דין דמי מחלה (סעיף 7 לחוק)

1. הדין
סעיף 7 לחוק דמי מחלה, התשל"ו-1976 קובע כדלקמן:

"7. דין דמי מחלה (תיקון התשע"ד)
דין דמי מחלה המשתלמים מאת מעסיק כדין שכר עבודה לכל דבר."

2. כללי
באשר לדמי מחלה, תכליתם של אלה היא כידוע "לאפשר קיום לעובד ולבני משפחתו שעה שנבצר ממנו לעבוד עקב מחלה" {דב"ע מז/3-95 מדינת ישראל נ' מתוק פריג'ה, פד"ע י"ט 159 (1987); דב"ע מח/3-61 רייזמן נ' תלם מחשבים, פד"ע כ 41 (1988)}.

תקופת המחלה נועדה לסייע לעובד להחלים מהמצב הבריאותי המונע עבודתו, ומניעת נזק לבריאותו העלול להיווצר מהמשך עבודתו. בהתאם לכך, נקבע שראוי שחופשת מחלה הנכפית על העובד, שלא בטובתו, לא תגרום לו לחסרון כיס. על-כן הוכרו דמי המחלה כשכר עבודה לכל דבר, המשולם לעובד בעת מחלתו ומצוקתו, ואף נקבע, כי תקופת המחלה על-פי החוק מצמיחה לעובד זכויות סוציאליות {סעיף 7 לחוק דמי מחלה {ע"ע 383/07 קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים א.ש. בע"מ - בניהול מיוחד נ' לסלי פנחס וניט ואח', תק-אר 2008(4), 450 (2008); עס"ק 68-09 הסתדרות העובדים הכללית החדשה - האיגוד המקצועי של עובדי החשמל, המתכת והאלקטרוניקה נ' אלביט מערכות תעשיות אלקטרו אופטיקה בע"מ, תק-אר 2012(4), 480 (2012)}.

על היותה של הזכות לדמי מחלה זכות קוגנטית הנמנית על זכויות משפט העבודה המגן, עמד בית-הדין בעניין שעל {דב"ע נז/18 -3 שעל נ' ויקל, פד"ע לא 650 (1997)}, שבו נקבע כי:

"כבר מלשון החוק, ובוודאי מתוכנו, אנו למדים שמדובר בזכות סוציאלית הנתונה לעובד... החוק שייך למשפחת החוקים המעגנת בתוכה זכויות חברתיות, שהחברה המודרנית ראתה בהן זכויות יסודיות מינימליות לחיים בכבוד של האדם. לשם כך, ומתוך מודעות לעובדה שעובד נמצא בעמדת מיקוח חלשה מזו של הצד השני, המעביד, קבעה החברה המודרנית סטנדרטים בין-לאומיים שבאו להגן על תנאים מינימאליים לעובדים.

באופן זה הכתיבו לתוך חוזה העבודה תנאים סוציאליים מינימאליים, שאסור לצדדים לרדת מהם בחוזה אישי או קיבוצי. ויתורו של העובד על תנאים אלה לאו ויתור הוא, ושיטת המשפט לא תכיר בוויתור. מכאן, אנו דנים בזכויות הנתונות לעובד. לא מדובר ב'סנקציה' כנגד המעביד, אלא בזכויות חברתיות שהחברה ראתה בהן ערך כה חשוב שהיא מכתיבה אותן לעובד ומעביד כאחד. זכות כזו היא הזכות לדמי מחלה. החברה המודרנית ביקשה לפתור את בעייתו של העובד החולה, כך שלא ייווצר מצב, בו בגין מחלתו וחוסר יכולתו לעבוד בתקופת המחלה, הוא יהיה חסר הכנסה... הנה-כי-כן, דמי מחלה משולמים לעובד החולה על-מנת שגם בתקופת אי-עבודה בגין מחלה, לא תיפגע פת לחמו."

מהאמור לעיל עולה שלא ניתן לכלול בשכר העובד תשלום עבור דמי מחלה, שהרי על דמי המחלה להיות משולמים רק כנגד העדרות בפועל מפאת אי-כושר לעבודה, והם נועדו להוות תחליף לשכר עבודה במהלך התקופה בה העובד אינו כשיר לעבודה מחמת מחלה.

על-כן, לא ניתן לשלם מראש תשלומים עבור דמי מחלה. משכך, בית-הדין לא קיבל במקרה זה את טענת רואה החשבון ביטון, כי דמי המחלה שולמו לתובע, כשאר רופאי השיניים, במסגרת התמורה האחוזית החודשית.

