botox
הספריה המשפטית
הקודקס המקיף של דיני העבודה במשפט בישראל - דין, הלכה ומעשה

הפרקים שבספר:

עובד שנפטר (סעיף 5 לחוק)

1. הדין
סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 קובע כדלקמן:

"5. עובד שנפטר (תיקונים: התשל"ז, התש"ם, התשע"ד (מס' 2))
(א) נפטר עובד, ישלם המעסיק לשאיריו פיצויים כאילו פיטר אותו. "שאירים" לעניין זה - בן זוג של העובד בשעת פטירתו, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו והוא גר עמו, וילד של העובד שהוא בגדר תלוי במבוטח לעניין גימלאות לפי פרק ג' לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשכ"ח-1968, ובאין בן זוג או ילדים כאמור - ילדים והורים שעיקר פרנסתם היתה על הנפטר וכן אחים ואחיות שגרו בביתו של הנפטר לפחות שנים-עשר חודש לפני פטירתו וכל פרנסתם היתה על הנפטר.
(ב) היו פיצויי פיטורים משתלמים לשאירים שאינם בן זוג או ילד התלוי כאמור, יופקדו הפיצויים בבית-הדין האזורי לעבודה ויינתנו לשאירים שיקבע בית-הדין האזורי לעבודה ולפי החלוקה שיקבע, בהתחשב במצב הכלכלי ובמידת תלותם בעובד שנפטר.
(ג) פיצויים המשתלמים לשאירים של עובד שנפטר לא יראו אותם כחלק מהעזבון."

2. כללי
תכליתו של סעיף 5(א) לחוק פיצויי פיטורים היא למנוע מצב בו פטירתו של העובד תפגע בהכנסתם של אלה התלויים בו, כאשר עיקר פרנסתם היה על העובד. נעיר, כי במקרה שעיקר פרנסתם של התלויים לא היה על המנוח, לא יהיו הם זכאים לפיצויי פיטורים.
סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים, מהווה חריג לכלל לפיו פיצויי פיטורים משולמים לעובד עצמו עם פיטוריו ואיבוד מקור פרנסתו. סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים הוא חריג שנועד להיטיב עם שאירים קרובים או שאירים רחוקים יותר שהיו תלויים לפרנסתם על הנפטר.

תכליתו של סעיף 5 לחוק באה למנוע מצב בו פטירתו של העובד תפגע בחלק ניכר ממקור הכנסתם של הסמוכים על שולחנו ועיקר פרנסתם על העובד הנפטר.

אנו סבורים כי סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים קובע ארבעה תנאים {ראה גם ע"א 214/70 אטה כץ נ' החברה לכבלים ולחוטי חשמל בע"מ, פ"ד כד(2), 687 (1970)} בהם על התובע לעמוד:

האחד, העובד נפטר; השני, הנפטר היה עובד של הנתבע-המעביד; השלישי, אילו פיטר המעביד את העובד, היו מגיע לעובד פיצויי פיטורים. על בית-הדין להשתכנע, כי בהנחה שביום הקובע היה המעביד מפטר את העובד, היו מגיעים לו פיצויי פיטורים כאמור בסעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים; הרביעי, התובע הוא אחד השאירים כאמור בסעיף 5(א) לחוק {ראה גם בש"א (ת"א) 2701/04 חלוזין שמואל נ' מחאמיד מחמוד חסן ז"ל, תק-עב 2005(2), 5902 (2005)}.

כידוע, פיצויי פיטורים משולמים לעובד שפוטר. כמו-כן, חוק פיצויי פיטורים מכיר במספר חריגים בהם משולמים פיצויי פיטורים גם למי שהתפטר בנסיבות מסויימות כגון: התפטרות בגין שינוי תנאי העבודה באופן שאין זה סביר לצפות מהעובד שימשיך לעבוד, הרעה מוחשית בתנאי העבודה, נימוקים של בריאות השוללים המשך עבודה. נדגיש, כי אם לא חל אחד החריגים על עובד הרי הוא זכאי לפיצויי פיטורים רק אם המעביד מפטרו.

סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים שונה מהחריגים שתוארו לעיל, המזכים בפיצויי פיטורים גם למי שהתפטר. סעיף זה מזכה בפיצויי פיטורים "שאיר" מבלי שסכום זה יהווה חלק מהעזבון של המנוח.

אם-כן, נשאלת השאלה מיהו השאיר לצורך חוק פיצויי פיטורים? סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים עוסק בזיכויו של מי שלא היה עובד בפיצויי פיטורים, אלא, נחשב לשאיר לצורך החוק. הרציונל העומד בסעיף 5 לחוק הוא שעם פטירת עובד תהא הגנה מסויימת למי שהיה תלוי לפרנסתו בעובד, למי שהיה סמוך על שולחנו.

על-פי סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים, בני זוג וילדים, הנחשבים לתלויים על-פי חוק הביטוח הלאומי, יהיו זכאים לפיצויי פיטורים של עובד שנפטר. בהיעדר בן זוג או ילדים כאמור, חוק פיצויי פיטורים, מזכה את ההורים והילדים שעיקר "פרנסתם היה על הנפטר וכן אחים ואחיות שגרו בביתו של הנפטר לפחות שנים-עשר חודש לפני פטירתו וכל פרנסתם היתה על הנפטר".

נדגיש כי פטירת עובד, כשלעצמה, מהווה עילה לזכאות לפיצויי פיטורים, אולם הזכאות קיימת לשאירים כפי שהם מוגדרים בסעיף ולהם בלבד {דברי בית-המשפט ב- דב"ע מז/3-64 עזבון פרופ' פרידמן אברהם ז"ל נ' מעון אמשינוב בע"מ ואח', פד"ע יט 257}.

עוד קובע סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים, כי פיצויי הפיטורים המשתלמים מכוח סעיף זה אינם מהווים חלק מעזבונו של המנוח-העובד.

ככלל, מקום שעובד היה זכאי ממעבידו לפיצויי פיטורים בטרם פטירתו, זכותו זו לפיצויי פיטורים היא חלק מעזבונו. זכויות וחובות הנפטר ברגע הפטירה מועברות לעזבון. לעומת-זאת, סעיף 5 לחוק שונה במהותו. ובמה דברים אמורים.

סעיף 5 לחוק דן בזכות לפיצויי פיטורים שלא היתה למנוח ערב פטירתו, אלא, נולדה לשאירים מכוח סעיף 5 לחוק ובמטרה שלא להפסיק עם המוות את התמיכה שקיבל השאיר מהעובד המנוח. נקודת הזמן של פטירת העובד, היא זו שיצרה את הזכות לקבל פיצויי פיטורים. זכות הפיצויים יוחדה לשאיר העובד ולכן לעזבון העובד אין כל חלק בזכות כאמור.

ב- ע"ע 1308/02 {מיכאל קרקובסקי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, תק-אר 2003(2), 2824 (2003)} נדונה השאלה האם זכאי המערער לפיצויי פיטורין בגין עבודתה של אחותו שנפטרה? והאם המערער הוא בבחינת "שאיר" של המנוחה במובן של סעיף 5(א) לחוק פיצויי פיטורים.

המערער הינו אחיה והיורש היחידי של המנוחה. בעת פטירתה היתה המנוחה עובדת של מדינת ישראל. בית-הדין האזורי סילק את תביעת המערער מחמת שתי סיבות. האחת, המנוחה לא התגוררה באותו בית בו התגורר המערער, אלא בבית הסמוך לביתו. לפיכך, לא התקיים במערער התנאי שבסעיף 5(א) לחוק פיצויי פיטורים. השניה, בית-הדין האזורי קבע, כי לא התקיים התנאי לפיו כל פרנסתו של המערער היתה, בין-היתר, על המנוחה.

בית-הדין קבע, כי על המערער, אחיה של המונחה, להוכיח שני תנאים מצטברים {תנאים אלה הם תנאים מצטברים ויש ביניהם זיקה הדוקה, כאשר הצטברותם יחד מבטאת את התלות הגדולה של האח בנפטר, שבאה לידי ביטוי בהענקת מדור, מגורים על-ידי הנפטר לאח בביתו של הנפטר ונשיאה בנטל המלא של פרנסת האח על-ידי הנפטר} לצורך ביסוס עילת תביעתו. האחד, שאחותו התגוררה עמו לפחות שנים-עשר חודשים לפני פטירתה. השני, כל פרנסתו של המערער היתה על אחותו ערב פטירתו {נדגיש, כי בית-הדין האזורי סבר כי שני התנאים, במקרה דנן, לא התקיימו}.

באשר לתנאי הראשון, קבע בית-הדין הארצי, כי למרות שהמנוחה גרה ליד המערער, ניתן לקבוע, כי התנאי הראשון התקיים, שכן, המנוחה עברה לגור בקיבוץ של המערער וכוונת המחוקק בסעיף 5 לחוק היתה שהשאיר יהא סמוך על שולחנו של הנפטר וגר בביתו של הנפטר. וכדברי בית-הדין:

"המערער ואחותו גרו באותה סביבת מחיה אלא שלא הוא התגורר אצלה אלא היא זו שהתגוררה בקיבוצו. לכן יש לראותה כמתגוררת אצלו, ולא כדרישת הסעיף, הוא לא התגורר בביתה."

