצאה של המסמכים לידי הנקנס.

כללם של דברים: על-מנת להיעתר לבקשה להארכת המועד להגשת בקשה להישפט, על בית-הדין לדון בעניין על-פי כלל נסיבותיו המיוחדות ולהשתכנע, כי קיימת סיבה סבירה, הצדק ראוי, להגשת הבקשה באיחור או, כי קיים טעם אשר בגינו מוצדק לאפשר את הגשת הבקשה חרף האיחור בהגשתה. אין ספק, כי מדובר בטעמים בעלי משקל משמעותי, שהרי אין הכוונה, כי ייפתח פתח בו כל דיכפין ייטה וייכנס. נשוב ונדגיש, כי "המסלול המינהלי" הינו דרך המלך, בבחינת הכלל העולה מתכליתו של חוק העבירות המנהליות ואילו "המסלול הפלילי" ומתן ארכה להגשת בקשה להישפט הינם בבחינת היוצא מן הכלל {עפ"א 14/05 סיוון תכשיטים בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-אר 2006(1), 746 (2006)}.

6. ניתן להרים מסך רק מקום שבו השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה או באופן הפוגע בתכלית החברה, תוך נטילת סיכון בלתי-סביר ביחס ליכולתה לפרוע חובותיה - התביעה התקבלה בחלקה
ב- סע"ש (ת"א) 46960-03-12 {חדר עלי נ' רוסי סחר בינלאומי בע"מ, תק-עב 2015(3), 3830 (2015)} בית-הדין קבע, כי הנטל המוטל על התובעים לצורך הוכחת טענותיהם בעניין הרמת מסך הוא כבד משקל ובמקרה שלפנינו, התובעים לא עמדו בו.

תכליתה של דוקטרינת "הרמת המסך" בהקשר של זכויות עובדים היא להבטיח את זכויותיו של העובד מקום שבו חדלה החברה מפעילות והוא נותר מול שוקת שבורה, עקב מחדלים של בעלי המניות להבטיח זכויותיו. במקרה שלפנינו, לא נטען ולא הוכח חוסר תום-לב מצד בעלי המניות בחברה בהעסקת התובעים על רקע חדלות פרעון של החברה, ולא הוכח קשר סיבתי בין הפסקת פעילותה של רוסי סחר לבין אי-תשלום זכויות עובדיה או פעילות לשם התחמקות מחובות נושים, כגון הברחת נכסים והונאה.

עם פירוקה של רוסי סחר הגישו התובעים תביעת חוב למפרק שנבחנה על-ידי הנאמן, והתקבלה בחלקה. כמו-כן, לא הועלתה טענה שנמנעה מהתובעים האפשרות לממש את זכויותיהם במסגרת תביעה כנגד רוסי ייזום ופרונטו כפי שנעשה בפועל.

התובעים העלו טענות חדשות להטלת חבות אישית על אלעד כמנהלה של רוסי ייזום מכוח סעיף 27 לחוק שעות עבודה ומנוחה הדן באחריותם של חברי הנהלה ומנהלים או מכוח סעיף 15 לחוק שכר מינימום הדן באחריות מנהלים.

בית-הדין קבע, כי המדובר בטענה להטלת אחריות אישית מכוח היותו של אלעד מנהל בחברה, להבדיל מכוח היותו בעל מניות באמצעות דוקטרינת הרמת מסך. דין טענה זו להידחות, ולו רק בשל העובדה שהיא לא הועלתה בכתב התביעה. נוכח האמור, הטענה להרמת מסך נדחתה.

7. אחריות חברי ההנהלה להעבדה בניגוד להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה - הנאשמים הורשעו
ב- ת"פ (יר') 16121-07-11 {מדינת ישראל נ' י. בעיר אחזקות (1995) בע"מ, תק-עב 2015(3), 7182 (2015)} ייחסה המאשימה לנאשמים מספר עבירות על חוק שעות עבודה ומנוחה {האישום החמישי}. בחלקו הראשון של האישום טענה המאשימה, כי הנאשמת העסיקה את שרון בר בימים 15.07.10 ו- 28.07.10 החל מהשעה 09:00 ועד השעה 24:00, וכי לא שילמה לה גמול בגין עבודתה בשעות הנוספות.

