שעות עבודה - יום עבודה - שבוע עבודה - שינוי יום עבודה ושבוע עבודה (סעיפים 4-2 לחוק)

1. הדין
סעיפים 4-2 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 קובעים כדלקמן:

"2. יום עבודה (תיקון התש"ע)
(א) יום עבודה לא יעלה על שמונה שעות עבודה.
(ב) בעבודת לילה וביום שלפני המנוחה השבועית וביום שלפני חג שהעובד אינו עובד בו, בין על-פי חוק ובין על-פי הסכם או נוהג, לא יעלה יום העבודה על שבע שעות עבודה.

3. שבוע עבודה (תיקון התשנ"ג)
שבוע עבודה לא יעלה על ארבעים וחמש שעות עבודה.

4. שינוי יום עבודה ושבוע עבודה (תיקון התשנ"ג)
(א) שר העבודה רשאי לקבוע בתקנות:
(1) יום עבודה שתחומו פחות מן הקבוע בסעיף 2 ושבוע עבודה שתחומו פחות מן הקבוע בסעיף 3 - לעבודות מסויימות, אם ראה צורך בכך מטעמים שבבריאות העובד או שבנסיבות העבודה;
(2) יום עבודה שתחומו יתר על הקבוע בסעיף 2 ושבוע עבודה שתחומו יתר על הקבוע בסעיף 3:
(א) לעבודות מסויימות בחקלאות ועבודות הקשורות במישרים לטיפול בבעלי חיים;
(ב) לעבודות במקום שמטפלים בחולים, בבתי-מרקחת, במוסדות החלמה, במוסדות לטיפול בזקנים או בילדים;
(ג) לעבודות בבתי אוכל, בבתי מלון ובבתי קפה;
(ד) לשמירה;
(ה) לעובדים בשירות המדינה או בשירות רשות מקומית עבודה שאינה תעשייתית, לכולם או לחלק מהם, בעבודות שהן לדעת שר העבודה חיוניות לציבור ושפורטו בתקנות, ובלבד שיום עבודה לא יעלה על עשר שעות עבודה, ושבוע עבודה לא יעלה, בממוצע לתקופה שתיקבע בתקנות, על ארבעים וחמש שעות עבודה.
(ב) על אף האמור בסעיף 2, לא יעלה יום עבודה של עובד חודשי במשק בית פרטי שאינו עובד חלקי, על 10 שעות עבודה; דין יום עבודה לפי סעיף-קטן זה כדין יום עבודה לפי סעיף 2."

תקנות שעות עבודה ברפתנות, התשי"א-1951

"בתוקף סמכותי לפי סעיף 4 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, אני מתקינה תקנות אלה:

1. יום עבודה ברפתנות
תחומו של יום עבודה ברפתנות הוא עשר שעות עבודה.

2. שבוע עבודה ברפתנות (תיקון התשנ"ה)
תחומו של שבוע עבודה ברפתנות הוא שישים ושבע שעות עבודה ובלבד שלא יעלה, בממוצע לארבעה שבועות, על ארבעים וחמש שעות עבודה.

3. תחולה
תקנות אלה חלות על העבדתו של עובד המועבד רק בתור רפתן ושהקשר המשפטי בינו ובין מעבידו הוא לפחות ארבעה שבועות.

4. השם
לתקנות אלה ייקרא "תקנות שעות עבודה ברפתנות, התשי"א-1951".

כ"ב באלול התשי"א (23 בספטמבר 1951)."

2. סעיף 2 - כללי
סעיף 2(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה, המגדיר "יום עבודה", קובע כי "יום עבודה לא יעלה על שמונה שעות עבודה"; ובסעיף 2(ב) נקבע, כי "בעבודת לילה... לא יעלה יום העבודה על שבע שעות". סעיף 3 מגדיר "שבוע עבודה". בנוסחו המקורי נקבע, כי "שבוע עבודה לא יעלה על ארבעים ושבע שעות". בשנת תשנ"ג תוקנה הוראת הסעיף, ובנוסח המתוקן נאמר, כי "שבוע עבודה לא יעלה על ארבעים וחמש שעות" {ראה: חוק לתיקון חוק שעות עבודה ומנוחה (תיקון מס' 8), התשנ"ג-1993}. בשנים 1983-1980, שהן זמן הרלוואנטי לענייננו, חל הדין שקדם למועד התיקון.

ההסדר הקבוע בסעיפים 2 ו-3 חל בהיעדר הסדר ספציפי אחר שהחוק מכיר בו. בסעיף 4 לחוק הוסמך שר העבודה לקבוע בתקנות, כי תחומו של יום עבודה ושל שבוע עבודה, בעבודות מסויימות, יהיה פחות מן הקבוע בסעיפים 2 ו-3, "אם ראה צורך בכך מטעמים שבבריאות העובד או שבנסיבות העבודה", וביחס לעבודות מסויימות הוסמך לקבוע {בנתון לקיום תנאים שפורטו בסעיף} "יום עבודה שתחומו יתר על הקבוע בסעיף 2 ושבוע עבודה שתחומו יתר על הקבוע בסעיף 3" {בג"צ 2933/94 רשות שדות התעופה נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נ(3), 837 (1996)}.

סעיף 2 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 {ייקרא להלן: "חוק שעות עבודה ומנוחה"} קובע, שיום עבודה רגיל הוא בן 8 שעות עבודה. אבל, בצו ההרחבה בדבר הנהגת שבוע עבודה מקוצר במגזר העסקי נקבע, שהעובדים יעברו ליום עבודה רגיל בן 9 שעות, ב- 5 ימי עבודה בשבוע {י"פ 3799, 14.9.1990, עמ' 3858}.

זאת ועוד, בהתאם לסעיפים 1 ו-20 לחוק שעות עבודה ומנוחה, אין לראות בזמן ההפסקה הארוכה הניתנת לעובד העובד מעל 6 שעות ביום, והיא אורכת חצי שעה לפחות, בדרך-כלל הפסקת הצהריים, כחלק משעות העבודה היומיות {ס"ע (חי') 25566-03-12 מרינה שורתי נ' בטיחות בתנועה בע"מ, תק-עב 2015(3), 12135 (2015)}.

3. עבודת לילה
ב- ע"ע 44382-04-13 {יוסף מנצור נ' גז חיש בעמ, תק-אר 2015(2), 738 (2015)} נקבע:

"הפרשי שכר עבודה בעד עבודה בלילה - צודק בית-הדין האזורי בקובעו, כי מכוח חוק שעות עבודה אין המערער, כעובד שעתי, זכאי לתוספת לשכרו בגין עבודה בלילה. "התוספת" היחידה מכוח החוק היא הזכאות לכך שגמול עבור עבודה בשעות נוספות יחושב החל מהשעה השמינית ואילך.

המערער נתפס לכלל טעות בכל הנוגע למשמעות של הוראת החוק הקובעת, כי "יום עבודה" בעבודת לילה לא יעלה על 7 שעות {סעיף 2(ב) לחוק שעות עבודה}. לו שכרו של המערער היה מחושב לפי שכר יומי, הדין היה אחר. אז היה המערער זכאי לשכר היומי עבור "יום עבודה" כהגדרתו בחוק. אך מששכרו של המערער חושב לפי שעות, הרי שבגין 7 שעות עבודה, ביום או בלילה, הוא זכאי לשכר עבודה של 7 שעות, ללא תוספת כלשהי.

בעניין זה כבר נפסק כי: "חוק שעות עבודה ומנוחה אינו קובע כל תמורה מיוחדת עבור עבודה בלילה, כל אשר קובע אותו חוק לענייננו הוא שבעבודת לילה 'לא יעלה יום עבודה על שבע שעות עבודה' " {דב"ע (ארצי) מח/2-13 עזרא לוי נ' שרותי תעופה בע"מ, פד"ע כ 103 (1988)}.
כן נפסק בעניין אחר {דב"ע (ארצי) לט/3-24 בתי הזיקוק לנפט בע"מ נ' זאב למפל, פד"ע י 421 (1979)}, אך הדברים יפים גם לענייננו, כי:

"... כל הנוגע לשכר עבודה המשתלם בעד עבודה בלילה או בעד עבודה במשמרות נשאר בתחום הראוי לו - בתחום המשא ומתן הקיבוצי או החוזה האינדיבידואלי, הכל לפי העניין. באותה המידה שאין החוק מתערב בגובה השכר אשר משתלם בעד שעות במסגרת יום עבודה מירבי כקבוע בחוק, בין שהעבודה היא בשעות הבוקר, בין שהיא בשעות אחר-הצהריים ובין שהיא בערב או בלילה. "לאור האמור, הערעור בעניין זה דינו להידחות"."

ב- סע"ש (ת"א) 19791-10-12 {מרים פשינסקי נ' קופת חולים מאוחדת אגודה עותומנית, תק-עב 2015(3), 11801 (2015)} קבע בית-הדין, כי הוראות סעיף 2(ב) ברורות והן מגבילות את יום העבודה לפני המנוחה השבועית לשבע שעות. אין בכך דבר לטענת התובעים, נהפוך הוא: היעדר ההתייחסות להיקפי משרה משתנים למול הקביעה הספציפית של שבע שעות מביא דווקא למסקנה ההפוכה משל זו של בא-כוח התובעים. בתוך כך התובעים לא הוכיחו, כי יום עבודה של האחיות בנתבעת בימי ו' עמד על 5 שעות.

מנגד הצהירה גב' רווח, כמו גם חלק מהאחיות {כדוגמת התובעת מנצ'ליס}, כי יום העבודה שלהן בימי ו' עמד על 6 שעות. נכונה גם הטענה, כי בחלוקת סך 156 השעות החודשיות מגיעים ל- 6 שעות ביום. בכל מקרה, גם אם מדובר בשעה "עודפת" על שעות התקן, קבע בית-הדין, כי לא מגיע לעובדים מעבר לתשלום של שעה רגילה, לא בגין שעות נוספות, כפי שפורט בסעיף הקודם.

אשר-על-כן, קבע בית-הדין, כי יום העבודה של האחיות בימי ו' עמד על 6 שעות, וטענת התובעים בנקודה זו נדחתה.

התובעים טענו, כי מאחר ש"עבודת לילה" מוגדרת בחוק שעות עבודה ומנוחה כ"עבודה ששתי שעות ממנה, לפחות, הן בתחום השעות שבין 22:00 ובין 06:00, הרי שאם עבד מי מהעובדים שעתיים בשעות המוגדרות כך, יש לשלם על המשמרת כולה תעריף של 150%.

הנתבעת הכחישה כל הסכם או נוהג לפיו אם עבדו התובעים מעבר לשעה 01:00 שולמו כל השעות של אותו יום בתעריף לילה. לפיכך אין לומר, כי מחובתה של הנתבעת לשלם לתובעים משמרת שלמה בתעריף לילה אם חלקה נפל בגדר שעות "עבודת לילה". הנתבעת הוסיפה, כי גם ברכיב זה של התביעה, כמו גם ברכיבים אחרים נתבעו השעות בכפל מאלה שבוצעו בפועל.

בית-הדין קבע, כי אין חובה על-פי דין לשלם תעריף מיוחד בגין שעות עבודה בלילה. האמירה לפיה די בכך ששתי שעות בלבד ביום עבודה מבוצעות בין 22:00 ל- 6:00 כדי להקים זכאות בעבור כל השעות שבהן עבדו ברציפות לשעתיים האמורות נכונה רק ביחס לחוק שעות עבודה ומנוחה. כלומר, אין בכך כדי להקנות זכות לעובדי הנתבעת לתשלום בתעריף משמרת לילה משעה שהתשלום המוגדל ניתן מכוחו של הסכם העבודה ומוגדר לשעות מסויימות.

התשלום המיוחד שולם בענייננו, על-פי המוסכמות, לעובדי המחלקה הסיעודית. הסכמה זו היא מפורשת וספציפית. כלומר, הנתבעת הסכימה לשלם תעריף מיוחד עבור עבודה בלילה למרות שהחוק אינו מחייב אותה, החל מהשעה 23:00 בלבד ולא קודם לכך.

כבר נפסק כי:

"... כל הנוגע לשכר עבודה המשתלם בעד עבודה בלילה או בעד עבודה במשמרות נשאר בתחום הראוי לו, בתחום המשא ומתן הקיבוצי או החוזה האינדיבידואלי, הכל לפי העניין. באותה המידה שאין החוק מתערב בגובה השכר אשר משתלם בעד שעות במסגרת יום עבודה מירבי כקבוע בחוק, בין שהעבודה היא בשעות הבוקר, בין שהיא בשעות אחר-הצהריים ובין שהיא בערב או בלילה {דב"ע לט/24-3 בתי הזיקוק לנפט בע"מ נ' למפל, פד"ע י 421}.

לכן אם עבד מי מהעובדים הסיעודיים למשל מהשעה 16:00 עד השעה 24:00 אין משמעות הדבר, כי העובד יהיה זכאי לתשלום בתעריף לילה שקבעה הנתבעת עבור כל שעות עבודתו.

לא כך הוא בנוגע לשעות סיום משמרת הלילה בתעריף המיוחד. בעניין סיום המשמרת קיימת מחלוקת ולא בכדי. בית-הדין קבע, כי תעריף משמרת הלילה חל עד לסוף המשמרת כפי שהוגדרה על-ידי הנתבעת: 07:00 בבוקר. זאת בכפוף לתשלום שעות נוספות.

אם החל העובד את משמרתו ביממה X וסיים אותה לאחר השעה 07:00 בבוקר ביממה שלמחרת, כל עוד מדובר בשעות נוספות, קרי, מעל 7 שעות, יהיה זכאי לשעות אלה בהתאם לקביעה בדבר שעות נוספות שאז יחושב התעריף לפי השעה שקדמה לשעה האחרונה באותה משמרת. כל מסקנה אחרת לא תתיישב לטעמנו עם ההיגיון הבריא ועם פסיקת בית-המשפט העליון ובית-הדין הארצי ב- בש"א 519/07 {א.נ. נתניה בע"מ נ' לב טרנרידר, תק-אר 2007(4), 775 (2007)} לפיה יחושב תשלום "שעה נוספת" בהתאם לתעריף השעה שקדמה לה כולל תוספות כגון "תוספת משמרות".

עוד הוסיף בית-הדין, כי אם מי מהעובדים הסיעודיים עבד במשמרת לילה שבין שישי לשבת, הוא לא יהיה זכאי לכפל תוספת של 200% עבור משמרת בשבת ועוד 50% תוספת עבור משמרת לילה, אלא לתעריף 200% בלבד. זאת מאחר שהתוספת לה התחייבה הנתבעת לגבי עובדי המחלקה הסיעודית מגלמת למעשה גם את התוספת שמחייב חוק שעות עבודה ומנוחה 50% וכן תוספת עבור משמרת לילה שהתחייבה הנתבעת לשלם מכוח הסכם ההעסקה.

אולם אם חרגה משמרת הלילה משבע שעות עבודה תחושב השעה הנוספת בהתאם לבסיס של 200% אם מדובר בלילה שבין שישי לשבת.

לפיכך קבע בית-הדין, כי רק עובדי המחלקה הסיעודית זכאים לתוספת 50% עבור משמרת לילה; גדר משמרת הלילה המזכה בתעריף המיוחד יהיה החל מהשעה 23:00 ועד סיום אותה משמרת בשעה 07:00, זאת בכפוף לחישוב שעות נוספות כפי שיפורט בסעיף הבא; משמרת לילה שבין יום שישי לשבת תזכה את העובד בתעריף של 200%, אם מדובר בשעות נוספות, על אותו שכר תתווסף תוספת על-פי חוק שעות עבודה ומנוחה; אין בעבודה שנופלת בחלקה בגדר השעות המוגדרות כ"עבודת לילה" בחוק שעות עבודה ומנוחה כדי להקנות זכות לתעריף המיוחד למשמרת לילה עבור כל המשמרת בשלמותה.

4. "שעות נוספות" - נטל ההוכחה
הלכה פסוקה היא, כי "התביעה לגמול שעות נוספות היא מתביעות הממון המוגדרות. התובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח לא רק את העובדה שהועבד בשעות נוספות, אלא גם את מספר השעות שהועבד כך, על-מנת שבית-הדין יוכל לפסוק סכום קצוב" {דב"ע לב/3-32 מרלן פורימוביץ נ' ישראל בר אדון, פד"ע ד' 39; דב"ע נז/3-7 נחום לבון נ' מ.ת.מ תעשיה ומלאכה בע"מ, פד"ע לב 584}.

מכאן, שעל התובע לפרט את תביעתו, לכמת אותה כראוי, ולהוכיח לא רק את עצם עבודתו בשעות נוספות אלא גם ובמיוחד את היקפה ואת התשלומים המתחייבים מכך {דב"ע לב/3-32 עזבון המנוח שמואל נתן כהן ז"ל נ' אטי רוזנהויסר, פד"ע ו' 99, 307}.

ובאשר לנטל להוכחה לעניין השעות הנוספות, קבע בית-הדין, כי עד כניסתו לתוקף של תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 {ייקרא להלן: "חוק הגנת השכר"}, ביום 01.02.09, הנטל להוכחת עבודה בשעות נוספות היה מוטל על העובד, כאשר בהקשר זה יצויין, כי הפסיקה הגמישה את הנטל, עת קבעה כי במקום בו הוכח קיומה של מתכונת עבודה קבועה, ניתן היה לומר, כי העובד הרים את הנטל המוטל עליו בעניין זה {ע"ע 212/06 ימית א. ביטחון (1988) נ' אלי אפרים, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.11.08)}.

עם כניסתו של התיקון לחוק, לתוקף, הועבר נטל ההוכחה לעניין השעות הנוספות אל המעביד אשר נדרש להוכיח, כי העובד לא עבד בשעות העבודה הנוספות השנויות במחלוקת וזאת ככל שהתובע הביא ראשית ראיה שאכן עבד בשעות נוספות {סע"ש (נצ') 38754-02-13 התובע נ' ה.ל. תיירות בע"מ ח.פ. 512819681, תק-עב 2015(2), 24758 (2015)}.

5. חישוב השעות הנוספות
בהתאם להוראות סעיפים 2, 3 ו- 16 לחוק שעות עבודה ומנוחה, חישוב השעות הנוספות ייעשה על בסיס חישוב יומי, לאחריו שבועי ולאחריו חודשי {תע"א (ב"ש) 1585-09 טטיאנה פולונסקי נ' חשמלור עסיס בע"מ, תק-עב 2010(4), 17310 (2010); תע"א (ת"א) 3843-09 שפלב דמיטרי נ' ב.ש. אבידר שמירה וניקיון, תק-עב 2011(1), 14648 (2011), וכך קבע בית-הדין הארצי בע"ע (ארצי) 188/06 סמי בוג'ו נ' קל בניין בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.11.10)}:

"עיון בתחשיב העובד מעלה, כי הוא נערך על בסיס שבועי ולא על בסיס יומי. דהיינו, בעד תקופה בה שבוע העבודה עמד על 43 שעות בשבוע, החישוב הנטען על-ידי העובד הוא, כי בעד שתי שעות נוספות בשבוע הגיע לעובד שכר שעה נוספת בתעריף של 125% ואילו בעד יתר השעות הנוספות בשבוע (13 שעות) הגיע לעובד שכר שעה נוספת בתעריף של 150%. חישוב זה אינו עולה בקנה אחד עם הוראות החוק וצווי ההרחבה. החישוב הנכון הוא חישוב על בסיס יומי, כאשר גמול שעות נוספות על בסיס שבועי בעד עבודה ביום השישי בשבוע משולם רק אם העובד השלים את מלוא השעות הרגילות באותו שבוע."
{בש"א 519/07 א.נ. נתניה בע"מ נ' לב טרנרידר, תק-אר 2007(4), 775 (2007); סע"ש (נצ') 38754-02-13 התובע נ' ה.ל. תיירות בע"מ, תק-עב 2015(2), 24758 (2015)}

6. בשבוע עבודה הכולל 6 ימי עבודה, יש לשלם גמול שעות נוספות בשיעור של 125% לאחר השעה השמינית {סעיף 2 לחוק} - התביעה התקבלה
ב- סע"ש (ב"ש) 347-11-12 {גד סאלם נ' ש.ש. צנרת דרום חברה למסחר בע"מ, תק-עב 2014(4), 14704 (2014)} בית-הדין קבע, כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח שלא ניתנה לו הפסקה לצרכי מנוחה ואכילה כקבוע בהסכם.