באשר לתנאי השני, בית-הדין דחה את התקיימותו של התנאי וקבע, כי "התנאי השני כלל לא התקיים בענייננו. המערער אמנם טיפל באחותו, והיא תמכה בו כספית, או שילמה לו סכום מסויים תמורת הטיפול. אין זה הופך את המערער למי שהיה תלוי באחותו. עובדה היא שהמערער לא היה סמוך על שולחנה של אחותו. ברי שאין לנו צורך לבדוק אם היא היתה סמוכה על שולחנו" {ראה גם בש"א 430/05 יפה אבוחצירא נ' נתיבות פנסיה בע"מ, תק-אר 2005(4), 379 (2005)}.

לאור זאת קבע בית-הדין, כי דין הערעור להידחות, שכן, "המערער לא היה סמוך על שולחנה של אחותו ועל-כן, למרות שהיא התגוררה עמו במובן סעיף 5, לא זכאי המערער לפיצויי הפיטורין שהיו מגיעים למנוחה אילו פוטרה".

סעיף 130 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"130. פרשנות (74)
(א) אלה בגדר תלויים במבוטח לעניין סימן זה:
(1) אשתו בשעת מותו;
(2) ילדו כמשמעותו בסעיף 238;
(3) הורים שעיקר פרנסתם על המבוטח וכן הורים שאינם מסוגלים לכלכל עצמם והמוסד אישרם כתלויים תלות מלאה או חלקית, מאחר שלדעתו שורת הצדק מחייבת זאת; בפסקה זו, "הורה" - לרבות הורה מאמץ לפי חוק האימוץ, הורה המוכיח אימוץ על-ידי פסק-דין של בית-משפט מוסמך והורה חורג;
(4) סב, סבה, אח או אחות הגרים בביתו של המבוטח לפחות שנים-עשר חודשים לפני הפגיעה ובל פרנסתם על המבוטח ואינם מסוגלים לכלכל עצמם וכל עוד אינם מסוגלים לכלכל עצמם;
(5) מי שהיה בן זוגה של המבוטחת בשעת פטירתה, כל עוד יש עמו ילד או אינו מסוגל לכלכל עצמו או הכנסתו אינה עולה על האמור בלוח ט' (להלן: "אלמן"); בן זוג של מבוטחת שבשעת פטירתה היה עמו ילד שמלאו לו 18 שנים אך לא נתקיימו בו התנאים האמורים בפסקאות (2) ו- (3) של הגדרת "ילד" שבסעיף 238, ייחשב כאלמן מהיום שבו נתקיים בילד תנאי מהתנאים האמורים; השר רשאי לקבוע בצו, לאחר התייעצות עם שר האוצר ובאישור ועדת העבודה והרווחה, סכומים אחרים לעניין הגדרה זו במקום הסכומים שבלוח ט'.
(ב) בסימן זה להלן:
(1) דין אלמן כדין אלמנה;
(2) "אלמנה", "אלמן" או "ילד" - אלמנה, אלמן או ילד שהם בגדר תלויים במבוטח לפי סעיף-קטן (א);
(3) "קצבת נכות מלאה" - קצבת הנכות שהיתה משתלמת למבוטח אילו חל עליו סעיף 105."

סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"238. הגדרות (5) (תיקונים: התשנ"ו, התשנ"ו(2), התשס"א(5), התשס"ו(6))
בפרק זה:
"אלמנה" - מי שהיתה אשתו של המבוטח בשעת פטירתו, להוציא:
(1) מי שהיתה אשתו פחות משנה, ואם היא בת 55 שנים ומעלה - פחות מחצי שנה, ולא ילדה לו ילד;
(2) מי שבחמש השנים האחרונות שלפני פטירת המבוטח היתה נפרדת ממנו שלוש שנים לפחות ובכללן 12 חודשים שלפני פטירת המבוטח ולא היתה זכאית למזונות ממנו על-פי פסק-דין של בית-משפט או בית-דין מוסמך או על-פי הסכם בכתב, או שהמבוטח לא נשא למעשה במזונותיה תוך 12 החודשים שלפני פטירתו; פסקה זו לא תחול על אישה שבעת פטירתו של המבוטח שולמה בעדה תוספת תלויים לפי סעיפים 200 או 244;
"אלמן" - מי שהיה בן זוגה של המבוטחת בשעת פטירתה, כל עוד יש עמו ילד או הכנסתו אינה עולה על הסכום המתקבל לפי פרט ו' של לוח ט', להוציא:
(1) מי שהיה בן זוגה פחות משנה, ואם הוא בן 55 שנים ומעלה - פחות מחצי שנה;
(2) מי שבחמש השנים האחרונות שלפני פטירת המבוטחת היה נפרד ממנה שלוש שנים לפחות ובכללן 12 חודשים שלפני פטירת המבוטחת; בן זוג של מבוטחת שבשעת פטירתה היה עמו ילד שמלאו לו 18 שנים אך לא נתקיימו בו התנאים האמורים בפסקאות (2) ו- (3) של הגדרת "ילד", ייחשב כאלמן מהיום שבו נתקיים בילד תנאי מהתנאים האמורים;
"ילד" - ילד של המבוטח לרבות נכד שכל פרנסתו על המבוטח, ובלבד שנתקיים בהם אחד מאלה:
(1) לא מלאו להם 18 שנים;
(2) לא מלאו להם 20 שנים, ובלבד שעיקר זמנם מוקדש לסיום לימודים במוסד חינוכי על-יסודי או שהם שוחרים במסגרת קדם-צבאית של צבא הגנה לישראל;
(3) לא מלאו להם 22 שנים והם:
(א) בשירות סדיר כמשמעותו בחוק שירות ביטחון, למעט שירות צבאי לפי התחייבות לשירות קבע, ואולם לא יובא בחשבון, לעניין פסקה זו, שירות סדיר העולה על 36 חודשים;
(ב) (1) בת המשרתת בהתנדבות בשירות לאומי שאישר השר ובתנאים שקבע באישור ועדת העבודה והרווחה, והמונח הורה יתפרש בהתאם לכך; לעניין סימן ד' לפרק זה וסימן ח' לפרק ה' ייחשב כילד מי שנתקיימו בו התנאים האמורים בפסקאות (2) ו-(3) להגדרה זו, אף אם בשעת פטירת המבוטח לא היה בגדר ילד;
(2) בן המשרת בהתנדבות בשירות לאומי שאישר השר לפי פסקת-משנה (1) ובתנאים שקבע לפי הפסקה האמורה, בשינויים המחוייבים, ובלבד שמתקיימים לגביו שניים אלה:
(א) הוא יוצא צבא כהגדרתו בחוק שירות ביטחון, שקיבל פטור מחובת שירות ביטחון או שלא נקרא לשירות סדיר, לפי החוק האמור;
(ב) הוא קיבל אישור מאת השר או מי שהשר הסמיך לעניין זה, לשרת בשירות לאומי כאמור;
(ג) לומדים באחד ממסלולי העתודה שהוכרו בפקודות הצבא כהגדרתן בחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, ושירותם הסדיר לפי חוק שירות ביטחון נדחה עקב לימודיהם כאמור;
(4) לא מלאו להם 21 שנים והם משרתים בהתנדבות בשירות למטרה ציבורית או לאומית שאישר השר ובתנאים שקבע באישור ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, תקופה שאינה עולה על 12 חודשים ושירותם הסדיר לפי חוק שירות ביטחון נדחה עקב שירותם בהתנדבות כאמור;
(5) הם משרתים בשירות סדיר כמשמעותו בחוק שירות ביטחון, למעט שירות צבאי לפי התחייבות לשירות קבע, ובתכוף לפני שירותם נתקיים בהם האמור בפסקה (4); לעניין פסקה זו, לא יובא בחשבון שירות סדיר העולה על 36 חודשים;
"הכנסה" - כפי שקבע השר באישור ועדת העבודה והרווחה;
"עקרת בית" - אישה נשואה, למעט עגונה, שבן זוגה מבוטח לפי פרק זה, שאינה עובדת ואינה עובדת עצמאית;
"אלמנה בת קצבה" - אלמנה שאינה עובדת ואינה עובדת עצמאית הזכאית לקצבה לפי סעיף 132(1) עד (5) או לפי סעיף 252;
"עובד מבוטח". "עובדת מבוטחת" - מבוטח לפי פרק זה, למעט עקרת בית ואלמנה בת קצבה ולרבות עקרת בית ואלמנה שמשתלמת לה גמלה לפי פרק ט'."

משילוב הוראות סעיפים 130 ו- 138 לחוק הביטוח הלאומי עולה כי כשהן לעצמן ובהצטברותן, מעלות את המבחן התלות הדווקני והמחמיר של ה- "ילד" או ה-"נכד" במבוטח או בנפטר, עליו היו "כל פרנסתו" או "עיקר פרנסתו".

