botox
הספריה המשפטית
הקודקס המקיף של דיני העבודה במשפט בישראל - דין, הלכה ומעשה

הפרקים שבספר:

אחריות מנהלים (סעיף 15 לחוק)

1. הדין
סעיף 15 לחוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987 קובע כדלקמן:

"15. אחריות מנהלים
נעברה עבירה לפי חוק זה בידי תאגיד, יואשם בעבירה גם כל אדם אשר בשעת ביצוע העבירה היה מנהל פעיל, שותף - למעט שותף מוגבל - או פקיד באותו תאגיד ואחראי לעניין הנדון, אם לא הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושנקט כל האמצעים הסבירים להבטחת שמירתו של חוק זה."

2. האם יש להטיל על הנאשם אחריות מנהל מכוח סעיף 15 לחוק שכר מינימום?
ב- ת"פ (יר') 33615-04-11 {מדינת ישראל נ' לורן בנינוס, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.09.14)} נדונה השאלה האם יש להטיל על הנאשם אחריות מנהל מכוח סעיף 15 לחוק שכר מינימום.

מדובר בכתב אישום נגד הנאשם בגין אחריות מנהל בנוגע לעבירות על סעיפים 2, 14 ו- 15 לחוק שכר מינימום, ואחריות נושא משרה בתאגיד, עבירה על סעיפים 24(א), 25(א)(1) ו- 26(ג) לחוק הגנת השכר.

הנאשם טען כי היה על המאשימה למחוק אף את כתב האישום נגדו מאחר ומדובר בפגם בכתב האישום (סעיף 149(3) לחוק סדר הדין הפלילי וגם מטעמים של הגנה מן הצדק.

המאשימה טענה כי טענת הגנה מן הצדק תתקבל רק כאשר מדובר בהתנהגות בלתי-סבירה שאינה מתקבלת על הדעת, המערערת את תחושת הצדק הטבעי וזה לא המצב בעניין זה.

המאשימה הוסיפה כי מחיקת החברה מכתב האישום אינה פוגעת בהגנת הנאשם, והאישומים נגדו עומדים בפני עצמם, ולפיכך, יש להותיר את כתב האישום על כנו.

בתגובה, הוסיף הנאשם הינה כי העבירות שבהן הואשם מותנות בהוכחה כי החברה אכן עברה את העברות שיוחסו לה בכתב האישום שהן אי-תשלום שכר מינימום ואי-מסירת תלוש שכר לעובד, ומשנמחקה החברה לא ניתן לעשות כן, ולפיכך לא ניתן להוכיח כי הנאשם עבר את העבירות המיוחסות לו, שכן אלה אינן אלא נדבך נוסף על גבי העבירות שביצעה החברה.

בית-הדין דחה בקשה מטעם הנאשם למחיקת כתב האישום מהטעמים כי הנאשם והחברה אינם היינו הך, והנאשם הינו בגדר אישיות משפטית נפרדת, הרי בהיותו אורגן של החברה, עליו מוטלת, לכאורה, החובה לשלם שכר מינימום ולתת בידי העובד תלוש שכר.

לפיכך הגשמת הפן ההרתעתי של העבירה דווקא מחייב את המשך ניהול ההליך נגדו, ולא בכדי מחייב החוק אף את נושאי המשרה להקפיד על קיומן של הוראות חוק שכר מינימום, ואינו מותיר את האחריות לכך בידי החברה בלבד.

אשר-על-כן, בית-הדין דחה את הטענה כי יש למחוק את כתב האישום בשל פגם או פסול שנפלו בו.



3. האם יש לייחס לנאשם עבירה מינהלית מכוח סעיפים 2(א), 14 ו- 15 לחוק שכר מינימום?
ב- ש"מ (נצ') 43546-05-10 {מדינת ישראל משרד התמ"ת נ' מוחמד אבו אחמד פורסם באתר האינטרנט נבו (05.03.2012)} נדונה השאלה האם יש לייחס לנאשם עבירה מנהלית מכוח סעיפים 2(א), 14 ו- 15 לחוק שכר מינימום.

המאשימה שלחה תשלום קנסות מינהליים, הן על הנאשם והן על החברה, כאשר בהודעה על הטלת הקנס המינהלי על החברה, יוחסה לה עבירה מינהלית מכוח סעיפים 2(א) ו- 14 לחוק שכר המינימום, ובהודעה על הטלת הקנס המינהלי על הנאשם יוחסה לו עבירה מינהלית מכוח סעיפים 2(א), 14 ו- 15 לחוק שכר מינימום.