בשל כך ייחסה לה המאשימה עבירה על סעיפים 6 ו- 10 לחוק שעות עבודה ומנוחה וכן עבירה על סעיף 16(א) יחד עם סעיף 26(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה. לנאשם ייחסה המאשימה עבירות של הפרת חובת פיקוח ביחס לעבירות אלה, עבירה על 27(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה יחד עם הסעיפים האמורים בחוק שעות עבודה ומנוחה.
הנאשם העיד, כי נתן הוראה חד-משמעית למנהלי הסניפים שלא להעסיק עובדים יותר מ- 8 שעות. לדבריו, מנהל המסעדה בירושלים, גיא אבוטבול, אישר בפניו שעובדים אינם עובדים בשעות נוספות וששרון בר לא עבדה שעות נוספות.

המאשימה נסמכה בהקשר זה על רישום שערכה שרון בר בדבר שעות עבודתה לחודש יולי 2010 לבקשת חוקר משרד התעשיה, המסחר והתעסוקה {חוקר התמ"ת}.

בית-הדין קבע, כי היה על הנאשמת לנהל פנקס בו יכללו כל הפרטים שבדין. משלא הובאה על-ידי הנאשמים ראיה כלשהי בדבר ניהול הפנקס, בית-הדין קיבל את טענות המאשימה וקבע, כי הנאשמת לא ניהלה פנקס שעות עבודה.

בהתאם, בית-הדין הרשיע את הנאשמת בכך שבחודש יולי 2010 לא ניהלה עבור העובדים אברהם זכריה ושרון בר פנקס שעות עבודה, עבירה על סעיף 25(א) יחד עם סעיף 26(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה. הנאשם הורשע בעבירה על סעיף 27(א) יחד עם סעיפים 25(א) ו- 26(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה.

8. מנהל הנאשמת לא היה מעורב בשיבוץ העובדים ולא היה אחראי על ביצוע התשלומים אליהם - הנאשם זוכה והנאשמת {החברה} הורשעה
ב- ת"פ (ת"א) 51356-11-11 {מדינת ישראל - משרד התמ"ת נ' עצמון אבטחה - משמרות החופים בע"מ, תק-עב 2015(1), 7853 (2015)} בית-הדין קבע, כי המאשימה לא הרימה את הנטל להוכיח, כי הנאשם 2 הפר את חובת הפיקוח ביחס לאי-תשלום גמול שעות נוספות.

מעדותו של הנאשם 2 עלה, כי הוא היה אחראי על קליטת העובדים אולם לא היה אחראי על רישום שעות העבודה ותשלום השכר. רישום השעות התבצע על-ידי העובדים והועבר למפקח אורן וממנו אל לימור, בעלת המניות של הנאשמת 1 ואשר היתה אחראית על ענייני הכספים והנהלת החשבונות. מלימור הועברו הנתונים לרואה חשבון חיצוני אשר היה אמון על הוצאת תלושי השכר.

עדות זו, אף תאמה את דבריו של הנאשם 2 בחקירותיו לפיהם לא היה אמון על הניהול בפן הכלכלי והפקיד את ביצוע תשלומי השכר ובכלל זה את עניין התשלום על השעות הנוספות והוצאת תלושי שכר תקינים בידיים של רואה חשבון חיצוני, אשר היה מצופה ממנו להיות הבקיא בנושא.

עדות זו אף קיבלה חיזוק מעדותה של לימור אשר העידה, כי הנאשם 2 לא התעסק עם העובדים, עם שעות עבודתם ושיבוצם אלא המפקח, ואף מעדותו של המפקח אורן אשר העיד, כי הוא העביר בסוף החודש את דו"ח השעות שמילאו השומרים ואחראי המשמרת אל לימור לביצוע החישובים.

אשר-על-כן, קבע בית-הדין, כי הנאשם 2 לא היה מעורב בשיבוץ העובדים ולא היה אחראי על ביצוע התשלומים אליהם, ומכאן, כי לא ניתן לראות בו כמי שהתרשל בעבודת הפיקוח. אשר-על-כן, בית-הדין זיכה את הנאשם 2 מעבירה של הפרת חובת הפיקוח של המנהל.