לעניין זה קבע בית-הדין ב- דב"ע ל/0-7 {דב"ע ל/0-7 יוסף וצביחה כדורי נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע א 109}, כי "בסעיף 74(א) לחוק {הוא מקבילו של סעיף 130 לחוק הביטוח הלאומי - הערת המחבר}, מדובר באדם ש- "כל פרנסתו" על הנפטר, ובאדם ש- "עיקר פרנסתו על הנפטר", מדובר ב- "תלות מלאה" וב- "תלות חלקית". משבאים לפרש את המילה "עיקר" יש להביא בחשבון את תוצאות הפירוש. התוצאה של קביעה כי במקרה פלוני "עיקר" פרנסתו היתה על הנפטר היא שהתלות היתה תלות מלאה ונכון על-כן לפרש את הדיבור "עיקר" כקרוב יותר ל- "כל", כך שאין זה די ב- "מרבית", אם כי אין חייבים להגיע למצב שכל הפרנסה היתה על הנפטר".

בפרשת קוקה {ע"ע 1460/02 עזרא קוקה ואח' נ' מדינת ישראל - רשות השידור (טרם פורסם, ניתן ביום 19.01.03)} דחה בית-הדין את ערעורם של הורי המנוח, תוך שקבע, כי תכליתו של סעיף 5(א) לחוק פיצויי פיטורים היא למנוע פגיעה בהכנסתם של הורי המנוח "כאשר עיקר פרנסתם היה על העובד". במקרה דנן, עיקר פרנסתם של המערערים לא היה על המנוח, לכן קבע בית-הדין, כי הם אינם זכאים לפיצויי פיטורים.
ב- ע"ע 1273/01 {יעקב צבאן ואח' נ' המועצה הדתית נתיבות, תק-אר 2003(2), 42 (2003)} מערערים המערערים על החלטת בית-הדין האזורי שקבע, בין-היתר, כי לא הוכח, כי הנכד היה סמוך בחייו על שולחנו של הסב המנוח וכתוצאה מכך, אין הנכד זכאי לקבל פיצויי פיטורים.

בדחותו את הערעור קבע בית-הדין הארצי, כי "משקבע בית-הדין האזורי, כעובדה, שהנכד לא היה סמוך על שולחנו של המנוח, מאליה מתבקשת המסקנה, כי אין מדובר ב- "תלות מלאה של הנכד" בסבו המנוח, באשר אין הוא עונה על אמות-המידה המחמירות של מי "שכל פרנסתו" על הנפטר".

בנוסף, "אין המקרה שלפנינו מצדיק סטיה מן הכלל הידוע, לפיו ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית, אשר ראתה את העדים, שמעה אותם והתרשמה מהם התרשמות ראשונית ובלתי-אמצעית".

ב- ע"ב (נצ') 1576/98 {מלכה מזרחי נ' חברת ג'ובאני יוסף בע"מ, תק-עב 2000(2), 1942 (2000)} נדונה תביעה לקבלת פיצויי פיטורים שהגישו התובעים שהינם יורשי המנוח ותלויים בו. בית-הדין קבע, כי חלה חובת תשלום פיצויי פיטורים לתובעים מכוח סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים.

3. האם יש למעביד זכות קיזוז על-פי סעיף 20(ב2) לחוק הגנת השכר?
סעיף 20(ב2) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 קובע כי "המעביד רשאי להפחית מפיצויי הפיטורים ומפיצוי ההלנה סכום של חוב שחייב העובד למעביד או סכום שהמעביד חייב או זכאי לנכותו מפיצויי הפיטורים".

פטירתו של העובד היא זו שמולידה את הזכות לפיצויי הפיטורים. אילולא נפטר העובד, לא היתה נוצרת הזכות לפיצויי פיטורים.
לא ניתן להחיל את סעיף 20(ב2) לחוק הגנת השכר על תביעה לקבל פיצויי פיטורים שמגיש שאיר של עובד, שכן, ברגע הפטירה בו נוצרה הזכות לפיצויי פיטורים, לא קיים יותר "סכום של חוב שחייב העובד למעביד".

זאת ועוד. הזכות לקבל פיצויי פיטורים מכוח סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים יוחדה כל כולה לשאיר המנוח, וכפי שקובע סעיף 5(ג) לחוק פיצויי פיטורים אין לעזבון כל חלק ונחלה בזכות זו.

שילוב הדברים האמורים לעיל, מביא אותנו למסקנה כי בית-הדין לא יקבל טענת קיזוז של מעביד כאשר עסקינן בתביעת שאיר לקבל פיצויי פיטורים.

ב- דב"ע נז/3-98 {שרה שמילוביץ נ' בית-חולים בלומנטל, תק-אר 98(2), 46 (1998)} קבע בית-הדין, כי "אילו חי היה המנוח והיה זכאי לפיצויי פיטורים, אין ספק שהחברות היו זכאיות לנכות מסכום פיצויי הפיטורים שלו את סכום החוב שחייב היה המנוח (אילו חי) לחברות. פטירתו של המנוח שינתה לחלוטין את פני הדברים".

עוד קבע בית-הדין כי "במקרה הנוכחי ניצבות החברות כנושי המנוח שרשאיות לתבוע את חוב המנוח, וזאת מהעזבון בלבד, ומנגד ניצבת האלמנה, הגב' שמילוביץ, אשר כבעלת חלק מהעזבון תצטרך לשאת בהתאם לגודל חלקה בעזבון גם בחובותיו של העזבון, אך בשום פנים ואופן לא ניתן לגבות את חובות העזבון - בין ישירות ובין בדרך של ניכוי - מפיצויי הפיטורים, השייכים רק לאלמנה. על-פי ההוראה המפורשת של סעיף 5(ג) לחוק פיצויי פיטורים לא ניתן לקזז את חובות העזבון מפיצויי הפיטורים, משום שפיצויי הפיטורים אינם חלק מהעזבון. זכות התביעה של החברות היא מהעזבון אך לא מפיצויי הפיטורים שאינם שייכים לעזבון, כי אם לאלמנה בלבד".

ב- דב"ע נב/9-74 {דניאל שחר נ' חברת מעדני דן בע"מ ואח', פד"ע כד 213} בית-הדין קבע, כי כספי פיצויי הפיטורים שייכים לשאירים, וזאת מאחר שמטרת סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים, הינה מטרה סוציאלית, כלומר, דאגה לשאיריו של העובד לאחר שנכרת מטה לחמם עקב פטירתו.

עוד קבע בית-הדין, כי מאחר שמכוח סעיף 5(ג) לחוק פיצויי פיטורים, אין כספי פיצויי הפיטורים המשתלמים עקב פטירת המנוח, נמנים עם "כספים הנמצאים בעזבון", הרי שאין להשתמש בהם לצורך סילוק חובות העזבון שכן, תכלית החקיקה היא לאפשר לשאירים קיום בכבוד לאחר פטירת מפרנסם.

ב- דב"ע נז/3-124 {באלק כימיקאלס בע"מ נ' שרה פלר ו- 3 אח', תק-אר 98(2), 132 (1998)} אחת הטענות שטענה המערערת היא, כי היא זכאית לקזז את חובותיו של המנוח בהסתמך על סעיף 20(ב2) לחוק הגנת השכר. בית-הדין, במקרה דנן, אימץ את שנקבע בפרשת שמילוביץ ודניאל שחר וקבע, כי יש לדחות את טענות המערערת בנושא קיזוז חובותיו של המנוח.

4. השפעת הפטירה על ההליך המשפטי
ב- ע"ע 205/08 {שירותי בריאות כללית נ' אילן טיירו זל ואח', תק-אר 2009(4), 251 (2009)} קבע בית-הדין, כי עם פטירתו של אדם עובר עזבונו ליורשיו {סעיף 1 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965}.

שאלה היא כיצד משפיעה פטירתו של אדם על הליך משפטי שהוא היה צד לו בחייו. שאלה זו נוגעת לדין המהותי החל על המנוח ועל התביעה. בענפי משפט מסויימים קיימות הוראות חוק המתייחסות למצב שכזה. כך, סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים מחייב מעסיק לשלם פיצויי פיטורים עבור תקופת עבודתו של המנוח אצלו ופשיטא שתביעה שהגיש המנוח בקשר לכך בחייו תימשך על-ידי יורשיו.

כך, סעיף 9(א) לפקודת הנזיקין הקובע שכל עילות התביעה שהיו לתובע או נגדו בחייו יעמדו בעינן לטובה או נגד עזבונו וכך, סעיף 308 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 הקובע שחוב גמלה לזכאי לגמלה שנפטר וטרם קיבל את כל המגיע לו ישולם לשאיריו.
ב- ע"ע 1300/04 {עזבון המנוח שרלס וקנין ז"ל נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, תק-אר 2005(3), 310 (2005)} נקבע, כי בדיני הביטחון הסוציאלי בישראל העדיף המחוקק את טובתם ורווחתם של שאירים או תלויים בעובד או במבוטח, על פני יורשים שלהם. מטעם זה נקבעה אי-תחולה של דיני הירושה הכלליים, באופן מוחלט או באופן מסוייג, בנושאים שונים שהוסדרו בדיני הביטחון הסוציאלי.