התובע הודה, כי היתה הנחיה לצאת להפסקה יומית. התובע אף לא הרים את הנטל להוכיח, כי לא ניתנה לו האפשרות להיות פנוי לענייניו באותה הפסקה ולו היה מבקש לצאת מהמקום, היה נמנע ממנו לעשות זאת. העובדה שהתובע בחר שלא לצאת מהמקום, ככל שהמניעה לא הגיעה מצד הנתבעת, אינה יכולה לאיין את ההפסקה שניתנה לו. זאת ועוד, גם העובדה שלעיתים נתבקש התובע לסייע במהלך הפסקתו, אינה גורעת מטענת הנתבעת, כי ניתנה לתובע האפשרות להשלים את הפסקתו במועד אחר.

מנגד, קבע בית-הדין, כי הנתבעת לא הרימה את נטל המוטל עליה להוכיח, כי לתובע ניתנה הפסקה העולה על מחצית השעה הקבוע בהסכם. כמו-כן הנתבעת לא הוכיחה, כי ניתנה לתובע הפסקה כחוק ביום שישי.

מהאמור עולה, כי התובע הוכיח קיומה של מתכונת העסקה והנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח, כי התובע חרג ממתכונת זו. יתרה מזו, משני דו"חות הנוכחות שהוצגו בפני בית-הדין ומתלושי השכר, עלה, כי ככל שנעדר התובע מעבודה, ניכתה הנתבעת משכרו את שעות החוסר. מכאן, שיש לראות את שעות העבודה של התובע בימים ראשון-חמישי ככוללים 8.5 שעות ביום וביום שישי 6.5 שעות ביום. היינו 49 שעות שבועיות.
עוד הוסיף בית-הדין, כי צו ההרחבה הכללי, הסכם מסגרת (2000) קובע בסעיף 3א(2), כי שבוע עבודה מלא הוא בן 43 שעות, כאשר השכר לשעה יחושב על בסיס של 186 שעות לחודש עבודה.

כעולה מהוראות סעיפים 2, 3 ו- 16 לחוק שעות עבודה ומנוחה, חישוב השעות הנוספות ייעשה על בסיס חישוב יומי, לאחריו שבועי ולאחריו חודשי {תע"א (ב"ש) 1585-09 טטיאנה פולונסקי נ' חשמלור עסיס בע"מ, תק-עב 2010(4), 17310 (2010); תע"א (ת"א) 3843/09 שפלב דימיטרי נ' ב.ש. אבידר שמירה וניקיון, (2011)}.

וכך קבע בית-הדין הארצי ב- ע"ע 188/06 {סמי בוג'ו נ' קל בעניין בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.11.10); ע"ע 570/06 עו"ד עמוס אגרון נ' עו"ד זיוה כץ, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.10.07)}:

עיון בתחשיב העובד מעלה, כי הוא נערך על בסיס שבועי ולא על בסיס יומי. דהיינו, בעד תקופה בה שבוע העבודה עמד על 43 שעות בשבוע, החישוב הנטען על-ידי העובד הוא, כי בעד שתי שעות נוספות בשבוע הגיע לעובד שכר שעה נוספת בתעריף של 125% ואילו בעד יתר השעות הנוספות בשבוע {13 שעות} הגיע לעובד שכר שעה נוספת בתעריף של 150%. חישוב זה אינו עולה בקנה אחד עם הוראות החוק וצווי ההרחבה. החישוב הנכון הוא חישוב על בסיס יומי, כאשר גמול שעות נוספות על בסיס שבועי בעד עבודה ביום השישי בשבוע משולם רק אם העובד השלים את מלוא השעות הרגילות באותו שבוע {ראה גם: ע"ע 233/06 א.נ. נתניה בע"מ נ' לב טרנרידר, תק-אר 2007(4), 775 (2007)}:

שם נקבע, כי בהתאם לקביעת בית-הדין האזורי, העובד עבד 10 שעות בימים א' עד ה' ושמונה שעות ביום ו'. בתקופה בה שבוע העבודה היה בן 43 שעות שבועיות. יש לחשב את גמול שעות נוספות המגיע לעובד כמפורט להלן.

ימים א' עד ה': שעתיים בכל יום, בתעריף של 125%. הגמול בעד עבודה בשעות נוספות בימים א' עד ה' מגיע לעובד גם אם לא עבד באחד מהימים, כיון שכאמור הגמול מחושב על בסיס יומי. דהיינו, אם העובד עבד בשבוע מסויים בימים ב' עד ה' בלבד 10 שעות ביום, הוא יהיה זכאי לגמול שעות נוספות בעד שעתיים ביום בימים ב' עד ה', למרות שלא עבד ביום א'.

יום ו': אם העובד עבד באופן מלא בימים א' עד ה' באותו שבוע, הוא עבד באותו שבוע 40 (8 5X) שעות רגילות. לכן, בעד עבודה ביום ו' הוא זכאי לשכר כמפורט להלן: בעד שלוש השעות הראשונות ביום ו', שכר שעה רגילה: בעד השעות הרביעית והחמישית ביום ו', שכר שעה נוספת בתעריף של 125%; בעד השעות השישית, השביעית, והשמינית, שכר שעה נוספת בתעריף של 150%.

בסך הכול, קבע בית-הדין, כי בשבוע בו עבד העובד שישה ימים בשבוע, בתקופה בה שבוע העבודה הרגיל עמד על 43 שעות בשבוע, העובד זכאי ל- 12 שעות נוספות בשיעור של 125% ו- 3 שעות נוספות בשיעור של 150%.

כך גם בענייננו, בשבוע עבודה הכולל 6 ימי עבודה, יש לשלם גמול שעות נוספות בשיעור של 125% לאחר השעה השמינית, היינו, בגין מחצית שעה בימים ראשון-חמישי {2.5 שעות בשבוע} ובגין 3.5 שעות ביום שישי {שלוש שעות ראשונות ביום שישי המשלימות את שבוע העבודה ל-43 שעות, משולמות בשיעור של 100%}. סך הכל, קבע בית-הדין, כי התובע זכאי לתשלום בשיעור של 125% בעבור 6 שעות בשבוע. בית-הדין הדגיש, כי בענייננו, להבדיל מפרשת בוג'ו, לא עבד התובע מעל ל-12 שעות נוספות בשבוע, ומשכך אין הוא זכאי לתשלום שעות נוספות בשיעור של 150% ביום שישי.

7. לתובע שולמה "תוספת לילה" קבועה בסך 18.5 ש"ח לכל משמרת - התביעה התקבלה בחלקה
ב- ס"ע (ת"א) 60426-03-11 {ולרי בריקר נ' עדין קואופרטיב ליצור שוקולד ממתקים וופלים בהוד השרון בע"מ, תק-עב 2013(3), 7243 (2013)} בית-הדין קבע, כי קיימת הסכמה בין הצדדים בדבר מתכונת העסקתו של התובע. כך עלה מהעדויות כי התובע הועסק 6 משמרות לילה בשבוע כדלקמן:

בימים א-ה בין השעות 19:00 בערב עד 07:00 בבוקר שלמחרת {12 שעות עבודה}. במוצאי שבת בין השעות 21:30 לערך ועד לשעה 07:00 למחרת {9.5 שעות עבודה}.

עוד הוסיף בית-הדין, כי בהתאם להוראת סעיף 2(ב) לחוק שעות עבודה ומנוחה, עובד שעבד בשעות הלילה 12 שעות בפועל, בגין 7 השעות הראשונות יהיה זכאי לתמורה של 100%, בגין השעה השמינית והתשיעית יהיה זכאי לתמורה של 125% לכל שעה, ובגין השעה העשירית ואילך יהיה זכאי לתמורה של 150%, וזאת במובחן מעבודה בשעות היום.

אשר-על-כן, נקבע, כי טעתה הנתבעת שעה שחישבה את שכרו של התובע לפי מתכונת העסקה של 8.6 שעות רגילות, ולא 7 כמתחייב על-פי הדין.

עם-זאת, באשר לגמול שעות נוספות במוצאי שבת, התובע אישר, כי בפועל שולם לו שכר בשיעור 200% החל מהשעה הראשונה. קרי, לתובע שולם בפועל שכר העולה על השכר הנתבע ותביעתו בעניין זה, נדחתה.

באשר לגמול שעות נוספות בימי חול, קבע בית-הדין, כי הגם שמסגרת השעות הרגילות ששולמו לתובע חושבה לפי 8.6 שעות רגילות ולא 7 כנדרש, עולה מהתלושים, כי לתובע שולמה "תוספת לילה" קבועה בסך 18.5 ש"ח לכל משמרת. כלומר, צדק נציג הנתבעת בטענתו, כי למעשה בעוד שהתובע עותר לתשלום הפרשי גמול שעות נוספות לפי חישוב יומי של 266.51 ש"ח למשמרת חול, הרי שבפועל שולם לתובע שכר יומי בסך 268.13 ש"ח {כולל "תוספת לילה" ומבלי לקחת בחשבון את תוספת ה"ארוחות" שהינה הטבה אחרת ונוספת שניתנה לעובד ולא נועדה לשקף תגמול בעד שעות נוספות}.
לאור כל האמור, דחה בית-הדין, את תביעתו של התובע ל"הפרשי גמול עבודה בשעות נוספות".

8. שעות לילה בענף השמירה - התביעה התקבלה
ב- ס"ע (יר') 52744-01-12 {אלכסנדר יוסופוב נ' חברת השמירה בע"מ, תק-עב 2013(2), 16545 (2013)} הנתבעת טענה, כי ההסדר החל מכוח סעיף 2 לחוק שעות עבודה ומנוחה, ולפיו בעבודת לילה, יום עבודה לא יעלה על שבע שעות, לא חל על עובד שמירה.

בניסיון לבסס את טענותיה, הנתבעת הפנתה להוראות תקנות עבודה בשמירה התשי"א-1951 {ייקרא להלן: "תקנות העבודה בשמירה" וההיתר הכללי להעבדה בשמירה במנוחה השבועית ובשעות נוספות מיום 28.09.51}. על-פי התקנות הנ"ל, "תחומו של שבוע עבודה הוא שישים ושבע שעות עבודה, ובלבד שלא יעלה בממוצע לארבעה שבועות על ארבעים ושבע שעות עבודה". בהתאמה לכך נקבע באותן תקנות, כי "תחומו של יום עבודה בשמירה הוא עשר שעות עבודה".

בית-הדין קבע, כי תקנות שעות עבודה בשמירה בוטלו, בתוקף החל מיום 01.07.06 {ק"ת תשס"ו מס' 6475 מיום 10.04.06} ועל-כן, לכל הפחות ממועד זה ואילך, ולמעשה במרבית תקופת עבודתו של התובע, אין לטענותיה של הנתבעת כל רלוונטיות.

עוד ציין בית-הדין, כי ממלא הוראות אלה בתקנות ובהיתר הכללי, צומצמו עם כניסתו לתוקף של ההסכם הקיבוצי בענף השמירה והאבטחה אשר קבע, כי שעות נוספות בענף השמירה יהיו השעות העודפות על שמונה שעות עבודה ביום {לפסקי-דין שקבעו, כי הוראות צו ההרחבה בענף השמירה "גוברות" על הוראות תקנות שעות עבודה בשמירה, בהיותן הוראות המיטיבות עם העובד ראה: בר"ע 390/03 חברת השמירה בע"מ נ' אמביה נגיסה, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.10.03); ראה לעניין זה גם דב"ע 300104/98 משאבי (ג) אביב בע"מ נ' זאיד אלהואשלה, תק-אר 99(1), 45 (1999)}.
פסק-הדין שהובא על-ידי הנתבעת בתמיכה לטענותיה לעניין אורך יום העבודה בלילה ניתן בשנת 1990. פסקי-דין מאוחרים, והמבוססים על ההסכם הקיבוצי בענף השמירה הכירו באורך יום העבודה על-פי הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה {ראה: בע"ע 212/06 ימית א. ביטחון (1988) נ' אלי אפרים, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.11.08); תע"א (ת"א) 6191-07 קפוב כגן יעקב נ' מוקד אדיר א. שמירה ואבטחה בע"מ ואח', תק-עב 2011(3), 5426 (2011)}.

לפיכך, קבע בית-הדין, כי הן בחישוב היקף משרתו של התובע, והן בחישוב זכאותו של התובע לגמול בגין עבודה בשעות נוספות, אורכו של יום עבודה בלילה, הינו 7 שעות.

9. התובע לא הפחית את התוספות שקיבל בשכרו עת תבע תשלום בעד שעות נוספות - התביעה התקבלה בחלקה
ב- תע"א (ב"ש) 1615-09 {ברני טיבור נ' האגודה למען שרותי בריאות הציבור, תק-עב 2013(2), 13777 (2013)} נדונה תביעה לתשלום בגין שעות נוספות וכן תשלומים שונים הנובעים מהשוואת תנאי עבודתו של התובע מכוח הוראות חוק העסקת עובדים על-ידי קבלני כוח אדם, התשנ"ו-1996 {ייקרא להלן: "חוק העסקת עובדים"}.

הנתבעת היא עמותה רשומה המספקת עובדים ושירותים בתחום שרותי בריאות הציבור. במסגרת עיסוקיה והתקשרותה עם משרד הבריאות, העסיקה הנתבעת את התובע כחובש המפעיל ניידת לחלוקת תחליפי סם ברחבי מחוז הדרום וזאת החל מיום 01.09.03 ועד ליום 31.03.09.

הפעלת הניידת נעשתה תחת אחריות "מרכז סלע ב'" שהוא מרכז לחלוקת מתדון בניהול הנתבעת וזאת למשך כשנתיים ימים. החל מחודש ספטמבר 2005 או בסמוך לכך, הופעלה הניידת תחת אחריותו של ה"מרכז לבריאות הנפש בבאר-שבע" שהוא בית-חולים ממשלתי. ביום 01.04.09 החל התובע לעבוד בבית-החולים כעובד מן המניין.
בין הצדדים נחתם ביום 22.09.03 הסכם עבודה אישי. הצדדים חלקו בשאלת זכאות התובע לתשלום בגין שעות נוספות בתקופה שבמחלוקת ובשאלה אם זכאי היה התובע בתקופה זו לתנאי שכר הזהים לתנאי שכרם של עובדי בית-החולים.

התובע טען, כי הנתבעת היא חברת כוח-אדם, ושימשה אך צינור להעברת משכורתו, אף שהועסק בפועל על-ידי בית-החולים. לגרסתו, הממונה עליו היה ד"ר טליאס עובד בית-החולים והוא שקבע את אופן ביצוע עבודתו. את השעות שבהן תבוצע ואף פיקח על עבודתו. לדבריו, בהיות הנתבעת חברת כוח-אדם, חלות לגביה הוראות חוק העסקת עובדים המחייבות אותה להשוות את תנאי עבודתו לתנאי עבודתם של עובדי המִנהל והמשק בבתי-החולים הממשלתיים.

תנאים אלה מוסדרים בהסכמים, הוראות והסדרים שונים שאוחדו בנוסח משולב {הסכם קיבוצי}. עוד הוסיף וטען התובע, כי לכל הפחות, החל מיום 30.09.08 היה עליו להיקלט כעובד בית-החולים.

עוד טען התובע, כי הוא נדרש לעבוד שעות נוספות רבות אך אלו לא שולמו לו. לא שולמו לו במלואם דמי ההבראה המגיעים לו; קצובת הביגוד שולמה לו באופן חלקי בלבד; לא שולמו לו קצובת אש"ל, תוספת דריכות בית-חולים, תוספת פרמיה ותוספת כוננות. התובע העמיד את תביעתו על סך כולל של 244,698 ש"ח.

הנתבעת טענה, כי התובע הועסק על-ידה ועל-ידה בלבד, וזאת בהיותה ספק שירותים וכוח-אדם בתחום בריאות הציבור. לטענתה, קיבלה אישור משר התמ"ת להאריך את תקופת העסקתו של התובע כעובד כוח-אדם בשישה חודשים נוספים שבסיומם הסתיימה העסקתו והוא נקלט כעובד מן המניין בבית-החולים.

עוד טענה הנתבעת, כי התובע קיבל את מלוא זכויותיו על-פי הדין וההסכמים החלים עליו; התובע לא עבד שעות נוספות ולא דוּוח לה, כמעסיקתו, על שעות נוספות שבהן עבד; הנתבעת הודיעה לתובע ביום 30.08.06 שאושרה לו מכסה של 20 שעות נוספות בחודש בלבד ואם עבד התובע מעבר למכסה זו עשה כן ללא אישורה ובידיעה מראש, כי לא תשולם לו כל תמורה בעבור שעות אלה. עוד טענה הנתבעת, כי קצובת האש"ל שולמה לתובע כאשר מילא טופס כנדרש לשם ביצוע התשלום, וכי כאשר לא מולא הטופס כנדרש, הרי שמחדלו של התובע הוא שמנע את ביצוע התשלום.

הנתבעת הוסיפה וטענה, כי קצובת הביגוד שולמה לתובע כפי ששולמה לעובדים שאינם עובדי בית-החולים; וכי "תוספת דריכות בית-חולים" "תוספת פרמיה" ו"תוספת כוננות" הן תוספות המשולמות רק לעובדי בית-החולים, ומשלא היה התובע עובד בית-החולים אין הוא זכאי לקבלתן.

כבר בראשית הדברים, ציין בית-הדין, כי יש לדחות את טענת התובע שלפיה שימשה הנתבעת כצינור בלבד לתשלום שכרו. התובע עצמו לא טען לקיומם של יחסי עובד מעביד בינו לבין בית-החולים, לא ביקש לצרף את בית-החולים כנתבע בהליך ואף התנגד לצירופו כצד שלישי. משכך, את הטענה, כי הנתבעת אינה מעסיקתו של התובע וכי שימשה כצינור בלבד, יש לדחות, ואת חובותיה של הנתבעת כלפיו יש לבחון על רקע היותה היא מעסיקתו.

התובע טען, כי בהתאם להוראות סעיף 13(א) לחוק העסקת עובדים, היה על הנתבעת להשוות את תנאי העבודה החלים עליו לתנאי העבודה של העובדים במקום העבודה {בית-החולים}.

בית-הדין קבע, כי הצדדים הסכימו שהנתבעת היא חברת כוח-אדם. ככזו, חל על עובדיה ההסכם הקיבוצי בין הסתדרות העובדים הכללית החדשה והסתדרות העובדים הלאומית לבין ארגון חברות לאספקת שירותי משאבי אנוש בישראל והאיגוד הארצי של החברות למשאבי אנוש שליד איגוד לשכות המסחר {הסכם מספר 7003/2004} אשר הורחב על כל המעבידים העוסקים באספקת שירותי כוח-אדם בסקטור העסקי בלבד {צו ההרחבה}. סעיף 4.3 לצו ההרחבה מוציא מתחולת הצו עובדים המעניקים שירותי סיעוד ומורה במפורש כי הצו יחול על "עובדי חברות כוח-אדם המוצבים אצל מעסיקים בפועל בסקטור העסקי בלבד". סעיף ההגדרות בצו ההרחבה מגדיר "מעסיק בסקטור העסקי, מי שאינו "מעסיק בשירות הציבורי".