הנאשם טען כי בהודעת תשלום הקנס מצויינים סעיפים שאינם רלוונטיים לנאשם עצמו, מאחר וסעיפים 14 ו- 15 לחוק שכר מינימום נרשמו על גביה בכתב יד, ואין בה פירוט של ההוראה שמכוחה נקבעה העבירה המיוחסת לנאשם.

עוד הוסיף הנאשם כי תקנה 1 לתקנות העבירות המינהליות {קנס מינהלי - שכר מינימום}, אינה מאזכרת את סעיף 15 לחוק שכר מינימום כעבירה מינהלית שמכוחה ניתן להטיל קנס מינהלי על הנאשם ועם ביטול כתב האישום כנגד החברה, אין כבר טעם להותיר את הנאשם כנאשם יחיד.

בית-הדין קבע כי יש ממש בטענת הנאשם על כך שעבירה על סעיף 15 לחוק שכר מינימום אינה בגדר עבירה מינהלית, משלא נקבע כך בתקנות העבירות המינהליות {קנס מינהלי - שכר מינימום}, כאשר בתקנות האלה אין איזכור לסעיף 15 לחוק שכר מינימום.

עוד הוסיף בית-הדין כי סעיף 15 לחוק שכר מינימום, בהיותו סעיף אשר מרחיב את אחריות התאגיד, אך אינו קובע עבירה בעצמו, אינו אמור להיכלל בתקנות העבירות המינהליות {קנס מינהלי - שכר מינימום}.

אשר-על-כן, לא היתה מניעה שהמאשימה תטיל קנס מינהלי על הנאשם באופן אישי, נוכח טענת המאשימה כי החברה הפרה את הוראות חוק שכר מינימום, ונוכח הוראת סעיף 15 לחוק בדבר הרחבת האחריות גם אל המנהל בתאגיד, ולפיכך, התוצאה היא, שבית-הדין דחה גם את הטענה המקדמית בעניין העדר האפשרות להטיל על הנאשם קנס מינהלי.

4. האם יש לייחס לנאשם אחריות מנהל בתאגיד כאשר עבר עבירות מסויימות בהקשר לחוק שכר מינימום?
ב- ת"פ (ב"ש) 1376-09 {מדינת ישראל נ' ג.מ.א. הוד בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.06.11)} נדונה השאלה האם יש לייחס לנאשם אחריות מנהל בתאגיד כאשר עבר עבירות מסויימות בהקשר לחוק שכר מינימום.

במקרה זה דובר על אחריות מנהל בתאגיד עבירה על סעיפים 2(א), 6, 14 ו- 15 לחוק שכר מינימום.

המאשימה טענה כי במקרה זה התקיים ביצוע עבירה של אי-ניהול פנקס עבודה ואי-תשלום שכר מינימום כאשר היה על כך אחריות מנהל משנת 2008 ועיסוק כקבלן כוח-אדם ללא קבלת היתר.

הנאשמת הודתה בעבירות המיוחסות לה בכתב האישום ללא ניהול הוכחות ובכך חסכה מזמנו של בית-הדין.

בית-הדין גזר את דינו של הנאשם תוך כדי איזון שיש לעשות בין חשיבות אכיפת החוק, כאשר דובר בעיסוק כקבלן כוח-אדם ללא קבלת היתר לבין העובדה שהנאשמת הודתה בביצוע העבירה וחסכה מזמנו של בית-הדין וזמנם של הצדדים, וכן התחייבה שלא לעבור עבירה על החוק תקופה של 3 שנים מיום מתן גזר הדין, בית-הדין מאשר את הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים.

בית-הדין קבע כי מדובר באדם כבן 40, נשוי פעמיים ואב ל- 8 ילדים בטווח גילאים 13-5, שהרשעה עלולה לפגוע בפרנסתו, בשים לב לסוג העבירות, וכי הצדדים הסכימו שלאחר תסקיר קצין המבחן, בית-הדין יקבע את השל"צ ללא הרשעה.

בית-הדין הוסיף כי הנאשם גילה מחוייבות לביצוע שעות התנדבות לתועלת הציבור וכי על המעסיקה הוטל קנס בסך 73,000 ₪ במסגרת גזר הדין ומכאן בית-הדין סבר כי יש לקבל את המלצת שירות המבחן, ומכאן הטיל בית-הדין על הנאשם צו של"צ ללא הרשעה בהיקף של 140 שעות לביצוע במסגרת בית תמחוי של המחלקה לשירותים חברתיים ברמלה בתפקיד הגשת אוכל.

5. האם יש להרשיע את הנאשם באחריותו כנושא משרה?
ב- ת"פ (ת"א) 1140-10 {מדינת ישראל, משרד התמ"ת נ' ציון יקר, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.06.15)} נדונה השאלה האם יש להרשיע את הנאשם באחריותו כנושא משרה.