כך, לדוגמה, נקבע בסעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 {ייקרא להלן: "חוק פיצויי פיטורים"}, כי אם נפטר עובד, ישלם המעביד לשאיריו פיצויים כאילו פיטר אותו, וכי פיצויים אלה "לא יראו אותם כחלק מהעזבון" {ראה: דב"ע נב/74 - 9 דניאל שחר נ' חברת מעדני דן בע"מ ואח', פד"ע כד 213, 216; ראה גם מ' גולדברג, י' פלומין, א' מעוז דיני ירושה ועזבון (תשנ"ג), 18}.

באשר לעובד שנפטר לפני ששכר העבודה המגיע לו שולם, נקבע בסעיף 7 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, כי "על אף האמור בדיני הירושה" ישולם השכר למי שהעובד הורה לעניין זה, ואם לא הורה, לבן זוגו או ליורשו. הוראות דומות נקבעו גם בסעיף 52 לחוק שירות המדינה (גמלאות) (נוסח משולב), התש"ל-1970.

על-פי שיטה זו נקבע בסעיף 147 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, כי סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם, בין השאר, על-פי חברות בקופת תגמולים, "אינם בכלל העזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעזבון" {ראה: ע"א 3807/90 מירי פישר נ' "תמר", קופת תגמולים מרכזית ליד בנק דיסקונט לישראל בע"מ ואח', פ"ד מז(5), 104, 109 (1993); ראה גם: מ' גולדברג, י' פלומין, א' מעוז בספרם הנ"ל, בעמ' 4}.

בחוק הביטוח הלאומי נקבעה מערכת החובות והזכויות של מבוטחים, שאיריהם והתלויים בהם, תוך ציון מפורש של הזכאים הבלעדיים לגמלה על-פי החוק.

במסגרת זו נקבע גם העיקרון שבסעיף 303(ג) לחוק הביטוח הלאומי, כי זכות לגימלת כסף לפי חוק הביטוח הלאומי "אינה עוברת בירושה". הטעם לכך הוא כי "המחוקק ראה להועיד סכומים מסויימים, המשתלמים במסגרת הביטחון הסוציאלי, ל"שאירים" ולא ליורשים, היינו לאלה שבחיי המבוטח היו תלויים בו ולא לאלה שעל אף היותם יורשיו לפי חוק הירושה, כגון קרובים עשירים בארץ או בחוץ לארץ, בחיי המבוטח לא היו תלויים בו" (דב"ע לז/2-0 שרה גרוסמן ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ח', 353, 358)" {דב"ע נו/246-0 יורשי המנוחה בדיעה יוסף ז"ל נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לא, 289, 291-292 וראה לעניין זה גם: דב"ע נו/173-0 המוסד לביטוח לאומי נ' עזבון המנוחה לאה נאור ז"ל, פד"ע ל', 129}.

5. זכאות המעביד אל מול זכאות השאירים בפטירת עובד - התביעה נדחתה
ב- ק"ג (ת"א) 29874-09-13 {כפר הנוער בן שמן נ' מבטחים מוסד לבטוח סוציאלי של העובדים בע"מ, תק-עב 2015(3), 14719 (2015)} התובעת טענה, כי סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים קובע, כי במקרה בו נפטר עובד, ישלם המעביד לשאיריו פיצויים כאילו פוטר העובד. במקרה דנן המנוח לא השאיר אחריו שאירים כהגדרתם בסעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים. בהתאם להוראת סעיף 5 יורשי הנפטר והעזבון אינם זכאים לפיצויי הפיטורים. לכן בנסיבות אלה התובעת זכאית לקבל מהנתבעת את כספיי הפיצויים שהפקידה אצלה בגין המנוח.

מבטחים טענה, כי דין התביעה להידחות על-הסף מחמת התיישנות או מפאת שיהוי קיצוני. עילת התביעה להשבת כספיי פיצויי הפיטורים נובעת כתוצאה מפטירת המנוח ונולדה לפיכך עם פטירתו בחודש נובמבר 2002. הואיל והתביעה דנן הוגשה בחלוף למעלה מ- 7 שנים ממועד הפטירה, הרי שהתביעה התיישנה. בהתנהלות התובעת אשר בחרה להגיש תביעתה בחלוף זמן כה רב ממועד היווצרות עילת התביעה, קיימת השתהות של ממש.

עוד טענה מבטחים, כי יש לדחות את התביעה כבר מן הטעם שגרסתה העובדתית של התובעת ולפיה היה המנוח אדם ערירי אשר לא הותיר אחריו שאירים לא הוכחה.
לגופו של עניין טענה מבטחים, כי על-פי הוראות התקנון של הקרן במועד פטירת המנוח, אשר היא מחוייבת לפעול על-פיו, במקרה בו עמית או מבוטח פעיל בקרן הולך לעולמו בטרם קיבל קצבה מהקרן, נבחנת זכאותם של שאיריו לקבלת מלוא הכספים הצבורים בחשבונו של המנוח בקרן. בהעדר שאירים, זכאים יורשיו על-פי דין למלוא הכספים שנצברו בחשבונו.

מבטחים אף הפנתה להוראות סעיפים 23(א) לחוק קופות הגמל ולסעיף 26 לחוק פיצויי פיטורים ככאלה התומכות בטענה, כי בנסיבות המקרה דנן אין לתובעת כל זכות להשבת או משיכת כספיי הפיצויים של המנוח.

בית-הדין קבע, כי עילת התביעה קמה עם פטירתו של המנוח, כמפורט בסעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים, הקובע, כי כאשר נפטר עובד ישלם המעביד לשאיריו פיצויים כאילו פיטר אותו. אין לומר, כי במועד פטירת העובד הכספים שהופקדו על-ידי המעסיק לפיצויי פיטורים הפכו ל"נזילים" והמעסיק יכול למשכם באופן אוטומטי בחזרה. כפי שאנו עדים במקרה דנן, קיימות נסיבות שמצריכות בירור, האם השאיר אחריו המנוח שאירים או יורשים; מה קובעות הוראות תקנון הקרן במועד הפטירה וכיו"ב. פעולת המעסיק אל מול הקרן בזמן אמת היתה מאפשרת התחקות מדוייקת וטובה יותר אחרי הנסיבות והעובדות הרלוונטיות.

עוד הוסיף בית-הדין, כי סעיף 5 אינו חל על מערכת היחסים שבין מעסיק לקופת גמל אלא עוסק בתשלומים שמחוייב מעסיק לשאת כלפי שאיריו של עובדו שנפטר. סעיף זה אינו עוסק במערכת היחסים שבין המעסיק לבין קופת הגמל. הנתבעת מחוייבת לפעול על-פי הוראות תקנונה ועל-פיהן בלבד.

יתרה-מכך, לצד הוראות תקנות הקרן נקבע בחוק קופות הגמל, הסדר תחיקתי המקים למעסיקים מנגנון למשיכת כספי הפיצויים אשר הופקדו באמצעותם. ההסדר התחיקתי כאמור, מורה באופן מפורש, כי משיכת כספי פיצויי הפיטורים בידי המעסיק תיעשה בהתאם להוראות הקבועות בסעיף 23(א) לחוק קופות הגמל.
בהוראת סעיף 23(א)(3) לחוק קופות הגמל נקבע כי ההשבה של כספי הפיצויים למעסיק, תיעשה בכפוף להוראות סעיף 14 ו- 26 לחוק פיצויי פיטורים. אילו היה סעיף 5 רלוונטי לענייננו, היה ההסדר התחיקתי שבחוק קופות הגמל מתייחס אף אליו.

העובדה כי המחוקק בחר שלא להחיל את הוראותיו של סעיף 5 על המנגנון להשבת כספי הפיצויים הקבוע בסעיף 23(א)(3) לחוק קופת הגמל מעידה, כי קיימת אבחנה בין כספי הפיצויים שהופקדו בקופת גמל לקצבה אשר הופכים לכספים משוריינים על-פי דין, להבדיל מכספי הפיצויים שנמצאים בחזקתו של המעסיק.

ועוד הוסיף בית-הדין, כי הנה-כי-כן בעניינו שעה שמדובר בכספי פיצויי פיטורים המופקדים בחשבונו של המנוח בקופת גמל לקצבה, כאשר המנוח סיים עבודתו בתובעת בשל פטירתו ובנסיבות המקנות זכאות לפיצויי פיטורים, הרי שלא קמה לתובעת זכות למשיכת הכספים חזרה אליה.

כמו-כן, טעם נוסף לדחיית טענת התובעת נעוץ בכך שהיא לא עמדה בנטל להוכיח, כי המנוח היה אדם ערירי שהתגורר בחצריה ללא בני משפחה ושאירים.

בעניין זה הצהיר מר שטרן, כי המנוח התגורר בתחומי כפר הנוער לבדו וכי לא השאיר אחריו שאירים.