הגדרת "מעסיק בשירות הציבורי" בצו ההרחבה כוללת את שירות המדינה. משבית-החולים מצוי בבעלות המדינה, אין צו ההרחבה חל על עובדי כוח-אדם המועסקים בו. משכך, קבע בית-הדין, כי יש להחיל על התובע את התנאים על-פי ההסכמים הקיבוציים החלים על כלל עובדי בית-החולים. למעשה, הנתבעת הסכימה, כי יש להשוות את תנאי עבודתו של התובע לתנאים על-פי הסכמים קיבוציים, ועיקר המחלוקת נגעה לשאלה מהו ההסכם שאת הוראותיו יש להחיל על הצדדים, האם זהו התקשי"ר או שמא זהו ההסכם הקיבוצי של עובדי המינהל והמשק.

בתביעתו טען התובע לתחולת הוראות התקשי"ר ואילו בתצהיר עדותו הראשית טען הוא לראשונה, כי חלות עליו הוראות ההסכם הקיבוצי לעובדי המינהל והמשק בבתי החולים.

סעיף ההגדרות בהסכם הקיבוצי קובע, כי "עובדים" הם "עובדי מינהל ומשק {כולל גננים}, כוחות עזר ומדריכים בריפוי בעיסוק {מעסיק ומדריך למקצוע ומעסיק ומדריך חברתי}, קבועים, זמניים וארעיים, בבתי-החולים הממשלתיים המדורגים בדירוג האחיד, המח"ר ההנדסאים והטכנאים".

לפיכך, קבע בית-הדין, כי התובע שהועסק כחובש, אינו נמנה על עובדי המינהל והמשק בבית-החולים.

כמו-כן, לא הרים התובע את הנטל להוכיח, כי הוא נכנס בגדר איזו מקבוצות העובדים האחרים הנכללים בהגדרת "עובדים" שבהסכם הקיבוצי. טענת התובע, כי תחולת הוראות ההסכם הקיבוצי לגביו נלמדת מהעובדה שמשך תקופה מסויימת קיבל "תוספת מינהל ומשק", אין לקבלה. מר כהן טען בעדותו כי תוספת זו שולמה לתובע בטעות וכי משהתבררה הטעות, תשלומה הופסק.
התובע עצמו לא חלק על טענה זו, לא סתר אותה ואף לא תבע את תשלומה של תוספת זו בתביעתו דנן. משכך, ומשלא הוכיח התובע, כי גם לאחר שעבר לעבוד כעובד בית-החולים קיבל תוספת זו כחלק מתנאי עבודתו, קבע בית-הדין, כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח, כי הוא זכאי לתוספת זו מכוח ההסכם הקיבוצי וממילא לא הרים את הנטל להוכיח, כי הוראות ההסכם הקיבוצי חלות עליו. על-כן, קבע בית-הדין, כי יש לבחון את זכויותיו של התובע להשוואת התנאים על-פי הוראות התקשי"ר בלבד.

התובע טען, כי החל מיום 30.09.08 היה על בית-החולים לקבלו כעובד מן המניין. ואולם, בית-הדין קבע, כי משנמנע התובע כאמור, לתבוע את בית-החולים אין מקום להידרש לטענתו זו. יתר-על-כן, משנתקבלה טענתו, שלפיה זכאי הוא להשוואת תנאי עבודתו לתנאי עבודתם של עובדי בית-החולים, להבדיל מעובדי המינהל והמשק, אין כל נפקות לטענה זו ככל שהדבר נוגע לזכויות הנתבעות בהליך זה.

באשר לטענתו של התובע, כי בתקופת עבודתו עבד שעות נוספות רבות אשר לא שולמו לו בפועל. לטענתו, עבודתו פוקחה על-ידי הממונה עליו ד"ר טליאס ושעות עבודתו תואמו בין ד"ר טליאס לבין מנהל מחלקת כוח-האדם בבית-החולים. לדבריו, העביר מידי חודש למחלקת כוח-אדם בבית-החולים את דוחות הנוכחות שלו חתומים בידי ד"ר טליאס, אך לא קיבל את מלוא התמורה בעד השעות שבהן עבד.

לגרסת התובע, רק בחודש דצמבר 2006 נודע לו על ההגבלה שהוטלה על מספר השעות הנוספות שהוא מורשה לבצע, אך ד"ר טליאס, הבטיח לו כי מגבלה זו תוסר ודרש ממנו להמשיך ולעבוד במתכונת מלאה שכללה מספר רב של שעות נוספות. התובע טען, כי למיטב ידיעתו, בעקבות התערבותו של ד"ר טליאס ניתן לו אישור לבצע 30 שעות נוספות בחודש, ובהמשך אושר ביצוען של 40 שעות נוספות. התובע ציין, כי כל הדיונים בדבר השעות הנוספות נוהלו בין ד"ר טליאס למחלקת כוח-האדם בבית-החולים, וכי הנתבעת מעולם לא הודיעה לו על הגבלה כלשהי בנוגע למספר השעות הנוספות שהוא רשאי לבצע.

הנתבעת טענה, כי בחוזה ההעסקה נקבע, שהתובע הוא עובד שלה ולא של המשתמש ובמיוחד הודגש, כי התובע אינו עובד המדינה. לטענתה, שולמו לתובע מלוא הסכומים המגיעים לו בגין עבודתו.

עוד טענה הנתבעת, כי התובע עשה מנהג לעצמו לעבוד שעות נוספות רבות מעבר למכסה שהותרה ואושרה לביצוע. לדבריה, ביום 30.08.06 הוחלט להגביל את מכסת השעות הנוספות של התובע ולהעמידן על 20 שעות בחודש, והתובע היה מודע להגבלה זו. הנתבעת טענה, כי הלכה היא שעובד אינו יכול לעבוד שעות נוספות ככל העולה על רוחו בלא אישור המעסיק, במקרה דנן הנתבעת, כי כך נקבע בחוזה ההעסקה, וכי אישור כאמור, מעולם לא ניתן לתובע.

הצדדים לא חלקו באשר להיותו של ד"ר טליאס הממונה הישיר על התובע. דברים אלה של התובע, נתמכו גם בדוחות הנוכחות שהגיש, שעל גבי חלקם חתם כמאשר ד"ר טליאס.

משכך, קבע בית-הדין, כי ד"ר טליאס, אף שהיה עובד בית-החולים, שימש כממונה הישיר על התובע וכי בסמכותו {בהתאם לחוזה ההעסקה} היה להורות לתובע לעבוד בשעות נוספות.

לאור האמור, משלא נסתרה גרסת התובע שלפיה לא ידע על הגבלת העבודה בשעות נוספות וזאת עד לחודש אוגוסט 2006 וכי עבד בשעות נוספות על-פי דרישת הממונה הישיר עליו וזאת על-פי "שעות הניידת" כפי שנקבעו על-ידי בית-החולים, קבע בית-הדין, כי נראה לכאורה שהתובע זכאי לתשלום בגין עבודה בשעות נוספות כפי שביצע בפועל וזאת מיום 01.09.03 עד ליום 30.08.06. מיום 31.08.06 ועד ליום 05.03.07 זכאי התובע לתשלום בהיקף של עד 20 שעות נוספות לחודש ומיום 06.03.07 זכאי הוא לתשלום בהיקף של עד 40 שעות נוספות לחודש.

עם-זאת, בית-הדין קבע, כי התובע אינו זכאי להפרשי תשלום בגין שעות נוספות, שכן, עיון בתלושי השכר העלה, כי שכר הבסיס של התובע, שעל-פיו חושב גם שכרו השעתי, מורכב מצירוף של ה"שכר המשולב" ומתוספות שכר שונות כגון "השלמת מינימום", "תוספת ייחודית 2001", "תוספת שכר 4%" ו- "תוספת שכר 3.6%". תוספות אלה הן חלק משכרו הבסיסי של התובע, והן חלק מחישוב ערך השכר השעתי אשר גם התובע ביסס עליו את חישוביו.

בבוא התובע לערוך חישוביו באשר לסכומים שלהם הוא זכאי לטענתו, אף שהתבסס על ערך שעה כפי שפורט בתלוש השכר {הכולל את התוספות האמורות לעיל}, הפחית הוא רק את הסכום ששולם לו ברכיב "השכר המשולב" ללא התוספות. ואין לקבל חישובים אלה.

אין התובע יכול מחד להתעלם מתוספות אלה כשיש להפחיתן ומאידך לקחתן בחשבון בחישוב השכר השעתי שעליו מבוססים חישוביו לתשלום ההפרשים. הנכון הוא לכלול את התוספות בבסיס השכר ולחשב על בסיסן הן את התשלומים שלהם זכאי התובע, הן את הסכומים שיש להפחית מהם.

פגם נוסף שנפל בחישובי התובע נבע מאופן חישוב היקף משרה מלאה הן על בסיס יומי הן על בסיס חודשי. התובע ערך חישוביו על בסיס שבוע עבודה בן 40 שעות ומשכך, קבע בית-הדין, כי יש להפחית מחישוביו שעתיים וחצי בשבוע. על יסוד האמור, יש להפחית מחישוב השעות הנוספות של התובע גמול שעות נוספות בגין 10.75 שעות לחודש {2.5 שעות שבועיות * 4.3 שבועות לחודש}. כמו-כן התובע לא התחשב במגבלת 20 השעות כפי שקבע בית-הדין, ולכן יש לבצע הפחתה נוספת בהתאם.

לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי חישוב הלוקח בחשבון את כל התוספות המהוות חלק משכר הבסיס כאמור לעיל, מביא לתוצאה, כי במרבית החודשים שולם לתובע שכר העולה על השכר שלו היה זכאי על-פי הדו"חות שהתובע עצמו ביסס עליהם את חישוביו, וזאת מששולם שכרו על בסיס חודשי מבלי שהופחתו שעות בחסר.
לכן, משעולים הסכומים ששולמו לתובע על הסכומים שלהם טען התובע בתצהירו, ומשיש להפחית עוד גמול שעות נוספות בגין 10.75 שעות לחודש מחישובי התובע, וסכומים ששולמו בגין שעות נוספות אשר לא נלקחו בחשבון בחישובי התובע, נמצא, כי התובע קיבל תשלומים אף ביתר, ומכאן שאין הוא זכאי לתשלום הפרשים בגין עבודה בשעות נוספות ותביעתו ברכיב זה, נדחתה.

10. התובע הועסק אך ורק במשמרות לילה וכל "משמרת" אמורה היתה לעמוד על 7 שעות בלבד - התביעה התקבלה
ב- תע"א (ת"א) 3091-10 {שי עמוס נ' צ.י.א הסעות ומאפה בע"מ ואח', תק-עב 2013(2), 5011 (2013)} בית-הדין קבע, כי התובע הועסק אך ורק במשמרות לילה, כהגדרתן בחוק שעות עבודה ומנוחה. מעבר לכך שהעסקה זו, כאשר היא נעשית דרך קבע משך שישה ימים בשבוע וללא הפוגות, מעוררת ספק בדבר חוקיותה {סעיף 22(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה}, משמעות הדבר היא, כי כל "משמרת" אמורה היתה לעמוד על 7 שעות בלבד {סעיף 2(ב) לחוק שעות עבודה ומנוחה}.

התובע טען, כי עבודתו החלה מדי לילה בשעה 01:00, ועדות זו היתה מקובלת על בית-הדין ועמדה בקנה אחד גם עם דו"חות ה"איתוראן" החלקיים שהוגשו ועם עדותו של יצחק אשר אישר, כי שעת תחילת המשמרת היא בסביבות השעה 01:00. עם-זאת, באשר לשעת הסיום, בית-הדין קבע, כי מדי יום ויום התובע לא סיים את עבודתו במאפיה בשעה 10:00 כפי שטען, והדבר עומד בסתירה גם למהות העבודה {חלוקת לחם ודברי מאפה, בעיקר לבסיסי צה"ל, שאספקתם אמורה להתבצע בשעות בוקר מוקדמות}.

מצידו השני של המטבע, גם גרסת הנתבעת, כי עבודת התובע הסתיימה מדי יום בסביבות השעה 07:00 עד 08:00, לא נתמכה בדו"חות החלקיים שהוגשו או בכל ראיה אחרת. גרסת הנתבעת אף עמדה בסתירה לטענתה בכתב ההגנה, לפיה עבודתו של התובע הסתיימה דרך-כלל "בסביבות השעה 09:00 בבוקר" {כאשר באותו שלב ניסתה הנתבעת לטעון כי העבודה החלה רק בשעה 02:00}.

עוד הוסיף בית-הדין, כי הנתבעת לא ערכה רישום של שעות עבודתו של התובע, כנדרש במפורש בדין {סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה}. הנתבעת יכולה היתה לספק ראיות על שעות העבודה באמצעות דו"חות ה"איתוראן" של המשאית עליה נסע התובע ובאמצעות רישומי כניסה ויציאה שנערכו מדי יום ביומו על-ידי מאפיית אנג'ל, אך לא טרחה להגישם והסתפקה כאמור לעיל בשלושה דו"חות בלבד.

יצחק אמנם טען בעדותו כי ניסה לפנות למאפייה ונמסר לו כי "שומרים את זה במשך חודש", אך לא סיפק כל אסמכתא להצהרה זו, העומדת בניגוד להצהרת בא-כוח הנתבעים בדיון המוקדם. גם הטענה, כי לא ניתן היה לאתר דו"חות "איתוראן" נוספים לא גובתה באישור כלשהו, ואין זה סביר, כי מכל תקופת עבודתו של התובע נשמרו דרך מקרה דווקא שלושה דו"חות אשר באמצעותם ניסתה הנתבעת להוכיח את טענותיה {שני דו"חות שלימדו על עצירה במושב זיתן, ודו"ח שלישי שלימד, כי התובע לא בהכרח חזר למאפיה בסיום קו החלוקה}.

אי-המצאת המסמכים פועלת לפיכך לחובתה של החברה, ויש להניח, כי ככל שהיתה ממציאה את הדו"חות המלאים ואת רישומי המאפיה, הם היו פוגעים במהימנות גרסתה בכל הנוגע לשעות העבודה.

כמו-כן, הוסיף בית-הדין, כי לאמור לעיל יש להוסיף את העברת נטל ההוכחה כפי שנקבעה בחקיקה ובפסיקה. ביום 01.02.09 נכנס לתוקפו תיקון 24 לחוק הגנת השכר, ולפיו "תהא חובת ההוכחה על המעביד, כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו", וזאת עד 60 שעות נוספות לחודש {סעיף 26ב' לחוק הגנת השכר}.

ביחס לתקופה שקדמה לכך חלה הלכת ימית ביטחון {ע"ע 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ נ' אלי אפרים, תק-אר 2008(4), 433 (2008)}, הקובעת אף היא את העברת הנטל למעסיק בכל הנוגע לשעות עבודתו של העובד, כפוף להוכחת "דבר מה ראייתי" על-ידי העובד {ע"ע 280/08 אושרי זגורי נ' חברת השמירה בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.05.10)}.

בית-הדין קבע, כי בענייננו, 11.5 חודשי עבודתו האחרונים של התובע היו בתקופת חלותו של תיקון 24 לחוק הגנת השכר, על כל המשתמע מכך לגבי העברת הנטל לחברה, נטל בו לא עמדה כלל ועיקר. ביחס ל - 5.5 חודשי עבודתו הראשונים, קבע בית-הדין, כי גם לגביהם יש להעביר את הנטל, בהתבסס על עדותו של התובע שנתמכה בדו"חות ה"איתוראן" החלקיים ובהודאת החברה בכתב הגנתה בהתייחס לסיום העבודה בשעה 09:00.

בהתבסס על כל האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי מתכונת עבודתו הקבועה של התובע היתה החל מהשעה 01:00 ועד השעה 09:00, שישה ימים בשבוע {כולל עצירות בנות מספר דקות לצרכיו הפרטיים של התובע בדרכו חזרה למאפיה}.

כמו-כן, קבע בית-הדין, כי התובע עבד מדי לילה 8 שעות רצופות לצרכיה של החברה, וכי מכירת משטחי העץ נעשתה על-ידו לאחר-מכן ואין בה כדי לפגוע במתכונת האמורה. החברה לא טענה להפסקות כלשהן, וממילא אין לקזז זמן הפסקה כלשהו משעות העבודה.

לפיכך, כיוון שהתובע עבד 26 ימים בחודש, קבע בית-הדין, כי התובע זכאי לגמול שעות נוספות בגין השעה ה - 8 בכל לילה {סך הכול 26 שעות נוספות בחודש}, ובנוסף לכך 5 שעות נוספות לכל שבוע בגין היקף העבודה שמעבר ל - 43 שעות שבועיות. הגמול יחושב לפי 25% ולא 125%, בהתחשב בכך ששכרו המוסכם של התובע כלל גמול בשיעור 100% בגין כל שעות עבודתו. התובע זכאי לפיכך לגמול שעות נוספות בסך כולל של 10,457 ש"ח.

11. התובעת לא עבדה למעלה מ- 8 שעות ביום או למעלה מ - 43 שעות שבועיות - התביעה התקבלה בחלקה
ב- ס"ע (חי') 6736-12-08 {אירינה רודרמן נ' ארנסטו הוימן, תק-עב 2013(1), 3151 (2013)} התובעת טענה, כי היא עבדה שעות נוספות עבורן לא קיבלה גמול שעות נוספות {אלא גמול שעות רגילות}.

לגרסת התובעת, שעות עבודתה בימים א, ב, ד ו- ה היו משעה 10:00 - 19:00 {9 שעות ביום} ובימים ג ו- ו' משעה 10:00 - 13:00 {3 שעות ביום}. התובעת טוענת כי על כל שעה מעבר לשעה ה- 8 היא זכאית לגמול שעות נוספות. עוד טענה התובעת, כי היא עבדה מעבר לשעות הנקובות, שכן במסגרת עבודתה ביצעה משימות נוספות מחוץ לבית העסק {כגון איסוף עדשות מהמעבדה} אך אלו לא נחשבו לה כשעות עבודה ובגינן לא קיבלה שכר.

הנתבע טען מנגד, כי התובעת קיבלה תשלום בגין כל שעות עבודתה, והוא אף לא הפחית לה שעות בגין הפסקות אוכל שהתובעת לקחה, לפחות שעה ביום.

בית-הדין קבע, כי התובעת איננה זכאית לגמול שעות נוספות. מגרסתה של התובעת ומדו"חות הנוכחות של התובעת, עלה, כי התובעת עבדה במתכונת עבודה קבועה. בימים א, ב, ד ו- ה עבדה התובעת מהשעה 10:00 - 19:00, מהם יש לנכות שעה הפסקה מדי יום, ובימים ג' ו- ו' עבדה 3 שעות. מכאן שהתובעת לא עבדה למעלה מ- 8 שעות ביום או למעלה מ - 43 שעות שבועיות.

התובעת אמנם טענה, כי עבדה מעבר למכסת השעות הנקובות בדו"חות הנוכחות, אך טענתה זו לא הוכחה ולא הובאה ראשית ראיה לעניין זה ומשכך טענתה זו נדחתה.

12. גמול עבור עבודה בשעות נוספות בימי שישי ושבת - התביעה התקבלה ברובה
ב- ש"ע (חי') 14410-08-09 {ענאן אמין עואודה ואח' נ' ג'מאל עבד ח'שאן, תק-עב 2012(4), 3877 (2012)} התובעים טענו, כי במשך 6 ימי שישי ושבת נדרשו לעבוד בכל משמרת 4 שעות יומיות ולא קיבלו שכר בגין שעות אלה בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה. במסגרת תביעתם עשו התובעים אבחנה בין שבתות שעבדו לבין שבתות שלא עבדו כאשר במסגרת עדותם זו טענו, כי עבודתם בשישי ושבת החלה רק מחודש פברואר.

בית-הדין קבע, כי לעניין גמול עבודה בשעות נוספות נפסק במפורש, כי "התביעה לגמול שעות נוספות היא מתביעות הממון המוגדרות, ואין לפסוק בה לפי אומדנא דדינא לפי עקרונות של שכר ראוי.

התובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח לא רק את העובדה שהועבד בשעות נוספות אלא גם את מספר השעות שהועבד כך, על-מנת שבית-הדין יוכל לפסוק סכום קצוב" {דב"ע לב/3-23 מרלן פרומוביץ נ' ישראל בר אדון, פד"ע ד' עמ' 42-43}. עם-זאת קבע בית-הדין הארצי בפסיקה עניפה, כי ניתן במקרים מסויימים להגמיש את נטל הראיות בהוכחת מתכונת ההעסקה בכללותה {ע"ע 1351/04 מראט זרצקי נ' ש.א.ש. שירותי אבטחה ושמירה, תק-אר 2006(2), 74 (2006)}.

התובעים טענו, כי הם הועסקו מאמצע חודש פברואר 2008 בימי שישי ושבת בהתאם לרשימה שצורפה על-ידם במשך 4 שעות בכל פעם. אין מחלוקת, כי התובעים הועסקו מטעם הנתבע במפעל טיב טעם בעמק חפר. התובעים טענו כאמור למתכונת העסקה קבועה בת 4 שעות בימי שישי ושבת.

בית-הדין קבע, כי היתה מתכונת העסקה קבועה באותם ימים ורישומיהם נחזו כמהימנים.
הנתבע טען, כי המפעל בו עבדו התובעים היה סגור בימי שבת אולם טענה זו נטענה בעלמא, לא הובאה כל ראיה התומכת בטענתו זו של הנתבע ועל-כן היא נדחתה. אי-הבאת ראיה התומכת בגרסת הנתבע פועלת לחיזוק גרסת התובעים וחיזקה את קביעת בית-הדין, לפיה יש לקבל את רישומי התובעים כמהימנים וכמשקפים את עבודת התובעים וזאת בפרט כאמור שלא הובאה כל ראיה או רישום נגדי ביחס לימי ושעות עבודת התובעים אצל הנתבע מטעם הנתבע.

עוד הוסיף בית-הדין, כי שכרם של התובעים היה שכר יומי ועמד על 300 ש"ח בגין 8 שעות עבודה יומיות. מכאן שבמהלך חמישה ימי עבודה השלימו התובעים 40 שעות עבודה שבועיות ועבודתם במהלך ימי שישי במהלך שלוש השעות הראשונות אינה מהווה עבודה בשעות נוספות ויש לספור את השעות הנוספות רק החל מהשעה הרביעית. כאשר בגין עבודתם בימי שבת זכאים התובעים לתשלום בשיעור 150%.

נוכח האמור, קבע בית-הדין, כי התובעים זכאים לתשלום בגין עבודתם בשישי ושבת. בגין עבודתם במשך 4 שעות ביום שבת ה-16.02.08, קבע בית-הדין, כי התובעים זכאים לשכר בשיעור 150% בסך 225 ש"ח לכל תובע.

כמו-כן, קבע בית-הדין, כי בגין עבודתם בימי שישי בתאריכים 22.02.08, 29.02.08, 07.03.08, 14.03.08 וה- 21.03.08 בגין שלוש שעות ראשונות במהלך אותם חמשת ימי שישי זכאי כל אחד מהתובעים לסך של 562.5 ש"ח {שהם שכר שעתי בשיעור 37.5 ש"ח במכפלת שלוש שעות במכפלת 5 ימי שישי}. ובגין השעה הרביעית במהלך אותם חמשת ימי השישי בהם עבדו 234 ש"ח לכל תובע {שהם שכר שעתי בשיעור 125% בסך של 46.875 ש"ח במכפלת חמישה ימי שישי}.

סך-הכל קבע בית-הדין, כי התובעים זכאים כל אחד בגין עבודתם בימי שישי ושבת לסך של 1,021.5 ש"ח.

13. גמול בגין עבודה בשעות נוספות - התביעה התקבלה בחלקה
ב- ס"ע (חי') 36000-04-10 {רועי קורב נ' מ.ק.ב שיווק משקאות ושות' בע"מ, תק-עב 2012(3), 3869 (2012)} התובע נדרש לעבוד בחלוקת ערב מעבר לשעות העבודה הרגילות {שגם הן כוללות עבודה בשעות נוספות}. התובע טען, כי מדובר בדרישה קבועה לבצע חלוקת ערב פעמיים בשבוע, בימים ב' ו- ה' ואילו הנתבעת טענה, שהתובע נדרש לכך בין פעם לפעמיים בשבוע.

עוד טען התובע, כי כאשר התקבל לעבודה, לא דובר כלל על עבודה בחלוקת ערב אלא על עבודה בשעות הרגילות בלבד עבורה סוכם על שכר בסך 5,500 ש"ח נטו. בדיון המוקדם ציין מר בן נון שסוכם עם התובע על שכר בסך 4,000 ש"ח נטו בגין שעות העבודה הרגילות ואילו הסכום ששולם לו מעבר לכך היה בגין העבודה בחלוקת ערב.

כמו-כן, גב' פשוט לא ידעה להעיד מה סוכם בין אביה לבין התובע, אך העידה, כי כמו שאר העובדים העוסקים בחלוקת סחורה, גם התובע השתכר "שכר גלובאלי", הכולל תמורה בגין העבודה בחלוקת ערב.

מנהל החשבונות העיד אף הוא, כי הוא קיבל ממר בן נון הוראה לשלם לתובע שכר בסך 5,500 ש"ח נטו, אך לא ידע לומר דבר מעבר לכך.

בית-הדין קבע, כי משלא נחתם בין הצדדים הסכם; משלא נמסרה לתובע הודעה כדין על תנאי העסקתו ונוכח תלושי השכר בהם קיימת שורה אחת לתשלום שכר, שכותרתה "משכורת" וסכומה אחד כאמור לעיל, הרי שאין בפני בית-הדין כל ראיה לתמוך בטענת הנתבעת, כי סוכם עם התובע ששכרו כולל עבודה בשעות נוספות. בנוסף, עדותו של התובע היתה אמינה, ובית-הדין קבע, כי בעת קבלתו לעבודה לא דובר כלל על עבודה בחלוקת הערב.

עוד הוסיף בית-הדין, כי טענה עובדתית זו של הנתבעת הינה חסרת הגיון, שכן אם היתה מתקבלת טענתו של מר בן נון לתשלום 4,000 ש"ח עבור העבודה בשעות הרגילות {שהן 221.5 שעות בשבוע} ובנוסף 1,600 ש"ח עבור העבודה בחלוקת הערב {שהן 3 שעות לערב, פעם או פעמיים בשבוע, דהיינו 25.8 או כ- 13 שעות בחודש, לגרסת הנתבעת}, יוצא שהתובע השתכר כ- 18 ש"ח לשעת עבודה רגילה ו- 123-62 ש"ח לשעת עבודה בחלוקת ערב. הפערים חסרי כל היגיון פנימי וממילא שהחלוקה שציין מר בן נון בדיון המוקדם לא נתמכה בעדותם של עדי ההגנה ובמיוחד לא בעדותו של מנהל החשבונות, אשר קיבל ממר בן נון ז"ל את ההוראות להכנת השכר.

יתרה-מכך, קבע בית-הדין, כי אף אם היתה מוכחת טענתה העובדתית של הנתבעת, כי סוכם עם התובע על שכר הכולל עבודה בשעות נוספות, הרי שמדובר היה בסיכום המנוגד לדין וזאת נוכח הוראת סעיף 5 לחוק הגנת השכר.

מכאן, שאין כל יסוד, עובדתי או משפטי, לטענת הנתבעת ולפיה יש לראות בשכר שסוכם עם התובע כשכר הכולל את הגמול בגין עבודתו בשעות נוספות. לפיכך, קבע בית-הדין, כי התובע הועסק בשעות נוספות, והוא זכאי לגמול עבורן, בהתאם לחוק ובנוסף לשכר שקיבל.

עוד הוסיף בית-הדין, כי מהבחינה העובדתית סוכם עם התובע על עבודה בהיקף של 51.5 שעות בשבוע {9 שעות בימים א'-ה' ו- 6.5 שעות ביום ו'}, בתמורת לשכר חודשי מוסכם. אמנם בכתב ההגנה טענה הנתבעת, כי התובע קיבל שעת הפסקה ביום ואולם אף אחד מעדיה לא חזר על טענה זו בעדותו. מכאן ששעות העבודה ה"רגילות" של התובע היו, לפי שיטת הנתבעת, 51.5 שעות בשבוע שהן כ- 221.5 שעות חודשיות.

לכן, בהתאם לסעיפים 3-2 לחוק שעות עבודה ומנוחה, יום עבודה לא יעלה על 8 שעות נוספות ושבוע עבודה לא יעלה על 45 שעות נוספות. החל מיום 01.07.97 {ולכן בכל תקופת העבודה הנדונה במקרה זה}, שבוע העבודה הוא בן 43 שעות, בהתאם לצו ההרחבה, הסכם מסגרת 2000.

יוצא איפוא, כי הנתבעת סיכמה עם התובע על מסגרת עבודה קבועה הכוללת עבודה בשעות נוספות וזאת כנגד שכר חודשי מוסכם, והכל בניגוד להוראת סעיף 5 לחוק הגנת השכר.

"השכר הרגיל" של התובע, כהוראת סעיף 5 לחוק הגנת השכר, הוא שכר בגין משרה מלאה, ללא שעות נוספות. בהעדר הוראה אחרת, החלה על תחום העיסוק של התובע או המעסיק במקרה שלפנינו, הרי שמשרה מלאה "רגילה" הינה בת 186 שעות לחודש {4.3 שבועות לחודש, וראה גם הגדרת שכר שעתי בסעיף 1 לחוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987}.

לפיכך, בית-הדין קבע, כי טענת התובע ולפיה שעת עבודה שלו הינה בסך 33.48 ש"ח התקבלה, וזאת לאחר חלוקת שכרו החודשי המוסכם {בערכי ברוטו, החל מחודש ינואר 2009} ב- 186 שעות {השווה: ע"ע 623/06 ג'וזף בוטלזי נ' מלון שלום פלאזה אילת בע"מ, תק-אר 2010(1), 197 (2010)}.

עוד הוסיף בית-הדין, כי בנוסף למסגרת עבודה יומית זו {9 שעות עבודה בימים א'-ה' ו- 6.5 שעות עבודה ביום ו'. על כך, כאמור, אין מחלוקת}, נדרש התובע פעמיים בשבוע, בימים ב' ו- ה' לבצע חלוקת ערב, שמשמעה סיום יום העבודה ב- 19:30 במקום ב- 16:30.

הנתבעת טענה, כי התובע עבד בחלוקת ערב רק "פעם או פעמיים בשבוע". לעומתו טענה ביתו, כי התובע עבד בחלוקת ערב "כפעם בשבוע". הנתבעת לא הכחישה בעדויותיה, כי חלוקת הערב ארכה 3 שעות עבודה, כטענת התובע.

בית-הדין קבע, כי בהתאם לסעיף 26ב לחוק הגנת השכר, אשר תוקן בתיקון 24, ובתוקף החל מיום 01.02.09 "בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעביד, כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו". להשלמת התמונה נפנה לסעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, הקובע את חובת המעסיק לנהל פנקס שעות עבודה, בו יפורטו שעות העבודה של כל עובד בפועל, בין אם באמצעים מכניים, דיגטליים או אלקטרוניים, כגון שעון נוכחות ובין אם ברישום ידני עליו יחתום העובד.

במקרה הנדון, קבע בית-הדין, כי הנתבעת לא ביצעה כל רישום של שעות עבודתו של התובע, לא לפני 01.02.09 ולא לאחר-מכן, חרף החובה המפורשת לעשות כן לפחות על-פי התיקון האמור לחוק. בהקשר זה אמר מר בן נון בדיון המוקדם כך: "אנחנו לא כאלה מסודרים עם רישומים. אנחנו בסה"כ 5 איש. אנחנו לא עומדים על השעות ולא על הדקות".

בנסיבות אלו, משכשלה הנתבעת בהוכחת שעות עבודתו של התובע בפועל; ועדותו של התובע נמצאה כאמינה ומשהמחלוקת בין הצדדים נוגעת לכ- 3 שעות שבועיות, קבע בית-הדין, כי בנוסף לשעות העבודה היומית עליה אין חולק, עבד התובע פעמיים בשבוע 3 שעות בחלוקת ערב, כך שיום העבודה שלו הסתיים בשני ימים אלו בשעה 19:30 במקום בשעה 16:30.

סיכומו-של-דבר, בית-הדין קבע, כי משהוכיח התובע הן את עבודתו בשעות נוספות, כפי שטען ומשהתקבלה טענתו ביחס לערך שעת העבודה, בית-הדין קיבל את תביעת התובע לתשלום גמול בגין עבודה בשעות נוספות בסך 56,451 ש"ח. בית-הדין ציין, כי הנתבעת לא הציגה כל תחשיב נגדי מטעמה ולפיכך, אף שבחודשי עבודתו הראשונים של התובע השתכר נמוך יותר ומכיוון שמדובר בהפרשים מזעריים, בית-הדין קיבל את תחשיב התובע כמות שהוא.

14. בפסיקה עלתה במפורש האבחנה בין שכר כולל האסור על-פי חוק הגנת השכר, לבין תשלום גלובאלי שהותר על-פיה - התביעה התקבלה ברובה
ב- ס"ע (ב"ש) 25928-02-10 {חסן נצאצרה נ' שחר תשלובות בע"מ, תק-עב 2012(3), 3094 (2012)}.

15. בהעדר דו"חות נוכחות או ראיות אחרות בדבר היקף השעות היומי והשבועי, בוצע תחשיב חודשי - התביעה התקבלה בחלקה
ב- תע"א (ת"א) 12306-09 {רון זינגר נ' מ. עצמון אחזקות בע"מ, תק-עב 2012(3), 12600 (2012)} התובע פירט את שעות עבודתו המדוייקות במהלך החודשים נובמבר 2007 עד ינואר 2008. באותם חודשים השתכר התובע סך של 30 ש"ח לשעה והוא קיבל את התשלום הבסיסי {100%} בגין כל שעת עבודה נוספת. לפיכך, קבע בית-הדין, כי ההפרש המגיע לתובע בגין כל אחת מהשעתיים הנוספות הראשונות מדי יום הינו בסך 7.5 ש"ח {25%} ובגין כל שעה נוספת מעבר לכך - 15 ש"ח {50%}.

באשר לשאר חודשי עבודתו של התובע, קבע בית-הדין, כי תלושי שכרו של התובע נוקבים במספר שעות חודשיות. בהעדר דו"חות נוכחות או ראיות אחרות בדבר היקף השעות היומי והשבועי, ניתן לבצע גם תחשיב חודשי לפיו יהא זכאי העובד לתמורת שעות נוספות בגין כל שעה מעבר ל- 186 שעות עבודה.

אמנם, אין לשלול את האפשרות, כי גם בחודשים שבהם מפורטים פחות מ- 186 שעות חודשיות, עבד התובע בשעות נוספות יומיות או שבועיות אולם בהיעדר נתונים יומיים או שבועיים ייעשה החישוב לפי 186 שעות חודשיות. בגין כל שעת עבודה שולמה לתובע תמורה של 100% ומכאן שבגין כל שעה נוספת זכאי התובע להפרשים בשיעור של 25% או 50%, זאת למעט חודשים שבהם צויין במפורש "שעות נוספות" בתלוש השכר ושמהם עולה, כי שולמה לתובע מלוא התמורה המגיעה לו בגין שעות נוספות {חודש מאי 2003 וככל הנראה גם חודש אוקטובר 2004 הנוקט במפורש במילים "שעות נוספות"}.

עוד הוסיף בית-הדין, כי אין לקבל את טענת הנתבעת בסיכומיה, כי ככל שעבד התובע שעות נוספות הרי שעולה מכך שהחליף משמרות עם עובד אחר ללא ידיעת מר עצמון ומכאן שלא נדרש לעבוד בשעות נוספות. ככל שאכן החליף התובע משמרות עם עובד אחר ועבד כתוצאה מכך שעות נוספות, זכאי הוא לתשלום בגינן ואף מתלושי השכר עלה במפורש, כי לא פעם עבד התובע שעות נוספות מכאן שהדבר היה ידוע לנתבעת.

16. הסכם העבודה היה בניגוד לחוק שעות עבודה ומנוחה, והתקנות שהותקנו על-פיו - התביעה התקבלה
ב- סע (יר') 9347-07-10 {מעיין ווינסטיב נ' ר.ד.מ.פ. - זמן אוויר בעמ, תק-עב 2012(2), 2466 (2012)} נקבע בהסכם העבודה, כי: "ביצוע שעות נוספות על-ידי העובד יהא על-פי דרישת המעביד ובכפוף לצרכי העבודה. שעות נוספות משולמות כאשר העובד עובר את מכסת השעות החודשיות שייקבעו לכל חודש למשרה מלאה (הממוצע החודשי מחושב לשנה שלמה), של שעות העבודה למשרה מלאה הינם 186 שעות לחודש בממוצע".

דהיינו, על-פי חישוב הנתבעת, לא משנה כמה שעות עבדה התובעת ביום, אם לא עבדה מעל 186 שעות לחודש, לא תהיה זכאית על-פי ההסכם, לשעות נוספות.

בית-הדין קבע, כי דבר זה אינו עולה בקנה אחד עם חוק שעות עבודה ומנוחה, והתקנות שהותקנו על-פיו. כאמור, על-פי החוק, יש לשלם לעובד שכר על כל יום שהוא עובד שעות נוספות, גם אם, על-פי דרישת המעביד, עבד בסך-הכל פחות מהמכסה השבועית {או החודשית}, אך עבד בפועל יותר שעות ביום או בימים מסויימים.

עוד הוסיף בית-הדין, כי התובעת לא קיבלה את השעות הנוספות המגיעות לה {אלא רק תשלום רגיל של 100%}, ולפיכך זכאית להשלמה. מאידך, מחישובי בא-כוח התובעת עלה, כי לא נלקח בחשבון השכר הרגיל שהתובעת כן קיבלה {דהיינו ה-100%}, וכל החישובים נערכו כאילו לא קיבלה כלל תמורה עבור השעות הנוספות.

הנכון היה לערוך רק את החישוב של התוספות של 25% ושל 50% ולא של 125% ו- 150% כפי שנעשה. לאור החישובים שערך בית-הדין, נקבע, כי זכאית התובעת לסכומים הבאים: עבור שעתיים ראשונות {25%}, לפי חישוב של תוספת לשעה של 5.1 ש"ח לשעתיים הראשונות, לפיכך נקבע, כי התובעת זכאית לסך של סך של 434.7 ש"ח. עבור שעות לפי 50%: {20.7 כפול 50%, כפול 3 שעות ליום כפול 42 ימי עבודה}, סך של 1,304 ש"ח.

17. גמול שעות נוספות עבור משמרת הלילה - התביעה התקבלה בחלקה
ב- דמ"ר (חי') 3597-08-11 {ולדימיר חרמוב נ' אביגדור תעשיות בע"מ ואח', תק-עב 2012(2), 444 (2012)} שולם לתובע עבור משמרת לילה שכר שעתי בשיעור 150% מערך שעה רגילה, משעת העבודה הראשונה באותה משמרת. עבור כל המשמרת שולם תעריף אחיד, ללא תוספת גמול שעות נוספות.

התובע טען, כי הוא זכאי לגמול שעות נוספות עבור משמרת הלילה, מהשעה השמינית ואילך, כמתחייב מחוק שעות עבודה ומנוחה.

הנתבעות טענו, כי לא היתה חובה לשלם לתובע שכר שעתי בשיעור 150% שכן, שכר העבודה שקיבל התובע בפועל בגין עבודה במשמרות לילה אינו נופל ואף עולה על זה שהיה מקבל לו שכרו היה מחושב על-פי הדין.