בתיק זה הוגש כתב אישום כנגד הנאשמים, בגין אי-העברת סכום שנוכה לעובד עבירה לפי סעיפים 25א ו- 25ב(ג) לחוק הגנת השכר, בגין אי-ניהול פנקס חופשה, המהווה עבירה לפי סעיפים 26 ו- 28(ב)(3) לחוק חופשה שנתית, בגין אי-תשלום פדיון חופשה המהווה עבירה על סעיפים 10, 11 ו- 28(א)(2) חוק חופשה שנתית ובגין אי-תשלום שכר מינימום, עבירה על סעיפים 14-12 לחוק שכר מינימום, כאשר לנאשם 2 מיוחסת עבירה של הפרת חובת פיקוח נושא משרה בתאגיד המהווה עבירה על-פי סעיף 15 לחוק שכר מינימום.
המאשימה טענה כי על-פי כתב האישום, במסגרת ביקורת שנערכה על-ידי מפקחי המאשימה, נמצא כי הנאשמת לא שילמה לעובד בלי צידוק מספיק ותוך זמן המתקבל על הדעת, דמי חופשה, פדיון חופשה או תמורת חופשה ואף לא שילמה לעובד שכר מינימום כקבוע בחוק שכר מינימום בעבור חודש ינואר 2009.

עוד טענה המאשימה, כי הנאשמת לא העבירה סכומים שניכתה לעובד למי שלו מיועד הסכום תוך המועד הקבוע בדין.

הנאשם לא היה מוכן להקראה, ולא היה מוכן להעיד ולחקור את עדי התביעה בחקירה נגדית ובנסיבות אלה ניתנה החלטת בית-הדין לפיה יראו בדבריו של הנאשם כמי שכופר בעובדות כתב האישום, ומטעמים אלה הרשיע בית-הדין את הנאשם בעבירה על-פי סעיפים אלו.

בית-הדין הוסיף והרחיב כי הרשיע את הנאשם המשמש כמנכ"ל ובעליה של הנאשמת משלא שולם לעובד כל שכר בגין עבודתו בחודש הנדון, בית-הדין הרשיע את הנאשמים בעבירות לפי סעיפים 2, 14 ו- 15 לחוק שכר מינימום.

הנאשם לא סתר את החזקות הקבועות בחוק שכר מינימום בגין אחריותו למחדליה של הנאשמת ועל-כן בית-הדין הרשיעו באחריותו כנושא משרה גם בגין עבירה זו.

6. האם סעיף 15 לחוק שכר מינימום נחשב בגדר סעיף פלילי בלבד?
ב- תע"א (יר') 1096-10 {חמדאן גאזי נ' חברת אבן בר בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.12.10)} נדונה השאלה האם סעיף 15 לחוק שכר מינימום נחשב בגדר סעיף פלילי בלבד.

התובע טען כי מעורבותם של נציגי החברה ונציגיהם של הנתבעים 2 ו- 3 במשא ומתן שנוהל עם העמותה, מלמדת כי עובדת אי-תשלום שכר המינימום לעובדי החברה היתה ידועה לאחרונים. על-כן, קמה לו עילת תביעה נגדם מכוח סעיף 15 לחוק שכר מינימום.

הנתבעים 2 ו- 3 טענו כי יש למחוק את התביעה נגדם על הסף בשל כך שעל-פי הפסיקה, בקשה למחיקה על הסף תתקבל רק אם יתברר כי גם אם יוכיח התובע את כל העובדות המפורטות בתביעתו, לא תעמוד לו עילת תביעה, כאשר גם במקרה הנדון, אם יוכיח התובע את טענותיו נגד הנתבעים 2 ו- 3, לא יהא בכך כדי ליצור עילת תביעה נגדם.

עוד הוסיפו הנתבעים כי סעיף 15 לחוק שכר מינימום הינו פלילי בלבד, ולא ניתן לבסס עליו תביעה אזרחית, כאשר טענת הרמת המסך, תתקבל, על-פי הוראת סעיף 6 לחוק החברות, רק במקרים חריגים ביותר, ומקרה זה אינו נמנה עימהם, מה גם, שלא נטענו על-ידי התובע טענות המצדיקות הרמת מסך.

יתרה-מכך, הנתבעים הוסיפו כי ביחס לנתבע מספר 3, הרי שבהיותו מנהל החברה, להבדיל מבעל מניות בה, סעיף 6 לחוק החברות כלל אינו חל עליו, ולכן לא קמה עילת תביעה נגדו מכוחו.

בתגובה לטענות הנתבעים, טען התובע כי הברחת נכסים, בפרט כאשר החברה חייבת מיליוני שקלים לנושיה, מהווה עילה להרמת מסך נגד בעלי המניות ו/או מנהלי החברה, ועל-כן, הברחת נכסה העיקרי של החברה על-ידי הנתבעים 2 ו- 3 מקים עילה להרמת מסך נגדם.