אלא שבחקירתו הנגדית התברר, כי מר שטרן הכיר את המנוח הכרות שטחית בלבד, שכן לא היה מנהלו הישיר וכן לא שררה ביניהם מסגרת חברית. כמו-כן, הודה מר שטרן, כי ביקר בדירת השירות של המנוח כפעם או פעמיים בלבד במשך כל תקופת העבודה {25 שנה}.

מר שטרן אף לא ידע להסביר את העובדה, כי כתובתו הרשומה של המנוח במשרד הפנים היתה במושב חדיד.

אל מול עדותו של מר שטרן, עמדו עדויותיהם של בני משפחת המנוח. ביום 02.02.15 הוגש תצהיר אחיינו של המנוח, מר בנימין סלב. מר סלב הבהיר בתצהירו, כי מרכז חייו של המנוח עד למועד פטירתו היה במושב חדיד בדירה בה התגוררו יחדיו וניהלו משק בית משותף.

כמו-כן, אחיין נוסף של המנוח, מר זבולון סלב, טען במסגרת הדיון המוקדם שהתקיים ביום 10.07.14, כי המנוח התגורר במושב, וכי הגיע לביתו במושב כמעט בתום כל יום עבודה וכן בסופי שבוע .

התובעת בחרה שלא לזמן את בני משפחת המנוח לעדות ושלא לחקור אותם בחקירה נגדית אודות טענותיהם כמפורט לעיל. משכך קבע בית-הדין, כי אין לקבל את טענתה של התובעת, כי המנוח היה אדם ערירי ללא משפחה וללא שאירים.

עוד טענה התובעת בסיכומיה, כי כספי פיצויי הפיטורים אינם חלק מנכסי העזבון ולכן לא קמה ליורשים זכות לקבלם. בית-הדין קבע, כי טענה זו אין לה בסיס משפטי. העובדה, כי כספי הפיצויים אינם חלק מעיזבונו של המנוח אינה שוללת זכאות יורשיו של המנוח לקבל את הכספים מקרן הפנסיה ישירות. ההוראה המסווגת את הפיצויים ככספים שאינם חלק מהעזבון תכליתה שכספים אלו לא ישמשו לכיסוי חובות העזבון. אין בכך כל קביעה, כי כספים אלו לא שולמו ליורשים בהתאם לכל הוראת דין אחרת לרבות בהתאם להוראות תקנון הקרן.

עוד לטענת התובעת, ההוראה המצורפת לתקנות הביטוח ההדדי של מבטחים, כהחלטת הנהלה, פרטיכל 582 מיום 12.9.90 והמתירה ליורשיו של המנוח על-פי צו ירושה למשוך את מלוא הכספים שהצטברו בחשבונו, לרבות פיצויי הפיטורים, אינה מהווה חלק מתקנות הביטוח ההדדי ולא ניתן להסתמך עליה.

אלא שטענה זו אין בה ממש שעה שבמסגרת אותה החלטת הנהלה תוקנה בין-היתר, תקנה 20 לתקנות הביטוח ההדדי {היא הרלוונטית לענייננו} אשר קובעות במפורש כי:

"החלטות הנהלת מבטחים על-פי התקנות מהוות חלק בלתי-נפרד מהתקנות."

לסיכום, בית-הדין קבע, כי יש לדחות את התביעה. סכומי הפקדה אינם ניתנים לעיקול. פיצויי פיטורים שהופקדו לפי סעיף 20 או לפי צו הפקדה אינם ניתנים לשעבוד, עיקול או העברה ואינם מהווים חלק מנכסי המעביד במקרה של פטירה, פשיטת רגל או פירוק, כל עוד לא סולקו תביעות העובדים לפי חוק זה.

6. בנו של המנוח לא הוכר כ"שאיר" לצורך זכאות לפיצויי פיטורים - התביעה התקבלה בחלקה
ב- ס"ע (ת"א) 4662-05-12 {עזבון המנוח מר משה קוז'יקארו ז"ל נ' נקנקיה למוצרי אס בע"מ, תק-עב 2015(2), 15823 (2015)} נדונה עתירתם של התובעים למתן פסק-דין הצהרתי המכיר בתובע 2 כשאירו של אביו, מר משה קויז'יקארו ז"ל וכן לתשלום פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, פדיון הבראה, גמול עבודה בשעות נוספות, הפרשות לפנסיה ופיצויים לדוגמה מכוח סעיף 26א לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958. סכום התביעה הועמד על 174,297 ש"ח.

התובע טען, כי הוא עונה על הגדרת "שאיר" שעיקר פרנסתו היתה על המנוח, כמפורט בסעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים ועל-כן הוא זכאי לפיצויי פיטורים.

הנתבעת טענה, מנגד, כי התובע לא היה "תלוי" במנוח, בודאי לא במשמעות מונח זה בחוק פיצויי פיטורים.

בית-הדין בחן לא אחת את הוראת סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים וקבע את הדברים הבאים:
"מהוראות אלה, כשהן לעצמן ובהצטברותן, חוזר ועולה מבחן תלות דווקני ומחמיר של ה"ילד" או ה'נכד' במבוטח או בנפטר, עליו היו "כל פרנסתו" או "עיקר פרנסתו".

על מבחן הכולות עמד בית-דין זה כבר בראשית ימיו, בפסק-הדין בעניין כדורי, שם נאמר כך: "בסעיף 74(א) לחוק פיצויי פיטורים (הוא מקבילו של סעיף 130 לחוק הביטוח הלאומי - נ.א.), מדובר באדם ש"כל פרנסתו" על הנפטר, ובאדם ש"עיקר פרנסתו על הנפטר", מדובר ב"תלות מלאה" וב"תלות חלקית".

משבאים לפרש את המילה 'עיקר' יש להביא בחשבון את התוצאות של הפירוש. התוצאה של קביעה כי במקרה פלוני "עיקר" פרנסתו היתה על הנפטר היא שהתלות היתה תלות מלאה ונכון על-כן לפרש את הדיבור "עיקר" כקרוב יותר ל"כל", כך שאין זה די ב"מרבית", אם כי אין חייבים להגיע למצב שכל הפרנסה היתה על הנפטר."
{דב"ע ל/7-0 יוסף וצביחה כדורי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע א' 109, 112}

לא למותר לציין, כי אך לאחרונה דחה בית-דין זה את ערעורם של הורי המנוח בעניין קוקה (ע"ע 1460/02 עזרא קוקה ואח' נ' מדינת ישראל רשות השידור (טרם פורסם) ניתן ביום 19.01.03), תוך שנקבע על-ידי הנשיא סטיב אדלר, כי תכליתו של סעיף 5(א) לחוק פיצויי פיטורים היא למנוע פגיעה בהכנסתם של הורי המנוח "כאשר עיקר פרנסתם היה על העובד" ".
{ראה: ע"ע (ארצי) 1273/01 יעקב צבאן ואח' נ' המועצה הדתית נתיבות, עבודה ארצי כרך לג(39), 37; ע"ע (ארצי) 1308/02 מיכאל קרקובסקי נ' מדינת ישראל, פד"ע לט, 263}

בית-הדין קבע, כי לא עלה בידי התובע להוכיח, כי המנוח נשא בעיקר פרנסתו של התובע.

התובע טען, כי היה תלוי באביו תלות כלכלית מוחלטת. לטענתו, הוא גר עם המנוח כל חייו באותה דירה, ואביו הוא ששילם את חשבונות החשמל, הארנונה, הגז והמים וקנה את כל המצרכים הנדרשים לבית.

כמו-כן, לטענתו, כשנה לפני פטירת אביו הוא נאלץ לסגור מזנון שהיה ברשותו ונותר מובטל החל מיום 01.06.10 {התובע צירף לתצהירו אישור של המוסד לביטוח לאומי}, כשבשנה זו אביו תמך בו כלכלית הן באמצעות הפקדת מזומנים לחשבונו והן באמצעות סכומי כסף במזומן שנתן לו ביד.

בית-הדין הוסיף, כי מעיון בראיות שהוצגו על-ידי התובע עלה, כי כתובתו של התובע אכן נרשמה בדירת המנוח ברחוב גרוזנברג וכי אביו הוא ששילם את החשבונות הקשורים לדירה.

כמו-כן, מאחר והתובע התגורר בדירה שהוחזקה על-ידי אביו בדמי מפתח, אך טבעי הוא שאביו נשא בהוצאות שונות הקשורות לדירה, אולם אין בכך כדי להצביע על כי התובע היה "תלוי במנוח לפרנסתו וסמוך על שולחנו".

על-פי עדות התובע, שהיה בן 47 בעת פטירת אביו, הוא שירת שירות סדיר בצה"ל ולאחר שחרורו עבד בחברת רב בריח, 7-6 שנים כנהג בחברת באדג'ט, ולאחר-מכן היה עצמאי במשך כ- 20 שנה וניהל מזנון וקיוסק ברחוב קינג ג'ורג'.

התובע אישר, כי הוא אינו נשוי וכי אין לו ילדים, כך שלמעשה, אין לו מחוייבויות כלכליות מלבד סיפוק צרכי המחייה שלו.