בית-הדין ציין בהקשר זה, כי חשב השכר מטעם התובע נשאל, בעניין חישובי התביעה לגמול שעות נוספות במשמרת לילה, והשיב לשאלת בית-הדין, כי התובע זכאי לגמול שעות נוספות בשיעור 42.5% לפי צו ההרחבה, משעה הראשונה במשמרת הלילה, ובנוסף זכאי לגמול 25% מהשעה השמינית ואילך, כמתחייב מחוק שעות עבודה ומנוחה. לא זו בלבד שטענה זו לא הועלתה בכתב התביעה, גם לא נתבע סעד בגינה.

התובע לא פירט ולא כימת תביעתו ביחס לגמול עבודה בשעות נוספות במשמרת לילה מכוח הוראות צו ההרחבה. גם בתצהירו ובסיכומיו לא העלה התובע טענה זו. לאור האמור, לא נותר לבית-הדין אלא להתייחס לתביעה שבפניו, היינו התביעה לגמול שעות נוספות על-פי הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה.

למעלה מהדרוש העיר בית-הדין, כי ייתכן שתביעה זו לא נתבעה מפורשות, אלא רק נטענה בעל-פה, כיון שהלכה למעשה הנתבעות שילמו תעריף 150% בגין משמרת לילה, למן השעה הראשונה ואילך, כך שממילא מדובר בתעריף גבוה מזה הקבוע בצו ההרחבה.

בית-הדין קבע, כי פסיקת בית-הדין הארצי לעבודה קובעת בעניין זה, כי השכר הרגיל לעניין גמול שעות נוספות משמעו, השכר המשתלם בעד השעות שקדמו לשעות הנוספות, והוא יכלול גם תוספות שהשתלמו בשעות אלו, כמו "תוספת משמרות" ו"תוספת כוננות" {דב"ע לט/3-24 בתי זיקוק לנפט בע"מ נ' זאב למפל, פד"ע י 421; בג"צ 613/79 בתי זיקוק לנפט בע"מ נ' בית-הדין הארצי, פ"ד לד(2), 317 (1979)}.

לאור האמור קבע בית-הדין, כי התובע זכאי לגמול עבור עבודה בשעות נוספות בגין עבודת לילה, מהשעה השמינית ואילך. בהקשר זה הוסיף בית-הדין, כי התובע תבע גמול 25% וגמול 50% לפי תעריף "שעה רגילה", ולא לפי השכר השעתי הרגיל למשמרת לילה {שעמד על 150% מתעריף שעה רגילה} {ע"ע 233/06 א.נ. נתניה בע"מ נ' לב טרנרידר, תק-אר 2007(4), 775 (2007)}. הגם שעל-פי פסיקת בית-הדין הארצי שצוטטה לעיל היה מקום לחשב לפי התעריף הגבוה, הרי שאין לפסוק לזכות התובע סכומים גבוהים מאלה שתבע בכתב תביעתו.

הנה-כי-כן, הוכח בפני בית-הדין, כי נפל פגם בשיטת תשלום השכר של הנתבעות לגבי עבודת התובע במשמרת לילה, ולכן יש לפסוק לזכותו של התובע הפרשים בגין עבודה בשעות נוספות.

באשר לתחשיבי התובע קבע בית-הדין, כי על פני הדברים, התביעה להפרשי שכר עבודה בגין עבודה בשעות נוספות מתייחסת למשמרות לילה בלבד, בשלב מאוחר יותר בדיון טענה באת-כוח התובע, כי התביעה מתייחסת גם לגמול שעות נוספות במשמרת בוקר, בהתאם להוראות צו ההרחבה. טענה כללית זו הועלתה לראשונה בדיון, ולא זכתה לכל התייחסות בשלב מאוחר יותר {בתצהיר התובע או בסיכומיו}, ולכן בית-הדין לא דן בה.

בנוסף, לאחר עיון בטבלאות שבכתב התביעה, והשוואתן לדו"חות הנוכחות הרלוונטיים, נראה לכאורה, כי מדובר במספר שעות שחורג מהתביעה לגמול שעות נוספות במשמרת לילה. בסיכומיה טענה באת-כוח התובע בעניין זה, כי התובע זכאי לגמול שעות נוספות בשעות שעבד מעבר ל- 43 שעות שבועיות.

בית-הדין קבע, כי ככלל, על עובד התובע תמורה בעד עבודה בשעות נוספות להגיש ביחד עם תצהירי העדות מטעמו את תחשיב הסכום הנתבע על-ידו, ולהסביר את העקרונות ששימשו בסיס להכנת התחשיב {מספר השעות הנוספות ביום ובשבוע; השכר ששימש בסיס לתחשיב וכו'}.

לפיכך, בית-הדין דחה את טענת הנתבעות, כי התובע לא ידע להסביר את החישובים שערך, ולכן לא הצליח להוכיח את תביעתו בעניין. לטענת הנתבעות, ככל שחשב שכר ערך את החישובים עבור התובע, היה עליו לזמנו לעדות מטעמו, ומשלא עשה כן עומד לו הדבר לרועץ. במקרה דנן, קבע בית-הדין, כי לא מדובר בתחשיבים מורכבים, אלא שקיימים דו"חות נוכחות חודשיים ותלושי שכר, והנתבעות לא הכחישו את העולה מדו"חות הנוכחות. התובע נשאל בחקירתו הנגדית מספר שאלות בנוגע לתחשיבים שערך, ולא ידע להשיב. אולם אין באמור כדי לקבוע שהתובע לא עמד בנטל ההוכחה, ודאי שכך הם פני הדברים כאשר ברור שרואה החשבון מר ולדימיר סובול ערך את החישובים עבור התובע.

עוד הוסיף בית-הדין, כי אין לקבל את טענת הנתבעות, כי תחשיב התובע לא נערך באופן מדוייק, ומשמדובר בתביעת ממון מוגדרת, אין מקום לפסוק על דרך האומדנא או על יסוד שכר ראוי, והתוצאה המתחייבת מכך היא דחיית התביעה לתשלום בגין עבודה בשעות נוספות.

בית-הדין הארצי עמד על כך ב- דב"ע לז/1-2 {תופיק חלד מחמוד נ' דקל מרקט שותפות, פד"ע ח 343}, וקבע, כי "אם אין בית-הדין מוכן לקבל את מלוא גרסתו של העובד, יפסוק לפי המספר הקטן ביותר שבו מודה המעביד או העולה מכלל הראיות".

יתרה-מזאת: בע"ע 212/06 {ימית א. בטחון (1988) נ' אלי אפרים, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.11.08)}, פסק הנשיא אדלר, כי "ככל שהוכח, כי העובד עבד במתכונת עבודה קבועה, על בית-הדין לערוך את החישוב על יסוד המתכונת הקבועה שהוכחה, וניתן לקבוע את הסכום לתשלום בדרך של אומדנא".

לפיכך, ככל שבית-הדין קובע, כי העובד עבד בשעות נוספות, אולם הוא אינו מקבל את התחשיב שהוגש על-ידי העובד, אין לדחות את תביעתו של העובד אלא יש לקבוע מה הסכום הנכון המגיע לעובד. קביעת הסכום הנכון המגיע לעובד יכולה להיעשות על-ידי בית-הדין במספר דרכים: בית-הדין יכול לקבוע בעצמו את הסכום על יסוד הראיות שבפניו, בין בדרך של תחשיב מדוייק ובין בדרך של אומדנא; בית-הדין יכול להטיל על הצדדים להכין תחשיבים, וככל שאין הסכמה בין הצדדים להכריע בין התחשיבים של הצדדים.

בית-הדין יכול למנות חשב שכר, בין מראש, ללא שהצדדים יתבקשו להכין תחשיבים בעצמם, ובין בדיעבד, ככל שהצדדים לא הגיעו להסכמה והגישו תחשיבים שונים, הטעונים בחינה על-ידי חשב שכר. בהתחשב בעובדה שבית-הדין אינו קשור בדיני הראיות, הדרך בה יפעל נתונה לשיקול-דעתו על-פי מכלול נסיבות המקרה {ראה: ע"ע 188/06 סמי בוג'ו נ' קל בעניין בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.11.10)}.

בנסיבות המקרה דנן, קבע בית-הדין, כי משקיימים רישומים מדוייקים, היינו דו"חות הנוכחות של התובע, והתובע ערך על בסיסם את החישובים שצורפו לתביעתו, היה על הנתבעות להציג תחשיב מטעמן שיהיה בו כדי לסתור את תחשיבי התובע. הנתבעות הסתפקו בהכחשה כללית וגורפת, הן לעניין עצם הזכאות, והן לעניין הסכומים והחישובים הנקובים בטבלאות שערך התובע.

לאור האמור, ובשים לב להימנעות הנתבעות מהגשת ראיות מטעמן לעניין גמול עבודה בשעות נוספות, הגם שכל דו"חות הנוכחות של התובע נמצאו ברשותן, קבע בית-הדין, כי יש לקבל את חישובי התובע כפי שפורטו בכתב התביעה, בכל הנוגע לתביעה לגמול עבודה בשעות נוספות.

משכך, קיבל בית-הדין, את התביעה בעניין זה. התובע עמד בנטל להוכיח את תביעתו והוא זכאי לגמול עבור עבודה בשעות נוספות, בסכום הנתבע על-ידו, היינו בסך 16,483 ש"ח.

באשר לגמול עבור עבודה במנוחה השבועית, התובע טען בתביעתו, כי בין סיום עבודתו בימי ו', באותם מקרים בהם עבד משמרת בוקר {עד השעה 13:00}, לבין תחילת עבודתו במוצאי שבת, במקרים בהם עבד במשמרת לילה {משעה 20:00}, לא ניתנה לו הפסקה של 36 שעות, כאשר זהו משך הזמן המוגדר כ"מנוחה שבועית". לשיטת התובע, יש לחשב את שעות העבודה שעבד במוצאי שבת כשעות עבודה במנוחה שבועית, כך שהוא זכאי לגביהן לתוספת של 50%.

הנתבעות טענו מנגד, כי במתכונת האמורה נשמר מרווח של כ- 30 שעות רצופות שהיוו המנוחה השבועית של התובע. לשיטת הנתבעות, גם לא חלה חובה למנוחה שבועית בת 36 שעות, שכן על עבודת התובע חלות לעניין זה תקנות שעות המנוחה השבועית (עבודה במשמרות) (מס' 2), התשי"ב-1952 {ייקרא להלן: "תקנות עבודה במשמרות"}, כך שהתובע זכאי למנוחה שבועית בת 25 שעות שבועיות בלבד.

בית-הדין קבע, כי מדו"חות הנוכחות שהוגשו לתיק בית-הדין, ניתן ללמוד, כי באותם ימים שהתובע עבד משמרת בוקר ביום שישי, עד השעה 13:00, ובמשמרת לילה במוצאי שבת שלאחריו, החל מהשעה 20:00, נשמרה מנוחה שבועית של כ- 31 שעות.

וכי חרף הודאת הנתבעות שלעיתים נשמרה מנוחה שבועית קצרה מ- 36 שעות, הנתבעות לא הגישו תחשיב נגדי, הגם שהיו בידיהן דו"חות הנוכחות.

עוד הוסיף בית-הדין, כי בהקשר זה נקבע בדב"ע מג/3-20 {יהושע מילפלדר נ' איגוד ערים איזור נתניה (שירותי כבאות), פד"ע יד 197, 209}, כי "הנורמה" כפי שנקבעה בתקנות עבודה במשמרות אינה "שלמה". לפי פסיקת בית-הדין הארצי, להשלמת הנורמה שבתקנה "צריך שתבוא פעולה, כי ברור ש'מנוחה שבועית' של 'פחות מ- 36 שעות רצופות', 'אך לא פחות מ- 25 שעות רצופות' אינה נורמה שלה התכוון המחוקק הראשי.

המחוקק התכוון לרצפה יציבה שהעובד יוכל לתכנן את עיתותיו למנוחה שבועית ולא להיות תלוי ברצונו של הזולת" {ראה גם: בג"צ 239/83 יהושע מילפלדר נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא(2), 210 (1987)}, בית-הדין הוסיף וקבע שם, כי התקנות אינן קובעות ריצפה של 25 שעות בלבד, וכי תחולתן של התקנות מחייבת ביצוע אקטיבי של פעולת השלמה, היכולה לבוא לידי ביטוי בראש ובראשונה בהסכם קיבוצי {ראה: ע"ע 402/07 ניצנים - חברה לאבטחה וניהול פרוייקטים בע"מ ואח' נ' יאיר חודאדי ואח', תק-אר 2010(1), 53 (2010)}.

הנתבעות כלל לא טענו, כי נעשתה מטעמן פעולת השלמה כלשהי. נהפוך הוא: לטענתן אף לא נדרשת פעולת השלמה, שכן הוכח שלא חל במקרה דנן הסכם קיבוצי כלשהו. בית-הדין קבע, כי משנקבעה תחולתו של צו ההרחבה על יחסי העבודה דנן, ממילא דין טענה זו להידחות. מכאן, שלא נותר אלא לקבוע בהקשר זה, כי התובע זכאי ל- 36 שעות מנוחה שבועית, כהוראת סעיף 7 לחוק שעות עבודה ומנוחה.

הנה-כי-כן, הוכח בענייננו, שהתובע עבד במקרים מסויימים במתכונת עבודה שהמנוחה השבועית שלו היתה קצרה מ- 36 שעות, ולכן, התקבלה תביעת התובע ברכיב זה, בכפוף לשתי הערות:

הערה ראשונה, על-פי הטבלאות שערך התובע {בכתב התביעה ובתצהיר} חישב התובע, את כל שעות משמרת הלילה במוצאי שבת כשעות עבודה במנוחה שבועית {11 שעות למשמרת לילה במוצ"ש}. הלכה למעשה, זכאותו של התובע היא לגמול שעות נוספות בשיעור 50% רק להשלמה של אותן 5 השעות הראשונות בכל משמרת מוצ"ש המצויות בטווח של 36 שעות, דהיינו, השעות בוצעו במהלך המנוחה השבועית.

הערה שניה, ברישום שערך התובע בטבלה עליה ביסס את תביעתו להפרשי שכר בגין עבודה במנוחה השבועית, נפלה טעות בנוגע לחודש יוני 2008. לאחר שהתובע נשאל בעניין זה בחקירתו הנגדית, תיקנה באת-כוח התובע בסיכומיה וטענה שמדובר בטעות סופר, וכי הכוונה לחודש אפריל 2008. בית-הדין קיבל את טענת התובע, כי מדובר בטעות קולמוס ובית-הדין התיר את תיקונה.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי בתקופת עבודתו בנתבעת 1, עבד התובע 9 משמרות כאמור, בגינן הוא זכאי לתשלום בסך 472.5 ש"ח {שכר שעתי בסך 21 ש"ח * 50% * 45 שעות}. בתקופת עבודתו בנתבעת 2, עבד התובע 9 משמרות כאמור, בגינן הוא זכאי לתשלום בסך 517.5 ש"ח {שכר שעתי בסך 23 ש"ח * 50% * 45 שעות}.

לאור האמור, קבע בית-הדין, כי על הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך 990 ש"ח.

18. התובעת לא הוכיחה, כי תשלום שעות נוספות לאחר 6.5 שעות מקורו בהסכם הקיבוצי הישן - התביעה נדחתה
ב- תע"א (ת"א) 10691-08 {לריסה לוזוביק נ' גלובוס גרופ רשת בתי קולנוע בע"מ, תק-עב 2011(3), 5252 (2011)} בית-הדין קבע, כי טענת התובעת, שהיה על הנתבעת לשלם לתובעת שעות נוספות בעבודת לילה החל מהשעה ה- 6.5 לא הוכחה ולא ברור על מה מבוססת היא.

מחקירתה הנגדית של התובעת עלה, כי התובעת חזרה בה מהטענה בדבר זכאותה לתשלום בגין שעות נוספות לאחר 6.5 שעות. כאשר נשאלה האם פנתה לישראל בסוגיה של אי-תשלום שעות נוספות בלילה אחרי 6.5 שעות בלבד השיבה: "פניתי לישראל ולא פעם אחת על אי-תשלום שעות נוספות אחרי 7 שעות כי זה משמרת לילה" וכאשר נשאלה - "איך קפצת ל- 7 שעות" השיבה: "כל עניין ה- 6.5 שעות היה קשור להפחתת המשכורת . מספטמבר 2003 בערך ישראל החליט לשלם שעות נוספות אחרי 8 שעות למרות שעבדנו משמרת לילה" וכאשר הקשה בא-כוח הנתבעת "מה את טוענת שמגיע לך אחרי 6.5 או אחרי 7 שעות" השיבה, "אני טוענת שמגיע לי אחרי ה- 6.5 שעות. 6.5 שעות זה ממוצע, עבדתי 4 ימים 7 שעות וביום שבת בערב 5 שעות, בממוצע יצא 6.5 אבל חישבתי לפי 7 שעות כפי ששילמו לי כמו שסיכמתי מההתחלה".

מעבר לאמור, קבע בית-הדין, כי לא הוכח על מה מבוססת טענת התובעת, כי בעבר שולמו שעות נוספות לאחר 6.5 שעות. במסגרת תצהירה הצהירה התובעת, כי טרם כינוס הוועדה הפריטטית "על-פי המוסכם בין הצדדים הייתי זכאית לתשלום שעות נוספות לאחר 6.5 שעות עבודה" ומעבר לכך לא פירשה התובעת. בחקירתה הנגדית העידה התובעת "אין לי חוזה בכתב אבל כך שילמו 9 שנים".

בית-הדין קבע, כי התובעת לא הוכיחה תביעתה בגין רכיב זה. והודגש, כי ככל שהתביעה ברכיב זה מתייחסת לתקופה שלפני הוועדה הפריטטית הרי שהתובעת מיצתה תביעה בגין רכיב זה עד לאותו מועד. ככל שמדובר בתקופה שלאחר הועדה התובעת חזרה בה מהטענה, כי היה על הנתבעת לשלם שעות נוספות לאחר 6.5 שעות ואף לשיטתה שעות נוספות לילה משולמות החל מהשעה השמינית כאשר אופן תשלום זה עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 2(ב) לחוק שעות עבודה ומנוחה.

תשלום באופן זה תואם את הוראות ההסכם הקיבוצי החדש אשר קובע, כי "עבור עבודה בשעות נוספות, שבת ובחג יהיו העובדים זכאים לתשלום על-פי חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951". למען הסר ספק, ציין בית-הדין, כי התובעת לא טענה וממילא לא הוכיחה כי תשלום לאחר 6.5 שעות מקורו בהסכם הקיבוצי הישן.

19. סעיף 3 לחוק - חישוב השעות הנוספות
בהתאם להוראות סעיפים 2, 3 ו- 16 לחוק שעות עבודה ומנוחה, חישוב השעות הנוספות ייעשה על בסיס חישוב יומי, לאחריו שבועי ולאחריו חודשי {תע"א (ב"ש) 1585-09 טטיאנה פולונסקי נ' חשמלור עסיס בע"מ, תק-עב 2010(4), 17310 (2010); תע"א (ת"א) 3843/09 שפלב דימיטרי נ' ב.ש. אבידר שמירה וניקיון, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.06.11)} וכך קבע בית-הדין הארצי ב- ע"ע (ארצי) 188/06 {סמי בוג'ו נ' קל בניין בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.11.10)}:

"עיון בתחשיב העובד מעלה, כי הוא נערך על בסיס שבועי ולא על בסיס יומי. דהיינו, בעד תקופה בה שבוע העבודה עמד על 43 שעות בשבוע, החישוב הנטען על-ידי העובד הוא, כי בעד שתי שעות נוספות בשבוע הגיע לעובד שכר שעה נוספת בתעריף של 125% ואילו בעד יתר השעות הנוספות בשבוע (13 שעות) הגיע לעובד שכר שעה נוספת בתעריף של 150%.

