הסכם קיבוצי חייב כתב

סעיף 7 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 קובע כדלקמן:

"7. הסכם קיבוצי חייב כתב
הסכם קיבוצי יהיה בכתב והוא הדין לכל שינוי בו או להארכתו."

ב- ע"ע (ארצי) 8964-06-10 {דוד בונדקר ואח' נ' שמואל צוקר, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.06.13)} דובר בשישה ערעורים וערעור שכנגד, שנדונו במאוחד, המכוונים נגד שני פסקי-דין סותרים שניתנו על-ידי שני מותבים בבית-הדין האזורי לעבודה, על בסיס תשתית עובדתית זהה שעניינם בתנאי פרישה מוקדמת ופיטורי צמצום שנקבעו ויושמו בהסכמים קיבוציים משנת 2000 ו- 2002, כחלק ממסכת הסכמית שגובשה בין הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים, נוכח מצבה הכלכלי המתדרדר של המעסיקה {טלרד נטוורקס בע"מ}.

הסתדרות העובדים הכללית החדשה, ועד העובדים החודשיים טלרד וועד פועלי טלרד היו צד ליחסי העבודה הקיבוציים, כאשר ההסכם הקיבוצי הראשון נחתם בשנת 2000 ובמסגרת תנאי הפרישה נקבעה "רשת בטחון" לתקופה בת ארבע שנים, הכוללת תנאי פרישה בפיטורי צמצום או בפרישה לפנסיה, וההטבות הנלוות להם, בתחולה על העובדים שהעסקתם נמשכה.

תקופת "רשת הבטחון", תנאיה ותחולתה על העובדים הממשיכים נקבעו בהסכמים הקיבוציים שנחתמו בשנים 2002, 2003, 2005, כאשר יישום תנאי "רשת הבטחון" בהסכמים הקיבוציים והשוני בתחולתם על העובדים הפורשים אל מול העובדים הממשיכים הם שעמדו בלב המחלוקות.

בית-הדין הארצי קבע כי השינוי בהוראות ההסכם קיבוצי שנחתם בשנת 2002 בחברת טלרד נטוורקס בע"מ לעומת הוראות ההסכם קיבוצי שנחתם בשנת 2000 בחברה הינו כדין, וזכויות הפרישה שנקבעו בהסכם 2002 בנוגע לעובדים שסיימו עבודתם במסגרתו, אינן לוקות בהפליה פסולה.

התנהלות נציגות העובדים בכריתת הסכם 2002 וביישום הפיטורים לפיו בהסכם 2003, לא לקתה בהפליה אסורה ובייצוג לא הוגן.

בית-הדין הארצי סבר כי בנסיבות המקרה, קיימת הבחנה רלבנטית ולגיטימית בין זכויות הפרישה לפי הסכם 2002 שהוענקו לעובדים שסיימו עבודתם בחברה, לבין זכויות הפרישה בתנאי "רשת הבטחון" לפי הסכם 2000 ש"נשמרו" לעובדים שהעסקתם בחברה נמשכה.

בית-הדין הארצי הוסיף כי לא הוכח ייצוג בלתי-הוגן בפעולותיה של נציגות העובדים בכל הנוגע לכינון הסכם 2002 ותנאיו ובחתימה עליו, לרבות הסכמת נציגות העובדים לחתום על-פיטורי צמצום בתנאי פרישה פחותים מתנאי "רשת הבטחון", והותרת תחולתם של תנאים אלה על העובדים שהמשיכו לעבוד בחברה.

הסכם 2002 ויישום פיטורי הצמצום בהסכם 2003, נעשו במסגרת האחריות והגמישות הנדרשות מצדדים ליחסי עבודה קיבוציים, בנסיבות בהן מקום העבודה נקלע לקשיים ונוכח התמורות הנדרשות להיעשות כדי לשמר המשך פעילותו, תוך איזון האינטרסים של המעסיק מזה ושל קבוצות העובדים בחברה.

אשר-על-כן, פסק בית-הדין כי נציגות העובדים לא הפרה את חובת הייצוג ההוגן, כאשר גם לא הוכח פגם בהתנהלות נציגות העובדים לאחר כינון הסכמי 2002 ו- 2003.

ב- ע"ב (ב"ש) 1440/98 {דר צ'רנומוריץ נ' עמותת ביתר, תק-עב 2001(2), 7699 (2001)} צויין כי ישנם מקרים ספציפיים, אותם קובע החוק, בהם דרישת הכתב היא דרישה מהותית שבלעדיה אין על-מנת ליצור התחייבות ברת אכיפה.

מקרים כגון אלו ניתן למצוא בין היתר בסעיף 7 לחוק הסכמים קיבוציים, כאשר לעומת-זאת, ברוב המקרים העלאת ההסכמה החוזית על הכתב מהווה ראייה לעצם ההסכמה החוזית, ומשאין חוזה כתוב ניתן להוכיחו בדרכים אחרות {נ' כהן צורת החוזה, הפרקליט לח, 383}.

עוד יצויין כי לפי כב' השופט לובוצקי אין בדין דרישת כתב במקרים של חוזי עבודה כאשר צוטט כי "אין הכרח, כי חוזה העבודה ייערך בכתב" {י' לובוצקי חוזה עבודה וזכויות העובד, 10}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הסכם קיבוצי חייב כתב