התובע העיד, כי נאלץ לסגור את המזנון שברשותו ונרשם כמובטל בחודש יוני 2010, כך שאין מחלוקת, כי עד למועד זה התובע עבד למחייתו ולא היה "תלוי" באביו.
ואולם, גם בתקופה בה לכאורה היה מובטל, על-פי דפי החשבון שצירף התובע לתצהירו, הוא הפקיד לחשבונו כספים בסכומים לא מבוטלים.

מנגד, כשנשאל על אורח חייו של המנוח העיד התובע, כי אביו חי בצניעות רבה, עבד כל חייו בעבודות מלצרות פשוטות, כי לא היתה בבעלותו דירה, רכב או נכסים כלשהם, כי מאז שעלה לישראל הוא מעולם לא נסע לחו"ל, לא יצא לחופשות, ועיסוקיו היו עבודה וצפייה בטלוויזיה.

בית-הדין קבע, כי עדות זו של התובע בדבר אורח חייו הסגפני של אביו אינה מתיישבת עם טענתו כאילו אביו יכול היה לתמוך בו כלכלית ובוודאי שלא עם סכומי הכסף הגבוהים שהופקדו בחשבונו בתקופה בה לכאורה היה מובטל.

לא-זו-אף-זו, על-פי עדותו של התובע, המנוח, שנפטר ביום 02.11.11, לא השאיר עם פטירתו כספים.

עם-זאת, מעיון בדפי החשבון של התובע לחודשיים שלאחר מות המנוח עלה, כי התובע הפקיד בחשבונו סכומים שונים, כשברי, כי בתקופה זו כבר לא יכול היה המנוח להעביר לו כספים.

מדפי החשבון עלה איפוא, כי בחודש וחצי שלאחר מות אביו הפקיד התובע בחשבונו למעלה מ- 20,000 ש"ח, כשלכל היותר קיים הסבר לשתי ההפקדות הראשונות {מדודו של התובע} ולסכום שקיבל מהנתבעת {4,640 ש"ח}.

התובע לא הציג דפי חשבון לתקופה שלאחר-מכן כך שלא ניתן לדעת באם המשיך להזרים לחשבונו כספים נוספים ממקורות כלשהם. כמו-כן, התובע אישר, כי מאז שאביו נפטר הוא עובד, אולם לא ציין היכן עבד וכמה השתכר מעבודות אלו.

כמו-כן, התובע אישר, כי הוא אדם בריא בשנות ה- 40 לחייו כך שלמעשה לא היתה כל מניעה לכך שימצא עבודה, אף אם לא "עבודת חלומותיו", וכשעומת עם מצבו בחקירתו הנגדית הודה, כי למעשה הוא יכול לעבוד.

עוד הוסיף בית-הדין, כי כמפורט לעיל, התובע עבד למחייתו לכל הפחות עד לחודש יוני 2010, כשנה וחצי לפני פטירת אביו, הפקיד לחשבונו סכומים לא מבוטלים בתקופה בה היה מובטל ואף לאחר פטירת אביו המשיך להפקיד כספים ממקורות שונים. אף אם התובע התגורר עם אביו כל חייו ואף אם אביו סייע לו כלכלית באופן כזה או אחר, קבע בית-הדין, כי התובע במקרה דנן לא נתמך באביו או היה "תלוי" בו.

לעניין זה, בית-הדין קיבל את טענת הנתבעת, לפיה יש לפרש את החוק באופן שרק מי שאין לו כושר השתכרות מבחינה אובייקטיבית, נבצר ממנו לעבוד ואין לו כל מקור הכנסה, ייחשב כמי ש"עיקר פרנסתו על המנוח".

במקרה דנן, התובע, אדם בריא בשנות ה- 40 לחייו {נכון למועד פטירת המנוח והגשת התביעה} בעל כושר השתכרות וללא התחייבויות כלכליות מלבד כלכלתו שלו, אינו המקרה לו כיוון המחוקק.

משכך, קבע בית-הדין, כי התובע לא הוכיח, כי הוא עונה על הגדרת "שאיר" בסעיף 5(א) לחוק פיצויי פיטורים ועל-כן, התביעה לתשלום פיצויי פיטורים, נדחתה.

7. השבת כספי פיצויים שהפריש התובע לטובת המנוח - התביעה התקבלה
ב- ק"ג (חי') 15834-11-12 {וירטהיים ניקולאי נ' מנורה מבטחים חברה לביטוח בע"מ, תק-עב 2015(1), 24451 (2015)} נדונה תביעה להשבת כספי הפיצויים שהפריש התובע לטובת, המנוח, בפוליסת ביטוח מנהלים שפתח על-שמו בחברת "מנורה מבטחים בע"מ".

בית-הדין קבע, כי העובדה שלאחר תקופה ממושכת של כ- 15 שנים במהלכה המשיך והפריש התובע לטובת המנוח תגמולים לפוליסת ביטוח המנהלים, הודיע התובע הן לבנק והן לחברת הביטוח, וזאת בטרם מועד פטירתו של המנוח, על הפסקת עבודתו של המנוח וביקש להפסיק את ההפרשות לתגמולים לטובת המנוח, מחזקת ותומכת בגרסת התובע, כי המנוח התפטר ויחסי העבודה בין הצדדים הגיעו לסיומם.

אף העובדה, כי המנוח לא שב לעבודתו עם שובו של התובע מחוץ-לארץ, בתאריך 13.07.12, ולא טרח להוציא אישורי מחלה נוספים מעבר ליום 07.07.12, תומכת בגרסת התובע, כי המנוח התפטר ויחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו.

המנוח הוציא אישור מחלה אחרון מיום 26.06.12, מועד התפטרותו כטענת התובע, ועד ליום 07.07.12 בלבד.

לו אכן, כטענת הנתבעת המנוח לא התפטר מעבודתו, הרי סביר שהיה מוציא אישורי מחלה נוספים, לו אכן היה צורך בכך, או מגיע לעבודה עם שובו של התובע מחוץ-לארץ.

העובדה, כי בתאריך 26.06.12 המנוח שהה בתקופת מחלה אין בה בכדי להוכיח, כי לא התפטר, כטענת הנתבעת. זאת בייחוד, לאור העובדה, כי הנתבעת לא היתה בקשר במשך שנים עם המנוח, ועל-כן, לא יכולה להעיד על הלך רוחו, רצונו וכוונתו.

לאור האמור לעיל, בית-הדין קבע, כי המנוח התפטר מעבודתו ביום 26.06.12, ועל-כן, אינו זכאי לתשלום פיצויי פיטורים.

אשר-על-כן, קבע בית-הדין, כי על חברת הביטוח "מנורה מבטחים בטוח בע"מ" לשלם לתובע את כספי פיצויי הפיטורים הצבורים בפוליסת ביטוח המנהלים על-שם המנוח.


8. זכאות ידועה בציבור לפיצויי פיטורים של המנוח - התביעה התקבלה בחלקה
ב- סע"ש (ת"א) 16202-09-12 {ילנה מוגוטנוב נ' אקס פייב רוולושיין בע"מ, תק-עב 2015(1), 16369 (2015)} התובעת החזיקה פסק-דין לפיו היתה ידועה בציבור של המנוח. משכך, קבע בית-הדין, כי מכיוון שעל-פי הסכמת הצדדים בישיבת ההוכחות, ילדי המנוח בגירים, התובעת זכאית לפיצויי פיטורים.

במקרה דומה, ב- ק"ג (ת"א) 56880-12-14 {רוזה זדרמן נ' אקסלנס נשואה גמל בע"מ, תק-עב 2015(1), 22876 (2015)} בית-הדין קבע, כי יש לראות בתובעת {ידועה בציבור של המנוח} כ"שאירה" של המנוח לפי סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים, לצורך שחרור הכספים שנוהלו אצל הנתבעת על-שמו של המנוח.

9. עילת התביעה נולדה לפני פטירת המנוח לכן סעיף 5 לחוק לא חל במקרה זה - התביעה נדחתה
ב- סע"ש (נצ') 50681-01-13 {א. ש. ז"ל נ' ג'י. פור. אס. פתרונות אבטחה ישראל בע"מ, תק-עב 2014(3), 13058 (2014)} נדונה בקשת הנתבעת-המבקשת לדחיית התביעה על-הסף מהנימוק שאין יריבות בינה לבין אלמנת המנוח, ואין אסמכתא לזכותה בכלל או זכותה הבלעדית בפרט לנהל תובענה זו.

בענייננו, עילת התביעה נולדה לפני פטירת המנוח, אשר בעת שתבע כבר לא היה עובד של הנתבעת.

בית-הדין קבע, כי באי-כוח שני הצדדים התמקדו, שלא בצדק, בהוראות סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים. סעיף זה עניינו קביעת עצם הזכאות לפיצויי פיטורים מכוח פטירת העובד, והוא מתייחס בעיקר לנסיבות בהן העובד נפטר במהלך קיומם של יחסי העבודה.