חישוב זה אינו עולה בקנה אחד עם הוראות החוק וצווי ההרחבה. החישוב הנכון הוא חישוב על בסיס יומי, כאשר גמול שעות נוספות על בסיס שבועי בעד עבודה ביום השישי בשבוע משולם רק אם העובד השלים את מלוא השעות הרגילות באותו שבוע" {ע"ע 233/06 א.נ. נתניה בע"מ נ' לב טרנרידר, תק-אר 2007(4), 775 (2007); סע"ש (נצ') 38754-02-13 רונן תורג'מן נ' ה.ל. תיירות בע"מ, תק-עב 2015(2), 24758 (2015)}.

20. לאורך כל תקופת העבודה שולם השכר עבור כל זמני השהיה של העובדת בגן הילדי, ומכאן יש להסיק את הסכמת הצדדים לתשלום שכר בעבור כל שעות השהיה במקום העבודה - התביעה התקבלה בחלקה
ב- ס"ע (חי') 23900-06-12 {רוזה פיפרנו נ' זהבית גוזלנד, תק-עב 2013(3), 10562 (2013)} העובדת טענה, כי מתלושי השכר ניתן ללמוד, כי בחודשים מסויימים, עבדה מכסת שעות העולה על 186 שעות, אך שולם לה השכר הרגיל עבור כלל שעות העבודה. לפיכך, עתרה העובדת לחיובה של המעבידה בסך של 832 ש"ח {קרן} בגין גמול שעות נוספות, בהתחשב בשכר השעה המוסכם.

המעבידה לא הכחישה את נכונות הפרטים המופיעים בתלושי השכר באשר לשעות העבודה החודשיות, וטענה, כי מתלושי השכר עולה, כי שולם השכר המלא לו זכאית העובדת. עוד טענה המעבידה, כי יש לנכות מהסכומים שיפסקו סכומים ששולמו בגין חצי שעה הפסקה מדי יום, היינו כאחת-עשר שעות לחודש.

בית-הדין קבע, כי יש לקבל את טענות העובדת. המעבידה לא נתנה כל הסבר מניח את הדעת מדוע אין העובדת זכאית לגמול בגין שעות נוספות עבור המכסה העולה על היקף משרה מלאה. על אף שחישוב השעות הנוספות בהתאם להוראות סעיפים 2 ו-3 לחוק שעות עבודה ומנוחה, אמור להיעשות באופן יומי או שבועי ואילו העובדת ערכה חישוב חודשי בלבד, הרי שהדעת נותנת שכאשר מבוצעות מספר רב של שעות מעבר למכסה החודשית, פירושו של דבר שאף ימי העבודה או שבוע העבודה היו ארוכים מהקבוע בחוק זה, והעובדת זכאית לגמול הקבוע בחוק בגין שעות נוספות אלה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי אין מקום לנכות מהסכומים שייפסקו בגין זמני הפסקה. מהראיות עלה, כי לאורך כל תקופת העבודה שולם השכר עבור כל זמני השהיה של העובדת בגן הילדים, ומכאן יש להסיק את הסכמת הצדדים לתשלום שכר בעבור כל שעות השהיה במקום העבודה.

בגירסתה של המעבידה לעניין שעות ההפסקה עלו סתירות. בעוד בחקירתה הנגדית ציינה המעבידה, כי ההפסקה מוגדרת כשעתיים במהלך שעות הצהריים כאשר ילדי הגן ישנים, הרי שבכתבי הטענות ובסיכומים נטען, כי מדובר בהפסקה בת חצי שעה. בכל מקרה, המעבידה לא טענה ולא הוכיחה, כי בזמן ההפסקה לא נדרשת העובדת לבצע כל מטלה אחרת או כי היא יכולה לצאת ממקום העבודה ולעשות ככל העולה על רוחה. לפיכך, קבע בית-הדין, כי יש לראות בשעות השהיה בגן ובמספר השעות העבודה החודשיות המצויינות בתלושי השכר כזמן עבודה.

לאור האמור, קבע בית-הדין, כי העובדת זכאית לגמול בגין עבודה בשעות נוספות בסך של 911 ש"ח.

21. עקרונות החישוב של ימי "צמוד" וימי טיול בני יום אחד, אינם גורעים מחוק שעות עבודה ומנוחה
ב- תע"א (ת"א) 7332-02 {דניאל אלמליח ו- 29 אחרים נ' הורן את ליבוביץ בע"מ, תק-עב 2012(4), 15607 (2012)} בית-הדין קבע, כי עובד אשר עבד מכסת שעות שבועיות מלאה בימים א' - ה', כעולה מסעיף 3 לחוק שעות עבודה ומנוחה וצו ההרחבה אשר קיצר את שבוע העבודה, יהיה זכאי לתשלום שעות נוספות עבור עבודה בימי שישי החל מהשעה השלישית, הרביעית או החמישית בהתאמה לאורך שבוע העבודה כפי שהיה בתקופות השונות.

הנתבעת טענה, כי בית-הדין הארצי קבע כללים לחישוב ימי עבודה המכונים "צמוד" וטיולים בני יום אחד. בית-הדין הארצי קבע מתווה מיוחד תוך התנתקות ממתכונת חוק שעות עבודה ומנוחה. לפיכך, בחישוב שעות העבודה אין לעשות אבחנה בין ימי העבודה בשבוע ואין להביא בחשבון את מכסת השעות השבועית. עוד הוסיפה הנתבעת, כי יש להוריד מן התחשיב חצי שעת הפסקה מדי יום וזאת בין אם מתייחסים גם למכסת השעות השבועיות ובין אם לאו.

בית-הדין קבע, כי אכן פסק-הדין של בית-הדין הארצי התווה את עקרונות החישוב של ימי "צמוד" וימי טיול בני יום אחד, אלא שאין בכך כדי לגרוע מחוק שעות עבודה ומנוחה.

לפיכך, קבע בית-הדין, כי ככל שהתובעים השלימו בימי א' - ה' 40 שעות, אזי חישוב שעות עבודתם בימי ו' יהיה גם כן בהתאם לעקרונות שהתווה בית-הדין הארצי, אך בכפוף לחוק שעות עבודה ומנוחה.

לפיכך, קבע בית-הדין, כי עבודתם של התובעים ביום שישי בהתאם לחישוב שהותווה על-ידי בית-הדין הארצי תזכה אותם בגמול שעות נוספות החל מהשעה השלישית, הרביעית והחמישית בהתאם לאורך שבוע העבודה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי אין מקום לנכות מן התחשיב חצי שעת הפסקה. לא נטען וממילא לא הוכח, כי התובעים קיבלו הפסקה אותה יש לנכות. אמנם הנתבעת טענה באופן כללי בכתב ההגנה, כי אין להביא בחשבון שעות למנוחה ואוכל אך לא הוכח קיומן של הפסקות כאמור בפועל. אף בית-הדין הארצי לא הורה על ניכוי זמני הפסקות.

22. דרך חישוב גמול שעות נוספות
ב- תע"א (ת"א) 10845-09 {ירון בלו נ' אביב יעל דרומה בע"מ, תק-עב 2012(3), 10364 (2012)} המבקש ביסס את תביעתו על כך, כי מדובר בעבודה לפי תוצרת והביא בפני בית-הדין כללים שאותם הוא כינה "כלל א'" ו"כלל ב'" לחישוב שעות נוספות.

בית-הדין קבע, כי טענתו של המבקש באשר לחישוב שעות נוספות היא בניגוד לפסיקה, ולפיכך חזר על דברים שהוא כתב בתיק תע"א (ת"א) 3843-09 {שפלב דמיטרי נ' ב.ש. אבידר שמירה וניקיון, תק-עב 2011(1), 14648 (2011)} שבו העלה בא-כוח המבקש טענות דומות {כלל א' וכלל ב'} לאלה שהועלו בתובענה הייצוגית.

לשיטתו של התובע יש לחשב את גמול השעות הנוספות בדרך הבאה: תחילה, יש לחשב את גמול השעות הנוספות היומיות לאלו העודפות על 9 שעות העבודה הראשונות ביום חול {בהתבסס על סעיף 2(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה}, וזאת עד ל- 43 שעות העבודה הראשונות המצטברות מתחילת השבוע, הכוללות את השעות הרגילות והשעות הנוספות.

התובע ביסס שיטה זו על פרשנותו להוראות סעיף 3 לחוק שעות עבודה ומנוחה {קיצור שבוע העבודה השבועיות ל- 43 במסגרת סעיף 3(א) להסכם הקיבוצי הכללי (מסגרת) לתנאי השכר במשק הפרטי מיום 09.01.95, שהוראותיו הורחבו בצו הרחבה שתוקפו מיום 01.12.96}. לשיטתו של התובע, מאחר שסעיף 3 אינו קובע, כי שעות העבודה השבועיות הינן שעות עבודה רגילות בלבד, יש לפרש את סך שעות העבודה השבועיות ככאלו הכוללות הן את השעות הרגילות והן את השעות הנוספות.

מכאן לשיטתו של התובע, עבור שתי שעות העבודה היומיות הראשונות, אלו שמעבר ל- 43 שעות העבודה השבועיות {הכוללות שעות רגילות ושעות נוספות}, זכאי הוא לגמול של 125% ועבור כל שעת עבודה מעבר להן זכאי הוא לגמול של 150%.

בית-הדין הארצי לעבודה בשורה של פסקי-דין שלל דרך זו לחישוב גמול שעות נוספות.

בתיק ע"ע 188/06 {סמי בוג'ו נ' קל בעניין בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.11.10); ע"ע 570/06 עו"ד עמוס אגרון נ' עו"ד זיוה כץ, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.10.07)} קבע בית-הדין הארצי:

"35.2. עיון בתחשיב העובד מעלה כי הוא נערך על בסיס שבועי ולא על בסיס יומי. דהיינו, בעד תקופה בה שבוע העבודה עמד על 43 שעות בשבוע, החישוב הנטען על-ידי העובד הוא, כי בעד שתי שעות נוספות בשבוע הגיע לעובד שכר שעה נוספת בתעריף של 125% ואילו בעד יתר השעות הנוספות בשבוע (13 שעות) הגיע לעובד שכר שעה נוספת בתעריף של 150%. חישוב זה אינו עולה בקנה אחד עם הוראות החוק וצווי ההרחבה.

החישוב הנכון הוא חישוב על בסיס יומי, כאשר גמול שעות נוספות על בסיס שבועי בעד עבודה ביום השישי בשבוע משולם רק אם העובד השלים את מלוא השעות הרגילות באותו שבוע {ראה גם: ע"ע 233/06 א.נ. נתניה בע"מ נ' לב טרנרידר, תק-אר 2007(4), 775 (2007)}.

כאמור, בהתאם לקביעת בית-הדין האזורי, העובד עבד 10 שעות בימים א' עד ה' ושמונה שעות ביום ו'. בתקופה בה שבוע העבודה היה בן 43 שעות שבועיות. יש לחשב את גמול שעות נוספות המגיע לעובד כמפורט להלן.

ימים א' עד ה': שעתיים בכל יום, בתעריף של 125%. הגמול בעד עבודה בשעות נוספות בימים א' עד ה' מגיע לעובד גם אם לא עבד באחד מהימים, כיון שכאמור הגמול מחושב על בסיס יומי. דהיינו, אם העובד עבד בשבוע מסויים בימים ב' עד ה' בלבד 10 שעות ביום, הוא יהיה זכאי לגמול שעות נוספות בעד שעתיים ביום בימים ב' עד ה', למרות שלא עבד ביום א'.

יום ו': אם העובד עבד באופן מלא בימים א' עד ה' באותו שבוע, הוא עבד באותו שבוע 40 (8 X 5) שעות רגילות. לכן, בעד עבודה ביום ו' הוא זכאי לשכר כמפורט להלן: בעד שלוש השעות הראשונות ביום ו' - שכר שעה רגילה: בעד השעות הרביעית והחמישית ביום ו' - שכר שעה נוספת בתעריף של 125%; בעד השעות השישית, השביעית, והשמינית - שכר שעה נוספת בתעריף של 150%.

בסך הכול, בשבוע בו עבד העובד שישה ימים בשבוע, בתקופה בה שבוע העבודה הרגיל עמד על 43 שעות בשבוע, העובד זכאי ל- 12 שעות נוספות בשיעור של 125% ו- 3 שעות נוספות בשיעור של 150%."

וב- ע"ע 402/07 {ניצנים - חברה לאבטחה וניהול פרוייקטים בעמ ואח' נ' יאיר חודאדי ואח', תק-אר 2010(1), 53 (2010)} נפסק: "לפי הוראת ס' 3א(2) להסכם הקיבוצי הכללי (מסגרת) לתנאי השכר במשק הפרטי מיום 09.01.95, שהוראותיו הורחבו בצו הרחבה שתוקפו מיום 01.12.96, יעברו העובדים החל מיום 01.07.97 לשבוע עבודה בן 43 שעות, ומאותו מועד יחושב שכר השעה על בסיס של 186 שעות לחודש עבודה. ההסכם הורחב בצו הרחבה על כלל העובדים במשק, בתוקף מיום 01.07.00 (בסייגים מסויימים כמפורט שם. ראו י"פ 4895, התש"ס, 4002).

העובדים בענף השמירה אינם נמנים על אלו שעליהם לא יחולו הוראותיו של צו ההרחבה, וממילא אין לפנינו טענה, כי הצו אינו חל עליהם. אשר-על-כן הנכון הוא כי חודש עבודה שלהם עומד על 186 שעות {ע"ע (ארצי) 459/07 דוד יפה נ' ארי יוסי אבטחה ושירותים בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.12.09)}.

על היקף השעות בחודש עבודה, ניתן ללמוד אף מהוראת סעיף 1 לחוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987, שלפיו שכר המינימום לשעה הינו "החלק ה- 186 של שכר המינימום".

כך שאין עסקינן בסוגיה חדשנית ועקרונית ובוודאי שאיננה מעוררת שאלות מהותיות של משפט, מאחר שזו כבר הוכרעה על-ידי בית-הדין הארצי".

23. הנתבעת סיכמה עם התובע על מסגרת עבודה קבועה הכוללת עבודה בשעות נוספות וזאת כנגד שכר חודשי מוסכם, והכל בניגוד להוראת סעיף 5 לחוק הגנת השכר - התביעה התקבלה בחלקה
ב- ס"ע (חי') 36000-04-10 {רועי קורב נ' מ.ק.ב שיווק משקאות ושות' בע"מ, תק-עב 2012(3), 3869 (2012)} קבע בית-הדין, כי אף אם היתה מוכחת טענתה העובדתית של הנתבעת, כי סוכם עם התובע על שכר הכולל עבודה בשעות נוספות, הרי שמדובר היה בסיכום המנוגד לדין וזאת נוכח הוראת סעיף 5 לחוק הגנת השכר.

מכאן, קבע בית-הדין, כי אין כל יסוד, עובדתי או משפטי, לטענת הנתבעת ולפיה יש לראות בשכר שסוכם עם התובע כשכר הכולל את הגמול בגין עבודתו בשעות נוספות. לפיכך, ומשעלה בפני בית-הדין בבירור, כי התובע הועסק בשעות נוספות, נקבע, כי התובע זכאי לגמול עבורן, בהתאם לחוק ובנוסף לשכר שקיבל.

בית-הדין קבע, כי מהבחינה העובדתית סוכם עם התובע על עבודה בהיקף של 51.5 שעות בשבוע {9 שעות בימים א'-ה' ו- 6.5 שעות ביום ו'}, בתמורה לשכר חודשי מוסכם. כמו-כן ציין בית-הדין, כי אמנם בכתב ההגנה טענה הנתבעת, כי התובע קיבל שעת הפסקה ביום ואולם אף אחד מעדיה לא חזר על טענה זו בעדותו. מכאן ששעות העבודה ה"רגילות" של התובע היו, לפי שיטת הנתבעת, 51.5 שעות בשבוע שהן כ-221.5 שעות חודשיות.

לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי הנתבעת סיכמה עם התובע על מסגרת עבודה קבועה הכוללת עבודה בשעות נוספות וזאת כנגד שכר חודשי מוסכם, והכל בניגוד להוראת סעיף 5 לחוק הגנת השכר.

"השכר הרגיל" של התובע, כהוראת סעיף 5 לחוק הגנת השכר, הוא שכר בגין משרה מלאה, ללא שעות נוספות. בהעדר הוראה אחרת, החלה על תחום העיסוק של התובע או המעסיק במקרה שלפנינו, הרי שמשרה מלאה "רגילה" הינה בת 186 שעות לחודש {4.3 שבועות לחודש, וראה גם הגדרת שכר שעתי בסעיף 1 לחוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987}.

לפיכך, בית-הדין קיבל את טענת התובע ולפיה שעת עבודה שלו הינה בסך 33.48 ש"ח, וזאת לאחר חלוקת שכרו החודשי המוסכם {בערכי ברוטו, החל מחודש ינואר 2009} ב-186 שעות {השווה: ע"ע 623/06 ג'וזף בוטלזי נ' מלון שלום פלאזה אילת בע"מ, תק-אר 2010(1), 197 (2010)}.

24. המרת שעה נוספת בשעת חופשה אינו חוקי {סעיף 4 לחוק}
ב- ע"ע 508-08 {מדינת ישראל - הנהלת בתי-המשפט נ' אשרת ארפי ו- 14 אח', תק-אר 2010(2), 491 (2010)} המשיבים טענו, כי ההסדר לפיו נהגה המדינה, המרת שעה נוספת בשעת חופשה, אינו חוקי ונוגד את הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, ולכן על אף שקיבלו בעין שעת חופשה בגין שעה נוספות שעבדו בתוך המכסה המאושרת, מן הראוי לחייב את המדינה בתשלום מלוא הגמול בגין עבודה בשעות נוספות, היינו מן הראוי לחייבה בתשלום שכר בגובה 125% ו- 150% בגין עבודה בשעות נוספות בתוך המכסה המאושרת.

בית-הדין קבע, כי טענתם של המשיבים בעניין אי-חוקיות ההסדר לפיו נהגה המדינה להמיר שעה נוספת בשעת חופשה היא נכונה. עובד המועסק שעות נוספות זכאי לגמול המצויין בסעיף 16(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה, דהיינו, גמול של 125% עבור שתי השעות הנוספות הראשונות ו- 150% בעד כל שעה נוספת שאחריהן.

המקרה היחיד בו ניתן להמיר גמול שעה נוספת במנוחה של שעה ורבע, או של שעה וחצי, הוא זה הקבוע בסעיף 16(ב) לחוק שעות עבודה ומנוחה.

ברם סעיף זה חל רק על העבודות המפורטות בפסקה 2 של סעיף 4(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה ובסעיף 4(ב) לחוק שעות עבודה ומנוחה. התמחות במשפטים אינה נמנית על עבודות אלה, ולכן לא ניתן להמיר במקרה זה את גמול השעות הנוספות בשעות חופשה. המשיבים קיבלו עבור כל שעה נוספת, שעת חופשה, ככל שנוצלה בפועל בתקופת עבודתם או פדיון חופשה, עבור חופשה, ככל שלא נוצלה.

בית-הדין האזורי פסק לזכות המשיבים בגין המכסה המאושרת שהומרה בחופשה, גמול שעות נוספות בשיעור של 25% ו-50%, ועל כך איש לא מערער.

טענת המשיבים היא, שהיה על בית-הדין האזורי לפסוק לזכותם עבור המכסה המאושרת שהומרה בחופשה, גמול כספי בשיעור של 125% ו- 150%. במקרה הנוכחי לאור פסיקת בית-הדין האזורי, לפיה זכאים המשיבים לגמול שעות נוספות בשיעור 25% ו- 50%, יש לפסוק לזכות המשיבים גמול כספי בשיעור של 100% עבור כל שעה נוספת שהומרה בשעת חופשה.