9. סעיף 27 לחוק שעות עבודה ומנוחה, קובע אחריות במישור הפלילי בלבד ולא במישור האזרחי - התביעה התקבלה בחלקה
ב- ס"ע (ת"א) 34569-04-12 {שלום אביטל נ' סער בטחון בע"מ, תק-עב 2015(1), 4963 (2015)} התובע טען, כי הנתבע 3 אחראי אישית להפרת זכויות היסוד, שנעשו לטענתו במהלך העסקתו.

לטענתו, חיובו האישי של הנתבע 3 מתבקש, בין-היתר, בהתאם לדיני השליחות- בחוק השליחות, התשכ"ה-1965, שם נקבע, כי גם מינוי שלוח, אדם אשר ממונה לבצע בשם השולח כל פעולה, אינו פוטר את השולח מליתן דין. לטענתו, הנתבע 3 הינו שלוח מטעם הנתבעת והוסמך בשמה כנושא המשרה לפעול כפי שפעל, ולכן חלה עליו חובה אישית בהפרת זכויותיו הקוגנטיות של התובע. לטענתו, כבר בשלב ההתחלתי של העסקת התובע, היו בעלי המניות ונושאי המשרה הבכירים מודעים לכך שהנתבעת אינה פועלת לפי חוק, תוך הטעיית התובע וניצולו.

עוד טען התובע, כי ניתן לחייב את הנתבע 3 גם בהתאם לסעיף 27 לחוק שעות עבודה ומנוחה שדן באחריותם של חברי ההנהלה ושל מנהלים, וכן ניתן לחייבו לאור סעיף 26 לחוק הגנת השכר שדן באחריות נושא משרה בתאגיד.

עוד הוסיף התובע וטען, כי "למען הזהירות בלבד", כטענתו, כי יש להורות על הרמת מסך ההתאגדות, שכן אין לתת יד להסתתרות בעלי מניות או נושאי משרה מאחורי עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת.

בית-הדין קבע, כי דין טענותיו של התובע להידחות, ומוטב היה שלא היה מצרף את הנתבע 3 לתביעתו זו שכן, ראשית, בניגוד לטענתו של התובע, כי הנתבע 3 הנו בעל מניות בנתבעת, הרי שעלה מדו"ח רשם החברות, כי הנתבע 3 שימש כדירקטור בלבד וגם זאת רק החל מיום 28.12.10.

לעניין החיוב מכוח דיני השליחות, קבע בית-הדין, כי על-פי הפסיקה הקיימת הטלת חובות וזכויות על "השולט למעשה", יכולה להיעשות מכוח דיני השליחות. במצב בו תאגיד נוסד למטרות פסולות, או אם משתמשים בו למטרות פסולות. במקרה כזה, יעמוד השולח המושך בחוטים כבר חבות מכוח היותו נותן ההרשאה שהחברה ונושאי כליה היו שלוחיו {דב"ע נג/3-205 מחמוד וגיה נ' גלידות הבירה ואח', פד"ע כ"ז 345, 349 (1994), בסעיף 13}.

מטרה פסולה היא לעניין זה הוכחה מעל לכל ספק לתרמית, בין בעת הקמת החברה, בין בעת פעילותה ובין בסיום פעילותה. דברים אלה שנאמרו לגבי הרמת מסך, יפים גם לחיוב בעל שליטה בתאגיד מכוח דיני השליחות.
בענייננו, התובע טען כאמור, כי כבר בשלב ההתחלתי של העסקתו, היו בעלי המניות ונושאי המשרה הבכירים מודעים לכך שהנתבעת אינה פועלת על-פי הדין תוך הטעייתו.

עם-זאת, בית-הדין קבע, כי בשלב זה הנתבע 3 כלל לא היה מעורב בנעשה בנתבעת, שכן רק בסוף שנת 2010 מונה כדירקטור. כאמור, הנתבע 3 גם כלל לא שימש כבעל מניות בנתבעת. התובע הודה בחקירתו, כי כלל אינו מכיר את הנתבע 3. התובע לא הוכיח כל שימוש למטרה פסולה שנעשה על-ידי הנתבעת, ובטח שלא הוכיח כי הנתבע 3 קשור לכך. על-כן, קבע בית-הדין כי ברור שלא ניתן לחייב את הנתבע 3 מכוח דיני השליחות.