הוסיף בית-הדין, כי בענייננו, לא נטען, כי המנוח נתן הוראה כלשהי לגבי שכרו או זכויותיו, ואין חולק שהגב' אילונה שיטולוב היתה אשתו וכעת היא אלמנתו.

משכך, חלה במקרה הנדון האפשרות השניה המנויה בסעיף 7 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 {ייקרא להלן: "חוק הגנת השכר"}, תשלום השכר לבן זוגו של העובד, ובהינתן העובדה, כי למנוח היתה בת זוג, אין כל רלבנטיות לשאלת זהות יורשיו לעניין הליך זה.

לשון אחרת, על-פי הוראתו המפורשת של סעיף 7 לחוק הגנת השכר, השכר המגיע למנוח שטרם שולם לו לפני פטירתו, צריך להיות משולם לבת זוגו, דהיינו לגב' אילונה שיטולוב.

לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי בין לעניין התביעה לפיצויי פיטורים ובין לעניין יתר הזכויות שנתבעו, הרי שעל-פי הדין המהותי, הגב' אילונה שטולוב אלמנת המנוח היא שזכאית לסכומים שייפסקו לזכות המנוח, ככל שייפסקו.

אשר-על-כן, קבע בית-הדין, כי יש לראות בגב' שיטולוב "חליף אחר של בעל הדין", ובמקרה הנדון, היא בעל הדין המתאים לבוא במקום המנוח.

10. בחינת הזכאות של בת זוג וידועה בציבור של המנוח לקבלת השלמת פיצויי פיטורים - התביעה נדחתה
ב- ס"ע (יר') 28429-05-10 {ג'ודי בן עזרא ואח' נ' הסתדרות מדיצינית הדסה ואח', תק-עב 2013(3), 2024 (2013)} נדונו 4 תביעות מאוחדות בעניין זכויות הפנסיה של המנוח, וזכויותיו בגין תקופת עבודתו וסיום עבודתו בבית-החולים הדסה בירושלים.

התובעת 1, גב' ג'ודי בן עזרא, עתרה בכתב התביעה המתוקן למתן סעד הצהרתי הקובע, כי היא זכאית לכלל הזכויות המוקנות ל"שאירתו" ו"בת זוגו" של המנוח, לרבות קצבת שאיר מבוטח. בתביעתה נגד הסתדרות מדיצינית "הדסה", טענה, כי היא זכאית לקבל כספים בגין זכויות שונות שצבר המנוח בגין תקופת עבודתו בהדסה ובגין סיומה, ובכלל זה השלמת פיצויי פיטורים, פדיון ימי מחלה.

התובעת 2, הגב' עמליה הרוש, טענה מנגד, כי היתה "ידועה בציבור" של המנוח, ומתוקף מעמדה זה היא זכאית לכל הזכויות המגיעות לה מקופת הפנסיה ומהדסה, וכי יש להורות לג'ודי להעביר לידיה את כל הכספים שקיבלה ישירות מהדסה.

באשר לתובעת 1, קבע בית-הדין, כי בענייננו, גם אם טקס הנישואין תקף מבחינת הדין האישי, הרי ככל הדבר נוגע להקניית זכויות כלפי קופת הפנסיה וכלפי הדסה כמעביד, אין לראות בג'ודי בת זוג של המנוח מכוחו של טקס זה, ואין לראות בה אשתו או שאירתו של המנוח בשל נסיבות קיומו, ואי- ההתממשות תוצאותיו בפועל.

כמובן שככלל חיי נישואין שלא התממשו בסופו-של-דבר בשל נסיבות בלתי-צפויות, אינם מאיינים את תוקפו של טקס נישואין בדיעבד, אם לא עמדה בבסיסו הידיעה, כי לא ניתן יהיה לממש את חיי הנישואין בפועל.

אולם הידיעה המשותפת לבני הזוג ולכל הסובבים כי לטקס הנישואין לא יהיה כל המשך מבחינת חייהם המשותפים של המנוח ושל גו'די, היא שהופכת נישואין אלה לנישואין למראית עין בלבד, ואינה מאפשרת הקניית זכויות מכוחם כלפי קופת הפנסיה וכלפי הדסה.

באשר לתובעת 2, קבע בית-הדין, כי חומר הראיות שהוצג לפניו אינו מצביע על כך שעמליה והמנוח בילו חלק גדול מזמנם בצוותא, וחיו חיי שיתוף אמיתיים. חברותיה הקרובות של עמליה, אתי ענבר ודפנה רז העידו, כי ראו את המנוח פעם אחת בלבד.

כמו-כן, המועד שבו הועלתה טענתה של עמליה, כי היתה ידועה בציבור של המנוח, רק לאחר שג'ודי הגישה את התביעה לבית-דין זה; אי-מילוי התנאי של היותה של עמליה ידועה בציבור במשך שנה כנדרש בתקנון קרן הפנסיה; אי-מילוי התנאים הנדרשים להיותה של עמליה ידועה בציבור של המנוח.

ועוד הוסיף בית-הדין, כי הוא קיבל את טענת קופת הפנסיה, כי היה קשר רומנטי ואינטימי בין עמליה לבין המנוח, אך קשר זה לא הגיע לכדי קשירת גורל, ניהול משק בית משותף ומגורים משותפים.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי ג'ודי לא היתה בגדר "אשתו" של המנוח לצורך קבלת השלמת פיצויי פיטורים. גם עמליה אינה עונה על הגדרת "ידועה בציבור" שבסעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים. לפיכך יש לדחות את תביעתן של ג'ודי ועמליה לקבלת השלמת פיצויי פיטורים.

11. זכאותם של שאירי המנוח לפיצויי פיטורים מחברות אותן ייסד המנוח - התביעה התקבלה בחלקה
ב- ס"ע (חי') 30324-02-10 {דניאל גביש שניידר ואח' נ' דקל שירותי מחשב להנדסה בע"מ, ואח', תק-עב 2013(1), 7324 (2013)} התובע הוא בנו של המנוח. התובע נולד בשנת 1989 למנוח ולגברת יהודית גביש, עימה ניהל המנוח יחסים מחוץ לנישואיו אותה עת. פרט לגביש, נולדו למנוח שלושה בנים מאשתו דאז, ממנה נפרד בשנת 1991.

התובע טען, כי המנוח עבד בכל אחת מהחברות הנתבעות עד ליום מותו, ולכן, כשאיר של המנוח הוא זכאי לפיצויי פיטורים. אוסטרובסקי ביקשה אף היא להכיר בה כשאירת המנוח לפי סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורין, באשר לטענתה היתה היא הידועה בציבור כאשתו של המנוח, אשר התגוררה עימו בעת פטירתו.

הנתבעות טענו, כי באשר לאוסטרובסקי, אף שאין חולק, כי התגוררה עם המנוח החל משנת 2001 ועד ליום מותו וכי השניים חיו את חייהם כבני זוג, הפנו כל הנתבעות להסכם שנחתם בין אוסטרובסקי למנוח, בו הסכימו מפורשות, כי אין לראות בהם ידועים בציבור וכי הם מוותרים על כל זכות הנובעת ממעמד זה. לטענת הנתבעות, המנוח ואוסטרובסקי אף יישמו את ההסכם בפועל, עת הקפידו על הפרדה רכושית.

בית-הדין קבע, כי התובעת והמנוח חיו יחדיו כבני זוג וקשרו את חייהם יחדיו, באופן עמוק ומשמעותי, ולכן אין ליתן לסוגיית ההפרדה הרכושית ביניהם נפקות, לצורך קביעת מעמדם, מה גם שכאמור הוכח בפני בית-הדין, כי המנוח נטל על עצמו, לפחות באופן חלקי, לפרנס את התובעת. משכך, נקבע, כי יש לראות בתובעת ידועה בציבור של המנוח, אשר גרה עימו, כדרישת סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים. בית-הדין קבע, כי אף התובע הינו שאיר המנוח לצורך סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים.

באשר הזכאות לפיצויי הפיטורים, בית-הדין קיבל את טענת דק"ש{נתבעת 1}, כי אין לראות בסכומים שפורטו בתלושי שכרו של המנוח משום שכר, וזאת למעט סכומים זניחים יחסית ששולמו לו עד שנת 2006 וכן תשלומים ששולמו לו בשני החודשים הראשונים לשנת 2009. על יסוד האמור לעיל, נקבע, כי השאירים זכאים לפיצויי פיטורים מדק"ש לפי שכר אחרון בסך 22,034 ש"ח {השכר בתלושים האחרונים בהפחתת סכום הדיבידנד}, עבור תקופת העבודה שמיום 01.07.88 ועד 09.03.09 {20 שנים ו- 8 חודשים}. סך פיצוי הפיטורים הינו איפוא 455,369 ש"ח.

הנתבעות 3-2 לא הכחישו שהמנוח היה עובדן עד ליום מותו. את טענתן להעדר זכאות השאירים לפיצויי פיטורים, הן ביססו על הסכם השותפים. הסכם השותפים, נועד להסדיר את הזכויות בחברות, במקרה של פטירה או איבוד כושר העבודה של אחד מהשותפים, וזאת על-מנת שלא יווצרו חילוקי-דעות אשר יפגעו בניהולן התקין של החברות.