בית-הדין קבע, כי הסדר המרה לחופשה אינו חוקי, בהיותו מנוגד לחוק שעות עבודה ומנוחה. הוא נכפה על המשיבים בעל כורחם, מבלי שהיתה להם ברירה אלא לנהוג על-פיו. בכך נמנע מן המתמחים גמול השעות הנוספות לו הם זכאים על-פי דין. על המדינה היה לכבד את הוראות החוק, ולא ליצור הסדר עצמאי של המרת גמול שעות נוספות בחופשה, שאינו מעוגן בהוראות החוק ומנוגד להן.

אשר-על-כן, קבע בית-הדין, כי היה מקום להטיל על המדינה לשלם למשיבים בנוסף לסכומים שפסק בית-הדין האזורי עבור שעות המכסה המאושרת, גם תוספת תשלום בשיעור של 100% עבור כל שעה נוספת במסגרת המכסה המאושרת שהומרה לשעת חופשה.

פסיקה זו היה בה משום פיצוי על התנהלות לא חוקית של המדינה בעניין זה, והרתעה מהליכה בעתיד בדרכים המנוגדות לחוק. מאידך, אי אפשר להתעלם מחופשה בתשלום אותה קיבלו המתמחים בפועל חלף השעות הנוספות או כפדיון חופשה שקבלו בעין.

כמו-כן אין להתעלם גם משעות עבודה שקוזזו למתמחים כנגד חיסורים. בנסיבות אלה, קבע בית-הדין, כי מתן תשלום נוסף זה עלול להוות משום כפילות, בעיקר כאשר חופשות שנתנו לא ניתן להחזירן. לאור זאת, את הנעשה אין להשיב. קיזוז שכר העבודה המלא כנגד שעות חופשה וכנגד החיסורים, ישאר על כנו ללא שינוי.

25. שעות נוספות והכרה בתורנות כזמן עבודה - הערעור התקבל בחלקו
ב- ע"ע 305/05 {אשר מאיר ואח' נ' החברה להגנת הטבע, תק-אר 2007(1), 445 (2007)} המחלוקת העיקרית בערעור זה היתה, האם זכאים המערערים לתשלום גמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה השבועית כמשמעותם של מונחים אלה בחוק שעות עבודה ומנוחה, בימי חול או שבת, בהם שהו בתורנות בבית-ספר שדה של המשיבה באילת.

המשיבה היא עמותה רשומה הפועלת שלא למטרות רווח לשם הגנה על ערכי טבע, שמירה על איכות הסביבה, העמקת החינוך והכרת הטבע וידיעת הארץ, והיא מפעילה, בין-היתר, בתי-ספר שדה ברחבי הארץ בהם היא מקיימת פעילויות בתחומים אלה, ובהם גם בית-ספר שדה אילת.

המערער מס' 1 עבד אצל המשיבה מיום 01.02.99 ועד ליום 21.09.00 בתפקיד עוזר תחזוקן בבית-ספר שדה אילת. המערער מס' 2 עבד אצל המשיבה החל מיום 25.05.98 ועד ליום 26.11.00 בתפקיד עוזר תחזוקן בבית-ספר שדה אילת. למרבה הצער, נפטר המערער מס' 2 ביום 01.10.01 ואביו הצהיר, כי הוא יורשו היחיד.

המערערים לא התגוררו בדרך קבע בבית-ספר שדה אילת. המערערים ביצעו מדי פעם, לפי הצורך ולפי דרישת המשיבה תורנויות בימי חול ובשבת.

תקנון העובדים במשיבה מסדיר באופן כללי את תנאי העבודה של העובדים השונים אצל המשיבה והוא חל גם על המערערים בהתאמה ולפי העניין.

בית-הדין קבע, כי תורנות יום חול החלה בשעה 16:00 של אותו יום והסתיימה בבוקר היום שלמחרת. כמו-כן, תורנות שבת כללה את יום השבת עד יום ראשון. לגרסת המשיבה, לעיתים הסתיימה התורנות במוצאי שבת ולעיתים הסתיימה ביום ראשון.

כמו-כן, בגין תורנות ביום חול קבלו המערערים סך של 50 ש"ח עד לחודש נובמבר 1999. החל מחודש דצמבר 1999 קבלו המערערים סך של 100 ש"ח עבור תורנות של יום חול. עבור תורנות שבת שבוצעה עד לחודש נובמבר 1999 קיבלו המערערים סך של 330 ש"ח ועבור תורנות שבת שבוצעה החל מחודש דצמבר 1999, קבלו סך 430 ש"ח.

המערער מס' 1 גם העיד, כי גר בבית-הספר במשך חודש בערך, חצי שנה לפני שסיים את עבודתו.

על-פי גרסת המערערים, בזמן התורנויות בבית-הספר היו עסוקים כל הזמן או עמדו כל הזמן לרשות המשיבה כדי לטפל בכל דבר שאירע בבית-הספר, ולכן הן את השעות בהן בצעו מטלות בפועל, והן את השעות בהן עמדו לרשות המשיבה כדי לבצע כל מטלה לפי הצורך, יש לראות כשעות עבודה.

על-פי גרסת המשיבה, רק את השעות בהן ביצעו המערערים בפועל את המטלות שהוטלו עליהם במסגרת התורנויות יש לראות כשעות עבודה, ואילו את השעות בהן היו אמורים להיות זמינים לקריאה לפעולה, יש לראות כשעות כוננות, שלגביהן אין המערערים זכאים לגמול שעות נוספות, או לגמול עבודה במנוחה השבועית.

בית-הדין האזורי קיבל את גרסת ועמדת המשיבה, כשהוא יוצא מנקודת מוצא, לפיה ברוב שעות התורנות עמדו המערערים לרשות עצמם ולא עבדו בפועל, וכי השעות שבהן עמדו המערערים לרשות העבודה השתנו מתורנות לתורנות, בין-היתר, בהתחשב באחוז התפוסה של בית-הספר במהלך התורנות. במילים אחרות, רק השעות בהן עבדו המערערים בפועל הן שעות עבודה, ואילו השעות בהן נכחו המערערים בבית-הספר נכונים לכל קריאה לביצוע מטלה, אך לא ביצעו מטלות בפועל, הן שעות בהן יכלו לעשות לעצמם ולכן אינן שעות עבודה.

בית-הדין האזורי ציטט את עדויותיהן של שתיים מעדות המשיבה, לפיהן נהגו המערערים לצאת משטח בית-הספר בזמן התורנות, לארוחות ערב בשבת וגם למקומות אחרים. לאור נקודת מוצא זו, הגיע בית-הדין האזורי למסקנה, שהמערערים לא הוכיחו את המספר המדוייק של השעות בהן עמדו לרשות העבודה, ולכן דחה את התביעה.

המערערים חלקו על מסקנות בית-הדין האזורי כשהם טוענים בתמצית את הטענות הבאות: המשיבה עצמה הודתה, כי על-פי הנוהל שלה בתקנון לגבי אירוח בבית-הספר בשבתות ובימי חול, על התורנים להימצא בתחום בית-הספר במשך כל התורנות.

דרישה זו די בה כדי להוכיח שאין מדובר בכוננות, אלא בשעות עבודה בפועל בה עמדו המערערים לרשות המשיבה; המערערים היו תורנים, ששהו במקום העבודה כחלק מצוות תורן ולא ככוננים. מונח זה של תורנות מצוי אף בנוהל לעניין תורנות שבת הקיים בתקנון.

עצם ההתייצבות לתורנות והשהות בבית-הספר תוך נכונות לכל קריאה בתשלום עבורה, מזכה את המערערים ולאו דווקא העבודה בפועל; אין כל קשר בין מידת התפוסה של חדרי בית-הספר בימי התורנות ובין זכאותם של המערערים לתמורה בגין שהותם בבית-הספר בימי התורנות במקום לשהות בביתם ועם משפחתם. אין בהסדר על-פי נוהל התורנויות הקבוע בתקנון כל התניה התולה את התמורה שתשולם להם, בתפוסת בית-הספר; לא המערערים קבעו מתי ישהו בתורנות זו או אחרת. הם זומנו אליה ובמידה לא מועטה התורנות נכפתה עליהם; יציאות התורנים מבית-הספר היו מתואמות ומאושרות, ואיש לא טען כנגדם, כי בדרך זו הפרו את המשמעת; הפסיקה הקיימת תומכת בעמדת המערערים שלפיה שעות התורנות, למעט שעות השינה, הן שעות עבודה.

המשיבה תמכה בפסק-דינו של בית-הדין האזורי כשהיא מדגישה את הדברים הבאים: שעות כוננות, בהן לא מבצעים הכוננים איזו שהיא משימה בפועל אינן "שעות עבודה" כמשמעותן בחוק שעות עבודה ומנוחה. מכסת השעות בהן עבדו המערערים בפועל בזמן הכוננות היא מועטה ולגבי יתר השעות, אין הם זכאים לתמורה זולת זו שקיבלו; התמורה, שקיבלו המערערים עבור שעות הכוננות בהן עבדו בפועל, גבוהה מהתמורה לה הם זכאים על-פי החוק ועל-פי התקנון; המערערים לא הוכיחו, כמה שעות עבדו בפועל בכל "כוננות", ואין לפסוק בנושא זה על-פי אומדן.

בית-הדין הארצי קבע, כי בית-הדין האזורי שגה במבנה המשפטי אותו בנה ושעל-פיו קבע, כי רק הזמן בו ביצעו המערערים מטלות בפועל בעת התורנות נחשב כשעות עבודה, ואילו הזמן בו נמצאו המערערים בבית-הספר מוכנים ומזומנים לכל קריאה לטפל בכל בעיה שתתעורר בזמן התורנות אינו נחשב כשעות עבודה.

האם היה עולה על הדעת, שאיש תחזוקה בבית מלון הנמצא בתורנות שבת או חול יקבל תמורה רק בעד השעות בהן עסק בתיקון תקלות ולא בעד שעות שהייתו בבית המלון, בהן היה מוכן ומזומן לכל קריאה.

המערערים לא בחרו להשתתף בתורנויות. הדבר היווה חלק מתנאי עבודתם כפי שבא הדבר לידי ביטוי לגבי המערער מס' 1 בהסכם העבודה המיוחד שלו מיום 08.06.99 (נ/1) במילים הבאות:

"במידה ותצטרך להשתתף בתורנות אירוח תקבל תשלום על-פי הביצוע בפועל ועל-פי נהלי החברה בגין תורנות יום חול ושבת."

דברים דומים נכתבו בהסכם העבודה של המערער מס' 2 מיום 28.07.98 (נ/2) בזו הלשון:
"במידה ותידרש לבצע שעות נוספות או במידה ותידרש לתורנויות בימי חול וכונן שבת ישולם לך תשלום נוסף."

עוד הוסיף בית-הדין, כי לא המערערים קבעו את הנחיצות לתורנות, את מועדי התורנויות ואת מתכונת שעות התורנות. כל אלה נקבעו על-ידי המשיבה, באמצעות מנהל בית-הספר. לפיכך אם נדרשו המערערים לקיים תורנות בימים שאין בהם תפוסה מלאה, לא הם היו אחראים לכך שהעבודה בימים אלה היתה מועטה. הם מכל מקום נדרשו לשהות בבית-הספר.

בימי התורנות התנתקו המערערים מביתם, ובמקום לעשות לעצמם העמידו את זמנם לרשות בית-הספר בתוך כותלי בית-הספר. העובדה, שבחלק משעות התורנות לא היתה פעילות שהצריכה פעולה מצד המערערים, אינה גורעת ממהותן של שעות אלה כשעות עבודה, בהן בעל כרחם נאלצו להתנתק מביתם ומשפחתם, לשהות בבית-הספר ולפעול לפי רשימת המטלות המופיעות בנוהל התורנות, ובזמן בו אין פעילות להימצא במקום מוכנים ומזומנים לכל קריאה שתבוא מצד האורחים, או גורם אחר, לבצע את המוטל עליהם.

שעות נוכחות אלה בבית-הספר הם "שעות עבודה" לכל דבר ועניין, ואין זה משנה אם בחלק מהשעות לא נקראו לבצע איזו שהיא מטלה, משום שלא היתה כזו. עצם החובה להימצא בבית-הספר תוך התנתקות מביתם ומשפחתם במטרה להיענות לכל בעיה אם תתעורר, גם אם לא תתעורר כלל, פירושה בנסיבות הקיימות העמדת זמן לרשות בית-הספר, וזו הגדרת המונח שעות עבודה בחוק שעות עבודה ומנוחה, דהיינו, "הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה". שעות אלה הם בדיוק השעות שבו עמדו המערערים לרשות העבודה, גם בזמן בו לא היתה כל בעיה לטיפול, אך הם היו מוכנים וזמינים במקום לטפל בה אם תבוא.

כך נקבע במפורש בנוהל התורנות, כי על התורן להימצא בתחום בית-הספר במשך כל שעות התורנות ולתלות מודעה גדולה וברורה על דלת המשרד המסבירה מי התורן והיכן ניתן למצאו בשעה שהמשרד סגור. זו קביעה קטגורית חד-משמעית לחובה להימצאות התורן בתחום בית-הספר במשך כל שעות התורנות. מה שמלמד, כי יש חשיבות לעצם ההימצאות במקום במשך התורנות. על-פי סעיף 4.4. לנוהל התורנות על התורן להציג את עצמו בתחילת ארוחת הערב ככתובת לטיפול בבעיות. קרי, הוא מודיע לאורחים, כי הוא עומד לרשותם בכל זמן התורנות בכל בעיה שתתעורר במשך התורנות. מוכנות זו היא חלק מעבודתו. על-פי נוהל התורנות על התורן לטפל בבעיות בלתי-צפויות ובבקשות האורחים.

התורן חייב איפוא להיות מוכן ומזומן בכל עת לטפל בכל בעיה שתתעורר במשך התורנות, ואין זה משנה אם תהיינה בעיות אם לאו. עצם השהות שלו במקום תוך זמינות ומוכנות לענות לכל קריאה שתהיה, מעידה כאלף עדים, שמדובר בשעות עבודה מובהקות כמשמעותן בחוק שעות עבודה ומנוחה.

לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי המערערים לא היו צריכים להוכיח את מספר שעות העבודה בהן ביצעו עבודה בפועל, מפני שאת כל שעות שהותם בבית-הספר בזמן התורנות יש לראות כשעות עבודה. כאמור לעיל, מסגרת שעות העבודה של המערערים בזמן התורנות ידועה ובעיקרה מוסכמת. אם קיימת טענה של המשיבה, לפיה המערערים עזבו את בית-הספר במהלך התורנות, הרי הנטל להוכיח זאת מוטל על המשיבה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי כאשר קיימת לגבי עובד מתכונת קבועה של שעות עבודה, השעות הכלולות באותה מתכונת הן שעות עבודתו {עד"מ 19/06 מנשה מואס נ' אייל חדד, תק-אר 2007(1), 52 (2007); ע"ע 1054/04 אבו רמוז פדל נ' ברקת חברה לבניין בע"מ, תק-אר 2005(2), 659 (2005); דב"ע (ארצי) לז/2-1 תופיק חלד מחמוד נ' דקל מרקט שותפות, פד"ע ח', 343, 351}. מעביד הטוען, כי העובד לא עבד בכל השעות הכלולות באותה מסגרת עליו נטל הראיה.

נטל זו מוטל על המעביד הן מכוח הוראת סעיף 25(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה המחייבת מעביד כדוגמת המשיבה לנהל פנקס שעות עבודה, והן מכוח ההוראה בפרק הכללי לנוהל התורנות בו נקבע, כי "מנהל בית-ספר שדה יוודא הפעלה מלאה של שעות ותוכן התורנות". במילים אחרות, מנהל בית-הספר הוא האחראי לכל מה שקשור בתורנות, והוא צריך לדעת מתי יצאו התורנים מתחום בית-הספר, ומה מספר השעות שבהן שהו בזמן התורנות מחוצה לו.

במקרה הנוכחי, קיימת מחלוקת בין הצדדים בשאלה, האם יצאו המערערים מתחום בית-הספר בזמן התורנות, מתי יצאו ולכמה זמן יצאו.

המערער מס' 1 הודה, כי המערערים יצאו מבית-הספר בזמן התורנות לאכול, אך לא יותר מאשר למשך חצי שעה בכל פעם. בחקירתו החוזרת אמר המערער מס' 1, כי כאשר נסע לאכול ארוחת ערב בליל שבת, בביתו, נעדר מבית-הספר במשך 45 דקות כולל זמן נסיעה.

המשיבה טענה, כי אין זה סביר שהמערער נעדר מבית-הספר לארוחת ערב בליל שבת בביתו רק 45 דקות, כאשר הנסיעה מבית-הספר לביתו נמשכת כעשר דקות לכל צד. ברם, אין עדות מטעם המשיבה לגבי משך ההעדרות בזמן הארוחה מלבד הטלת ספק בסבירות משך ההעדרות. בעניין זה כפי שצויין, הנטל מוטל על המשיבה.

עוד ציין בית-הדין, כי גם על-פי סעיף 20(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה זכאים המערערים באותן נסיבות להפסקה למנוחה ולסעודה במשך � שעה לפחות גם מחוץ למקום העבודה בכפוף לאישור המעביד. זמן זה אינו נכלל בהגדרה של "שעות עבודה" על-פי סעיף 1 לחוק שעות עבודה ומנוחה. יוצא איפוא שבחישובי שעות העבודה שהגישו המערערים יש לנכות מכל תורנות � שעה {בקביעה זו התבסס בית-הדין על העדות הפחות טובה של המערערים מאחר ולא היתה התאמה מלאה בנושא זה בין העדויות}.

מסקנת הדברים היא, שגרסת המערערים לגבי חובתם להישאר בתחום בית-הספר בזמן התורנות, וכי כך פעלו, למעט יציאה לארוחות לא נסתרה. לכן, קבע בית-הדין, כי גם אם יצאו המערערים מתחום בית-הספר יותר מאשר � שעה בכל תורנות, אזי בהעדר עדויות לגבי מועדי היציאות ולמשך זמן היציאות, לא ניתן לנכות זמן זה ממסגרת השעות הקבועה של כל תורנות. הנטל בעניין זה מוטל היה על המשיבה, והיא לא הרימה אותו.

הצדדים היו חלוקים ביניהם לגבי השאלה האם קיבלו המערערים חופשה לאחר יום תורנות. המערערים ועד מטעמם הודו, כי קיבלו חצי יום עד יום חופשה לאחר יום תורנות ביום חול, אך לא קיבלו כל חופשה לאחר תורנות השבת.

בית-הדין קבע, כי על-פי סעיף 16(ב) לחוק שעות עבודה ומנוחה, כאשר שכרו של העובד משולם על בסיס של חודש או תקופה ארוכה יותר, יהא המעביד רשאי ליתן לעובד בעבודות המפורטות בפסקה (2) של סעיף 4(א) ובסעיף 4(ב) לחוק שעות עבודה ומנוחה במקום תשלום שכר לפי סעיף זה, מנוחה של שעה ורבע לפחות תמורת כל שעה משתי השעות הנוספות הראשונות שבאותו יום, ומנוחה של שעה וחצי לפחות תמורת כל שעה נוספת. בין העבודות המנויות בסעיף 4(א)(2) לחוק שעות עבודה ומנוחה נמצאות עבודות בבתי-אוכל בבתי מלון ובבתי-קפה.

סוג העבודה בבית-ספר שדה, בו לנים ואוכלים אורחים {אכסניה}, דומה לסוג העבודה בבתי מלון, ולכן ניתן לזקוף את שעות החופשה שקיבלו המערערים לאחר התורנויות ביום חול לזכות התשלום שעל המעביד לשלם להם כגמול שעות נוספות. יש איפוא לנכות מכל תורנות בימי חול את שמונת שעות החופשה שקיבלו המערערים בתמורה ליום תורנות ביום חול. בית-הדין ציין, כי על-פי העדויות נראה שהמערערים קיבלו בסך הכל יום חופשה אחד תמורת כל יום תורנות ביום חול ולא חצי יום.