לשיטתו יוצא, כי הנתבעת שילמה לתובע דמי מחלה בכל חודש גם כשהתובע לא נעדר מפאת מחלה, וכי למעשה "חלק מהתשלום הוא בגין מחלה גם כשהעובד בריא".

בית-הדין קבע, כי בהינתן תכליתם האמורה של דמי המחלה להוות שכר חלופי לעובד בעת מחלתו, הרי שלא ניתן לכלול אותם בשכר העבודה ואף אין לראות בתובע כמי שנתן את הסכמתו, במפורש או במשתמע, מכוח העסקתו רבת השנים, לכלול אותם בשכרו {סע"ש (חי') 52895-05-14 ראובן ברייר נ' ג. כדורי ובניו עבודות מתכת בע"מ, תק-עב 2015(3), 14817 (2015)}.

3. התמורה האחוזית ששולמה לתובע אינה מהווה תשלום בעד דמי מחלה
ב- סע"ש (ת"א) 17264-03-13 {דורון קרתי נ' ש.ל.ה שירותי רפואה בע"מ, תק-עב 2014(4), 10149 (2014)} התובע עתר לתשלום דמי מחלה עבור תקופת העדרותו בשל מחלתו מיום 03.08.12 עד ליום 30.11.12. לטענתו, גמול עבודתו על-פי חוזה העבודה לא כלל תשלום עבור ימי מחלה, בניגוד לרכיבי שכר אחרים שאכן נכללו בו, והוא מעולם לא ויתר על זכותו הקוגנטית לדמי מחלה. התובע טען לעניין זה, כי היה על הנתבעת לציין במפורש שמדובר בחוזה עבודה הקובע תמורה כוללת עבור דמי מחלה, שכן ויתור של עובד על זכות המגיעה לו על-פי החוק חייב להיות מפורש ובכתב.

בית-הדין קבע, כי במקרה שלפנינו, הנתבעת לא ציינה בחוזה העבודה ואף לא בהסכמים אחרים שנערכו בין הצדדים, במפורש ובכלל, כי תשלום דמי מחלה אכן נכלל בתמורה האחוזית.

בחוזה העבודה צויין, כי התובע יקבל שכר ששיעורו יקבע לפי אחוז קבוע מעלות הטיפולים שיבצע עבור לקוחות המרפאה. התשלום האמור כולל "דמי הבראה, החזר הוצאות נסיעה, החזר הוצאות אחרות" וכן דמי חופשה חודשיים. בסעיף זה לא צויין כלל תשלום בעד דמי מחלה בעוד שצוינו תשלומים אחרים המגיעים לרופא ובכלל זה דמי חופשה.

בית-הדין קבע, כי אין לקבל את טענתו של רואה החשבון ביטון, כי יש לפרש את המונח "הוצאות אחרות" ככולל בחובו תשלום דמי מחלה או, כי לא צויין תשלום דמי מחלה מהטעם, כי בחוזה העבודה הנוגע לתנאי העסקתו של העובד "אי אפשר לציין הכל, ההסכם אומר שהוא הסכם עלות. בתוך האחוזים שהרופאים מקבלים נכללים כל הוצאות המעביד". בעניין זה הדגיש בית-הדין, כי הנתבעת היא זו שניסחה באופן בלעדי את חוזה העסקה, ועל-כן חלה לדעתנו הוראת סעיף 25(ב1) לחוק החוזים, התשל"ג-1973, כפי שתוקנה ביום 26.01.11 לפיה:

"(ב1) חוזה הניתן לפירושים שונים והיתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו".

מהאמור לעיל, קבע בית-הדין, כי עולה שלא ניתן לכלול בשכר העובד תשלום עבור דמי מחלה, שהרי על דמי המחלה להיות משולמים רק כנגד העדרות בפועל מפאת אי-כושר לעבודה, והם נועדו להוות תחליף לשכר עבודה במהלך התקופה בה העובד אינו כשיר לעבודה מחמת מחלה.

על-כן, לא ניתן לשלם מראש תשלומים עבור דמי מחלה. משכך, בית-הדין לא קיבל את טענת רואה החשבון ביטון, כי דמי המחלה שולמו לתובע, כשאר רופאי השיניים, במסגרת התמורה האחוזית החודשית.