בית-הדין קבע, כי לא היתה כל מניעה שהשותפים יפעלו בהתאם לדין ויגישו את ההסכם לאישור שר התמ"ת, ומשלא עשו כן, אין בידי בית-הדין לאשר את ההסכם בדיעבד, או לבחון את התנאים לאישורו, במקום השר.

בנסיבות אלו, חרף הסכמת השותפים, ונוכח העובדה, כי אין מחלוקת שמדובר בשכר שניתן למנוח כנגד ביצוע עבודה ומתוקף מעמדו כעובד, נקבע, כי לא ניתן לראות בהסכם השותפים כהסכם תקף לשכר הכולל פיצויי פיטורים.

אשר-על-כן, קבע בית-הדין, כי עם מותו של המנוח, קמה לשאיריו זכות לפיצויי פיטורים מכל אחת מהנתבעות 3-2, אשר עבודתו בהן הופסקה עקב מותו.

באשר לדקל הכרמל{נתבעת 4}, קבע בית-הדין, כי היא לא הכחישה שהעסיקה את המנוח ואולם לטענתה, עקב החלטתו של המנוח להפסיק את פעילותה של החברה בסוף שנת 2008, ולאחר שפוטרו כלל עובדי החברה, התפטר ממנה והודיע על כך לקופות הגמל בהן נצברו לזכותו פיצויי הפיטורים בגין תקופת עבודתו בה, תוך שהוא דורש, כי כספי הפיצויים יועברו לחשבון הבנק שלו.

בית-הדין קבע, כי בנסיבות אלו, בהן הוכח, כי המנוח הפסיק פעילותו בדקל הכרמל בשלהי שנת 2008, תוך שבאותו מועד אף הפסיקה החברה פעילותה והופסקו תשלום המשכורות והנפקת תלושי השכר למנוח, הרי שזכותו לפיצויי פיטורים קמה בטרם מותו ולכן לא חל סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים. לפיכך, תביעת השאירים לפיצויי פיטורים מהנתבעת 4, דקל הכרמל, נדחתה.

12. זכאות בת הזוג וילדי המנוח לפיצויי פיטורים - התביעה התקבלה
ב- ק"ג (יר') 24715-02-12 {דורית אברהם ואח' נ' מגדל שמגד חברה לניהול תביעות בע"מ ואח', תק-עב 2012(4), 12087 (2012)} התובעת 1, דורית אברהם, הינה אשת המנוח ואימם של התובעים 3-2 והנתבע 2. ביום 25.05.08 רצח הנתבע 2, אביאור אברהם, יליד 1987, בנם הבכור של המנוח והתובעת 1, את המנוח. ביום 25.05.10 הורשע הנתבע 2 ברצח המנוח ונגזר עליו מאסר עולם.

בהתאם לסעיף 5(א)(1) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, המעגן את העיקרון המעוגן במקורותינו של "הרצחת וגם ירשת", ובהתאם לצו הירושה שניתן בעניינו של המנוח ביום 08.11.10, הנתבע 2 אינו יורשו של המנוח, אלא רק התובעים 1- 3; התובעת בשיעור של מחצית, והתובעים 2 -3 בשיעור רבע כל אחד.

בית-הדין קבע, כי הזכאות לפיצויי הפיטורים מכוח סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים קמה למי שהינו שאיר של העובד המנוח, ולא ליורשיו.

בהתאם ללשון סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים, שאיריו של מנוח הינם קודם לכל בן זוגו בשעת פטירתו שגר עימו ובענייננו אין חולק, כי התובעת 1 עונה על הגדרה זו, וכן ילדיו הקטינים, דהיינו התובעים 2- 3.

בהתאם למדרג שקובע סעיף 5(א) לחוק רק אם אין שאירים שהם בן זוג או ילדים קטינים, ניתן לבחון את זכאותם של אחרים להכנס בגדר שאירי המנוח, ביניהם ילדיו שאינם קטינים בעת מותו.

הנתבע 2, שהינו יליד 1987, היה בן למעלה מעשרים בעת הרצח, שבוצע בשנת 2008 ואף לא ענה על יתר הגדרות "ילד" בחוק. הנתבע 2 לא נכנס איפוא לגדר שאיר של המנוח. לפיכך, בהתאם להוראות סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים בצירוף הוראות חוק הביטוח הלאומי, לא היה הוא זכאי כלל לקבל חלק בפיצויי הפיטורים של המנוח. זאת אף ללא תלות בשאלת הירושה, כאשר אף בעניין זה ברי כי הנתבע 2 איננו יורשו של המנוח.

הצדק הינו איפוא עם התובעים בטענתם, כי הם זכאים לקבל את יתרת פיצויי הפיטורין אשר בנתבעת ולפיכך דין התביעה להתקבל.



13. סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים לא חל על פטירת המנוח ואף התובעת לא היתה "ידועה בציבור" של המנוח - התביעה נדחתה
ב- ק"ג (יר') 60618-10-10 {נורית בירן נ' פסגות גדיש קופות גמל בע"מ ואח', תק-עב 2012(4), 735 (2012)} בית-הדין קבע, כי סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים לא חל על פטירת המנוח מן הטעם הפשוט שהמנוח לא היה "עובד" של מעביד כלשהו בעת שנפטר.

עוד הוסיף בית-הדין, כי כידוע, חוק פיצויי פיטורים קובע כלל בסיסי לפיו פיטורי עובד לאחר שנת עבודה רצופה אצל אותו מעביד או באותו מקום עבודה מצמיחים לעובד זכות לפיצויי פיטורים. מעבר לכך, קובע החוק הוראות בדבר מצבים שאינם בגדר "פיטורים" של עובד, בהם קמה זכאות לפיצויי פיטורים, בין משום שרואים אותם כפיטורים ובין משום שמדיניות המחוקק היא להקנות זכות לפיצויי פיטורים בנסיבות מסויימות {ע"ע 256/08 מחמד בשיר קוקא ו- 16 אח' נ' יוסי שוורץ, תק-אר 2011(1), 317 (2011)}.

בהתאם לכך, יש לפרש את סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים על רקע מגמת החוק לקבוע את המקרים בהם קמה זכאות לפיצויי פיטורים עקב סיום יחסי עובד ומעביד.

הואיל והמנוח לא היה עובד של מעביד כלשהו במועד פטירתו, סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים אינו חל על פטירתו. אין כל מעביד שאליו מכוונת הוראת סעיף 5 לחוק לשלם למנוח פיצויי פיטורים בעקבות פטירתו.

מעבידיו של התובע שילמו לתובע, זמן רב לפני פטירתו, סכומים שהיו צבורים בקופות כ"פיצויים" וכ"תגמולים", בדרך של שחרור אותן קופות ופשיטא שסעיף 5 אינו חל עליהם בעקבות פטירת המנוח {יצויין שתשלומים אלה לא היוו, מבחינה משפטית, תשלום פיצויי פיטורים לפי החוק שכן ככלל, נסיבות סיום עבודותיו של התובע לא הקנו לו זכות לפיצויי פיטורים על-פי חוק פיצויי פיטורים. ייתכן שבעת התפטרות התובע משירות המדינה קמה לו זכות ל"פיצויי פיטורים" על-פי התקשי"ר אך אין מדובר בזכאות לפיצויי פיטורים לפי חוק פיצויי פיטורים}.

בהתאם לכך, קבע בית-הדין, כי התובעת אינה יכולה לסמוך את תביעתה על הוראות סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים.

עוד הוסיף בית-הדין, כי אין צורך להכריע במחלוקת בין הצדדים בעניין עמידתה של התובעת בתנאים שנקבעו בפסיקה להגדרת "ידועה בציבור", שכן עמדת הנתבעים 6-4 לפיה התובעת לא גרה עם המנוח בעת מותו ועל-כן אינה בגדר "שאירה" שלו לעניין סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים.

כמו-כן, על-פי הפסיקה, הדרישה למגורים עם האדם שנפטר {לעניין סעיף 4(א)(1) לחוק שירות המדינה (גמלאות) (נוסח משולב), התש"ל-1970 ובהיקש מכך, לעניין סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים} היא דרישה מהותית לצורך הקניית מעמד של "שאיר" ואין די בבילויים משותפים באירועים משפחתיים ואף ביקורים תכופים ויחסי קרבה בין שניים כדי להעיד על מגורים במשותף {ע"ע 1223/01 נאוה ברזילי נ' 1. נורית וימן 2. הממונה על תשלום גמלאות, תק-אר 2006(4), 807 (2006)}

לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי הואיל והתובעת איננה "שאירה" כהגדרת מונח זה בסעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים, אין היא זכאית לכספי הפיצויים על כ"שאירת" המנוח על-פי הפוליסות במגדל ועל-פי תקנון קופת הגמל של פסגות. די בכך כדי לדחות את תביעת התובעת.