כמו-כן, קבע בית-הדין, כי גם לא ברורה הסתמכותו של התובע על סעיף 27 לחוק שעות עבודה ומנוחה וסעיף 26 לחוק הגנת השכר, אשר קובעים אחריות במישור הפלילי בלבד ולא במישור האזרחי.

ולבסוף, טענת התובע להרמת מסך ההתאגדות נטענה בעלמא ללא כל הוכחה בצידה, ובהתעלם מכך שהנתבע 3 כלל לא שימש כבעל מניות בנתבעת. לאור האמור לעיל, תביעתו של התובע כנגד הנתבע 3 נדחתה.

10. אחריות מנהל הנתבעת לאי-ניהול פנקס שעות עבודה - הנאשמים הורשעו
ב- שע"מ (ב"ש) 19220-05-10 {מדינת ישראל - משרד התעשיה המסחר והתעסוקה נ' א. דינמיקה שרותים 1990 בע"מ, ואח', תק-עב 2013(1), 3603 (2013)} בית-הדין קבע, כי באשר לנאשם 2, ממכלול העדויות שנשמעו בפני בית-הדין הוכח, כי העבירה שבוצעה נעשתה בידיעתו.

עוד הוכח, כי הנאשם 2, כמנהל הנאשמת לא נקט באמצעים הנאותים למניעת העבירה ולא עשה ככל שניתן בידיו בכדי למנוע את ביצועה.

הנאשם 2 העיד, כי סרגי ועובדים שכמותו עבדו תחת פיקוחה של סורוקה בלבד וכי לנאשמת לא היתה כל נגיעה אליהם ביום-יום, למרות שעובדי ניקיון אחרים של הנאשמת הדפיסו בכרטיס נוכחות את שעות הכניסה והיצאה של עבודתם.

היינו, מעדותו עלה, כי היתה קיימת אפשרות טכנולגית אצל המשתמש לבצע רישום דיגטלי של שעות העבודה, אך זו לא מוצתה או מומשה על-ידי הנאשמת.

הנאשם 2 העיד בפני בית-הדין, כי פעל בהתאם להנחיות סורוקה וכי הוא "לא יכול להיות אדון לעצמו" אלא כפוף לתכתיביה בכל הנוגע לניהול ופיקוח על שעות עבודתם של עובדיו. בית-הדין קבע, כי אין לקבל טענה זו בהיותו מעסיקם של עובדיו ושומא עליו היה הלקים מנגנון פיקוח על שעות עבודתם.

הנאשם מסר בעדותו בעניין זה, כי קיבל את רישום הנתונים מסורוקה והעבירם להנהלת החשבונות שלו על-מנת לחשב את שכרם של העובדים מבלי לבדוק את אמיתות הנתונים ולמעשה לא הקים כל מנגנון לניהול שעות עבודתם של עובדיו או לכל הפחות לפיקוח ומעקב על שעות עבודתם, כאשר היה יכול לעשות כן.

כשנשאל בחקירתו הנגדית האם הנאשמת שינתה את מתכונת ניהול רישום שעות העבודה של חצרנים כיום, השיב "לא יודע" ובהמשך: "אני לא דורש רישום. אין לי מושג מה קרה שם. לגבי ההתנהלות היום עניתי שאני לא יודע ודבר שני אם אני נותן עובדים לגוף בארץ אין לי יכולת לעקוב אחרי שעות כניסה ויציאה".

בנסיבות אלה, קבע בית-הדין, כי יש לראות את הנאשם 2 כמי שבחר שלא לנקוט בכל האמצעים הדרושים למניעת העבירה ובמחדלו זה יש אף עצימת עיניים והתעלמות מקיום החובה המוטלת על הנאשמת ועליו כמנהלה ונושא משרה בה. משכך, יש להרשיע גם את הנאשם 2 בביצוע בעבירה בגין אי-ניהול פנקס שעות עבודה בניגוד לסעיפים 25, 26א ו- 27 לחוק שעות עבודה ומנוחה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

פיקוח ועונשים - אחריותם של חברי הנהלה ושל מנהלים (סעיף 27 לחוק)