לשיטתו יוצא, כי הנתבעת שילמה לתובע דמי מחלה בכל חודש גם כשהתובע לא נעדר התובע מפאת מחלה, וכי למעשה "חלק מהתשלום הוא בגין מחלה גם כשהעובד בריא".
בית-הדין קבע, כי בהינתן תכליתם האמורה של דמי המחלה להוות שכר חלופי לעובד בעת מחלתו, הרי שלא ניתן לכלול אותם בשכר העבודה ואף אין לראות בתובע כמי שנתן הסכמתו, במפורש או במשתמע, מכוח העסקתו רבת השנים, לכלול אותם בשכרו.

מכל הטעמים האמורים לעיל, קבע בית-הדין, כי התמורה האחוזית ששולמה לתובע אינה מהווה תשלום בעד דמי מחלה.

4. דמי מחלה נושאים פיצוי הלנה - התביעה התקבלה
ב- דמ"ר (ת"א) 6860-04-11 {מוריס כהן נ' אשרטק פתרונות נכונים בע"מ, תק-עב 2012(1), 6140 (2012)} בית-הדין קבע, כי דין דמי מחלה המשתלמים לעובד כדין שכר עבודה לכל דבר ועניין והם נושאים פיצויי הלנה {סעיף 7 לחוק דמי מחלה}.

עם-זאת, קבע בית-הדין, כי בשים לב לכך שלא היתה קיימת כל פסיקה ברורה בנושא, נקבע, כי אין זה המקרה שבו יש לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנה.

5. הפרשה מדמי מחלה לקרן השתלמות - התביעה התקבלה
ב- ע"ב (נצ') 1956/05 {אילין עטאללה נ' מועצה מקומית עילוט ואח', תק-עב 2008(3), 8767 (2008)} בית-הדין קבע, כי בהתאם לסעיף 7 לחוק דמי מחלה, דין דמי מחלה כדין שכר עבודה "לכל דבר", וכשם שחלה חובת ההפרשה לקרן השתלמות משכר עבודה, כך יש להפריש מדמי המחלה.

6. אומנם דמי מחלה המשולמים לעובד הינם בגדר "שכר עבודה" על-פי סעיף 7 לחוק דמי מחלה אך "לא כל שכר עבודה" הוא שכר "מולן" כמשמעו בחוק הגנת השכר - התביעה התקבלה בחלקה
ב- ע"ב (ב"ש) 2030/99 {חדד רפי נ' חב' יהלומית פרץ בע"מ, תק-עב 2004(1), 2941 (2004)} בית-הדין קבע, כי התובע שהה בחופשת מחלה מיום 11.02.99 עד ליום 31.05.99. אמנם, התאונה הוכרה כתאונת עבודה, אך המוסד לביטוח לאומי לא הכיר בימי המחלה כימי אי-כושר בגינם זכאי היה התובע לקבלת דמי פגיעה. על ההחלטה הנ"ל הוגש ערעור על-ידי התובע, אולם בסופו של דבר נמחק הערעור לפי בקשתו ופסק-הדין ניתן ביום 02.04.01.

התובע טען, כי הוא המציא תעודות מחלה לנתבעת בגין כל התקופה וזכאי לדמי מחלה בסך 10,412 ש"ח.

בית-הדין קבע, כי הנתבעת שילמה לתובע דמי מחלה בשיעור הנ"ל אולם הפחיתה מהתשלום מס הכנסה במקור. כמו-כן אין מחלוקת, כי הנתבעת שילמה את הסכום רק באפריל 2002 לאחר הגשת התביעה הנוכחית.

באשר לתביעה לתשלום פיצויי הלנה, טען התובע, כי דמי המחלה שולמו לו רק כעבור 3 שנים ממועד המצאת אישורי המחלה לנתבעת. התובע, סירב לקבל את ההמחאה, וזו הושבה לנתבעת, ולפיכך תבע את תשלום דמי המחלה בסך 10,412 ש"ח לרבות פיצויי הלנה עד למועד העברת ההמחאה לידי התובע, ביום 25.04.02 {המחאה שהשיב לנתבעת}.

הנתבעת טענה, כי טרם התשלום היא העבירה לתובע בקשה להמצאת אישור על ניכוי מס במקור, אולם, כאשר התובע לא המציא את המסמך הנ"ל שולמו לתובע דמי מחלה לאחר ניכוי המס ובתשלום זה יצאה הנתבעת ידי חובתה. כמו-כן הנתבעת הודתה, כי ב- 20.12.01 קיבלה מכתב מבא-כוח התובע בו צויין, כי נמחק הערעור של התובע.

בית-הדין קבע, כי גרסת הנתבעת, כי אכן דמי מחלה חייבים במס, לא נסתרה. בכל מקרה נקבע, כי דמי מחלה דינם לכל דבר כדין שכר עבודה. לפיכך הנתבעת פעלה כדין.