עוד הוסיף התובע כי בתביעות דומות קבע בית-הדין כי דין התביעה להתברר לגופה, אף אם לדעת הנתבעים סיכוייה קלושים ובנוסף, לבד מסעיף 15 לחוק שכר מינימום, ביקש התובע בתביעתו לחייב את הנתבעים בהפרשי הלנת שכר ובפיצויי הלנת שכר מוגדלים, בהתאם לסעיף 8 לחוק האמור, משכך, לגרסתו, אין כל עילה למחוק את התביעה נגד הנתבעים 2 ו- 3.

בית-הדין קבע כי מאחר שבעניין הנדון מדובר בתביעה אזרחית, ומאחר ובהחלטה שניתנה בבית-הדין הארצי הדגיש הרשם כי סעיף 15 לחוק שכר מינימום מכוון להטלת אחריות לפלילית בשונה מאחריות אזרחית, התובע אינו יכול להתבסס על סעיף זה בתביעתו ולפיכך ברור, שאין בסעיף 15 לחוק שכר מינימום כדי להקים לתובע עילת תביעה כנגד הנתבעים 2 ו- 3 {(בש"א (ארצי) 172/10 חברת אבן בר בע"מ נ' זבן בלאל, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.07.10)}.

עוד הוסיף בית-הדין כי התובע ביסס את טענותיו נגד הנתבעים 2 ו- 3 על סעיף 15 לחוק שכר מינימום, ועל דוקטרינת הרמת מסך, כאשר סעיף 15 לחוק שכר מינימום קובע כי כאשר נעברה עבירה לפי חוק שכר מינימום בידי תאגיד, יואשם בעבירה גם כל אדם אשר בשעת ביצוע העבירה היה מנהל פעיל, שותף, למעט שותף מוגבל או פקיד באותו תאגיד ואחראי לעניין הנדון, אם לא הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושנקט כל האמצעים הסבירים להבטחת שמירתו של חוק שכר מינימום.

7. האם עולה הסמכות להאשים את הנאשם 2 בעבירה שנעברה מכוח אחריות נושא משרה?
ב- ת"פ (חי') 3932-05-09 {מדינת ישראל נ' גשש (ז. א.) בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.01.12)} נדונה השאלה האם עולה הסמכות להאשים את הנאשם 2 בעבירה שנעברה מכוח אחריות נושא משרה.

המאשימה האשימה את הנאשם בגין עבירה על סעיפים 2, 14 ו- 15 לחוק שכר מינימום.

הנאשמת מספר 1 הינה בעלת חברת שמירה ואבטחה, והנאשם מספר 2 הינו הבעלים והמנכ"ל של החברה, כאשר הוטל על הנאשמת מספר 1 קנס מינהלי על סך 90,000₪, ועל הנאשם מספר 2 קנס מינהלי על סך של 45,000 ₪, בגין הפרה של חוק שכר מינימום ביחס לארבעה מעובדי הנאשמת מס' 1 כאשר לטענת המאשימה, הנאשמת מספר 1 לא שילמה שכר מינימום לארבעה עובדים.

עוד טענה המאשימה כי הנאשם מספר 2 הינו נושא משרה כהגדרתו בסעיף 15 לחוק שכר מינימום, ומשכך עולה הסמכות להאשימו בעבירה שנעברה מכוח אחריות נושא משרה.

הנאשמים טענו כי נאשם מספר 2 כמנכ"ל האמון על ניהולה של חברה בסדר גודל של הנאשמת מספר 1, אינו יכול לדעת בכל רגע נתון מה עובר על כל אחד מעובדי החברה, כאשר הטלת אחריות על הגורם הבכיר ביותר, על כך שלא ידע על הפרה מקומית ונקודתית הינה בלתי-סבירה.

בית-הדין קבע כי טענות הנאשמים להידחות מפני שכתב האישום הוגש כדין בנסיבות המקרה הנדון, גם כנגד נאשם מספר 2.

בית-הדין הרחיב כי הנאשם מספר 2 הינו הבעלים והמנכ"ל של נאשמת מספר 1, ועל-כן, סביר כי במסגרת תפקידו ומעמדו בנאשמת מספר 1 אחראי, בין היתר, על תחום תנאי העסקת העובדים.

בית-הדין הוסיף כי על הנאשמים הוטלו קנסות מינהליים בגין הפרת חוק שכר מינימום, כאשר הנאשמים הגישו בקשה להישפט, ובכך עברה העבירה המינהלית למסלול פלילי, על כל המשתמע מכך.