כמו-כן, קבע בית-הדין, כי על-פי סעיף 17(ב) לחוק שעות עבודה ומנוחה זכאי המעביד בנסיבות הקיימות ליתן לעובד במקום גמול העבודה במנוחה השבועית {150%} מנוחה של שעה וחצי לפחות תמורת כל שעה משעות המנוחה השבועית בה עבד.

המשיבה טענה, כי יום חופשה אחד ניתן למערערים כנגד כל יום תורנות שבת. לטענת המשיבה נתון זה לא הופיע בכתובים, משום שאותו יום חופשה הופיע כיום עבודה. המערערים ועדיהם הכחישו טענה זו. המשיבה מצידה לא הציגה פנקס חופשה או פנקס שעות עבודה ומנוחה שיכולים היו לתמוך בגרסתה. בנסיבות אלה, בהן לא הרימה המשיבה את הנטל המוטל עליה להוכיח את טענת ההגנה שלה בנושא זה, קבע בית-הדין, כי אין מנוס מבחינה משפטית מלקבל את גרסת המערערים בעניין זה.

הצדדים היו במחלוקת גם לגבי מתכונת שעות העבודה. לטענת המערערים בעת התורנות הלכו לישון בשעה 24:00 ואף מאוחר יותר בשל צרכי העבודה. עבור שעות שינה אלה עד השעה 08:00 בבוקר אין הם מבקשים גמול שעות נוספות. יחד עם זה, אישרו המערערים, כי היו מקרים שבהם הלכו לישון לפני השעה 24:00 מבלי לציין באיזו שעה הלכו לישון.

המשיבה לא הציגה גרסה משלה בעניין זה. בנסיבות אלה, בהם במקרים לא מעטים הלכו המערערים לישון לאחר השעה 24:00, קבע בית-הדין, כי בהעדר גרסה של המשיבה בנושא זה, יש לקבל את גרסת המערערים לגבי מסגרת שעות השינה שלהם, הנגרעת משעות העבודה.

כמו-כן, היתה קיימת מחלוקת מסויימת בין הצדדים בשאלה, האם תורנות שבת הסתיימה תמיד ביום א', או שמא היו פעמים שהתורנות הסתיימה במוצאי שבת. גם המשיבה הודתה שלעיתים תורנות שבת הסתיימה ביום א' ולעיתים במוצאי שבת. בהעדר רישום השעות בפנקס שעות עבודה של המשיבה, קבע בית-הדין, כי יש לקבל את גרסת המערערים בעניין זה, לפיה תורנות שבת הסתיימה ביום א' בבוקר.

גם לגבי מועד תחילת תורנות השבת, הגרסה שבה הודתה המשיבה היא שהתורנות החלה ב - 08:00 בבוקר ביום ו'.

המערערים הגישו את חישוב השעות הנוספות להן הם זכאים, לטענתם. המשיבה לא הגישה חישוב משלה, אך חישוב המערערים לא הביא בחשבון את יום החופשה שקיבלו בכל תורנות חול ואת � השעה המיועדת לארוחות שאין למנותה במסגרת שעות העבודה.

לאור האמור, בית-הדין קבע, כי יש לערוך את חישוב גמול השעות הנוספות וגמול המנוחה השבועית המגיע למערערים בהתאם לעקרונות הבאים: תורנות חול: תורנות החול החלה, כאמור, בשעה 16:00 והסתיימה בשעות הבוקר יום למחרת. המערערים דרשו גמול שעות נוספות עבור השעות 16:00 - 24:00. משעות אלה, יש לנכות 3/4 שעה בה שהו המערערים בהפסקה.

אשר-על-כן קבע בית-הדין, כי, על המשיבה לשלם למערערים גמול שעות נוספות עבור 7.25 שעות נוספות. 7.25 שעות נוספות שוות בערכן ל- 10.37 שעות רגילות {2 שעות נוספות ראשונות} X 125% {ערך שעתיים נוספות ראשונות} + 5.25 {יתרת השעות} X150% {ערך השעות הנוספות}.

מאחר שהמערערים קיבלו יום חופשה בגין תורנות החול, קבע בית-הדין, כי יש לנכות לפי סעיף 16(ב) לחוק שעות עבודה ומנוחה שמונה שעות ממספר השעות שפורט לעיל, ולפיכך מספר השעות שעל המשיבה לשלם למערערים עומד על 2.37 שעות. שעות אלה יש לשלם לפי ערך שעה רגילה. מהסכום המתקבל יש לנכות את הסכום ששולם על-ידי המשיבה בשל ביצוע התורנות {50 ש"ח עד לחודש נובמבר 1999 ו- 100 ש"ח מאז חודש דצמבר 1999 ועד סיום העבודה}. הסכום המתקבל לאחר הניכוי ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום עבודתו של כל אחד מהמערערים ועד התשלום בפועל.

תורנות שבת, תורנות שבת החלה בשעה 08:00 ביום ו' והסתיימה בבוקר יום א'. משעות אלה יש לנכות את השעות בהן לנו המערערים {24:00 - 08:00 ביום ו' וביום שבת}. לפיכך, ביום ו' יש לשלם למערערים גמול עבור עבודתם בין השעה 08:00 ל - 24:00 {סך-הכל 16 שעות} לפי החלוקה הבאה : בגין השעות 08:00 - 16:00 יש לשלם למערערים גמול בגין עבודה בשעות נוספות ובגין השעות 16:00 - 24:00 יש לשלם למערערים הן גמול שעות נוספות והן גמול מנוחה שבועית. הפירוט האמור חל גם לגבי יום שבת.

לאור האמור, עבור השעות 08:00 - 16:00 בימים ו' ושבת {סך-הכל 16 שעות} על המשיבה לשלם למערערים גמול עבור עבודה בשעות נוספות בסך 125% עבור השעתיים הראשונות בכל יום וגמול עבור עבודה בשעות נוספות בסך 150% עבור יתרת השעות בכל יום.

מהשעות 16:00 - 24:00 יש לנכות 3/4 שעה בה היו המערערים בהפסקה, כך שעל המשיבה לשלם למערערים גמול עבור 7.25 שעות. הגמול שעל המשיבה לשלם למערערים הוא הן גמול שעות נוספות והן גמול עבור עבודה בימי המנוחה השבועית.

החישוב יערך על-פי ההלכה שנפסקה ב- ע"ע 300277 ,300175/97 {דניאל כהן נ' עיריית נהריה, תק-אר 2001(3), 9302 (2001)}, קרי עבור השעתיים הראשונות יש לשלם למערערים 175% לכל שעה ואילו עבור יתרת השעות הנוספות מעבר לשעתיים הראשונות יש לשלם למערערים 200% לכל שעה. מהסכומים שיתקבלו יש לנכות את הסכום ששולם על-ידי המשיבה בשל ביצוע התורנות {330 ש"ח עד לחודש נובמבר 1999 ו - 430 ש"ח מאז חודש דצמבר 1999 ועד סיום העבודה}.

באשר לערך שעה, קבע בית-הדין, כי הבסיס לחישוב הסכומים המפורטים לעיל יהיה ערך השעה של המערערים. ערך השעה של המערער מס' 1 יחושב עד לחודש מאי 1999 כחלוקה של שכר הבסיס במספר השעות שעבד באותו החודש {לדוגמה ערך השעה של המערער מס' 1 בחודש מאי 1999 הוא התוצאה המתקבלת מחלוקת השכר הבסיסי, 3359 ש"ח במספר השעות הרגילות בהן עבד, 181}. החל מחודש יולי 1999, מועד בו החל המערער לקבל משכורת חודשית קבועה יחושב ערך השעה כחלוקה של השכר {3400 ש"ח ולאחר-מכן 3470 ש"ח} במספר השעות החודשיות שעבד. לגבי המערער מס' 2 שקיבל משך כל תקופת העסקתו משכורת חודשית קבועה יחושב ערך השעה כחלוקה של השכר במספר השעות החודשיות שעבד.

לסיכום, בית-הדין קיבל את הערעור בחלקו, וקבע, כי על המשיב לערוך חישוב בהתאם לעקרונות המותווים בפסק-דין זה ולשלם למערערים את הסכומים המתקבלים בהתאם לחישוב.

26. זמן נסיעה לעבודה - יש לראות בזמן הנסיעה אל הלקוח כ"שעת עבודה" - התביעה התקבלה
ב- ד"מ (ת"א) 10005/06 {לילך צעירי נ' חברת איי סיקס מערכות תוכנה בע"מ, תק-עב 2007(2), 10529 (2007)} הסוגיה שנדונה היתה, הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות.

בית-הדין קבע, כי לא היתה מחלוקת בין הצדדים בדבר העובדות המרכזיות, והמחלוקת היתה מצומצמת לשאלה, האם יש לראות בזמן הנסיעה שבין משרדי הנתבעת ברמת-גן לבין מקום העבודה בפועל בחצרי הלקוח, כזמן עבודה המזכה בשכר, כך שיש להכליל פרק זמן זה בחישוב אורך יום העבודה, לצורך תשלום תמורת עבודה בשעות נוספות.

התובעת עבדה אצל הנתבעת מיום 04.07.05 עד יום 30.07.06 בתפקיד מנהלת ספירות מלאי.

הנתבעת מנהלת עסק של ביצוע ספירות מלאי ברשתות קמעונאיות בכל רחבי הארץ ומשרדיה בעיר רמת-גן.

העבודה נעשתה בפועל אצל לקוחות הנתבעת, כאשר עובדי הנתבעת נדרשו להגיע בתחילת כל משמרת אל המשרדים שברמת-גן, ומשם כל העובדים הוסעו אל הלקוח, שם הם ביצעו את ספירת המלאי.
העבודה בוצעה במשמרות, כאשר השכר השעתי לתובעת היה 25 ש"ח עד 30.09.05, ומיום 01.10.05 ועד סיום העבודה, השכר השעתי היה 27.5 ש"ח.

בנוסף לשכר השעתי ששולם בגין פרק הזמן שבו בוצעה העבודה בחצרי הלקוח, שילמה הנתבעת לתובעת תשלום בגובה שכר המינימום בגין משך זמן הנסיעה ממשרדיה שברמת גן ועד למקום ביצוע העבודה בפועל {הסניף}. פרק זמן זה כונה על-ידי הנתבעת, "שעת נסיעה".

אם התובעת נדרשה לנהוג בעצמה ברכב שהוביל את העובדים יחד עימה באותה משמרת, קיבלה בגין אותה נסיעה תשלום של 25 ש"ח לשעה. פרק זמן זה כונה על-ידי הנתבעת, "שעת נהיגה".

עד יום 19.07.06 הנתבעת שילמה שעות נוספות לעובדיה לפי חישוב חודשי של 186 שעות עבודה. לאחר שפנתה ליעוץ משפטי, החלה הנתבעת לשלם לעובדיה תמורת עבודה בשעות נוספות בחישוב יומי או שבועי. בעקבות כך שילמה לתובעת הפרשים בגין עבודה בשעות נוספות, בסך 3,029 ש"ח בשכר יולי 2006, שהיה גם חודש העבודה האחרון של התובעת.

דו"חות הנוכחות של התובעת צורפו לכתבי הטענות ובהם הופיע פרוט שעות העבודה, שעות הנסיעה ושעות הנהיגה.

כאמור, המחלוקת היתה בשאלה האם "שעת נסיעה" היא שעת עבודה, שכן יש בכך להאריך את יום העבודה ולהגדיל את מספר השעות שנחשבות כשעות נוספות המזכות בתמורה מתאימה.

התובעת טענה, כי יש לראות בפרקי זמן אלה כשעת עבודה שכן מדובר בזמן לאחר הגעתה למשרדי הנתבעת ומאותו רגע היא עומדת לרשות העבודה.

בתמיכה לטענותיה, התובעת השוותה למקובל בקרב נותני שירותים, כגון טכנאי מחשבים, אשר עבודתם מבוצעת אצל הלקוח. יום העבודה שלהם מתחיל מרגע הגעתם אל המשרד {המעביד} ולא רק מרגע ההגעה אל הלקוח.

הנתבעת טענה, כי "שעת נסיעה" אינה זמן עבודה שכן כל עובד יכול לעשות כרצונו בזמן הנסיעה. עוד נטען, כי אין זה הגיוני לראות בזמן הנסיעה כשעת עבודה כיוון שישנם לקוחות גם במקומות מרוחקים מאוד כגון, באר שבע או בצפון הארץ ואין זה סביר, כי רוב היום, שהוא נסיעה ללקוח וחזרה, יחשב כשעת עבודה כאשר העבודה בפועל מתבצעת רק אצל הלקוח ויכולה להמשך גם מספר שעות בודדות.

לגבי התשלום שבוצע בגין "שעת הנסיעה", הנתבעת טענה שמדובר בתשלום לפנים משורת הדין. לשיטתה, לא בכדי "זמן הנהיגה", בו ברור שהעובד אינו פנוי, נחשב לצורך תשלום שעות נוספות וזהו ההבדל מזמן הנסיעה, ויש לראות את "זמן הנסיעה" כשווה ערך ל"זמן שינה" שגם בגינו עובד אינו זכאי לשכר.

טענה אחרונה היתה, כי חישובי התובעת נעשו לפי שכר של 25 ש"ח לשעה ולא 18 ש"ח לשעה, שהוא התמורה ששולמה בפועל בגין זמן הנסיעה.

הנתבעת ביססה את טיעונה על האמור בצו ההרחבה בענף הבניה, בו נקבע:

"4(ב) הוזמנו על-ידי הקבלן עובדים לשטחי עבודה, מחוץ לתחום הפעולה של לשכת העבודה המקומית ומחוץ לתחום מגוריהם של העובדים, ישולמו הוצאות הנסיעה על-ידי הקבלן, ובמקרה זה יפצה הקבלן את העובד גם בעד זמן הנסיעה הרגיל העולה על חצי שעה לכל כיוון נסיעה. כזמן הנסיעה תחשב במקרה זה הנסיעה ממקום הריכוז שיקבע בכל מקרה בהסכם בין הצדדים.

(ג) זמן הנסיעה למקום העבודה ובחזרה, אשר בעדו זכאי העובד לקבל תשלום בהתאם לסעיף זה, לא יחשב כשעות עבודה, לא לצרכי חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, לא לצרכי תשלומים סוציאליים ולא לצרכי דינים אחרים, למעט דיני ביטוח."
{מ' פסטרנק "הסכמים קיבוציים", כרך שלישי, חוצץ 18.1.9 עמוד 6ב'}.

מהוראות צו ההרחבה, הנתבעת הסיקה, כי הכלל הוא, כי אין לשלם לעובדים שכר על זמן הגעה למקום ביצוע העבודה.

בית-הדין קבע, כי נסיעה אינה יכולה להחשב כהפסקה לצורך החלפת כוח ואוויר ועל-כן השאלה היא, האם יש לראות את זמן הנסיעה ללקוח כ"זמן שבו עומד העובד לרשות העבודה".

למרות שהנתבעת טענה, כי התובעת היתה יכולה לעשות כל דבר בזמן הנסיעה, כגון לקרוא, לנמנם או להאזין למוזיקה, קבע בית-הדין, כי לא ניתן לראות בנסיעה אל הלקוח פרק זמן בו העובד רשאי לעשות כל דבר, שכן מדובר בזמן שבו העובד כבר אינו מצוי בביתו או בכל מקום שהוא בוחר להיות בו, אלא מדובר בפרק זמן לאחר שהתייצב במקום העבודה והוא נמצא בנסיעה מסויימת כחלק מעבודתו וכחלק מצרכי העבודה, להגיע אל הלקוח.

לעניין זה יש להדגיש, כי אין המדובר בנסיעה מביתו של העובד אל מקום העבודה {אצל המעביד או הלקוח}, אלא בפרק זמן לאחר שהעובד כבר התייצב בחצרי המעביד ויצא, יחד עם חבריו לעבודה, אל הלקוח. לפיכך, קבע בית-הדין, כי אין לקבל את הטענה, שהתובעת היתה רשאית לעשות כל דבר בזמן הנסיעה ומשום כך זמן הנסיעה אינו "שעת עבודה".

עוד הוסיף בית-הדין, כי בית-הדין הארצי לעבודה פסק לאחרונה בנושא, כדלקמן:

"העובדה, שבחלק משעות התורנות לא היתה פעילות שהצריכה פעולה מצד המערערים, אינה גורעת ממהותם של שעות אלה כשעות עבודה, בהן בעל כרחם נאלצו להתנתק מביתם ומשפחתם...

שעות נוכחות אלה בבית-הספר הם 'שעות עבודה' לכל דבר ועניין ואין זה משנה אם בחלק מהשעות לא נקראו לבצע איזו שהיא מטלה, משום שלא היתה כזו. עצם החובה להימצא בבית-הספר תוך התנתקות מביתם ומשפחתם במטרה להיענות לכל בעיה אם תתעורר, גם אם לא תתעורר כלל, פירושה בנסיבות הקיימות העמדת זמן לרשות בית-הספר, וזו הגדרת המונח שעות עבודה בחוק שעות עבודה ומנוחה, דהיינו, 'הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה'."
{ע"ע 305/05 אשר מאיר ואח' נ' החברה להגנת הטבע, תק-אר 2007(1), 445 (2007)}; בג"צ 3291/07 החברה להגנת הטבע נ' בית-הדין הארצי לעבודה ואח', תק-על 2007(2), 2278 (2007)}

על-פי הנפסק בעניין החברה להגנת הטבע, שצוטט לעיל, יש לראות את זמן הנסיעה אל הלקוח כ"שעת עבודה" ויש להביאה בחשבון בעת חישוב תמורת העבודה בשעות נוספות.

ביחס לטענת הנתבעת בדבר השוואה לענף הבניין, קבע בית-הדין, כי הרי שמדובר בהסדר ענפי ספציפי ויש לראותו ככזה. בהקשר זה יש לציין, כי בחוק נקבעה אפשרות של שינוי אורך יום העבודה לפי הסכם קולקטיבי {סעיף 5 לחוק שעות עבודה ומנוחה}, כלומר בחוק עצמו נקבעה האפשרות להסדרים ענפיים ספציפים {ראה גם התקנות השונות שעודכנו לגבי ענפים מסויימים, כגון לולנות}.

מאידך גיסא, קבע בית-הדין, כי הדוגמה שהביאה התובעת: שכר לטכנאים שונים, ממחישה, כי אין הסדר אחיד וכללי במשק ביחס למצב בו ביצוע העבודה בפועל אינו נעשה אצל המעביד אלא בחצרי הלקוח.

מהשוואת דו"חות הנוכחות לחישוביה של התובעת {צורפו לכתב התביעה במצורף לכל תלוש שכר ודו"ח נוכחות לחודש עבודה מסויים}, קבע בית-הדין, כי לא נפלה טעות בחישובי התובעת את תמורת העבודה בשעות נוספות לה היא זכאית, על-פי טענתה שהתקבלה.

הנתבעת הוסיפה וטענה, כי את תמורת העבודה בשעות נוספות יש לחשב לפי התמורה ששולמה בגין "שעות נסיעה", היינו 18 ש"ח לשעה ולא 25 ש"ח או 27.5 ש"ח ששולמו בגין עבודה בפועל.

בית-הדין שחה טענה זו וקבע , כי לפי סעיף 17(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה, התמורה בעד עבודה בשעות נוספות מחושבת מהשכר הרגיל ואין חולק, כי "השכר הרגיל" לתובעת בגין עבודתה היה 25 ש"ח לשעה בעת שהחלה לעבוד ו- 27.5 ש"ח בעת שסיימה (השווה גם: דניאל כהן נ' עירית נהריה, תק-אר 2001(3), 9302 (2001)}.

לאור כל האמור לעיל, בית-הדין קיבל את התביעה וקבע, כי יש לראות בזמן הנסיעה אל הלקוח כ"שעת עבודה".

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

שעות עבודה - יום עבודה - שבוע עבודה - שינוי יום עבודה ושבוע עבודה (סעיפים 4-2 לחוק)