נשאלה השאלה האם זכאי התובע לפיצויי הלנה מיום 09.06.99 עד ליום העברת ההמחאה על-ידי הנתבעת ביום 25.04.02 {המחאה שהוחזרה לנתבעת על-פי גרסת התובע} וממועד זה האם זכאי התובע להפרשי הצמדה וריבית עד התשלום המלא בפועל.

בית-הדין ציין, כי התובע לא השכיל להוכיח עילה, כי הוא אכן זכאי לקבלת פיצויי הלנה בגין ימי מחלה שלא שולמו לו לגרסתו במועד. על-פי הפסיקה אומנם דמי מחלה המשולמים לעובד הינם בגדר "שכר עבודה" על-פי סעיף 7 לחוק דמי מחלה אך "לא כל שכר עבודה" הוא שכר "מולן" כמשמעו בחוק הגנת השכר. מועדי תשלום דמי מחלה לא נקבעו בחוק הנ"ל אלא בחוק דמי מחלה והתקנות שהותקנו על-פיו. לפיכך בית-הדין קבע, כי לא הוכחה זכאות פיצויי הלנה {דב"ע מח/136-3 פן יפה נ' רפא"ל, פד"ע כ עמ' 180}.

באשר לזכאות התובע לקבלת הפרשי הצמדה וריבית חוקית, הנתבעת טענה בכתבי טענותיה, כי נכונה היתה לשלם לתובע את דמי המחלה בגין הימים שלא הוכרו על-ידי המוסד לביטוח לאומי כימי אי-כושר, בכפוף להמצאת אישורי אי-כושר ובכפוף להתחייבות התובע להחזירם אם יזכה בערעור שהוגש על דחיית תביעתו על-ידי המוסד לביטוח לאומי, לבית-הדין לעבודה. אולם כאמור התובע מחק את הערעור.

בית-הדין קבע, כי לא חלה חובה על הנתבעת לשלם לתובע דמי מחלה כאשר התובע עותר בתביעה נגד המוסד לביטוח לאומי לשלם בגין אותם ימים דמי פגיעה. ואומנם התביעה נמחקה לבקשת התובע ביום 02.04.01 לפיכך, חזר בו מתביעתו לקבל דמי פגיעה בגין אותם הימים ולפיכך קמה החובה לנתבעת, כפי שטענה בכתבי טענותיה, לשלם לתובע דמי מחלה. חובה זו קמה רק כאשר התובע ביקש למחוק את תביעתו.

כמו-כן, טענת הנתבעת, כי העובדה שהתובע מחק תביעתו הובאה לידיעתה רק בדצמבר 2001 לא הוכחשה. לא הוכח, כי התובע פנה, לאחר שמחק את תביעתו, בדרישה לנתבעת לשלם לו את דמי המחלה. לפיכך, בחת-הדין קבע, כי התובע זכאי להפרשי הצמדה וריבית חוקית בגין דמי המחלה מיום 01.01.02 עד ליום בו הומצאה לו ההמחאה היינו 02.05.02.

עוד הוסיף בית-הדין, כי בשים לב לעובדה, כי נקבע שהתובע זכאי לדמי מחלה בשעור 10,412 ש"ח ולא הוכח, כי הנתבעת ניכתה מס במקור שלא כדין, הרי על הנתבעת לשלם לתובע את דמי המחלה בשעור 4,615 ש"ח ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 01.01.02 עד 02.05.02 בלבד שכן התובע בחר מיוזמתו להשיב את ההמחאה לנתבעת.

עוד ציין בית-הדין, כי טענת בא-כוח התובע במהלך הדיון, כי אם אכן דמי המחלה היו משולמים לתובע במועד הוא לא היה חייב במס לא הוכחה. קבלת פטור ממס הינה סוגיה שביחסים שבינו לבין רשויות המס. עוד צויין, כי בהיותו בחופשת מחלה, ומאחר והתובע הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי, שולמו לתובע דמי חופשה והבראה.

בנסיבות אלה, קבע בית-הדין, כי הנתבעת פעלה בתום-לב, ככל שהוכח בפני בית-הדין ופנתה לתובע על-מנת להביא אישורי פטור ממס או הפחתה ממס טרם תשלום דמי המחלה. הנטל הוטל על התובע להמציא האישורים הנ"ל ומשלא עשה כן אין לו להלין אלא על עצמו.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

דין דמי מחלה (סעיף 7 לחוק)